ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עסיס בת שבע נגד רון קאהן :

בפני כבוד השופטת תמר נאות פרי

התובעת והנתבעים שכנגד

  1. עסיס בת שבע, ת.ז. XXXXXX370
  2. עסיס זוהר, ת.ז. XXXXXX048

ע"י עוה"ד מוטי כהן

נגד

הנתבעים והתובעים שכנגד
1. אלברט סיטבון, ת.ז. XXXXXX265
ע"י ב"כ עוה"ד חגי פריד

2. רון קאהן, ת.ז. XXXXXX322
3. רות אוסטרובר, ת.ז. XXXXX488
ע"י ב"כ עוה"ד עמית כהן

בית משפט השלום בחיפה

פסק דין

לפני תביעה ותביעה שכנגד שעניינה התחשבנות עקב פירוק שותפות.
רקע כללי מוסכם –
התובעת והנתבעת שכנגד 1, גב' עסיס בת שבע (להלן: "בת שבע") והנתבע 1 והתובע שכנגד, מר סיטבון אלברט (להלן: "אלברט"), התקשרו בחוזה ביום 1/9/2007 להקמת עסק משותף (להלן: "הסכם השותפות"), שנקרא "רון לי שיווק והפצה" של ציוד משרדי, מתנות וכו' (להלן: "העסק"). אין חולק כי בעת ייסוד העסק כל צד השקיע 20,000 ₪ בהקמה.
את העסק ניהלו הצדדים בנכס שברח' ירושלים 15 בקרית ביאליק (להלן: "המושכר"), אשר בבעלות הנתבעים והתובעים שכנגד 2 ו-3, מר רון קאהן וגב' רות אוסטרובר (להלן: "המשכירים"). בין בת שבע ואלברט מצד אחד לבין המשכירים מצד שני נכרתו חוזים לגבי המושכר, לרבות החוזה האחרון מבחינה כרונולוגית, מיום 25/8/2009 (להלן: "הסכם השכירות"), לפיו תקופת השכירות הינה עד יום 31/8/2010. זה השלב להסביר כי המושכר אמנם היה בבעלות המשכירים, ולכן הם החתומים על הסכם השכירות, אך מי שניהל בפועל את הנכס, ניהל את המו"מ לגבי הסכם השכירות ואת המגעים השוטפים מול בת שבע ואלברט היה מר מיכאל קאהן (להלן: "מיכאל"), אביו של רון ואחיה של רות.
מוסכם כי בתחילת שנת 2010 החלו המחלוקות בין בת שבע לבין אלברט לגבי העסק.
עוד מוסכם כי בשלב מסוים התעורר קושי לגבי תשלום דמי השכירות, הוחלפו מנעולים במושכר, התעורר ויכוח לגבי הזכות להמשיך ולהחזיק במושכר – ואין אף חולק כי בשלב מסוים נחתם חוזה שכירות חדש בין המשכירים לבין אלברט לבדו.
עד כאן המוסכמות העיקריות, ונעבור לטענות הצדדים.

טענות בת שבע –
בת שבע טוענת כי התנהלותו של אלברט הביאה לפירוק השותפות, כי היא הציעה לו לקנות ממנו את חלקו אך הוא הציג דרישה כספית לא ריאלית וכי הוא משך כספים, סחורה וציוד שלא כדין מהשותפות טרם פירוקה. בת שבע מפרטת את דרישותיה הכספיות כלפי אלברט – המסתכמות לכדי כ-135,000 ₪. כלפי המשכירים טוענת בת שבע כי הם הפרו את חובותיהם כלפיה בכך שהשכירו לאלברט את המושכר וכי הם אף גרמו להפרת הסכם השותפות. לשיטתה עליהם לפצותה בגין אי יכולתה להפיק רווחים מהמושכר בסך של כ-75,000 ₪ (סכום הנתבע במקביל מאלברט).
טענות אלברט -
באופן לא מפתיע, אלברט טוען כי דווקא התנהלותה של בת שבע הביאה לפירוק השותפות, כי הוא הציע לה לקנות ממנה את חלקה וכי היא זו אשר סרבה. אלברט טוען כי הפסדיו הינם כ-115,000 ₪, אותם הוא דורש מבת שבע ומבעלה, מר זוהר עסיס (להלן: "זוהר").
טענות המשכירים -
המשכירים, באמצעות מיכאל, מכחישים כי הפרו את החוזה או שגרמו להפרת הסכם השותפות או כי הם אחראיים בדרך זו או אחרת להתפרקות השותפות והתפרקות העסק. בנוסף, טוענים המשכירים כי נותר חוב מצד בת שבע, בכל הנוגע לדמי השכירות שהיו צריכים להשתלם טרם השותפות הפסיקה לעשות שימוש במושכר, ועליה לשלם להם כ-19,000 ₪.
מסכת הראיות -
במקום לפנות לגורם מקצועי אובייקטיבי אשר יבצע את ההתחשבנות ההדדית בין שני הצדדים עקב פירוק השותפות, בחרו הצדדים לנהל את התיק – להכביר טענות במשך שעות של דיונים, בהן הועלו האשמות הדדיות ואישיות חמורות האחד כלפי השניה וכלפי בני זוגם של הצדדים – ולשווא. הפצרתי בצדדים לאפשר לאיש מקצוע או לבהמ"ש לברר את הנתונים החשבונאיים החיוניים ולפרק את השותפות באופן בוגר ומכובד (מבלי להתייחס כלל לשאלת הסמכות העניינית), אך לצערי נתקלתי בסירוב.
בהעדר נכונות להסכמה, ולו דיונית, נשמעו לפניי העדים הבאים: בת שבע (לגבי תצהירה ת/1); זוהר (לגבי תצהירו ת/2); גב' רחל בניסטי (עובדת במוסד "אהבה" שבקרית ביאליק, להלן: "רחל", לגבי תצהירה נ/1); גב' אילה טירם (עובדת נוספת במוסד "אהבה", להלן: "אילה", לגבי תצהירה נ/2); אלברט (לגבי תצהירו נ/3); גב' עליזה סיטבון (להלן: "עליזה", אשתו של אלברט, לגבי תצהירה נ/4); גב' חוה קאהן (להלן: "חוה", אשתו של מיכאל, לגבי תצהירה נ/5) ומיכאל (לגבי תצהירו נ/6).
דיון והכרעה –
לאחר ששקלתי את התשתית הראייתית ואת סיכומי ב"כ הצדדים, מסקנתי היא כי דין התביעות של בת שבע כלפי אלברט ושל אלברט כלפי בת שבע להתקבל כל אחת בחלקן בלבד, כך שלאחר "ההתחשבנות" שהוכחה לגבי סיום יחסיהם העסקיים, על אלברט לשלם לבת שבע קצת למעלה מ-6,000 ₪. באשר לתביעה של בת שבע כלפי המשכירים - דינה להדחות, ודין התביעה של המשכירים כלפי בת שבע להתקבל בחלקה המזערי (לגבי 40 ₪ בלבד (!!!)).
אפרט להלן את נימוקי בהתאם לנושאים השונים במובחן.
פירוק השותפות - מדוע פורקה השותפות ?
הצדדים הקדישו זמן ומאמץ לסוגיה זו – למרות שאין לה כל חשיבות משפטית. הצדדים העלו האשמות הדדיות משמעותיות, שלא לומר – על גבול הפליליות, אך ללא שיש לכך נפקות וללא שהטענות הוכחו. לו צד מסויים היה מראה שנפגע המוניטין של העסק ומוכיח מה היה שווי המוניטין – אולי היתה חשיבות לשאלה, מי האחראי לפירוק. לו צד מסויים היה מצליח להוכיח הפסדים ממשיים בעקבות הפירוק – יתכן והיה צורך להכריע בשאלה. דא עקא, ששני הצדדים לא סיפקו ראיות לגבי סוג שכזה של נזקים, ולמעשה – נותרנו עם פירוק "פשוט" של עסק שפעל במשך שנתיים וחצי, בהיקפים לא גדולים (כפי שיפורט במהשך), עם מלאי מוגבל מסויים, תזרים תקבולים מתון, הוצאות סבירות וציוד קבוע מימינלי. הא ותו לא. לכן, וכפי שהסברתי לצדדים במהלך הדיון, אין לי אלא לעבור על המסמכים והראיות, לבחון את הטענות הכספיות ההדדיות – ולראות אם בתום יחסיהם העסקיים של הצדדים הושג "איזון". ורק כדוגמא אציין כי ככל שהיתה הסכמה שצד מסויים לקח עמו לביתו הפרטי מכשיר מסויים לאחר הפירוק (כגון – פקסימיליה), ברי שיש לקחת בחשבון את עלות המכשיר בעת ההתחשבנות, וכל עוד מוסכם כי המכשיר נמצא אצלו – אין כל חשיבות להכביר בטענות לגבי השאלה מתי נלקח, האם היתה הסכמה לגבי נטילתו, האם נגנב – וכו'.
לכן, לטענות רבות שעלו בתצהירים, בחקירות ובסיכומים אינני מתכוונת להתייחס – בשל שמצאתי שהן אינן רלבנטיות. עם זאת, וטרם אעבור לבחינת "ההתחשבנות", אעיר כי מבחינת מהימנות הצדדים – נוכחתי שקיים קושי משמעותי בגרסאות של שניהם ושל בני זוגם. לא שוכנעתי שמי מהצדדים הקפיד הקפדה יתרה על הצגת כל האמת ורק האמת, וכל צד חטא בהגזמות ובאי הצגת נתונים שאינם נוחים לו.
מבחינת בת שבע אציין כי הוכח שאחד ממניעיה להפסיק לעבוד בחנות היה תחילת עבודתה בגן ילדים בו אף השקיעה כסף (עמ' 4 למטעה ועמ' 5 למעלה), אך הדבר התברר רק בחקירה הנגדית (שלה ושל זוהר – עמ' 11 שורות 14-17), אך בתצהירה היא לא סיפרה על העסק החדש אשר עסקה בהקמתו ועבדה בו עוד טרם פורקה השותפות דכאן. כמובן שזכותה של בת שבע להיות מעורבת בעסקים רבים נוספים, במקביל לשותפות בחנות, ויחד עם זאת – ההסברים לגבי כך שהשקיעה את מלא מרצה בחנות ורצתה להמשיך ולעבוד בה אינם מתיישבים עם שהוכח לגבי הגן בו החלה לעבוד, עוד טרם פירוק השותפות, והייתי מצפה שהיא תפרוש את מלא הנתונים בפני בהמ"ש ביוזמתה בתצהירה. עוד יצוין כי בת שבע הסבירה כי כאשר התגלעה המחלוקת בינה לבין אלברט, היא פנתה לרו"ח והוא ייעץ להם להפסיק את הפעילות של העסק עד פירוק השותפות וכי היא הייתה מעוניינת להפסיק את הפעילות וניסתה לדאוג להפסקה כאמור, ברם אולם, בסעיף 11 לתצהירה, טוענת בת שבע כי היא לא רצתה להפסיק את הפעילות של העסק כיון שרצתה למכור אותו כ"עסק חי" – וראו כי כאשר היא נשאלה לגבי סתירה זו תשובתה לא הניחה את הדעת (עמ' 9 שורות 14-20).
מבחינת אלברט אציין כי הוא מלין על העדרויותיה של בת שבע מהעסק, אך בחקירתו לא הצליח להסביר ממתי החלו אותן "העדרויות" נטענות, סתר עצמו הן ביחס לאמור בתצהיר והן ביחס לדברים שהוא עצמו מסר והסברו לסתירות העובדתיות היה כי - "זה עניין של התרגשות" (עמ' 16 שורות 10-29, וראו שוב את עמ' 18 שורות 1-4).
עוד מצאתי לציין כי דעתי אינה נוחה, בלשון המעטה, מעדותה של רחל, ממוסד "אהבה", לגבי הנוהל שהתפתח בנוגע להזמנות של ציוד מהחנות. מתברר כי בת שבע הינה עובדת לשעבר של מוסד "אהבה" וכי עליזה, אשתו של אלברט, אף היא עובדת של המוסד ושימשה כרכזת החינוך של המוסד, הממונה על רחל. עוד מתברר כי רחל, שהיתה בעת ההיא אם הבית והאחראית על הרכש, רכשה סחורה רבה מהעסק בהתאם ל"נוהל" הבא: רחל היתה נוהגת לשלוח לבת שבע את הצעות המחיר שהיא קיבלה מהמתחרים, על מנת שבת שבע תוכל להציע הצעה "אטרקטיבית" יותר – ובכך לזכות בהתקשרות - וראו את תצהירה של רחל, סעיפים 4-6, ואת עדותה בעמ' 12 שורה 29 עד עמ' 13 שורה 6, שם היא מסבירה כי ביצעה "התמחרות" מסויימת בין הספקים השונים אך אישרה כי בסוף התהליך, במרבית המקרים, מי שהיה מקבל את "העבודה" היתה החנות של בת שבע ואלברט וכי להם ניתנה "ההזדמנות האחרונה" להשוות את הצעתם למחיר הנמוך ביותר שהצליחה להשיג (עמ' 13 שורות 12-20). רחל מסבירה כי היוזמה היתה של בת שבע, אך הוכח כי גם אלברט ידע על כך (כפי שאישר אלברט בעצמו, בעמ' 18 שורה 18, וראו אף את עדות רחל, עמ' 13 שורה 7, ויש לזכור כי המדובר בעדה אשר זומנה על ידי אלברט דווקא). עוד יש לציין כי באותה התקופה רחל היתה כפופה לעליזה (עמ' 12 שורה 11). לשיטתי יש בכך כדי ללמדנו על כך ששני הצדדים ניצלו את קשריהם עם מוסד אהבה לשם עשיית רווחים לעסק המשותף – ותמונת המצב שהתגלתה רחוקה מלשקף ניהול תקין מבחינתי.
אלו רק כמה הערות מקדמיות לגבי הצדדים - ולא אוסיף. נעבור לבדיקת "ההתחשבנות".
מהם הסכומים שבת שבע טוענת שאלברט חייב לה ?
"העלמת" הכנסות בחודשים אפריל-מאי 2010 – בת שבע טוענת כי בחודש מרץ 2010 המחזור של העסק היה 19,948 ₪ (סעיף 14 לתצהירה), אך כי בחודשים אפריל – מאי 2010, כאשר השותפות עדיין היתה קיימת ונוהלה בלעדית ע"י אלברט, הוא דיווח כי המחזור היה 7,000 ₪ ו-2,500 ₪ בהתאמה בלבד. לשיטתה, ככל הנראה היו רווחים נוספים, אשר אלברט "העלים" ממנה – ועליו לשלם לה מחצית מהם, שכן מוסכם כי השותפות הפסיקה לפעול בסוף מאי 2010. בסעיף 60(ג) לתצהירה היא טוענת כי את ההכנסות "שנעלמו" היא מחשבת על בסיס ההכנסות של חודש מרץ, ודורשת תשלום בסך 19,948 ₪ וגילוי חשבונות. לא ברור לי כיצד מתיישבת דרישתה לתשלום 19,948 ₪ בגין מחצית הרווחים לגבי חודשיים, דהיינו – רווח של כ-10,000 ₪ לחודש, בעוד שבחקירתה הנגדית היא הסבירה כי בחודש מאי לקחה 6,000 ₪ מחשבון הבנק של השותפות הואיל ו: "6,000 זה הסכום שמשכנו כל חודש והתחלקנו בו חצי-חצי. הוא היה צריך לקבל את הסך של 3,000 ₪ מתוך זה והוא עוד יקבל אותם בעתיד" (עמ' 6 שורות 27-28), ובהמשך אישרה שוב כי הרווח של שני השותפים יחדיו כל חודש היה 6,000 ₪, בעמ' 7 שורה 6, לאמור: "זה היה הסכום שהיה מקובל כל חודש". אלברט אף הוא העיד כי הרווח היה: "משהו בסביבות 5,000-6,000 ₪ רווח לאחר הוצאות של שנינו בחנות, חצי חצי" (עמ' 18 שורה 27). משמע, שאולי המחזור במרץ היה קרוב ל-20,000 ₪, אך "מחזור" אינו רווח – ובת שבע מודה כי הרווח "הנקי" של כל אחד מהשותפים היה כ-3,000 ₪ בלבד בחודש. מעבר לכך, לא ברור לי מי ערך את נספח ג' לכתב התביעה – אותה טבלה אשר ממנה לכאורה עולה כי ההכנסות במרץ היו 19,948. מכאן, שמגיעים לבת שבע 3,000 ₪ לגבי כל אחד משני החודשים אפריל-מאי 2010 = 6,000 ₪. אלברט, כמי שניהל לבדו את העסק בתקופה זו, נטל לידיו את התקבולים הנוספים.
הוצאת סחורה מהחנות - בסעיף 38 לתצהירה טוענת בת שבע כי בתקופה בה אלברט ניהל לבד את השותפות, הוא הוציא מהחנות סחורה, מלאי וציוד בשווי של כ-36,500 ₪ וכי היא זכאית למחצית מסכום זה = 18,250 ₪. לטענתה, את ערכו של המלאי שהיה בחנות ניתן לגזור מרשימת המלאי שערכו אלברט וזוהר במשותף – נספח ח', המסתכמת לכדי 26,832 ₪. דא עקא, שזוהר ובת שבע לא הצליחו להסביר מתי נערכה אותה ספירת מלאי. היא בוודאי שלא הוכנה במהלך החודשים אפריל-מאי-יוני 2010, בעת פירוק השותפות, וככל הנראה הוכנה בסוף שנת 2009 (וראו כי בצד העמוד הראשון מצויין "דוח 2009"). יש עוד לשים לב לכך כי כנספח ט' לכתב התביעה צירפה בת שבע קבלות לגבי סחורה שנקנתה כמלאי לחנות – והתאריכים על הקבלות הינם 2007 עד 2008. לכן, אם המדובר במלאי שהיה בסוף שנת 2009, והוא כולל פריטים שנקנו עוד בשנת 2007 ולא כולל פריטים שנרכשו בשנת 2009 – יש בכך כדי ללמדנו על התחלופה של הסחורות בעסק. מכאן, שנספח זה אינו מהווה ראיה למלאי שנותר בעת פירוק השותפות. אלברט מסכים כי הוא לקח את מלאי הסחורה שנשארה בחנות בעת סגירת העסק, אך טוען כי השווי של מה שנלקח היה בסך של 10,000 ₪ לכל היותר (סעיף 18 לתצהירו), ומפנה לרשימת הציוד שהוא הכין (נספח ד' לתצהירו). רשימה זו, אמנם אמורה לשקף את המצב במועד הרלבנטי, אך המדובר בראיה ש"ייצר" אלברט בעצמו, ללא כל תימוכין מצד גורם אובייקטיבי (והעובדה שלטענתו אשתו עזרה לו בספירה – אינה יכולה לסייע). בהעדר נתונים נוספים, ובשים לב לכך ששני הצדדים היו חייבים לספק ראיות טובות יותר בהקשר זה, מצאתי להעריך את שווי הסחורה במועד פירוק השותפות בסך 15,000 ₪, על דרך האומדנה ועל בסיס השוואת חלק מהמחירים שאליהם התייחס אלברט עם המחירים שבדוח שצירפה בת שבע (שכן אינני יכולה להעריך את מספר הפריטים לבדי אך המחירים לגבי כל פריט שאליהם התייחס אלברט נמוכים במקצת). אם המלאי בעת פירוק השותפות היה בשווי של 15,000 ₪, זכאית בת שבע ל-7,500 ₪.
הקופה הקטנה – בסעיף 39 לתצהירה טוענת בת שבע כי בעת סיום פעילות העסק, נטל אלברט את "הקופה הקטנה" ובה 3,000 ₪, מהם מגיעים לה 50%. אלברט לא סתר טענה זו, ולכן מגיעים לבת שבע -1,500 ₪.
המחאה של "אהבה" – טוענת בת שבע כי אלברט נטל ופדה המחאה שהתקבלה מ"אהבה" ע"ס 800 ₪, וכי היא זכאית למחציתה. כנספח י' לכתב התביעה צורף תצלום של ההמחאה, מיום 8/8/2010 לפקודת העסק. אלברט אינו מכחיש כי פדה אותה, ויש לשלם לבת שבע מחצית מסכום זה = 400 ₪.
חובות של העסק – בת שבע טוענת בסעיף 42 לתצהירה, כי לאחר סיום השותפות היא נאלצה לשלם חובות שהיו לעסק מכספה, בסך כולל של 3,573 ₪, ועל אלברט להשיב לה מחצית מהסכום, 1,786 ₪. לכתב התביעה צורפו כנספח יא' תצלומים של המחאות לגבי תשלומים כאמור, אך יש לראות כי ההמחאות הינן מחשבונו של העסק. לכן, ההמחאות עצמן אינו ראיה לגבי תשלומים מצד בת שבע אישית, אף אם חלקן חולל ולא נפרע. יש לבחון אילו ראיות ישנן לגבי סכומים שבת שבע אישית שילמה, מחשבונה הפרטי, לכיסוי חובות של העסק מול ספקים – וקיימות הראיות הבאות בלבד: (א) 820 ₪ ששילמה בת שבע לסילוק חוב שהיה כלפי "יודקביץ סחר בע"מ" (כאשר החוב היה גבוה יותר, אך ראו בהמשך כי גם אלברט שילם לספק זה לסגירת החוב); (ב) אישור בכתב לגבי כך שבת שבע שילמה בעצמה סכך של 450 ₪ על חשבון חוב שהיה לעסק כלפי "ענבר" (ואף אלברט שילם לספק זה – וראו בהמשך); (ג) תשלום של 800 ₪ מצד בת שבע לכיסוי חוב כלפי "עולם הצעצוע צפון בע"מ" (כפי ששילם אלברט. משמע – 2,070 ₪. על אלברט להשיב לבת שבע מחצית = 1,035 ₪.
בנוסף קיימת קבלה בסך 637 ₪ ששולמו על ידי זהר ל"אזאה ניהול וביצוע בע"מ", אך לא הוכח כי המדובר בכיסוי של חוב שהיה לעסק – ולא אקח אותה בחשבון.
פיצוי בגין אובדן הכנסות למשך 3 שנים ממועד פירוק השותפות – בת שבע טוענת שלולא התנהלותו של אלברט, העסק היה ממשיך להניב רווחים, אותם היא מחשבת על בסיס הרווחים משנת 2009. לשיטתה היא זכאית לתשלום לגבי 3 שנים "קדימה", בסך 75,840 ₪. דרישה זו לא אוכל לקבל. ראשית, ההחלטה לפרק את השותפות היתה של בת שבע כפי שהיתה של אלברט, ויש לזכור כי בת שבע עברה לעבוד כגננת עובר לסיום ניהול העסק. שנית, לא הוגשה כל ראיה לגבי הדרישה לקבל תקבולים עתידיים אפשריים לגבי שלוש שנים. ולמה לא חמש ? שלישית, לא הוכח הצפי לרווחים העתידיים.
פיצוי בגין אובדן מוניטין – נדרשים 10,000 ₪. מן המפורסמות כי ראש נזק שכזה יש להוכיח באמצעות חוות דעת – ובהעדרה, הדרישה נדחית.
פיצוי בגין עגמת נפש – מתבקשים 10,000 ₪. בנסיבות, שעה שמצאתי כי שני הצדדים אחראיים הדדית לסיום היחסים – אין מקום לפצות מי מהם בראש נזק שכזה.
מכאן, שסך הסכומים שעל אלברט לשלם לבת שבע עקב הפסקת פעילות העסק הם הבאים:
הכנסות אפריל-מאי - 6,000 ₪;
סחורה - 7,500 ₪;
קופה קטנה - 1,500 ₪;
המחאה מ"אהבה" - 400 ₪;
חובות של העסק - 1,035 ₪ -
ובסך הכל - 16,435 ₪.
מהם הסכומים שאלברט טוען שבת שבע חייבת לו?
מחצית שוויה של הקופה הרושמת – אין מחלוקת כי בת שבע נטלה את הקופה הרושמת, והיא אף מסכימה כי עליה להשיב לאלברט מחצית שוויה, בסך 1,750 ₪. אלברט צירף לתצהירו קבלה מיום 25/9/2008 של חברת "וריפון ישראל בע"מ" לגבי "קופה NOS-7 מכירה" בסך של כ-6,225 ₪, ומסעיף 25.2 לתצהירו ניתן להבין שלטענתו זו הקופה שנרכשה על ידי הצדדים בפתיחת העסק. דא עקא שטענה זו אינה מהווה הוכחה כדבעי לגבי כך שזו הקופה שנרכשה ואקבל את עמדת בת שבע לגבי כך שמחצית שווי הקופה במועד פירוק השותפות היה "רק" 1,750 ₪.
מחצית שוויה של מכונת הצילום/פקס' – בת שבע מסכימה כי היא נטלה לידיה אף את מכונת הצילום/מכשיר הפקס', בנוסף על הקופה הרושמת (עמ' 10 שורה 16), דא עקא שלא הוכח מהו שוויה של המכונה. אלברט מצרף למסמכיו קבלה לגבי מדפסת לייזר שהוא רכש באוקטובר 2010, לאחר פתיחת העסק שלו (בסך של כ-700 ₪) – אך אין בכך כדי לסייע בהוכחת שווי המכשיר שנטלה בת שבע – לכן, לא הוכח מהו הסכום בו יש לחייב את בת שבע.
משיכה מחשבון הבנק של השותפות – בת שבע מסכימה כי בחודש מאי 2010 היא משכה 6,000 ₪ במשיכה חד פעמית מחשבון הבנק של העסק (עמ' 6 שורה 15). מחצית מהסכום יש להשיב לאלברט – 3,000 ₪.
תשלום חובות שכר דירה – הוכח כי אלברט שילם למשכירים 5,000 ₪ על חשבון החובות שהצטברו בגין דמי השכירות לגבי החודשים יוני-אוגוסט, עד תום התקופה החוזית (וראו את ההמחאות שצורפו לתצהירו של אלברט כנספח ז'). על בת שבע לשלם מחצית = 2,500 ₪.
חובות של העסק – כמו בת שבע, אף אלברט טוען בסעיף 23 לתצהירו, כי לאחר סיום השותפות הוא נאלץ לשלם חובות שהיו לעסק מכספו, בסך כולל של 8,709 ₪, ועל בת שבע להשיב לו מחצית מהסכום. לתצהיר צורפו כנספח ט' אסמכתאות, לרבות מסמכים עליהם חתמו ספקים לגבי סילוק חובות (כדוגמת המסמכים של בת שבע), כדלקמן: (א) 1,000 ₪ ששילם אלברט ל"אמון סח א.א.א."; (ב) 846 ₪ לסילוק יתרת החוב כלפי "יודקביץ סחר בע"מ"; (ג) 376 ₪ לסילוק חוב כלפי "גורי לינרו 2000 בע"מ"; (ד) 800 ₪ לכיסוי יתרת החוב כלפי "עולם הצעצוע צפון בע"מ" (כפי ששילמה בת שבע); (ה) 450 ₪ על חשבון חוב שהיה לעסק כלפי "ענבר" (בדיוק כפי ששילמה בת שבע); (ו) חוב של 230 ₪ כלפי "ס.א.ן"; (ז) חוב של 159 ₪ כלפי "גרופי"; (ח) יתרת חוב ארנונה לשנת 2009 ויתרת חוב לגבי אגרת שילוט בסך כולל של 1,231 ₪, ששולמו בספטמבר 2010, משמע שיש ליחס אותם לעסק ולא לפעילות ה"חדשה" של אלברט בנכס, משמע – 5,092 ₪, מהם על בת שבע לשלם מחצית = 2,546 ₪.
בנוסף קיימת קבלה בסך 1,706 ₪, של "המתנות שלי", אשר עליה רשום שהמדובר "בסילוק חוב של אלברט". קבלה זו הינה מחודש נובמבר 2010, לאחר שאלברט הפעיל את העסק הפרטי שלו במושכר מחודש ספטמבר 2010, ולא שוכנעתי כי המדובר בכיסוי חוב "עבר" של העסק המשותף. בנוסף, גם אלברט צירף קבלה בסך 637 ₪ ששולמו ל"אזאה ניהול וביצוע בע"מ", אך לא הוכח כי המדובר בכיסוי של חוב שהיה לעסק (כפי שהערתי לגבי הקבלה המקבילה שהציגה בת שבע, ומכאן שאם שגיתי – הטעות "מתקזזת"). קבלה נוספת הינה של יודקביץ, מיולי 2010, בסך 733 ₪ אך לא ניתן להבין אם היא חלק מהתשלום המצוין כבר מעלה או אם היא קשורה לחובות של העסק. שתי קבלות נוספות שלא הוכח טיבן הן של "שחף אבטחה 1989 בע"מ", לגבי לוח מקשים וגלאי למקום נעלם ולא ברור. הוצג חשבון בזק לגבי יולי 2010 – אך לא הוכח היכן היה מותקן אותו קו טלפון, ומדוע נעשה בו שימוש אם העסק נסגר במאי 2010. שתי קבלות אחרונות שלא אזקוף לחובת העסק הן של הום סנטר ואייס מנובמבר 2011, לגבי ציוד שנקנה לעסק החדש של אלברט. סכומים אלו לא חושבו.
ראשי נזק נוספים שדורש אלברט הינם הבאים : (א) תשלום בגין הפעלת השותפות במשך שלושה חודשים ללא עזרה מצד בת שבע או זוהר – ראש נזק זה לא הוכח, ובמיוחד לא הוכח שיעור התשלום הנדרש בגינן "העבודה לבד"; (ב) הפסד השתכרות במשך שלושה חודשים בהם החנות היתה סגורה – אף ראש נזק זה לא הוכח, ולא ברור מדוע בת שבע צריכה לפצות את אלברט בגין הפסקת הפעילות (מה גם שלא הוכח גובה הנזק הנתבע); (ג) פגיעה במוניטין החברה – אף נזק שכזה היה צריך להוכיח באמצעות חוות דעת, כפי שהערתי לגבי הדרישה המקבילה שהעלתה בת שבע; (ד) עגמת נפש – נדמה לי שלא היה מקום להעלות דרישה שכזו בנסיבות; (ה) השתתפות בעלות אחסנת הסחורה אצל אלברט – דרישה תמוהה זו אינה ברורה ולא הוכח איפה היתה הסחורה הרלבנטית, מה גם שאלברט בחר לקחת אותה על דעת עצמו. כל הדרישות הללו נדחות מכל וכל ודומה כי הועלו רק על מנת להוות משקל נגד למול דרישותיה של בת שבע – אשר אף הן נדחו ברובן.
מכאן, שסך הסכומים שעל בת שבע לשלם לאלברט עקב הפסקת פעילות העסק הם הבאים:
שווי הקופה הרושמת – 1,750 ₪;
משיכה מחשבון העו"ש - 3,000 ₪;
דמי שכירות - 2,500 ₪;
חובות של העסק - 2,546 ₪ -
בסך הכל - 9,796 ₪.
קיזוז החובות ההדדים של הצדדים האחד כלפי השניה -
לאור האמור מעלה, הראיות שהציגו הצדדים, אשר עוברות את רף ההוכחה האזרחי הנדרש, מניבות את התוצאה לפיה על אלברט לשלם לבת שבע 16,435 ₪, מנגד – על בת שבע לשלם לאלברט 9,796 ₪ - וקיזוז החובות ההדדים מביא לכך שעל אלברט לשלם לבת שבע 6,639 ₪.
התביעה כלפי השוכרים ותביעתם שכנגד –
אין חולק (והוכח) כי ההמחאות שנועדו לשלם את דמי השכירות לגבי חודש יוני 2010 חזרו בשל שלא היה בבנק כיסוי לגביהן - וראו כי בת שבע מאשרת שכיון שהיא משכה מהחשבון 6,000 ₪ ההמחאות חוללו בציון א.כ.מ. (עמ' 7 שורות 10-15). גם שכר הדירה לגבי החודשים יולי ואוגוסט לא שולם, מאותה סיבה, ובהתאם - הודיעו השוכרים על ביטול חוזה השכירות. בהמשך, ואף זאת מוסכם, פנה אלברט למשכירים, שילם את חובות העבר וביקש לשכור את המושכר לבדו. המשכירים הסכימו, ונחתם חוזה שכירות חדש כאמור מיום 8/9/2010.
בת שבע טוענת כי קמה לה הזכות לממש את האופציה שהיתה בחוזה לגבי שנה נוספת, להמשיך להחזיק במושכר ועוד טוענת כי היא היתה נכונה לשלם את חלקה בחוב דמי השכירות שהצטבר באותה העת. בהתאם, דורשת בת שבע מהמשכירים לפצות אותה בגין רווחים שהפסידה בשל שלא התירו לה להמשיך ולהפעיל במושכר את החנות. את מכלול טענותיה יש לדחות.
ראשית, שעה שלא שולמו דמי השכירות ובהתאם להוראות הסכם השכירות, ביטלו המשכירים כדין את החוזה. שנית, האופציה להארכת משך החוזה היתה נתונה לשותפות ולא לאחד מהשותפים בנפרד ולכן אינה ישימה, מה גם שהמשכירים לא חייבים היו לאפשר לשותפות לממש את האופציה במצב של הפרה עקב אי תשלום. שלישית, בת שבע הודיעה למשכירים כי רק ביום 26/7/2010, במכתב של באת כוחה, כי היא מעוניינת להמשיך ולהחזיק במושכר, כי אי התשלום נבע מהסכסוך בינה לבין אלברט וכי היא נכונה לשלם את חלקה בחוב שנוצר. בשלב זה – כבר היה "מאוחר מדי", וראו את מכתבם של המשכירים מיום 3/6/2010. רביעית, כפי שכבר צוין מעלה – בת שבע לא הוכיחה מה היו יכולים להיות רווחיה, בתקופה זו או אחרת, ולכן יש לדחות את דרישתה אף מן הטעם שלא הוכח גובה הנזק.
לעומת דרישתה של בת שבע, קמה תביעה שכנגד מצד המשכירים, לגבי פריטים כדלקמן:
עמלות אותן גבה הבנק: עקב כך שההמחאות לתשלום דמי השכירות חוללו באי-פרעון, בסך 81 ₪. דרישה זו הוכחה, אם כי אני בספק אם היה מקום לתבוע סכום שכזה.
חוב שכר דירה בסך 1,000 ₪: בסעיפים 11-13 לתצהירו של מיכאל הוא מסביר כי חוב דמי השכירות היה בסך 6,000 ₪ וכי אלברט פרע רק 5,000 ₪ מתוך סכום זה. יחד עם זאת, בחקירתו הסביר מיכאל כי בנו ויתר על 1,000 ₪ (עמ' 26 שורות 23-28), ולכן אין לקבל את הדרישה.
עלות שלטים של מזגנים שנלקחו מהמושכר – בסך 250 ₪ כ"א: שווי פריטים אלו לא הוכח ולא הוכח כי בת שבע לקחה אותם.
הפסד דמי שכירות בתקופה בה עמד המושכר ריק (מיום 1/9/2010 ועד 30/9/2010): דרישה זו לא ברורה, שכן חוזה השכירות היה אמור להסתיים ביום 31/8/2010.
עלות שירותים משפטיים בסך 15,000 ₪: דרישה זו לא הוכחה.
עגמת נפש: לא מצאתי כי יש לחייב את בת שבע בפיצוי שכזה.
מכאן, שיש לדחות את תביעתה של בת שבע כלפי המשכירים ומבחינת המשכירים – הוכחה זכאותם לסך של 81 ₪ בגין עמלות החזרת ההמחאות. כיון שיש להשית את העלות על בת שבע ועל אלברט בחלקים שווים – הפיצוי מצד בת שבע אמור להיות בסך של כ-40 ₪.
סיכום
לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:
על אלברט לשלם לבת שבע סך של 6,639 ₪, ואם נוסיף לסכום הפרשי הצמדה וריבית חלקיים ממועד ההוצאות בפועל ועד היום – הסכום לתשלום הינו 7,000 ₪, נכון להיום. לאור התנהלות שני הצדדים ולאור הסכום שנפסק לטובת בת שבע מתוך הסכום הכולל של תביעתה (כ-5%) - לא אעשה צו להוצאות, למעט חיובו של אלברט להשיב לבת שבע חלק מהאגרה ששילמה, בסך 2,000 ₪. לכן, על אלברט לשלם לבת שבע סך כולל של 9,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום.
על בת שבע לשלם למשכירים 40 ₪ והוצאות משפט בסך 5,000 ₪ (כולל מע"מ) - לא בשל קבלת תביעתם בסך של 40 ₪ אלא בשל שהגישה נגדם מלכתחילה את תביעתה.

ניתן היום, כ"א ניסן תשע"ב, 13 אפריל 2012, בהעדר הצדדים.

10 מתוך 10


מעורבים
תובע: עסיס בת שבע
נתבע: רון קאהן
שופט :
עורכי דין: