ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ויקטור לוי נגד עזבון המנוח מנשה לוי ז"ל :

תובעים ונתבעים שכנגד

1. ויקטור לוי

2. ויקטור לוי חברה לבניין והשקעות בע"מ

3. דורית לוי (נאור)

4. קארן לוי

נ ג ד

נתבעים ותובעים שכנגד

1. עזבון המנוח מנשה לוי ז"ל

2. עפרה לוי

3. דורון לוי

4. גיא לוי

5. דורון לוי הנדסה בנייה והשקעות בע"מ

6. האחים סמי יצור צינורות וכבלי בלם בע"מ

7. בנק המזרחי המאוחד בע"מ

8. א.ס. יחזקאל חברה לבנין והשקעות בע"מ

9. פסגת ברבור חברה לפיתוח והשקעות בע"מ

10. אברהם יחזקאל

11. סמי יחזקאל

12. יפית מליניאק (לוי)

בית משפט השלום בתל-אביב-יפו

כב' השופט חגי ברנר

פסק דין

מבוא

1. בפניי תביעה ותביעה שכנגד שעילתן סכסוך מר וקשה שהתגלע בשנת 2001 בין התובע 1, ויקטור לוי (להלן: "ויקטור"), לבין אחיו הבכור ושותפו עשרות שנים בעסקי הבניה, מנשה לוי ז"ל (להלן: "מנשה"). לסכסוך ספק נגררו ספק הצטרפו ילדיהם של האחים וכן חברות בשליטתם, וגם בנק המזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק"), אשר בסניף פרדס כץ שלו ניהלו האחים את חשבונותיהם הפרטיים ואת חשבונות החברות שבשליטתם. התביעה העיקרית הוגשה ביום 24.7.2003. מנשה נפטר בחודש אפריל 2004, זמן רב בטרם החלה שמיעת הראיות בתיק.

2. ויקטור ומנשה ניהלו את עסקי הבניה לאורך השנים באמצעות מספר חברות משותפות. לעניננו, רלבנטיות שלוש חברות: הראשונה, ויקטור לוי חברה לבנין והשקעות בע"מ (להלן: "חברת ויקטור"), היא התובעת 2, שנוסדה בשנת 1979; השניה, חברת א.ס. יחזקאל חברה לבנין והשקעות בע"מ (להלן: "חברת יחזקאל"), היא הנתבעת 8, שנוסדה בשנת 1991 ושהיו בה שותפים נוספים מלבד האחים לוי; השלישית, חברת פסגת ברבור חברה לפיתוח והשקעות בע"מ (להלן: "פסגת ברבור"), היא הנתבעת 9, שנוסדה בשנת 1994 וגם בה היו שותפים נוספים מלבד האחים לוי.

3. במסגרת התביעה העיקרית עותרים ויקטור ושתי בנותיו, דורית נאור לוי (להלן: "דורית") וקארן לוי (להלן: "קארן"), וכן חברת ויקטור, לתשלום סך של 2,500,000 ₪. לטענתם, הם זכאים לקבל את הסכום האמור מעזבונו של מנשה, מרעייתו עפרה לוי (להלן: "עפרה"), מילדיו דורון לוי (להלן: "דורון"), גיא לוי (להלן: "גיא") ויפית מליניאק (לוי) (להלן: "יפית"), מחברות שונות בשליטתם של מנשה ודורון (בהן חברת יחזקאל ופסגת ברבור) ומהבנק.

4. במסגרת התביעה שכנגד עותרים מנשה, עפרה, דורון, גיא, יפית וחברה בשליטתו של דורון, לתשלום סך של 1,760,946 ₪. התביעה שכנגד מכוונת נגד ויקטור ונגד חברת ויקטור.

טענותיהם של התובעים בתביעה העיקרית

5. התובעים בתביעה העיקרית (להלן: "התובעים") טוענים כי ויקטור ומנשה עבדו כשותפים בתחום הבניה במשך עשרות שנים, מאז שנת 1957, במסגרת מספר חברות ומספר רב של פרוייקטים, וכי מי שטיפל באופן בלעדי בעניני הכספים של העסק המשותף היה מנשה. לעומתו, ויקטור טיפל אך ורק בענינים הקשורים לביצוע של הפרוייקטים השונים והיה איש השטח באתרי הבניה. ויקטור נתן אמון מלא במנשה, אחיו הבכור, האמין בכל אשר אמר או עשה מנשה ולא היתה לו כל נגיעה בעניני הכספים והנהלת החשבונות של החברות והפרוייקטים. רק בדיעבד, בשלהי שנת 2001, גילה ויקטור כי במשך עשור שלם מנשה רימה אותו והטעה אותו, וכי הוציא ממנו בדרך לא דרך מליוני ₪, תוך ביצוע מעשים של מעילה באמון, זיוף ומירמה.

6. התביעה העיקרית מבוססת על חוות דעתו השלישית של רו"ח אלכס הילמן (להלן: "המומחה הילמן"), אשר בה נטען כי הנתבעים גרמו לתובעים נזק בסכום כולל של 2,305,246 ₪. כמו כן מבוססת התביעה העיקרית על חוות דעתה של הגרפולוגית דבורה הראל, בה נקבע כי מנשה זייף את חתימותיהם של ויקטור ושל קארן על גבי מסמכים בנקאיים שונים.

7. התובעים חילקו את תביעתם לשני ראשים מרכזיים: נזק במישור החברות, בסכום כולל של 1,271,821 ₪, ונזק במישור הפרטי בסכום כולל של 1,033,426 ₪.

8. הנזק במישור החברות מורכב ממספר רב של נזקי משנה: סך של 303,952 ₪ בגין רישומי שכר בנטו; סך של 100,530 ₪ בגין רישומי הנהלת חשבונות שגויים; סך של 440,341 ₪ בגין הפקדת כספי משכנתא; סך של 175,780 ₪ בגין הוצאות בפרוייקט בכפר סבא; סך של 37,826 ₪ בגין משיכת כספי פיצויים של אח שלישי, יעקב לוי; סך של 148,416 ₪ בגין מכירת נכסים של פסגת ברבור; סך של 11,302 ₪ בגין משיכת כספים לצרכים פרטיים של דורון; סך של 85,394 ₪ בגין תיקון רישומים בהנהלת החשבונות של החברות לטובתו של מנשה וסך של 139,067 ₪ בגין רישום שגוי של יתרת השקעות ויקטור בפסגת ברבור.

9. הנזק הכולל במישור הפרטי מורכב מן הנזקים הבאים: סך של 50,356 ₪ בגין פעילות בחשבונה הפרטי של קארן; סך של 315,886 ₪ בגין פדיון כספי קופת גמל ופוליסות ביטוח מנהלים של ויקטור; סך של 448,708 ₪ בגין משיכת כספי הלוואה פרטית שהתקבלה מאדם בשם אדוארד שעשוע וסך של 218,474 ₪ בגין אובדן רווח אפשרי ממכירת דירתה של דורית.

10. עוד טוענים התובעים כי מעשיו של מנשה גרמו לויקטור נזקים בריאותיים ונפשיים קשים ביותר, והם עותרים לפיצוי בסך 300,000 ₪ בגין אובדן יכולת השתכרות. כמו כן הם עותרים לפיצוי בסך 100,000 ₪ בגין עגמת הנפש הרבה שנגרמה להם בעטיים של הנתבעים.

11. בנוגע לבנק טוענים התובעים כי זה פעל ברשלנות פושעת וגרם לכך כי כספים מחשבונותיהם של ויקטור ובנותיו יועברו לצדדים שלישיים, על פי הוראות בכתב ובעל פה של מנשה, ללא ידיעתו או הסכמתו של ויקטור. עוד טוענים התובעים כי ויקטור לא הסמיך מעולם את מנשה ליתן הוראות טלפוניות בשמו לבנק והוא עצמו מעולם לא הורה לבנק להעביר כספים מחשבונותיו. בנוסף, הבנק נהג לשלוח את תדפיסי החשבון למנשה או לחברת דורון לוי הנדסה בנייה והשקעות בע"מ (להלן: "חברת דורון"), היא הנתבעת 5, אשר מצוייה בבעלותו של דורון.

טענותיהם של הנתבעים והתובעים שכנגד

12. הנתבעים והתובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים") טוענים כי מדובר בתביעה חסרת בסיס שדינה להדחות. לדידם, חלק מעילות התביעה התיישנו זה מכבר שכן מקצתן מתייחסות לארועים שהתרחשו 10 שנה קודם להגשת התביעה. כך למשל, הפרוייקט בכפר סבא בוצע בשנת 1993 ולכן טענות לגביו התיישנו זה מכבר. לגופו של ענין טוענים הנתבעים כי כל פעולותיו של מנשה נעשו על פי יפוי כח שקיבל מויקטור, וכל מעשיו נעשו בידיעתו, בהסכמתו המלאה ולאחר קבלת אישורו של ויקטור. הנתבעים טוענים כי חוות דעתו של המומחה הילמן, המהווה את הבסיס החשבונאי לתביעה העיקרית, אינה מתייחסת להתנהלות העסקית הכוללת בין האחים במהלך השנים הרבות של פעילותם המשותפת, אלא מתמקדת באירועים נקודתיים ופעולות מסויימות, שרק אותם התבקש המומחה לבחון. בכך נוצר עיוות של התמונה הכספית הכוללת, שכן בחברות נשוא התביעה, בהיותן חברות משפחתיות, התקיימה מערכת יחסים של איזון במשיכות השותפים. הניתוח הנכון של ההתחשבנות אינו יכול להתמקד במשיכה זו או אחרת, אלא צריך לבחון את מערכת ההתחשבנות הכוללת, לאורך שנים. בדיקה כזו מגלה כי קיימת הדדיות במשיכות ובחיובים- כל אימת שאחד מן האחים משך כסף מן החברות, ניתן לזהות משיכה מקבילה אצל האח השני, גם אם לא מיד באותו מועד. הוא הדין בהפקדות כספים לקופתן של החברות: כל אימת שאחד האחים הפקיד כספים לחשבון של איזו מבין החברות, עשה כן גם האח האחר, גם אם לא באותו תאריך ממש וגם אם חלפו לפעמים מספר חודשים בין ביצוע הפעולה האחת לבין ביצוע הפעולה השניה.

13. הנתבעים מבססים את הגנתם על שלוש חוות דעת של רו"ח אריה ביגר (להלן: "המומחה ביגר"), הבוחנות את כלל מערכת ההתחשבנות בין האחים משנת 1994 ואילך. מחוות דעת אלה עולה כי כל המשיכות או ההפקדות לזכותם או לחובתם של האחים, נרשמו ותועדו במדוייק בספרי החברות, מה שלדידם של הנתבעים, מפריך את טענת התרמית וההונאה. על פי חוות דעתו השניה של המומחה ביגר, מיום 8.12.2005, בהתחשבנות הכוללת שבין ויקטור למנשה, דווקא מנשה הוא שזכאי לשיפוי מאת ויקטור בסכום של 112,958 ₪.

14. הנתבעים אינם כופרים בכך שמנשה אכן חתם לעתים במקומם של ויקטור וקארן על מסמכים שונים, אלא שלטענתם הוא עשה כן על פי הרשאתם ובידיעתם המלאה.

15. במסגרת התביעה שכנגד טוענים הנתבעים כי הם זכאים לפיצויים כדלקמן: סך של 112,958 ₪ בגין הלוואת בעלים עודפת של מנשה; סך של 41,131 ₪ בגין משיכת משכורות עודפת על ידי ויקטור ובני ביתו; סך של 155,301 ₪ בגין העברת כספים מחשבונות מנשה ובני ביתו לחשבונותיו של ויקטור; סך של 116,971 ₪ בגין שכר ראוי לדורון עבור עבודתו למען חברת ויקטור ופסגת ברבור; סך של 990,077 ₪ בגין נזקים שנגרמו למנשה בשל התנהגותו של ויקטור בפרוייקט לוד סנטר; סך של 47,578 ₪ בגין הפסד שנגרם לדורון ולחברת דורון בשל עסקת הדירה והחנויות; סך של 4,662 ₪ כפיצוי למנשה בשל עלויות מימון; סך של 603 ₪ ששילם דורון לחברת החשמל; סך של 1,972 ₪ ששילם דורון כשכ"ט עו"ד איתן ארז; סך של 11,452 ₪ בגין שכ"ט עו"ד גדעון חיים; סך של 2,529 ₪ שדורון שילם למודד; סך של 13,580 ₪ שדורון שילם בגין ליקויי בניה; סך של 4,016 ₪ שדורון שילם בגין דירתו של ויקטור; סך של 13,116 ₪ שדורון שילם בגין הכנת תב"ע; סך של 200,000 ₪ בגין עגמת נפש ופגיעה בכושר ההשתכרות של מנשה וסך של 45,000 ₪ בגין הליכי פירוק השיתוף.

טענותיו של הבנק

16. הבנק טוען כי הפעולות בחשבונות הבנק נשוא התובענה בוצעו כולן על פי יפויי כח שניתנו למנשה לפעול בחשבונות הפרטיים של ויקטור, על פי הרשאה שהיתה למנשה לפעול כמורשה חתימה בחשבונה של חברת ויקטור ובאישורם הטלפוני של ויקטור, דורית או קארן בחשבונות הפרטיים. הבנק לא צריך היה לדעת כי מנשה חורג מהרשאה (והבנק גם טוען כי בפועל לא היתה חריגה כזו). יתר על כן, ויקטור ידע בזמן אמת על הפעולות המבוצעות בחשבונות נשוא התביעה, ומעולם לא מחה על כך בפני נציגי הבנק. ויקטור אף יצר מצג בפני הבנק, לפיו מנשה אכן מוסמך לפעול בשמו ומטעמו. יתר על כן, בפני הבנק הוצג מצג ולפיו החשבונות הפרטיים של בעלי הדין נוהלו לצורך העסק המשפחתי ובהתאם לכך שלח הבנק את הדיווחים השוטפים לכתובת שנמסרה לו, תחילה לתיבת דואר בסניף, ולאחר מכן לכתובתה של חברת דורון. כמו כן, בניגוד לטענתו של ויקטור, הוא בהחלט היה מעורב בניהול החשבונות ועמד בקשר עם הבנק בעניני העסק המשפחתי. בין השאר, ויקטור טיפל בליווי בנקאי של מספר פרוייקטים וכן בגביית כספים מלקוחות.

ההיקף החריג של המחלוקות

17. תיק זה הוא חריג בהיקפו מכל בחינה שהיא. כתבי הטענות ארוכים במידה חריגה. חומר הראיות עצום ורב ולא נעשה כל נסיון של מי מהצדדים לפשט את המחלוקות, להתרכז בעיקר ולצמצם את גדר המחלוקת. התוצאה היא שהתיק תפח למימדי ענק והוא תופס כיום לא פחות משישה ארגזים. חמש שנים חלפו מיום שהוגשה התביעה ועד אשר התיק נותב אליי לשמיעת הוכחות. בעלי הדין העלו למתן עדות מספר רב מאוד של עדים, והגישו תצהירי עדות ראשית עבי כרס המחזיקים מאות עמודים (כולל נספחים). כך למשל, תצהירו של ויקטור, ללא נספחים, מחזיק 53 עמודים ותצהירו של דורון מחזיק לא פחות מ- 78 עמודים. התובעים הגישו שמונה תצהירים (כולל שתי "עדויות אופי" בלתי רלבנטיות בעליל בדבר אופיו הנוח ויושרו של ויקטור, ועדות אחת בלתי רלבנטית בדבר נסיונות לפשרה שלא צלחו ערב הגשת התביעה), וכן שתי חוות דעת מומחים, שאחת מהן עודכנה שלוש פעמים. בנוסף זומנו לעדות עדים שלא הגישו תצהיר. הנתבעים מצידם הגישו ארבעה תצהירים וחוות דעת מומחה, שעודכנה ארבע פעמים (אחת הגרסאות נמחקה בצו בית משפט שכן חרגה מן ההיתר שניתן ביחס לתוכנה). שמיעת הראיות ארכה זמן רב, וזאת לנוכח אריכות התצהירים ושלל הטענות העובדתיות. המצהירים נחקרו על פני ישיבות רבות. בעיקר התארכה חקירתו הנגדית של ויקטור, הרבה למעלה מן הצורך. גם במסגרת הסיכומים לא חסכו הצדדים מעצמם העלאת טענות ולא ניסו לתמצת את טענותיהם. התוצאה היא שסיכומי התובעים מחזיקים 95 עמודים, סיכומי הנתבעים משתרעים על פני 159 עמודים, סיכומי התשובה של התובעים הם בהיקף של 41 עמודים ביחס לנתבעים, ובהיקף של 22 עמודים ביחס לבנק, ואילו סיכומי הבנק מחזיקים 38 עמודים. ההתנהלות המתוארת לעיל הכבידה מאוד על ניהול הדיונים בתיק (העדים נחקרו על פני עשרות רבות של שעות) וגם על כתיבתו של פסק הדין, שגזלה זמן שיפוטי רב ביותר.

18. בבואנו לברור את הבר מן התבן, שומה עלינו ליתן בתחילה תשובה לשתי שאלות מרכזיות, שההכרעה בהן, מפשטת במידה מסויימת את ההכרעה בסכסוך כולו. השאלה הראשונה היא איזו מבין שתי האסכולות של המומחים החשבונאיים משכנעת יותר לנוכח כלל נסיבות הענין, שהרי בסופו של דבר, עיקר הסכסוך נסב על מחלוקת חשבונאית שענינה אופן ההתחשבנות בין ויקטור ומנשה; השאלה השניה היא איזו מבין שתי העדויות המרכזיות- עדותו של ויקטור מזה או עדותו של דורון מזה, היתה משכנעת ומהימנה יותר, וזאת בשים לב לחומרת טענותיו של ויקטור ומעשי ההונאה והמירמה שהוא מייחס למנשה.

19. לאחר ההכרעה בשתי השאלות שהגדרנו לעיל, נדון בטענות התובעים בתביעה העיקרית, על פי סדרם של ראשי הנזק המפורטים בחוות דעתו של המומחה הילמן. לאחר מכן, נדון בטענות הנתבעים במסגרת התביעה שכנגד.

חוות דעתם של המומחים החשבונאיים

20. כפי שצויין קודם, התובעים תמכו את תביעתם בחוות דעתו של המומחה הילמן, שהגיש למעשה שלוש חוות דעת בתיק: ביום 10.7.2003, ביום 30.11.2004 וביום 24.1.2006. חוות הדעת האחרונה היא המעודכנת ביותר, ולכן יש להתייחס אליה כחוות הדעת הקובעת מטעם התובעים. המומחה הילמן לא ביקש לבחון במסגרת חוות דעתו את כלל ההתחשבנות בין ויקטור ומנשה לאורך השנים, אלא בחן אירועים מסויימים שרק אותם התבקש לבחון, על פי בקשתו של ויקטור, שאף העביר אליו את האסמכתאות המסויימות שהיו דרושות בדיקה מבחינתו. הדבר עולה מן האמור בס' 1 לחוות הדעת, שם נכתב כי חוות הדעת מתייחסת "לענין הנזק הכספי אשר נגרם לתובעים כתוצאה מאירועים אשר השפיעו על יתרת ההתחשבנות הכספית הכוללת שבין האחים לוי, ועל הנזק הכספי אשר אירע במישור הפרטי כתוצאה מאירועים ופעולות שבוצעו במישור זה, בין התובעים לנתבעים." ואכן, חוות הדעת מתייחסת ברובה לארועים מסויימים, שהמכנה המשותף לכולם הוא שהם משקפים כספים שנלקחו מויקטור ובני ביתו לטובת מנשה ובני ביתו או לטובת העסק המשפחתי, או כספים שאמורים היו להיות משולמים לויקטור ובני ביתו. המומחה הילמן לא בדק ארועים נגדיים, בהם הועברו כספים ממנשה, רעייתו וילדיו, לטובת ויקטור ובנותיו או לטובת העסק המשפחתי. המומחה הילמן אף אישר זאת מפורשות בעת חקירתו הנגדית, כאשר הודה כי במקרים בהם טען ויקטור שכספים נלקחו ממנו ללא הסכמתו לטובתו של העסק המשותף, הוא הניח לצורך חוות הדעת כי ויקטור זכאי להשבה מלאה, בלא לבדוק האם מנשה מצידו הפקיד גם הוא כספים לטובת העסק המשפחתי, בין מחשבונו הפרטי ובין מחשבונות בני ביתו.

21. אל מול חוות דעתו של המומחה הילמן, ניצבת חוות דעתו של המומחה ביגר. הוא מצידו הגיש ארבע חוות דעת, אלא שאחת מהן נמחקה ביום 25.3.2010. נותרו על כנן שלוש חוות דעת מטעמו: הראשונה מיום 18.12.2003, השניה מיום 8.12.2005 והשלישית מיום 25.4.2010. בשונה מחוות דעתו של המומחה הילמן, המומחה ביגר בחן במסגרת חוות דעתו לא רק ארועים ספציפיים, אלא את מסגרת היחסים הכספית הכוללת בין שני האחים. כעולה מס' 4 לחוות דעתו, "ניתוח נזקים כתוצאה מארועים ספציפיים בלבד אינה גישה מתאימה לבחינת מערכת יחסים כספית בין שני אחים שניהלו עסקים יחדיו- כאשר החלוקה ביניהם היתה שווה." לדברי המומחה ביגר, בע' 4 לחוות דעתו, "התקיימה הדדיות והקבלה במשיכות והפקדות בחברות, ואף במשיכות ובהפקדות בחשבונות של בני המשפחות. בחינת ארועים כספיים פרטניים בדיעבד ובמנותק מכלל ההתחשבנות אינה מציגה באור נכון את הפעילות הכספית ... התייחסותו של רו"ח הילמן לנושאים מסויימים וביסוס דרישתו לנזק בגינם במנותק מהמערכת הכוללת- אינה מתיישבת לדעתי עם הגישה הכללית כמתחייב ... אין לדעתי מקום לדרישת נזק בגין פעולה שנרשמה לזכותו או לחובתו של אחד הצדדים תוך התעלמות מביצוע הפעולה המקבילה אצל הצד השני. ... כפי שמשתקף ממערכת היחסים בין האחים, מספרי החברות ומחשבונות הבנקים של בעלי המניות וב"ב, נראה כי התבצעה התחשבנות כוללת בין האחים, הן במישור הפרטי והן במישור החברות ...". (ראה גם עדותו בע' 1422 ו- 1423 לפרוטוקול).

22. גישתו העקרונית של המומחה ביגר מקובלת עליי ועדיפה בעיני על פני גישתו של המומחה הילמן. אין ספק כי בחינת ארועים חשבונאיים מסויימים בלבד בנקודות זמן מסויימות, שבכולם נלקחו מויקטור ובני ביתו כספים, תוך התעלמות מופגנת מארועים אחרים, גם אם אלה התרחשו בנקודות זמן אחרות, בהם נלקחו כספים ממנשה ובני ביתו, עלולה להציג תמונה מעוותת של ההתחשבנות האמיתית והכוללת שבין ויקטור למנשה. למעשה, ויקטור ירה את החץ תחילה, וסימן לאחר מכן את המטרה מסביבו, בכך שבודד מתוך אלפי פעולות חשבונאיות שנעשו לאורך שנים רבות של פעילות עסקית משותפת, אך ורק את אותן פעולות המצביעות על נטילת כספים ממנו ומבני ביתו, תוך התעלמות מפעולות "ראי" של נטילת כספים ממנשה ובני ביתו. פשיטא שאם מתבוננים אך ורק על אותן פעולות אותן בודד ויקטור מכלל הפעולות החשבונאיות, מתקבלת תמונה חד צדדית המציגה אותו כמי שניזוק כספית, אך זו כמובן אינה הדרך הנאותה לבחון את ההתחשבנות הכוללת בין הצדדים. ויקטור אף תיאר במהלך עדותו, יותר מפעם אחת, כיצד ישב במרתף ביתו ונבר באלפי מסמכים, עד אשר גילה מסמכים כאלה ואחרים המתעדים את מעשי התרמית שהוא מייחס לאחיו מנשה. דא עקא, ויקטור התעלם מכל אותן פעולות נגדיות שביצע מנשה, ולא הציג אותן בפני המומחה הילמן.

23. חשוב לציין בהקשר זה כי העסק המשפחתי נוהל במידה רבה כפי שמנהלים מכולת שכונתית ולא באופן נורמטיבי כפי שניתן לצפות מחברות קבלניות המכבדות את עצמן. כך למשל, ויקטור ומנשה חילקו משכורות לילדיהם למרות שאלה לא עבדו בפועל בעסק המשפחתי (ראה עדותו של ויקטור בע' 587, 588, 591 ו- 592 לפרוטוקול. ראה גם עדותה של דורית בע' 691 ועדותה של קארן בע' 746 לפרוטוקול). לשם כך הם אף פתחו חשבונות פיקטיביים על שמם של הילדים, למרות שאלה שימשו הלכה למעשה את העסק המשותף, ולא את הילדים עצמם. כך גם רשמו דירות על שמם של הילדים בבניינים שבנו, למרות שהבעלות האמיתית בדירות היתה שלהם. זאת ועוד, ויקטור הודה בחקירתו כי קיבל מעת לעת ממנשה סכומים במזומן, שלא נרשמו באופן כלשהו (ע' 274- 275 לפרוטוקול), וברור איפוא שסכומים כאלה מעידים על התחשבנות או "תשלומי איזון" בין הצדדים, שלא בהכרח משתקפים בספרי החשבונות של העסק וממילא גם לא באים לביטוי בחוות דעתו של המומחה הילמן. ראה גם עדותו של ויקטור בע' 513 לפרוטוקול: "הוא נתן לי את העצמות את הבשר הוא לקח", בהקשר של קבלת כספים במזומן ממנשה.

24. בזהירות המתחייבת ניתן לומר כי תשלום מיסים כדין לא היה בראש מעייניהם של האחים לוי כאשר פעלו בדרך זו, וד"ל. הנסיון של ויקטור להציג הכנסה בסך 94,000 דולר שקיבל ממכירת נכס בארה"ב (ולענין זה נתייחס גם בהמשך), כאילו מדובר בהלוואה, מדבר אף הוא בעד עצמו. בנסיבות אלה מתחזקת המסקנה כי יש לבחון היטב את כלל ההתחשבנות בין הצדדים, ולא להשקיף עליה באספקלריה של ארועים פרטניים. יפים לעניינו הדברים הבאים:

"תביעות כספיות בין בני משפחה מתאפיינות בקשיים מיוחדים של הוכחה הנובעים מאופי הקשרים הבינמשפחתיים המביאים את הגורמים השונים לעתים תכופות, לוותר על גיבוש תיעוד ראוי לעסקות שהם עושים בינם לבין עצמם, כאשר האימון ההדדי, כביכול, בא כתחליף לגיבוש תנאים ברורים, ולניסוח הסכמים מפורטים בזמן אמת אשר ישקפו בבהירות ובצורה ברורה ובטוחה את המוסכם. מאפיין נוסף בהליכים מסוג זה מצביע לא אחת על כך כי לכשנשבר האימון בתוך המשפחה מגיעה המחלוקת לידי קיצוניות שקשה ביותר ליישבה - כל צד מושך בקיצוניות לעברו, ובהעדר תיעוד ומסמכים מלאים מזמן אמת, נדרשת הערכה של עדויות, והעמדת גרסה מול גרסה לבחינה. בחינת אמיתות הגרסה מצריכה בדרך כלל התייחסות לנסיבות חיצוניות, אובייקטיביות בבחינת חיפוש אחר סימני אמת, ונדרש פילוס דרך בתוך בליל של נתונים, לא תמיד ברורים וחד-משמעיים מעורבים באמוציות של הצדדים הנוגעים בדבר, במגמה להגיע לאמיתות אובייקטיביות. בעיתות משבר במיוחד, עשויים בני משפחה לנקוט באמצעים כדי להגן זה על זה בדרך שאינה אופיינית להתנהגות בין זרים, והליך איבחון משפטי של התנהגות כזו נדרש על מנת להעריך נכונה מסמכים שנערכו ודברים שנאמרו בקונסטלציה מיוחדת כזו, בעת מצוקה."

ת.א. (י-ם) 833/94 גבי חי נ' זוהר חי (1998) (פורסם באתר משפטי).

25. סיכומו של דבר, בכל הנוגע לדרך הנכונה לבחינת ההתחשבנות בין הצדדים, יש להעדיף את גישת ההתחשבנות הכוללת, בה נקט המומחה ביגר, על פני גישת ההתחשבנות הנקודתית בה נקט המומחה הילמן.

עדותו של ויקטור אל מול עדותו של דורון

26. ויקטור העלה בתצהירו ובעדותו בעל-פה טענות חמורות נגד אחיו מנשה. לדבריו, מנשה, בו נתן אמון לאורך עשרות שנים של פעילות משותפת, רימה אותו והוליך אותו שולל במספר רב של הזדמנויות, בכך שנטל ממנו ומבנותיו כספים לטובת עצמו, לטובת העסק המשפחתי ולטובת ילדיו. מנשה אף זייף כביכול את חתימתו של ויקטור על גבי מסמכי בנק שונים ופעל תוך חריגה מהרשאה בחשבונות של חברת ויקטור.

27. חקירתו הנגדית של ויקטור נמשכה שעות ארוכות על פני מספר רב מדי של ישיבות. אקדים את המאוחר ואציין, בקצירת האומר, כי לא התרשמתי לטובה מעדותו. על חלק גדול מהשאלות שנשאל, נמנע ויקטור מליתן תשובה עניינית או שגרר את הדיון למחוזות לא ענייניים (ראה למשל ע' 116, 255 ו- 281 לפרוטוקול). במקרים רבים פטר את עצמו בכך שהפנה את השואל לחוות דעתו של המומחה הילמן (ראה למשל ע' 139, 141, 247 ו- 248 לפרוטוקול). המומחה הילמן מצידו, הבהיר כי התשתית העובדתית לחוות דעתו נמסרה לו על ידי ויקטור. כתוצאה מכך נוצר פעמים רבות מצב של מעגל שוטה, בו ויקטור טוען שהתשובה לשאלות שנשאל מצוייה בחוות דעתו של המומחה הילמן, ואילו זה הפנה את השואל למידע שקיבל מויקטור. במקרים רבים אחרים, טען ויקטור שאיננו יודע את התשובה לשאלה. עדותו נשאה אופי מלודרמטי ונרגש, תוך שהוא שב ומפנה פעם אחר פעם למסמך כזה או אחר שלטענתו מנשה זייף, גם כאשר זה כלל לא היה קשור לשאלה עליה נשאל. זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית הודה ויקטור כי מה שתיאר בתצהירו כהלוואה שקיבל מחברו הטוב שעשוע, לא היה למעשה אלא חלקו של ויקטור ברווחי פרוייקט של חברת EVMבחו"ל. ויקטור גם הודה במהלך חקירתו כי ידע בזמן אמת אודות המכירה של שלוש החנויות והדירה של פסגת ברבור לחברת דורון ולנתבעת 6 (הגם שדבק בגרסתו לפיה לא הסכים למכירה), ידיעה שקודם לכן הכחיש נמרצות בס' 145 לתצהירו, הכחשה שהודגשה בקו ובשלושה סימני קריאה. ויקטור אף נאלץ להודות (ע' 146 ו- 147 לפרוטוקול) כי כבר בשנת 1998 קיבל מסוכן הביטוח שלו את צילום המכתב ששלח מנשה לחברת הביטוח, בשמם של ויקטור ושל פסגת ברבור, ובו ביקש למשוך את כספי ביטוח המנהלים של ויקטור (מוצג נ/4), וזאת בניגוד לנטען בתצהירו כאילו עובדה זו נודעה לו רק בעקבות בדיקתו של המומחה הילמן. מכאן שתצהירו של ויקטור כלל עובדות שאינן אמת. ויקטור ניסה להציג עצמו כאדם תמים, חסר ידע מינימלי בעניני כספים וכמי שלא היה מעורב, ולו כזית, בהתנהלות הכספית הנפתלת של העסק המשפחתי. אני מתרשם כי מדובר בהיתממות מצידו (ראה למשל, טענתו כאילו איננו יודע מהי הלוואת בעלים- ע' 133 לפרוטוקול). מדובר בקבלן בנין מנוסה וותיק, יליד שנת 1933, שהיה פעיל בתחום הבניה מאז שנת 1957. את חברת ויקטור הקים בשנת 1979 והיה מעורב מאז בניהולן של חברות נוספות. על פי חומר הראיות, הוא טיפל בכל עניני הליווי הבנקאי של פסגת ברבור ושל חברת יחזקאל, ואף עסק בגביית כספים מלקוחות שרכשו דירות שנבנו על ידי חברת ויקטור ופסגת ברבור. ויקטור גם היה מעורב בביצוע תשלומים לספקים, והנחה את מנשה למי לשלם וכמה לשלם (ראה ס' 21 לתצהירו של דורון). טענותיו של ויקטור מתייחסות לארועים שהתרחשו החל משנת 1993, כאשר היה לו וותק של 36 שנים כקבלן עצמאי ובהיותו כבן 60. לא מדובר איפוא בנער עול ימים ונבער מדעת. אכן, בחלוקת התפקידים שבינו לבין מנשה, זה האחרון הופקד על עניני הכספים של העסק המשפחתי (ראה הודאתו של דורון, בע' 1219 לפרוטוקול), אך מכאן ועד לנסיונו של ויקטור להציג את עצמו כמי שאיננו מסוגל להבחין במליוני ₪ הנגזלים ממנו ומבנותיו על ידי מנשה לאורך מספר שנים, רב המרחק. יצויין כי מנשה, אחיו הבכור, היה מבוגר ממנו בסך הכל בשנה אחת, כך שאין המדובר בפער משמעותי של גילאים או נסיון בין האחים. לנוכח התרשמותי מהאופן בו העיד ויקטור, אינני יכול ליתן אמון בעדותו.

28. למרבה הצער, מנשה נפטר בסמוך לאחר הגשת התביעה, כך שעדותו לא היתה יכולה להשמע. בנסיבות אלה, העדות המרכזית מטעמם של הנתבעים ניתנה על ידי דורון, בנו של מנשה ומי שיצק מים על ידיו. דורון הוא יליד שנת 1967. הוא השתחרר משרותו הצבאי בשנת 1989 ומיד התחיל לעבוד אצל אביו, מנשה (ע' 1209 לפרוטוקול). בשנת 1993 הקים דורון עסק עצמאי של קבלן בנין (ע' 1210 לפרוטוקול). בשנת 1994 הקים את חברת דורון (ע' 1212 לפרוטוקול). כעולה מס' 246 לתצהירו, דורון החל להיות מעורב באופן תדיר בפעילותה של חברת ויקטור מאז שנת 1996 בעקבות בעיות שהתגלו בפרוייקט שבנתה בלוד (הוא פרוייקט לוד סנטר שעוד נדון בו בהמשך הדברים). דורון גם היה מעורב בפעילותה של פסגת ברבור מאז שנת 1997 או 1998, בעת שהתחילו בעיות גם בה (ע' 1213 לפרוטוקול). על פי עדותו, הוא מודע מידיעה אישית לגבי מרבית העובדות עליהן העיד, משום שנכח לא מעט בפגישות בין ויקטור למנשה במשרדי העסק המשותף וגם בדירתו של מנשה, שם נפגשו מנשה וויקטור כמעט בכל יום (ע' 1209 וכן 1214 לפרוטוקול). לדבריו: "אבל אני אמרתי לך שאני נכחתי המון פעמים. ובאותן שנים רלבנטיות לתביעה אני נפגשתי איתם המון שעות, אם זה במשרדים שלהם, במשרד הראשי של החברה, של פסגת ברבור. אם זה במשרד שהיה להם באתר בניה מתחת לקומת עמודים של הבנינים. ואם זה באותן פגישות שאבא שלי היה כמעט כל יום אצלנו בבית ... אבל כל הפגישות כמעט נעשו אצלנו בבית. כל צהרים כמעט הוא נכח אצלנו ואני הייתי נוכח במרבית הפגישות האלה." (ע' 1219 לפרוטוקול).

29. בשונה מעדותו של ויקטור, עדותו של דורון היתה שקולה, מדודה וענינית. הוא השיב לגופו של ענין על כל שאלה שנשאל, ותשובותיו היו סדורות, מפורטות ומשכנעות, תוך גילוי שליטה מלאה בפרטי הפרטים של העובדות. אני מוצא את עדותו מהימנה הרבה יותר מעדותו של ויקטור. אכן, סביר מאוד להניח כי לגבי חלק מהענינים עליהם העיד דורון, הוא מתבסס על דברים ששמע מאביו או מדודיו ומדובר איפוא בעדות שמיעה. דורון עצמו הודה כי בכל הנוגע לעברו הרחוק של העסק המשפחתי, בעת שזה פעל במסגרת חברה בשם האחים מנשה וויקטור לוי בע"מ, שאב את ידיעתו מדברים ששמע מאביו, ומדודיו יעקב, נורי וכן ויקטור (ע' 1238 לפרוטוקול). כך גם אישר כי טענתו לפיה ויקטור (ולא מנשה) הוא שנתן לבנק את ההוראה לפרוע את תוכנית החסכון של קארן ולהעביר את הכספים לחשבונה של חברת ויקטור, מבוססת על דברים ששמע מאביו (ע' 1250 לפרוטוקול). יחד עם זאת, אני מתרשם כי חלק הארי של עדותו אכן מבוסס על ידיעה אישית בדבר אופן ההתנהלות של העסק המשפחתי, בו היה מעורב כעובד שכיר מאז שנת 1989 ועד שנת 1993, וכעצמאי שנקרא לסייע לעסק המשפחתי שנקלע לקשיים מאז שנת 1996. עדותו של דורון מקבלת חיזוקים במסמכים שונים שמבססים את גרסת ההגנה לפיה כנגד משיכות כספים מחשבונותיו של ויקטור ובנותיו, ניתן לזהות משיכות נגדיות של כספים מחשבונותיו של מנשה וילדיו. בנסיבות אלה אני סבור כי באופן כללי יש ליתן אמון בעדותו של דורון ובהסברים שמסר לגבי מרבית הענינים.

30. משהכרענו בשתי השאלות המקדמיות שהצבנו בפתח הדברים, נדון כעת בטענות הצדדים לגופו של ענין, על פי סדר העלאתן בחוות דעתו של המומחה הילמן.

דיון בתביעה העיקרית

הנזק הנטען בגין שכר עודף למנשה (במישור הפעילות בחברות)

31. ויקטור טוען, באמצעות המומחה הילמן, כי נגרם לו נזק בסך של 303,952 ₪ בגין שכר עודף שמשך מנשה ביחס אליו מן החברות המשותפות (ראה ע' 19 לחוות דעתו של הילמן. עם זאת, בסיכומיו, ויקטור העמיד משום מה ראש נזק זה על סך 183,265 ₪ בלבד- ראה ס' 91 לסיכומים).

32. על פי הטענה, בהיות ויקטור ומנשה שותפים שווים בעסק המשפחתי, הם היו אמורים למשוך משכורות זהות, אלא שבפועל, ישנו פער משיכות לטובת מנשה ובני ביתו. מדובר בשכר ששולם על ידי חברת ויקטור, פסגת ברבור וחברת יחזקאל, בין השנים 1993- 2001. יצויין כי בענין זה הובאו בחשבון גם משכורות ששולמו לילדי השותפים למרות שאין חולק כי הללו לא הועסקו כלל בחברות וכדברי המומחה הילמן "אנו מתעלמים, לצורך החישוב, מהשלכות אחרות שעשויות לנבוע כתוצאה מכך" (ס' 2.1 לחוות דעתו). התעלמותו של המומחה הילמן מאותן "השלכות אחרות" מובנת אמנם, אך בית המשפט מתקשה להתעלם מהשלכות אלה, באשר חלוקת משכורת למי שכלל איננו עובד בחברות מעידה על נסיון להתחמק מתשלום מס ומטילה ספק בדבר מידת האמון שניתן לתת בספרי החברות לצורך בחינת ההתחשבנות האמיתית בין הצדדים. במאמר מוסגר אציין כי ויקטור טוען בסיכומיו כי משכורות חולקו רק לילדי שותפיו (מנשה והאחים יחזקאל) וכי הדבר נעשה ללא ידיעתו (ע' 38- 40 לסיכומים). מדובר בטענה מיתממת, שכן גם ילדיו של ויקטור קיבלו משכורות פיקטיביות, והדבר אף נאמר מפורשות בס' 2.1 לחוות דעתו של המומחה הילמן.

33. מנגד, המומחה ביגר טוען, ועמדתו מקובלת עליי, כי מן הראוי לבחון הפרשי שכר ברוטו ולא נטו, שכן השכר נטו נגזר ממצבו האישי של הנישום ואילו עלות השכר הרלבנטית נגזרת משכר הברוטו ולא משכר הנטו. לגופו של ענין, בדיקת שכר הברוטו לשנים 1996- 2001 מגלה לשיטתו של המומחה ביגר כי דווקא ויקטור נהנה מעודף משכורת לעומת מנשה, בסך של 82,262 ₪ בחברת ויקטור ובפסגת ברבור. המומחה ביגר לא ערך בדיקה לגבי השנים 1993- 1995 בהעדר נתוני שכר ברוטו. לגבי חברת יחזקאל היו ברשותו נתונים לגבי שנת 1996 בלבד, ונתונים אלה הצביעו על שכר ברוטו זהה בין האחים. התמונה המתקבלת לאורך השנים היא שלא היו משכורות ברוטו זהות, ומכאן מסיק ביגר כי היו איזונים פנימיים בין המשפחות מעבר לשכר הרשמי המשתקף בספרים.

34. יצויין כי המומחה ביגר לא בדק את נתוני השכר לשנים 1993- 1995, ועל כן לגבי שנים אלה לא נסתרה חוות דעתו של המומחה הילמן, לפיה שכרו של מנשה באותן שנים היה גבוה יותר משכרו של ויקטור. כך, לגבי משכורות שהתקבלו מחברת יחזקאל, בשנת 1993 היה פער של 26,426 ₪ ברוטו לטובתו של מנשה, בשנת 1994 עמד הפער לטובתו של מנשה על סך של 203,384 ₪ ברוטו ובשנת 1995 עמד הפער לטובתו של מנשה על סך של 66,762 ₪. לגבי משכורות שהתקבלו מפסגת ברבור, בשנת 1995 עמד הפער לטובתו של מנשה על סך של 176,038 ₪ ברוטו (ראה ע' 14 לחוות דעתו של הילמן). לגבי משכורות שהתקבלו מחברת ויקטור, בשנת 1993 עמד הפער לטובתו של מנשה על סך של 51,044 ₪ נטו, בשנת 1994 על סך של 12,000 נטו ובשנת 1995 על סך של 12,000 נטו (ע' 16 לחוות דעתו של הילמן).

35. דא עקא, טענותיו של ויקטור בנוגע לשכר המגיע לו עבור השנים 1993- 1995 התיישנו, שכן התביעה הוגשה ביום 24.7.2003, ומכאן שכל טענה בגין שכר עודף שקדם ליום 25.7.1996- התיישנה. הגם שויקטור טוען שמנשה רימה אותו וכי דבר התרמית נודע לו רק בשנת 2001 או בסמוך לכך, אינני סבור כי מרוץ ההתיישנות נדחה כאמור בס' 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). ראשית, אינני מאמין כי ויקטור למד על הפרשי השכר לראשונה במועד הנטען על ידו; שנית, לגופו של ענין אינני סבור כי היה מדובר כאן בתרמית או באונאה מצידו של מנשה, ותעיד על כך העובדה שאין חולק כי בשנים 1996- 2001 התהפכה מגמת השכר, ודווקא ויקטור החל למשוך שכר גבוה יותר ממנשה. לו היה מדובר במעשה מירמה מצידו של מנשה, הוא לא היה מאפשר לויקטור למשוך שכר גבוה יותר ממנו בשנים הללו. המשיכות הגבוהות יותר של ויקטור בשנים 1996- 2001 מהוות אינדיקציה לאיזון כלשהו או התחשבנות כלשהי שנהגה בין האחים, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם מצב של תרמית או אונאה. לא מדובר גם בהתיישנות שלא מדעת לפי ס' 8 לחוק ההתיישנות, שכן לא ניתן לקבוע כי העובדות נשוא התביעה נעלמו מויקטור מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שויקטור הודה בחקירתו כי קיבל ממנשה מעת לעת כספים במזומן, כך שאף אם לפי ספרי החברות, המשכורת שמשך ויקטור היתה נמוכה מזו של מנשה בשנים 1993- 1995, קיימת אפשרות סבירה שהספרים אינם משקפים כספים ששולמו לויקטור במזומן, ובענין זה הנהיגו האחים מנגנון התחשבנות מחוץ לספרים.

36. לפיכך אין מקום לפסוק פיצוי לויקטור בראש נזק זה.

הנזק הנטען בגין רישומי הנהלת חשבונות שגויים

37. ויקטור טוען כי נגרם לו נזק בסך של 100,530 ₪ בגין רישומי הנהלת חשבונות שגויים. על פי הטענה, בשנים 1995- 1999 הועברו כספים מחשבונו של ויקטור אל חשבונות של מנשה ובני ביתו ושיקים שנמשכו לפקודתה של קארן, על ידי חברת ויקטור או פסגת ברבור, לא הופקדו לחשבונה. חלף זאת, הסכום הנקוב בהם הופקד לחשבונות של גיא ויפית, ילדיו של מנשה. תחשיב הנזק פורט בע' 20- 24 לחוות דעתו של המומחה הילמן. הסכום הנומינלי של המשיכות היה 70,330 ₪, וכשהוא משוערך ליום 14.7.2003, מדובר בסכום של 100,530 ש"ח. עוד נטען כי הדבר מעיד על רשלנות מצידו של הבנק, שאיפשר את ביצוע ההעברות שלא על פי אישורם של ויקטור וקארן.

38. מנגד, דורון טוען כי החל מחודש ינואר 1998 חדל מנשה למשוך שכר מפסגת ברבור, ועל כן סוכם בינו לבין ויקטור כי לצורך האיזון, שכרה נטו של קארן, יופקד לחשבון הבנק של אחד מילדי מנשה. הואיל וויקטור משך בשנת 1998 סך של 96,000 ₪ מפסגת ברבור, בעוד שמנשה לא משך דבר, מנשה היה זכאי לקבל 48,000 ש"ח מויקטור או מילדיו של ויקטור, כדי ליצור איזון בין האחים (48,000 ₪ לכל אח), מה שמסביר את אותן משיכות עליהן הצביע המומחה הילמן. דורון מוסיף וטוען כי במקביל ובמסגרת ההתחשבנות בין האחים, בוצעו העברות כספיות מחשבונם של מנשה, רעייתו וילדיו, בסכום כולל של 165,700 ₪, לחשבונו הפרטי של ויקטור (ע' 53 לתצהירו). העברות אלה פורטו על ידי המומחה ביגר, בחוות דעתו הראשונה (ראה ע' 18 ו- 19 לחוות דעתו הראשונה של ביגר).

39. עיון בחוות דעתו של המומחה הילמן מגלה כי בשנת 1998 ויקטור אכן משך מפסגת ברבור שכר ברוטו בסך של 96,000 ₪, ואילו מנשה לא משך דבר (ע' 14 לחוות דעתו), כך שיש הגיון רב בטענתו של דורון בדבר רצונם המשותף של מנשה וויקטור ליצור איזון במשיכות, איזון שהצדיק העברת 48,000 ₪ מחשבונם של ויקטור וילדיו, לטובת מנשה וילדיו. יצויין בהקשר זה כי ביום 1.3.1999 העביר מנשה מחשבונו הפרטי סך של 80,000 ₪ לחשבונו הפרטי של ויקטור, ושוב אני עדים להתחשבנות כלשהי בין האחים, הפעם, לטובתו של ויקטור.

מכאן שיש לדחות את התביעה בראש הנזק הנ"ל.

40. יחד עם זאת, המומחה ביגר אישר כי נפלה בספרי החברה טעות רישומית בסך של 15,000 ₪, שענינה שיק ע"ס 5,000 ₪ מיום 22.5.1999 (מדובר למעשה בהעברה מחשבונו של ויקטור אשר משום מה נרשמה דווקא לזכותו של מנשה כהלוואת בעלים בחברת ויקטור), ושיק ע"ס 10,000 ₪ מיום 26.1.1999 (מדובר בהעברה כספית מחשבונו של ויקטור, אשר משום מה נרשמה כהלוואת בעלים שהעמיד מנשה). המומחה ביגר מאשר כי סכומים אלה נרשמו בטעות כהלוואת בעלים מצידו של מנשה, למרות שהיו צריכים להרשם כהלוואת בעלים מצידו של ויקטור (ע' 11 לחוות דעתו של ביגר). אני סבור כי עובדה זו כשלעצמה אינה מקנה לויקטור עילת תביעה נגד מנשה, שכן ויקטור לא הציג התחייבות כלשהי של מנשה לשפות אותו במקרה שיעמיד הלוואת בעלים גבוהה יותר ממנו לטובתה של פסגת ברבור. לא קיימת בדין חובת שיפוי בין בעלי מניות בחברה בקשר להלוואות בעלים שהם מעמידים לטובת החברה, ובהעדר התחייבות חוזית של מנשה לשפות את ויקטור, לא קיימת לויקטור עילת תביעה נגד מנשה בענין זה. יצויין כי פסגת ברבור היא כיום חברה חדלת פרעון, אך אין בכך די על מנת להקנות לויקטור עילת תביעה נגד מנשה, בגין הלוואת בעלים גבוהה יותר שהעמיד לטובתה של פסגת ברבור, כל זמן שלא הראה כי מנשה הוא שגרם לקריסתה של פסגת ברבור ובכך מנע ממנה את האפשרות לפרוע את הלוואות הבעלים שקיבלה מויקטור.

הנזק הנטען בגין הפקדת כספי משכנתא

41. ויקטור טוען כי נגרם לו נזק בסך של 440,341 ₪ בגין הפקדת כספי משכנתא בבנק.

מדובר בדירה שויקטור רכש מפסגת ברבור בשנת 1994 או 1995 (ישנה מחלוקת בענין שנת הרכישה, שאינה טעונה הכרעה), ורשם אותה על שם בתו דורית. הדירה מושכנה בשנת 1996 לטובת הבנק להבטחת אשראי שקיבלה פסגת ברבור. בשנת 2001 ביקש ויקטור לשחרר את הדירה מן השעבוד, ובתמורה דרש ממנו הבנק לפרוע את חובה של פסגת ברבור בסך של 649,026 ₪, משום שזו נקלעה לקשיים באותה עת וצברה חובות כבדים. בהתאם לכך, ביום 16.5.2001 נאלץ ויקטור ליטול הלוואת משכנתא מבנק אחר, הוא בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק למשכנתאות"), ולשם כך מישכן את הדירה לטובת הבנק למשכנתאות. את כספי ההלוואה העביר ויקטור לבנק על חשבון חובה של פסגת ברבור (במקביל, גם האחים יחזקאל נאלצו להזרים כספים לבנק לפרעון חובה של פסגת ברבור). בסופו של דבר פרע ויקטור את ההלוואה, בשנת 2004, לא לפני ששילם מכיסו ריבית פיגורים ועמלות בסכום של 115,438 ש"ח. לדידו של ויקטור, הנתבעים צריכים היו לשאת במחצית מהסכומים ששולמו על ידו בקשר לאותה הלוואת משכנתא, קרי, בסך של 382,232 ₪. סכום זה, משוערך ליום הגשת התביעה, הינו 440,341 ₪ (ראה פירוט בע' 29- 30 לחוות דעתו של המומחה הילמן).

42. מנגד, הנתבעים טוענים כי מנשה מכר עוד בשנת 1995 דירה מקבילה שנרכשה באותו פרוייקט ונרשמה על שמה של בתו יפית, ואת מרבית התמורה הזרים לקופתה של פסגת ברבור. לעומתו, ויקטור הזרים רק חלק קטן מן התמורה עבור הדירה שרשם על שם בתו דורית, ולכן, העובדה שבסופו של דבר ויקטור נאלץ להזרים לחשבונה של פסגת ברבור את כספי המשכנתא, אינה מקנה לו זכות לשיפוי כלפי מנשה, אלא מדובר למעשה בפרעון חוב שלו כלפי פסגת ברבור. יצויין בהקשר זה כי מתצהירו של דורון (ע' 13 ו- 14 לתצהיר) עולה כי יפית, בתו של מנשה, שילמה בפועל עבור הדירה סך של 357,981 ₪ (118,119 ₪ שולם בשנים 1994- 1995 וסך של 239,862 ₪ שולם בשנת 1996) , בעוד שדורית, בתו של ויקטור, שילמה בפועל עבור הדירה סכום של 168,119 ₪ בלבד (118,119 ₪ שולמו בשנים 1994- 1995 וסך של 50,000 ₪ שולם בשנת 1996). מכאן שיפית שילמה סכום של 189,862 ₪ יותר ממה ששילמה דורית. אגב, גם יפית לא שילמה לפסגת ברבור מעולם את מלוא התמורה עבור הדירה, והיתרה שלא שולמה, נרשמה כהלוואת בעלים לחובתו של מנשה. הסיבה שמלוא התמורה בגין הדירות לא שולמה מעולם, היתה נעוצה בכך שפסגת ברבור נקלעה לקשיים, והשותפים לא רצו להזרים לקופתה כספים בפועל אלא העדיפו לחייב את כרטיסיהם האישיים כמי שלוו כספים מהחברה (ראה ס' ג' בע' 14 לתצהירו של דורון).

43. עמדתם של הנתבעים נתמכת בחוות דעתו של המומחה ביגר, שמציין כי בעליה של פסגת ברבור רכשו ארבע דירות עבור בני ביתם. שתי דירות נרכשו על ידי האחים אברהם יחזקאל וסמי יחזקאל, ושתי דירות רכשו ויקטור ומנשה: דירה אחת נרשמה על שמה של דורית, בתו של ויקטור, ודירה שניה נרשמה על שמה של יפית, בתו של מנשה. המומחה ביגר מציין כי הן ויקטור והן מנשה היו אמורים להפקיד בקופתה של פסגת ברבור את התמורה בגין רכישת הדירות, ובעוד שמנשה עשה כן עוד בשנת 1995, כאשר מכר את דירתה של יפית (ובענין זה נפלה טעות בחוות הדעת, שכן כפי שראינו קודם, התמורה הוזרמה גם במהלך שנת 1996), הרי שויקטור עשה זאת רק בשנת 2001, בעת שמישכן את דירתה של דורית והזרים את הכסף לפסגת ברבור (ע' 14- 15 לחוות דעתו של המומחה ביגר. גם בענין זה נפלה טעות בחוות דעתו, שכן דורית הזרימה כאמור לעיל במהלך השנים 1994- 1996 סכום של 168,119 ₪ על חשבון התמורה בגין הדירה). יצויין כי בספרי פסגת ברבור זוכו הן מנשה והן ויקטור בסכומים שהזרימו לחברה בקשר לרכישת הדירות, ומה שלא שילמו, נרשם כהלוואת בעלים לחובתם. בנסיבות אלה, מקובלת עליי מסקנתו של המומחה ביגר לפיה הלוואת המשכנתא שויקטור נאלץ ליטול מהבנק למשכנתאות על מנת להזרימה לחשבונה של פסגת ברבור על פי דרישתו של הבנק, לא היתה אלא איזון נוסף בין מערכת האיזונים המסועפת של שני האחים.

44. יצויין כי בכל מקרה, ואף אם נניח לצורך הענין, כי בשים לב לכספי הלוואת המשכנתא שויקטור הזרים לקופתה של פסגת ברבור בשנת 2001, הוא העביר בשורה התחתונה לחשבונה של פסגת ברבור סכום העולה על מה שהעביר מנשה, אין בכך כדי להקים לו עילת תביעה נגד מנשה, אלא לכל היותר, עילת תביעה נגד פסגת ברבור, שהרי כפי שציינו קודם, ויקטור לא הציג התחייבות כלשהי של מנשה לשפות אותו במקרה שיעמיד הלוואת בעלים גבוהה יותר ממנו לטובתה של פסגת ברבור.

45. לפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

הנזק הנטען בגין שיעבוד הדירה של דורית

46. בהקשר לאותה דירה של דורית, טוען ויקטור כי נגרם לו נזק נוסף בסך של 218,474 ₪, בגין אובדן רווח אפשרי ממכירת דירתה.

47. נזכיר כי הדירה שועבדה לבנק בשנת 1996 להבטחת אשראי שקיבלה פסגת ברבור מהבנק (שעבוד ממנו שוחררה בשנת 2001, כאשר ויקטור נטל משכנתא מהבנק למשכנתאות). ויקטור טוען כי אלמלא שועבדה הדירה לבנק בשנת 1996, הוא היה יכול היה למכור אותה ולהפיק מכך רווח, ממש כפי שעשה מנשה ביחס לדירה שרשם על שם בתו יפית, אשר לא היתה משועבדת לבנק. הבסיס לחישוב הנזק הוא הרווח שהפיק מנשה בחודש אוקטובר 1996, כאשר מכר את דירתה של בתו יפית ברווח של 128,275 ₪. סכום, זה, כשהוא משוערך ליום הגשת התביעה, עומד על סך של 218,474 ₪.

48. מנגד, דורון הסביר בעדותו כי הסיבה שרק ויקטור שיעבד את דירות בנותיו לבנק בשנת 1996 (ויקטור שיעבד גם את דירתה של קארן), נעוצה בכך שבאותה עת היו למנשה הלוואות בעלים בפסגת ברבור בסכום של כ- 900,000 ₪ יותר משהיו לויקטור. מסיבה זו הוסכם בין מנשה לויקטור כי רק ויקטור ישעבד לבנק את הדירות של בנותיו (ע' 1324- 1325 לפרוטוקול). דורון הוסיף וטען כי הדירה של דורית אף הושכרה לצד שלישי בתקופה שבה היתה משועבדת לבנק ודמי השכירות שולמו לויקטור (מוצג 13א' למוצגי הנתבעים).

49. עיון בספרי החברות המשפחתיות לשנת 1996 מגלה כי אכן באותה עת היו למנשה הלוואות בעלים בסכום של 527,255 ₪ יותר מאשר לויקטור (ראה ע' 11 לחוות דעתו של המומחה הילמן). אם נמקד את הדיון בפסגת ברבור, הרי שבה היתה למנשה השקעת בעלים העולה בסך של כ- 469,000 ₪ על השקעתו של ויקטור. מכאן שיש ממש בטענתו של דורון לפיה העובדה שרק ויקטור שיעבד את הדירות של בנותיו, נועדה לאזן בינו לבין מנשה. היתה איפוא הצדקה ענינית לצעד זה.

50. זאת ועוד, לא הוכח שויקטור בכלל התכוון למכור את הדירה. הא ראיה, גם כאשר שיחרר אותה מהשעבוד בשנת 2001, הוא לא מכר אותה, אלא נטל משכנתא מבנק אחר ושמר את הדירה בידיו עד למכירתה בשנת 2004 (ע' 1326 בפרוטוקול). הדירה אף הושכרה לצד שלישי בתקופה שבה היתה משועבדת לבנק והרווחים שולמו לויקטור. מדובר איפוא בראש נזק תיאורטי לחלוטין.

51. לבסוף, לו ביקש ויקטור למכור את הדירה כבר בשנת 1996, כמו שעשה מנשה, הוא יכול היה לשחרר אותה מן השעבוד, כפי שאכן עשה בשנת 2001, בין בדרך של נטילת הלוואת משכנתא ובין בדרך של העברת השעבוד לדירה של בתו קארן, שנרכשה אף היא על ידו בסמוך לפני רכישת הדירה של דורית.

52. סיכומו של דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

הנזק הנטען בגין הכנסות מפרוייקט בכפר סבא

53. ויקטור טוען כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 175,780 ₪ בגין הכנסות מפרוייקט בכפר סבא (בס' 141 לסיכומיו הוא מסתפק משום מה בדרישה לפיצוי נומינלי בסך 58,295 ₪). תחשיב הנזק נערך על ידי המומחה הילמן, בע' 34 לחוות דעתו.

54. מדובר בפרוייקט בניה שביצע דורון בעיר כפר סבא בשנים 1992- 1993. לטענת הנתבעים, הוצאות הפרוייקט הועמסו על חברת ויקטור שלא כדין, שכן היה מדובר בפרוייקט אישי של דורון. עסקינן בהוצאות בסכום כולל של 248,308 ₪. אמנם, מנגד נרשמו גם הכנסות בסכום של 263,160 ₪, קרי, הפרוייקט הניב רווח ולא הפסד לחברת ויקטור, אלא שויקטור טוען כי חברת ויקטור נשאה בנוסף בשכרם של עובדים באותו פרוייקט, בסכום כולל של 36,504 ₪, באופן שבסופו של דבר, הפרוייקט הניב לה הפסד בסך של 21,652 ₪. לדידו של ויקטור, פרוייקט כזה אמור היה להניב דווקא רווח קבלני בשיעור של 25%, ועל כן ההכנסה מן הפרוייקט היתה אמורה לעמוד על 116,589 ₪, ומכאן שחלקו בהכנסה זו הינה 58,295 ₪. סכום זה, כאשר משערכים אותו ליום 14.7.2003, עומד על סך של 175,781 ₪ (ראה ע' 32- 34 לחוות דעתו של הילמן).

55. יש לדחות את תביעתו זו של ויקטור.

ראשית לכל, ראש נזק התיישן זמן רב לפני הגשת התביעה. ויקטור חתם על הדו"חות הכספיים המבוקרים של חברת ויקטור לשנת 1993, בהם נכללו ההוצאות וההכנסות של פרוייקט כפר סבא, כך שאין הוא יכול להשמע בטענה כי העובדות נודעו לו רק בסמוך לפני הגשת התביעה בשנת 2003.

לגופו של ענין, ראש נזק זה מופרך על פניו. כל כולו מבוסס על הנחה תיאורטית של ויקטור, שפרוייקט כזה אמור להניב רווח מסויים, למרות שבפועל, הרווח שהניב היה נמוך הרבה יותר. ויקטור איננו מתייחס ולו כזית לנסיבות הספציפיות של אותו פרוייקט, ואיננו מציע הסבר משפטי כיצד ניתן לחייב את דורון בתשלום פיצויים רק משום שהרווח מן הפרוייקט היה נמוך מ- 25%. בנוסף, ויקטור מניח כמובן מאליו, בלא להוכיח הנחה זו, כי עובדים מסויימים של חברת ויקטור הועסקו באותו פרוייקט ולכן יש להעמיס עליו הוצאות נוספות. פשיטא שלא זו הדרך להוכיח נזק, ומכל המקום, העמסת הוצאות כאלה אינה משנה דבר (שהרי לא נטען כי מדובר בהעסקה פיקטיבית), אלא רק הופכת את הרווח להפסד.

56. יצויין כי כעולה מעדותו של דורון, שלא נסתרה ואשר אני נותן בה אמון מלא, מדובר בפרוייקט בו שימשה חברת ויקטור קבלן שלד בלבד, והוא עצמו שימש כמנהל עבודה מטעמה. אין המדובר בפרוייקט שדורון ניהל עבור עצמו, אלא הוא פעל כנציגה של חברת ויקטור. זו האחרונה שכרה את שירותיו של קבלן משנה, אלא שזה נטש את האתר וחברת ויקטור נאלצה לשכור שרותיו של קבלן משנה אחר. בנסיבות אלה נשחק הרווח הקבלני שניתן היה להפיק מביצוע העבודה, מה שמסביר את הרווח הנמוך מן הפרוייקט.

57. לא מצאתי כל ממש בטענות ויקטור בסיכומיו, כאילו מדובר בפרוייקט שדורון ביצע עבור חברת דורון, ולא עבור חברת ויקטור. גם העובדה שדורון הוא שחתם על החוזה עם קבלן המשנה, מבלי שהיה מורשה חתימה בחברת ויקטור (ע' 1312 לפרוטוקול), אינה מעלה או מורידה. דורון הסביר: " ... כשם שהיום מנהלי פרוייקטים אצלי חותמים על עבודות כאלה ואחרות, ומכוח זה שגם הייתי הבן של אחד הבעלים, חתמתי. אף אחד לא ראה בזה איזשהו צורך לייפוי כח ... חתמתי גם על הרבה דברים אחרים." (שם). זאת ועוד, התביעה בענין זה נגועה בסתירה פנימית- אם אכן מדובר בפרוייקט אישי של דורון, מדוע מבקש ויקטור לזקוף לעצמו את ההכנסות הצפויות ממנו? העובדה שהוא עושה כן, מעידה כי הוא עצמו יודע היטב שהיה מדובר בפרוייקט של חברת ויקטור, ולא בפרוייקט אישי של דורון.

58. לפיכך, אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

הנזק הנטען בגין משיכת כספי פיצויים של יעקב לוי

59. ויקטור טוען כי נגרם לו נזק בסך של 37,826 ₪ בגין משיכת כספי פיצויים של אח שלישי, הוא יעקב לוי ז"ל (להלן: "יעקב"). יעקב נפטר ולא העיד במשפט. במאמר מוסגר יצויין כי בס' 116 לסיכומיו, טען ויקטור כי הנזק שנגרם לו הינו 26,314 ₪, אלא שעל פי חוות דעתו של המומחה הילמן, זהו הנזק הנומינלי בלבד, וכאשר הוא משוערך ליום 14.7.2003, הוא מסתכם ב- 37,826 ₪ (ע' 36 לחוות דעתו).

במה דברים אמורים- ויקטור טוען כי לפי רישומי הנהלת החשבונות של פסגת ברבור, שולמו כביכול ביום 2.12.1997 פיצויי פרישה ופיטורין ליעקב, בסכום של 12,495 ₪, למרות שיעקב לא היה זכאי לקבלם ואף טען שלא קיבלם מעולם. סכום זה הופקד בחשבונו של גיא. כמו כן, לפי רישומי הנהלת החשבונות בחברת ויקטור, שולמו כביכול ליעקב פיצויים בסך כולל של 40,134 ₪, במהלך שנת 1998, למרות שיעקב לא היה זכאי לקבלם ואף טען שלא קיבלם מעולם. סכום זה נמשך במזומן על ידי מנשה, לאחר שהסב את השיקים שנרשמו לפקודת יעקב. המשיכה הנומינלית הכוללת של הפיצויים על ידי מנשה הינה 52,629 ₪. לטענת ויקטור, הוא זכאי למחצית מהסכומים הנ"ל, מכח שותפותו בשתי החברות. הסכום המשוערך של הנזק הנטען ליום 14.7.2003 הינו 37,826 ₪.

60. בענין זה הודו הנתבעים כי כספי הפיצויים אכן נמשכו במזומן על ידי מנשה (ראה חוות דעתו הראשונה של ביגר, בע' 21) ואף הודו כי אלה היו אמורים להתחלק שווה בשווה בין מנשה לבין ויקטור, שכן מטרתו היחידה של המהלך היתה למשוך מהחברות כספים בפטור ממס (ראה עדותו של דורון, בע' 1215 לפרוטוקול). יחד עם זאת, הנתבעים מוסיפים וטוענים כי בפועל אכן קיבל ויקטור מחצית מהכספים, במזומן, מידיו של מנשה.

61. משאישרו הנתבעים כי הכסף אכן נמשך על ידי מנשה וכי מחציתו היתה אמורה להגיע לידיו של ויקטור, הרי שטענתם לפיה מחצית מהכספים הועברה במזומן לידיו של ויקטור היא בבחינת הודאה והדחה. על כן, הנטל להוכיח את התשלום המזומן מוטל עליהם דווקא. בנטל זה הם לא עמדו. אמנם, דורון טען בעת חקירתו כי אביו סיפר לו על כך (ע' 1214 לפרוטוקול), אך מדובר בעדות שמיעה ולכן יש להתעלם ממנה. בענין זה לא התרשמתי כי יש לדורון ידיעה אישית משל עצמו והוא נסמך אך ורק על דברים ששמע מאביו.

62. לפיכך, דין התביעה להתקבל לגבי ראש נזק זה. יורשיו של מנשה ישלמו לויקטור סך של 37,826 ₪, נכון ליום 14.7.2003.

63. בשולי הדברים אציין כי ענין זה רק ממחיש פעם נוספת את האופן בו נוהלו החברות המשפחתיות, כאשר כספים נמשכו מן החברות בדרך לא דרך, תוך נסיון להתחמק מתשלום מס אמת בגינם.

הנזק הנטען בגין מכירת שלוש חנויות ודירה אחת של פסגת ברבור

64. ויקטור טוען כי נגרם לו נזק בסך של 148,416 ₪ בגין מכירת שלוש חנויות ודירה אחת של פסגת ברבור.

65. מדובר בעסקת מכר שנערכה ביום 30.4.2000 במסגרתה מכרה פסגת ברבור לחברת דורון ולנתבעת 6, חברה בבעלות האחים יחזקאל, שתי חנויות בבנין ברח' מח"ל 18 בתל אביב, חנות אחת בבנין הסמוך ברח' מח"ל 20 ודירה אחת באותו בנין. לטענתו של ויקטור, המכירה בוצעה שלא בידיעתו וללא אישורו. עוד טוען ויקטור כי הדירה והחנויות נמכרו במחיר נמוך באופן משמעותי ממחירי השוק דאז. המומחה הילמן קובע בחוות דעתו כי מספר חודשים לאחר מכן, נמכרו הנכסים הללו במחירי רווח, באופן שהמוכרים הפיקו רווח של 508,868 ₪. לדידו, מנשה אמור להחזיר לויקטור סכום של 25% מתוך הרווח, כפי חלקו של ויקטור בפסגת ברבור. מכאן שהנזק הנומינלי שנגרם לויקטור הינו 127,217 ₪, וכשהוא משוערך ליום 14.7.2003 הוא מסתכם בסך של 148,416 ₪.

66. מנגד, הנתבעים טוענים כי מכירת הנכסים נעשתה בהסכמתו של ויקטור ונועדה למנוע את מימוש הנכסים על ידי בנק דיסקונט, לו הם היו משועבדים להבטחת התחייבות לפרוע חוב עד ליום 30.4.2000. עוד טוענים הנתבעים כי העסקה דווקא הסבה הפסד בסך 84,820 ₪ לחברת דורון, קרי, לא נוצר אצלה רווח כלשהו, כעולה מאישורו של רו"ח צאיג- בן משה, שצורף כנספח לחוות דעתו הראשונה של ביגר.

67. מעדותו של דורון, שלא נסתרה, עולה כי פסגת ברבור היתה חייבת באותה עת לבנק דיסקונט סך של 1,205,000 ₪ בגין פרוייקט הבניה על מגרש 8 בכפר שלם בתל אביב. לא היה זה החוב היחידי של החברה. בגין פרוייקטים של בניה על שני מגרשים נוספים עמד החוב על כ- 29,500,000 ₪. החנויות והדירה שנמכרו היו בבנינים שנבנו על מגרש 8. בנק דיסקונט דרש מפסגת ברבור להסדיר את חובותיה כלפיו והחלה התדיינות ממושכת עימו. ביום 7.2.2000 נכרת הסכם בין בנק דיסקונט לבין פסגת ברבור, עליו חתם גם ויקטור עצמו, ובו התחייבה פסגת ברבור לפרוע את חובה בגין פרוייקט הבניה של מגרש 8 עד ליום 30.4.2000, שאם לא כן, הבנק יעמיד לפרעון מיידי את כלל חובותיה כלפיו, בסכום העולה על 30,000,000 ₪, ואגב כך, יממש את הערבויות האישיות של בעלי המניות, לרבות של ויקטור. כדי לעמוד בהתחייבות זו, הציעו האחים יחזקאל ומנשה כי כל אחד מארבעת בעלי המניות בפסגת ברבור יעמיד סכום של 300,000 ₪ ממקורותיו, על מנת לסלק את החוב של 1,205,000 ₪ כלפי בנק דיסקונט, אלא שויקטור סרב לכך. לאחר מכן הוצע לויקטור לרכוש חלק יחסי מהנכסים המשועבדים לבנק דיסקונט, כפי חלקו בבעלות בפסגת ברבור, אך גם לכך הוא סירב. לבסוף, סוכם בין בעלי המניות בפסגת ברבור, וויקטור ביניהם, כי הנכסים יימכרו לחברת דורון ולנתבעת 6, תמורת סך כולל של 1,200,000 ₪, שיועבר לבנק דיסקונט לשם קיום ההתחייבות כלפיו. גם מנשה וגם האחים יחזקאל לא היו מעוניינים לרכוש את הנכסים, אך לא נותרה בידם כל ברירה שכן זו היתה הדרך היחידה להמנע מהפרת ההתחייבות כלפי בנק דיסקונט, שהיתה מביאה גם למימוש הנכסים בידי הבנק וגם להעמדת חובה הכולל של פסגת ברבור לפרעון מיידי (גם בגין פרוייקטים נוספים). ויקטור הפיק טובת הנאה מהסדר זה, שכן לא נדרש להשקיע דבר מכיסו, וגם נחלץ מסכנה שייתבע לפרוע את החוב מכח ערבותו האישית לבנק דיסקונט (ראה ע' 30- 33 לתצהירו של דורון וכן עדותו בע' 1265- 1276 לפרוטוקול).

68. כפי שציינתי כבר קודם, ויקטור מסר בס' 145 לתצהירו גרסה לא נכונה לפיה כלל לא ידע על מכירת הנכסים, ואף בתחילת עדותו דבק בגרסה זו (ע' 3 לפרוטוקול). במהלך חקירתו הוא נאלץ להודות כי ידע בזמן אמת אודות המכירה של הנכסים (ע' 6 ו- 18 לפרוטוקול), הגם שהמשיך לדבוק בגרסתו לפיה לא הסכים למכירה (ע' 3, 7, 8 ו- 18 לפרוטוקול). תמוה איפוא כיצד זה טוען עדיין ויקטור בס' 143 ו- 146 לסיכומיו, שכלל לא ידע על המכירה. ויקטור התחמק ממתן תשובה לשאלה בענין סרובו להשקיע 300,000 ₪ כדי לסלק את החוב לבנק מבלי למכור את הנכסים, אך לבסוף אישר זאת בחצי פה (ע' 11, 13, 14, 15 ו- 18 לפרוטוקול). אינני מקבל את גרסתו של ויקטור לפיה התנגד למכירת הנכסים. גרסה זו אינה סבירה, הן לנוכח האינטרס שהיה גם לו עצמו בסילוק החוב לבנק דיסקונט, והן לנוכח עדותו ההפוכה של דורון, שאני נותן בה אמון בהקשר זה. מכל מקום, גם אם הייתי מניח לטובתו של ויקטור כי אכן התנגד למכירה, הרי שבפועל לא היה מנוס ממנה לנוכח סרובו להשקיע 300,000 ₪ כדי לסלק את החוב לבנק דיסקונט. זאת ועוד, לא הוכח כי המכירה לחברת דורון ולנתבעת 6 נעשתה במחירים נמוכים ממחירי השוק. הנכסים אמנם נמכרו מחדש במחיר גבוה יותר, אלא שדבר זה התרחש במועדים מאוחרים יותר: דירה אחת נמכרה בחודש דצמבר 2000, חנות אחת נמכרה בחודש ינואר 2001 ובחודש נובמבר 2001 נמכרה חנות נוספת (ס' 123 לתצהירו של דורון). מכאן שלא ניתן ללמוד בהכרח ממחירי המכירה המאוחרים, מה היה שווי הנכסים בחודש אפריל 2000, כאשר נמכרו לחברת דורון ולנתבעת 6.

69. סיכומו של דבר, אין מקום לפסוק לויקטור פיצוי בגין ראש נזק זה.

הנזק הנטען בגין משיכת כספים לצרכים פרטיים של דורון

70. ויקטור טוען כי נגרם לו נזק בסך של 11,302 ₪ בגין משיכת כספים לצרכים פרטיים של דורון.

לטענתו של ויקטור, בחודש נובמבר 2000 הועבר סך של 250,000 ₪ מחשבונה של חברת ויקטור לחשבונו של דורון. הסכום הוחזר כעבור חודש ימים. בחודש ינואר 2001, הועבר סך נוסף של 250,000 ש"ח מחשבונה של חברת ויקטור לחשבונו של דורון. הכסף הוחזר בחלוף ארבעה חודשים. בשני המקרים, ההחזר בוצע בערכים נומינליים. מדובר איפוא בניצול משאביה הכספיים של חברת ויקטור, ונגרם לה נזק בגובה עלות המימון שנוצרה לה בגין נטילת האשראי ממנה. הנזק הנומינלי הינו 18,998 ₪. ויקטור זכאי לשיפוי בגובה 50% מנזק זה, והסכום המשוערך ליום 14.7.2003 הינו 11,302 ₪.

71. על כך משיבים הנתבעים כי מנשה הוא שאישר את העברת הכספים לחשבונו של דורון בהיותו מוסמך לעשות כן, ועל כן מדובר בשימוש כדין. כמו כן, נטען כי ויקטור הוא שגרם את הצורך במשיכת הכספים, שכן דורון נאלץ לממן מתוך הונו העצמי את הכספים שנדרשו לצורך סילוק החוב לבנק דיסקונט עד ליום 30.4.2000. יצויין כי המומחה ביגר נמנע בחוות דעתו מהבעת עמדה בענין זה, דבר המדבר בעד עצמו.

72. יש לדחות את טענת הנתבעים. ראשית, השימוש במשאביה של חברת ויקטור נעשה בחודשים נובמבר 2000 וינואר 2001, ואילו החוב לבנק דיסקונט סולק ביום 30.4.2000, כך שאין קשר סיבתי בין שני הארועים. שנית, גם אם הייתי מניח כי קיים קשר סיבתי כנטען, משבחר דורון לרכוש את נכסיה של פסגת ברבור, הוא לא היה אמור להבנות לשם כך מנכסיה של חברת ויקטור, ואת טובת ההנאה שהפיק כתוצאה מכך, עליו להשיב לויקטור. בצדק טוען ויקטור בס' 160 לסיכומיו כי הפיצוי הנאות הינו החזר מימון בגין תקופת האשראי שנכפתה על חברת ויקטור.

73. לפיכך, יש לקבל רכיב זה של התביעה. על דורון וחברת דורון לשלם לויקטור סך של 11,302 ₪, נכון ליום 14.7.2003.

הנזק הנטען בגין רישומים שגויים בהנהלת החשבונות של פסגת ברבור

74. ויקטור טוען לנזק בסך של 139,067 ₪ בגין רישום שגוי של יתרת השקעותיו בפסגת ברבור.

75. על פי חוות דעתו של המומחה הילמן, בדיקת כרטסת הנהלת החשבונות בפסגת ברבור ובחברת ויקטור הצביעה על מספר פעולות רישומיות שלטענת התובעים, בוצעו לפי בקשתו של מנשה. עקב כך, נרשמו לזכותו של ויקטור השקעות בפסגת ברבור בסכום הנמוך ב- 25,000 ₪ ממה שהשקיע בפועל. סכום זה, כשהוא משוערך ליום 14.7.2003 הינו 139,067 ₪ (ע' 40- 42 לחוות הדעת).

76. מאידך, בהמשך חוות דעתו, מציין המומחה הילמן ברוב הגינותו כי בדיקת רישומי הנהלת החשבונות והתאמתם מול הפעולות הכספיות בפועל העלתה כי יש לבצע תיקון לחובתו של ויקטור ולזכותו של מנשה, בסכום של 68,750 ₪. סכום זה, כשהוא משוערך ליום 14.7.2003, מסתכם בסך של 85,394 ₪ (ע' 42- 43 לחוות דעתו).

77. מכאן, שבשורה התחתונה, תיקון הרישומים השגויים מחייב זקיפת סך של 70,317 ₪ לטובתו של ויקטור.

78. גם המומחה ביגר מסכים כי בענין זה נפלו טעויות רישומיות בהנהלת החשבונות של החברות, וכי תיקון הטעויות מביא למסקנה שלזכותו של ויקטור עומדת הלוואת בעלים בסכום של 3,567,657 ₪ ואילו לזכותו של מנשה עומדת הלוואת בעלים בסכום של 3,488,992 ₪. הפער הוא 78,665 ₪ לטובתו של ויקטור, נכון ליום 15.7.2002. לדידו של ביגר, מדובר בפער זניח וסביר בהתחשב במערכת היחסים ההדדית בין האחים (ע' 19 לחוות דעתו).

79. אינני סבור כי ראוי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. ראשית לכל, עצם העובדה שטעויות רישומיות נפלו גם לחובתו של מנשה ולזכותו של ויקטור, ולא רק ההיפך, כפי שאישר המומחה הילמן, מעידה כי מדובר בטעויות בתום לב מצידו של מנשה, ולא בכוונת מירמה. שנית, לגופו של ענין, לא שוכנעתי כי מדובר בנזק בר פיצוי, שכן עסקינן אך ורק ברישום הלוואות בעלים שהעמידו האחים לטובתה של פסגת ברבור. כפי שציינתי קודם, העובדה שויקטור העמיד הלוואת בעלים גבוהה יותר ביחס למנשה (אך בהיקף זניח, בשים לב לגובה הכולל של הלוואות הבעלים), אינה מקנה לו מניה וביה זכות לתבוע שיפוי ממנשה, אלא, לכל היותר, עילת תביעה נגד פסגת ברבור, שהרי ויקטור לא הציג התחייבות כלשהי של מנשה לשפות אותו במקרה שיעמיד הלוואת בעלים גבוהה יותר ממנו לטובתה של פסגת ברבור. בהעדר התחייבות חוזית של מנשה לשפות את ויקטור, לא קיימת לויקטור עילת תביעה נגד מנשה בענין זה. כפי שצויין קודם, פסגת ברבור היא כיום חברה חדלת פרעון, אך אין בכך די על מנת להקנות לויקטור עילת תביעה נגד מנשה, בגין הלוואת בעלים גבוהה יותר שהעמיד לטובתה של פסגת ברבור. כפי שציין המומחה ביגר, הלוואות הבעלים של מנשה וויקטור, בסכום כולל של כ- 7,000,000 ₪, הן הלוואות שאין מקור כספי להחזירן, משום שמפאת הפסדי החברות, חוסלה פעילותן העסקית.

הנזק הנטען בגין פעילות בחשבונה הפרטי של קארן

80. ויקטור וקארן טוענים כי נגרם להם נזק בסך של 50,356 ₪ בגין פעילות בחשבונה הפרטי של קארן.

על פי הטענה, ביום 21.10.1999 הועבר מחשבונה הפרטי של קארן סך של 25,000 ₪, וביום 4.1.2000 הועבר סך של 15,000 ₪. שווי המשיכות נכון ליום הגשת התביעה הינו 50,356 ₪. פעולות אלה בוצעו שלא בידיעתה או הסכמתה של קארן.

81. מנגד, הנתבעים טוענים כי משיכות אלה נעשו כדין. לדבריהם, הדבר נעשה בידיעתו ובהסכמתו של ויקטור ובתיאום עימו, במסגרת ההתחשבנות הפנימית המוסכמת שהיתה נהוגה בין השניים לאורך שנים, אגב שמירת איזונים ושמירה על עקרון השויון. עוד טוענים הנתבעים כי גם מנשה וילדיו העבירו כספים מחשבונותיהם הפרטיים הן לחשבונותיה של חברת ויקטור והן לחשבונות פרטיים של ויקטור. עוד טוענים הנתבעים כי לקארן אין עילת תביעה, שכן חשבונה היה למעשה בבעלותו של ויקטור, שעשה בו שימוש לצרכיו העסקיים.

82. ראשית לכל, יש ממש בטענה לפיה הכספים בחשבונה של קארן, ממש כמו הכספים בחשבונה של אחותה דורית, היו שייכים הלכה למעשה לאביהן ויקטור, ולא להן. הדבר עולה בברור מכלל נסיבות הענין: מקור הכספים בחשבונות של קארן ודורית היה, בין השאר, משכורות ששולמו להן מהחברות המשפחתיות, למרות שהן לא עבדו בהן מעולם (ע' 703 ו- 767 לפרוטוקול). אפילו ויקטור עצמו נאלץ להודות בחקירתו כי מקור הכספים בחשבונות של בנותיו היה מעסקי הבניה שלו, ובשפתו הציורית "מהזיעה שלי" (ע' 591 לפרוטוקול); קארן ודורית לא משכו בעצמן כספים מהחשבונות וגם לא הפקידו לשם כספים (ראה למשל עדותה של דורית, בע' 687 ו- 722); הן נתנו יפוי כח לויקטור לפעול בחשבונות; הן לא גילו ענין בפעילות בחשבונות ולא היו בקיאות בנעשה בהם (עדותה של דורית בע' 688, 689, 693 ועדותה של קארן בע' 743, 748 ו- 752 לפרוטוקול); הן ניהלו חשבונות אמיתיים בבנקים אחרים (ראה עדותה של דורית בע' 687 ועדותה של קארן בע' 752 לפרוטוקול); התנועות בחשבונות בוצעו גם בתקופה שהשתיים היו קטינות (ע' 704 ו- 759 לפרוטוקול); ויקטור עצמו נהג לאורך שנים לעשות שימוש בחשבונות אלה כדי להעביר מתוכם כספים לחברות המשפחתיות, כספים אשר נרשמו לזכותו בספרים בתור הלוואת בעלים. מכאן שעילת התביעה בגין כספים שנמשכו מהחשבונות, עומדת לויקטור לבדו, ולא לבנותיו.

במאמר מוסגר יצויין כי הוא הדין בחשבונות שנפתחו על שם ילדיו של מנשה, שאף הם, זולת דורון, לא עבדו מעולם בחברות המשפחתיות אך קיבלו משכורת פיקטיבית שהופקדה לחשבונות פרטיים שלהם, מבלי שהם עצמם עשו אי פעם שימוש בכסף (ראה עדותו של דורון, בע' 1246, 1247 ו- 1322 לפרוטוקול וכן עדותו של גיא, בע' 1409, 1413, 1416 ו- 1417 לפרוטוקול). הכספים בחשבונות של ילדי מנשה היו שייכים הלכה למעשה למנשה, שנהג בהם מנהג בעלים, והפקיד מתוכם כספים לחברות המשפחתיות, שהוצגו בספרים כהלוואת בעלים מטעמו.

מטרתם הברורה של ויקטור ומנשה היתה להמנע מתשלום מס אמת, באמצעות חלוקת משכורות פיקטיביות לבני משפחה שלא עבדו בפועל בעסק, כאשר הבעלות בכספים נותרה למעשה שלהם.

83. יצויין כי המומחה הילמן לא ציין לאן הועבר הכסף נשוא ראש נזק זה- האם לחשבונה של חברת ויקטור או שמא לחשבונות פרטיים של מנשה וילדיו. ככל שמדובר בהעברה לחשבונה של חברת ויקטור, פשיטא שאין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה שכן הכסף לא הגיע לידיהם של הנתבעים, ואילו חברת ויקטור נמנית על מחנה התובעים.

84. יחד עם זאת, לצורך הדיון, נצא מתוך נקודת מוצא מחמירה ביחס לנתבעים, ולפיה הכסף הועבר לחשבונם של מנשה או ילדיו.

85. המומחה ביגר פירט בחוות דעתו הראשונה שורה ארוכה של העברות כספיות שבוצעו במרוצת השנים במסלול ההפוך, מחשבונות של מנשה וילדיו, לחשבונות פרטיים של ויקטור, החל בשנת 1992 וכלה בשנת 2001, בסכום כולל נומינלי של 165,000 ₪. אם משערכים סכום זה, הוא עומד על סך של 218,524 ₪ נכון ליום 31.5.2003 (ראה ע' 18 ו- 19 לחוות דעתו של ביגר). אם נתמקד בשנים 1999 ו- 2000, בהיותן השנים בהן נמשכו מחשבונה של קארן הכספים נשוא התביעה, נגלה כי ביום 1.3.1999 הועבר מחשבון פרטי של מנשה סך של 80,000 ₪ לחשבונו הפרטי של ויקטור; ביום 30.7.2000 הועבר מחשבון פרטי של יפית, בתו של מנשה, סך של 20,500 ₪ לחשבונו הפרטי של ויקטור; ביום 14.12.2000 הועבר מחשבונה של עפרה, רעייתו של מנשה, סך של 10,000 ₪ לחשבונו הפרטי של ויקטור. העברות אלה תומכות במסקנה כי אכן נהגה בין מנשה לויקטור מערכת מסועפת וסבוכה של התחשבנויות, שונות ומשונות, וכי לא ניתן להתבונן באופן חד צדדי אך ורק במשיכות שבוצעו מחשבונותיו של ויקטור וילדיו, לטובת חשבונות של מנשה וילדיו, תוך התעלמות מהזרמת כספים בכיוון ההפוך. אכן, לא ניתן כיום לרדת לפשרה של אותה התחשבנות, אך לא ניתן גם להתעלם מקיומה ולא ניתן לנתק העברות כספים פרטניות מן ההקשר הכולל של אותה מערכת התחשבנות, כפי שעשו התובעים במסגרת תביעתם.

86. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. מסקנתי זו לא תשתנה אף אם אניח לטובתו של ויקטור, כי לא נתן את הסכמתו לאותן העברות נשוא התביעה, שהרי במאזן הכולל של העברות כספים בין האחים, ידו של מנשה היא על העליונה, במובן זה שמתועדות העברות כספים מחשבונותיו בסכום כולל גבוה יותר. מכל מקום, לנוכח ביצוען של העברות נגדיות בסכומים גבוהים הרבה יותר מצידו של מנשה ובני ביתו, יש להטיל ספק רב בגרסתו של ויקטור כאילו לא נתן הסכמתו לאותן משיכות שעליהן הוא מלין כיום.

הנזק הנטען בגין פדיון כספי קופת גמל ופוליסות ביטוח מנהלים של ויקטור

87. ויקטור טוען כי נגרם לו נזק בסך של 315,886 ₪ בגין פדיון כספי קופת גמל ופוליסות ביטוח מנהלים שהיו רשומות על שמו.

88. כעולה מחוות דעתו של המומחה הילמן, ביום 8.2.1998 נפדתה קופת גמל של ויקטור, ותמורתה, סך של 142,802 ₪, הוזרמה לחשבונו. בו ביום הועבר מחשבונו של ויקטור סך של 110,000 ₪ אל חשבונה של חברת ויקטור, ומיד נמשכה מחציתו של הסכום (55,000 ₪) לטובתו של מנשה. ביום 10.2.1998 הועברה לחשבונו הפרטי של ויקטור התמורה בגין פדיון פוליסות ביטוח על שמו, בסכום כולל של 143,542 ₪, ובו ביום הועבר מתוך החשבון סך של 143,000 ₪ לחשבונה של חברת ויקטור ונרשם כהשקעת בעלים לזכותו של ויקטור. מנגד, ביום 8.3.1998 נמשך סך של 40,000 ₪ מחשבונה של חברת ויקטור, זו הפעם, לטובתו של ויקטור. ויקטור טוען כי כל הפעולות הנ"ל בוצעו על ידי מנשה, שלא בידיעתו ולא בהסכמתו. המומחה הילמן מציין כי פעולות אלה לא פגעו בזכויותיו הכספיות של ויקטור, שכן הכספים שנמשכו נרשמו לזכותו בספרי חברת ויקטור, אך לנוכח העובדה שלחברה אין כיום נכסים, מדובר בנזק כספי. המומחה הילמן קובע כי הנזק הנומינלי הינו 213,000 ₪, ובשערוך ליום הגשת התביעה הוא מסתכם בסך של 315,886 ₪.

89. אין חולק כי מי שחתם על הוראות המשיכה של ביטוחי המנהלים היה מנשה, ולא ויקטור, ומטעם זה אין צורך לדון בחוות דעתה של הגרפולוגית שאימתה טענה זו. מאידך, אין כל ראיה לכך שמנשה הוא שחתם על מסמכי פדיון קופת הגמל של ויקטור, שכן חוות דעתה של הגרפולוגית כלל אינה מתייחסת למסמך זה (ראה ע' 2 ו- 3 לחוות דעתה. ראה גם ס' 192 לסיכומי ויקטור, בו מאשר ויקטור כי חוות הדעת התייחסה לביטוח המנהלים, ואיננו מאזכר כלל בהקשר זה את קופת הגמל). על כן, הטענה כאילו מנשה הוא שהורה על פדיון קופת הגמל של ויקטור ואף זייף את חתימתו של ויקטור- לא הוכחה. מכאן שלא ניתן לייחס למנשה אחריות כלשהי למימוש קופת הגמל.

90. נותרה איפוא על הפרק השאלה האם יש להטיל על מנשה חבות בגין משיכת ביטוחי המנהלים של ויקטור. בענין זה, המומחה ביגר הצביע בחוות דעתו הראשונה על התנהלות דומה מצידו של מנשה, בכל הנוגע לקופות הגמל והביטוחים שלו עצמו (ע' 15 ו- 16 לחוות הדעת). כך, ביום 13.12.1996 פדה מנשה פוליסת ביטוח מנהלים על שמו, בסכום של 59,088 ₪. הכסף הועבר לחשבונו הפרטי, ובו ביום יצא ממנו, באופן שסך של 59,000 ₪ הועבר לחשבונה של חברת ויקטור. ביום 26.12.1997 פדה מנשה פוליסת ביטוח מנהלים נוספת על שמו, בסכום של 75,051 ₪, שהופקדה לחשבונו הפרטי. בו ביום הועבר מחשבונו הפרטי סך של 75,000 ₪ לחשבונה של חברת ויקטור. הסכום הכולל שהועבר- 134,000 ₪, נרשם לזכותו של מנשה כהלוואת בעלים. המומחה ביגר מציין עוד כי הסך של 55,000 ₪ שמשך מנשה מחברת ויקטור, הועבר בו ביום לחשבונו של יעקב, אחיהם של ויקטור ומנשה, כדי לפרוע חוב של ויקטור כלפי יעקב. מכאן שיש לראות סכום זה כמשיכה של ויקטור ולא כמשיכה של מנשה. יוצא איפוא שהסכום הכולל שנמשך מקופות גמל וביטוחים של ויקטור, שלא לצרכיו האישיים, הינו 158,000 ₪ בלבד, ולא 213,000 ₪ כנטען על ידי המומחה הילמן. לדברי המומחה ביגר, מעיון בכרטיסי בעלי המניות של ויקטור ומנשה במהלך השנים, ניתן להיווכח כי לרוב נשמרה הדדיות הן בהפקדות השוטפות של השניים בחברות והן במשיכות שביצעו.

91. העובדה שקיימת הקבלה בתופעת המימוש של נכסים פרטיים לטובת העסק המשפחתי, גם אם לא מדובר בהפקדות זהות לחלוטין, תומכת ומאמתת את טענת ההגנה של הנתבעים לפיה גם כאן היה מדובר במערכת מוסכמת של הזרמות הדדיות, ולא במעשה תרמית מצידו של מנשה. גם העובדה שכל הזרמת כספים ממקורות פרטיים של ויקטור, נרשמה לזכותו בספרי החברה כהלוואת בעלים, אינה מתיישבת עם טענת התרמית שויקטור מעלה נגד מנשה, שהרי רישום זה נועד לשקף ולהציג באופן מלא ומדוייק את הזכויות הכספיות של כל אחד מהאחים בהתאם לשיעור הכספים שהזרים לחברה. זאת ועוד, לו היה מדובר במעשה תרמית מצידו של מנשה, מן הסתם הוא היה מעביר את הכספים לחשבונותיו, ולא לחשבונה של חברת ויקטור, כפי שעשה בפועל. אגב, סביר להניח כי השוני במועדי הפדיון של ביטוחי המנהלים נובע מגילם של האחים: ויקטור הגיע לגיל 65 בשנת 1998, ואילו מנשה, המבוגר ממנו בשנה, הגיע לגיל 65 שנה אחת קודם לכן (ראה עדותו של דורון, בע' 1370 לפרוטוקול).

92. יצויין כי ויקטור לא זימן לעדות את סוכן הביטוח מאיר דלל, שטיפל בפדיון פוליסת ביטוח המנהלים, למרות שעדותו של זה היתה עשוייה לשפוך אור על מידת מעורבותו של ויקטור בהוראת המימוש. המנעות זו פועלת לחובתו, מכוחו של הכלל הראייתי לפיו חזקה על בעל דין שלא יימנע מהבאת ראיות הפועלות לטובתו:

"ככלל, הימנעות צד מהבאת ראיה, או מהעדת עד, כמוה כראיה נסיבתית, העשויה להקים, לחובתו של אותו צד, חזקה עובדתית כי אילו הובאה אותה ראיה, היה בה כדי לפגוע בגרסתו (ראו י' קדמי על הראיות (חלק ג, תשנ"ט) 1391). " (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק פ"ד נו(1) 539 ,עמ' 551-552).

ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר בע"מ פ"ד מד(4), 595 ,עמ' 602-603:

"כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהשג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו."

93. זאת ועוד, בחקירתו הנגדית נאלץ ויקטור להודות כי ידע בזמן אמת, קרי, עוד בשנת 1998, על ההוראה שנתן מנשה לסוכן הביטוח לממש את פוליסת ביטוח המנהלים שלו, שכן ויקטור קיבל מסוכן הביטוח שלו את צילום המכתב ששלח מנשה לחברת הביטוח, בשמם של ויקטור ושל פסגת ברבור, בו ביקש למשוך את כספי ביטוח המנהלים של ויקטור (מוצג נ/4). זאת, בניגוד לנטען בתצהירו של ויקטור, כאילו עובדה זו נודעה לו רק בעקבות בדיקתו של המומחה הילמן (ע' 146- 147 לפרוטוקול). מכאן שידיעה של ויקטור בזמן אמת היתה גם היתה, ושתיקתו עד לשנת 2001 פועלת לחובתו.

94. אינני מאמין שמימוש נכסיו הפיננסיים של ויקטור נעשה שלא בהסכמתו, שהרי הפעילות תועדה במלואה בספרי החברה, וזכויותיו לא קופחו שכן הכספים נרשמו כהלוואת בעלים על שמו. העובדה שבדיעבד, לאחר שחברת ויקטור ירדה מנכסיה, ברור כי הלוואות הבעלים של ויקטור ומנשה ירדו לטמיון ולא יוחזרו לעולם, אינה הופכת בדיעבד מעשה תמים של מנשה למעשה מירמה.

95. לפיכך, משבאתי למסקנה כי היתה הדדיות בין האחים בנוגע למימוש נכסים פיננסיים פרטיים לטובת חברת ויקטור, וכי מדובר בחלק מאותה התחשבנות שליוותה את עסקיהם לאורך שנים, אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

96. טעם נוסף לדחיית חלק זה של התביעה נעוץ בכך שמנשה לא נטל את כספי ויקטור לכיסו, אלא הפקיד אותם לחשבונה של חברת ויקטור בתור הלוואת בעלים לזכותו של ויקטור. כפי שצויין קודם, עצם העובדה שהדבר גרם לכך שהלוואת הבעלים של ויקטור היתה בסופו של דבר גבוהה מזו של מנשה, אינה מקנה לויקטור עילה לתבוע השבה ממנשה.

97. ויקטור טוען בס' 182 לסיכומיו כי ביום 1.1.2003 נפדו קופות גמל של ילדי מנשה, אלא שהכספים לא הועברו לחברת ויקטור אלא לחשבונו הפרטי של מנשה, ומכאן הוא מבקש ללמוד כי מנשה השתמש רק בכספיו של ויקטור לצורך הזרמה לחברת ויקטור. אין ממש בטענה זו. נזכיר כי הסכסוך בין האחים התגלע בשלהי שנת 2001, ובסמוך לאחר מכן הועברו מניותיו של מנשה בחברת ויקטור, לידיו של ויקטור. בנסיבות אלה, נדרשה מידה רבה של חסידות מצידו של מנשה, על מנת להוסיף ולהפקיד כספים בחברה שכבר אינה שלו, ואין פלא שלא עשה כן. כשם שלא הוכח כי מנשה רימה את אחיו, כך גם לא הוכח כי היה צדיק נסתר.

הנזק הנטען בגין משיכת כספי הלוואה שהתקבלה מאדוארד שעשוע

98. ויקטור טוען כי נגרם לו נזק בסך של 448,708 ₪ בגין משיכת כספי הלוואה שהתקבלה מחברו הטוב, אדוארד שעשוע.

99. לטענתו של ויקטור, מזה עשרות שנים הוא מצוי בקשרי ידידות קרובים עם אדוארד שעשוע, ישראלי לשעבר המתגורר בלוס אנג'לס. בשנת 2000, לאחר שעסקיו המשותפים עם מנשה הגיעו לקיצם, ביקש ויקטור לבצע עסקת קומבינציה באופן עצמאי, ולשם כך נדרש לקבלת הלוואה. הוא פנה לידידו שעשוע, וזה העמיד לרשותו ביום 22.2.2000 הלוואה בסך 94,000 דולר, שווה ערך ל- 365,197 ₪, באמצעות שיק משוך לפקודתו של ויקטור. ההלוואה ניתנה לו על חשבון כספים שהגיעו לויקטור משעשוע בגין חלקו של ויקטור במכירת נכס בלוס אנג'לס, נכס שנרכש בשנת 1985 ונמכר בשנת 2000, ואשר למנשה לא היה בו חלק. הסכם ההלוואה הועלה על הכתב ביום 10.4.2000. ביום 8.3.2000 הומר סכום ההלוואה הדולרית לסך של 365,197 ₪,שהופקד לחשבונו הפרטי של ויקטור, אולם בו ביום העביר מנשה מחשבונו של ויקטור סך של 130,000 ₪ לחשבונה של עפרה, רעייתו של מנשה (משם הוא הועבר מאוחר יותר לחשבונה של חברת ויקטור), סך של 130,000 ₪ הועבר לחשבונה של קארן ומשם לחשבונה של חברת ויקטור, וסך של 100,000 ₪ הועבר ישירות לחשבונה של חברת ויקטור. לטענתו של ויקטור, פעולות אלה נעשו בלא ידיעתו או הסכמתו.

100. המומחה הילמן מודה בחוות דעתו כי הכספים כולם (360,000 ₪) מצאו את דרכם בסופו של דבר לחשבונה של חברת ויקטור, כאשר 180,000 ₪ מתוכם נרשמו לזכותו של ויקטור ו- 180,000 ₪ נרשמו לזכותו של מנשה (ע' 1178 לפרוטוקול). המומחה הילמן קובע כי בהנחה שהכספים אכן נמשכו מחשבונו של ויקטור שלא בהסכמתו, אזיי יש לתקן את ספרי החברה כך שהסכום כולו ייזקף לזכותו של ויקטור. יחד עם זאת, על מנת להעביר את ההתחשבנות למישור הפרטי, סבור המומחה הילמן כי יש לבצע תיקון נוסף בספרי החברה, באופן שיבוטל הרישום של 360,000 ₪ לזכותו של ויקטור, ואת הכסף הוא יהיה זכאי לקבל כפיצוי בעין ממנשה. הנזק הנומינלי שנגרם לויקטור לשיטתו של הילמן הוא 367,156 ₪, וכאשר הסכום האמור משוערך ליום הגשת התביעה, הוא מסתכם בסכום של 448,708 ₪.

101. מנגד, הנתבעים טוענים כי הסכום שקיבל ויקטור משעשוע לא היה כלל הלוואה, אלא רווח שהופק ממכירת נכס מקרקעין בלוס אנג'לס, שנרכש בשנת 1985 על ידי מספר שותפים, ביניהם ויקטור ומנשה. אמנם, מבחינה פורמלית, 30% מהזכויות בנכס נרשמו על שמו של ויקטור לבדו, אך הלכה למעשה, מנשה היה שותף מלא עימו באותם 30% מהזכויות. לא היה בכך חריג, שכן גם נכסי מקרקעין משותפים אחרים של בני משפחת לוי נרשמו באופן שלא שיקף את הזכויות האמיתיות בהם. הנתבעים טוענים כי רכישת הזכויות בנכס בלוס אנג'לס מומנה על ידי ויקטור ומנשה בחלקים שווים. משנמכר הנכס ביום 21.1.2000, נוצר רווח אצל השותפים בנכס, ו- 30% מהרווח, בצירוף חלק יחסי מדמי השכירות שנגבו בגינו, הסתכם בסכום של 94,000 דולר, הוא סכום השיק אשר שעשוע שלח לויקטור. לפיכך, לנוכח היותו של מנשה שותף שווה של ויקטור בנכס, הוא היה זכאי למחצית מהרווח שהניבה לויקטור מכירתו של הנכס. הנתבעים טוענים עוד כי הכספים הועברו מחשבונו הפרטי של ויקטור בידיעתו ובהסכמתו המלאה והושקעו כולם בחברת ויקטור, בתור הלוואת בעלים של מנשה וויקטור.

102. במחלוקת זו, אני מעדיף את גרסתו של דורון על פני זו של ויקטור.

דורון העיד כי רכישתו של הנכס מומנה בחלקים שווים על ידי מנשה וויקטור (ע' 1236 לפרוטוקול), והשניים אף סברו שלא טוב הדבר שרשומות על שמו של ויקטור זכויות בנכס, שכן הזכויות בנכס לא דווחו בישראל (ע' 1296 לפרוטוקול). זאת ועוד, בעת שדורון ביקר בארה"ב בשנת 1992, הוא התבקש גם על ידי מנשה לבדוק כמה חנויות מושכרות שם בפועל, כדי לוודא ששעשוע אכן מעביר למנשה ולויקטור את דמי השכירות המגיעים להם (ע' 1297- 1298), מה שמעיד שגם למנשה היו זכויות בנכס. על זכויותיו של מנשה בנכס הוא למד גם משיחות של ויקטור ומנשה, שנוהלו בנוכחותו (ע' 1297 לפרוטוקול).

העובדה שהזכויות בנכס לא נרשמו גם על שמו של מנשה, אינה מעלה או מורידה, שכן הוכח כי בני משפחת לוי נהגו גם בעבר לרכוש נכסים, לרשום אותם רק על שמו של אחד מהם, ורק בחלוף שנים ארוכות לחתום על מסמך המעיד על הזכויות האמיתיות בנכס: כך נעשה לגבי נכס מקרקעין שנרכש בשנת 1961 על ידי נורי לוי, ויקטור ומנשה, אך נרשם רק על שמו של האח נורי לוי. רק בשנת 1976, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, נחתם מסמך המעיד על כך שהזכויות בנכס שייכות גם לויקטור ומנשה (ראה הודאתה של אולגה לוי, רעייתו של ויקטור, בע' 1002 לפרוטוקול), ורק בשנת 1995, בחלוף שלושים וארבע שנים ממועד הרכישה, נרשמו הזכויות גם על שמם של השניים (ס' 27 לתצהירו של דורון והנספחים שצורפו אליו). כך ארע גם לגבי נכס אחר, שנרכש בשנת 1960 על ידי חברה ש- 40% ממניותיה היו בבעלות משותפת של ויקטור, מנשה ונורי לוי, אך המניות המשותפות נרשמו על שמו של מנשה לבדו, עד אשר בשנת 1992, בחלוף שלושים ושתיים שנים, הועבר חלק יחסי של המניות על שמם של נורי וויקטור (שם).

103. ויקטור טוען בסיכומיו כי מנשה רשם בכתב ידו פירוט של הנכסים המשותפים לו ולויקטור, והנכס בלוס אנג'לס אינו נכלל באותה רשימה. מכאן הוא מבקש ללמוד שלמנשה לא היו זכויות בנכס. ויקטור טוען כי מדובר במוצג ת/35, אך הלכה למעשה, מדובר בנספח שצורף לחוות דעתה של הגרפולוגית דבורה הראל, ת/15, וסומן על ידה כמסמך מס' 17. על כך יש להעיר שתי הערות: ראשית, לא מדובר במסמך שנבדק על ידי הגרפולוגית על מנת להכריע מי כתב אותו (מה שמכונה על ידה "מסמך שבמחלוקת"). היא מציינת כי מדובר במסמך שכתב מנשה ואשר נמסר לה על ידי התובעים לצרכי השוואה. מכאן שהתובעים הם אלה שאמרו לה כי מדובר בכתב ידו של מנשה, והמומחית יצאה מתוך הנחה כי כך הוא הדבר, מבלי לבדוק האם אכן זהו כתב ידו של מנשה; שנית, וזה העיקר, מדובר במסמך סתמי, ללא כותרת וללא תאריך. העדר תאריך שולל נפקות ראייתית ממסמך זה, שכן אם הוא נערך לאחר מכירת הנכס בלוס אנג'לס, פשיטא שהנכס לא אמור להיות מוזכר בו, שהרי המסמך מתעד נכסים שעודם מוחזקים על ידי האחים, להבדיל מנכסים שכבר אינם ברשותם. גם לא ברור האם מדובר במסמך שמכיל יותר מעמוד אחד, אם לאו, שכן הכיתוב נמשך עד לשוליו התחתונים של המסמך והטקסט התחתון קטוע בצילום. אם היה יותר מעמוד אחד, מי לידינו יתקע שהנכס בלוס אנג'לס לא נזכר בעמוד החסר? ואם אכן מדובר במסמך בעל חשיבות כה רבה, כיצד זה לא הזכיר אותו ויקטור בתצהירו ולו גם במילה אחת?

104. כפי שציינתי בהקשר אחר, במהלך חקירתו הנגדית, הודה ויקטור כי מה שתיאר בס' 215 לתצהירו כהלוואה שקיבל מחברו הטוב שעשוע, לא היה למעשה אלא תשלום חלקו של ויקטור ברווחי פרוייקט של חברת EVMבחו"ל (ע' 31- 32 לפרוטוקול). מכאן שויקטור העלה בתצהירו טענה שאין בה אמת. תמוה איפוא שבס' 240 לסיכומיו שב ויקטור וטוען כי היה מדובר בהלוואה, משל לא התברר אחרת במהלך חקירתו הנגדית. יצויין כי גם קודם לכן, במסגרת הליכי עיקול זמני שנוהלו בשנת 2003, העיד ויקטור כי מדובר בכספי הלוואה, ומכאן שמסר עדות שאין בה אמת באותו הליך. ההסבר שנתן, לפיו רק בשנת 2005 הבין שלא מדובר בהלוואה אלא ברווח ממכירת הנכס (ע' 34 לפרוטוקול), הוא בלתי משכנע על פניו, מה גם שבמסגרת תצהירו, שנערך בשנת 2009, הוא עדיין דבק בגרסה לפיה מדובר בהלוואה. יש לראות בחומרה התנהגות מעין זו, והיא משליכה על מידת האמון שניתן ליתן בעדותו של ויקטור בכלל, ובהקשר לראש נזק זה בפרט.

105. יצויין כי דורון הודה בעדותו כי הרעיון לערוך הסכם הלוואה פיקטיבי היה משותף לויקטור ומנשה גם יחד, כדי שיוכלו להסביר מה מקורו של הכסף שהגיע לידיהם לפתע פתאום ולהמנע מתשלום מס, בשים לב לכך שזכויותיהם בנכס לא דווחו מעולם (ע' 1300- 1302 לפרוטוקול). דא עקא, ויקטור הגדיל עשות, וצירף את ההסכם הפיקטיבי כמוצג 33 לתצהירו, כדי להוכיח את טענתו כאילו מדובר בהלוואה ולא ברווחים מפרוייקט. משמע, מעבר למטרה המקורית של הונאת שלטונות המס, הפך המסמך לאמצעי הונאה בתביעה נגד מנשה. על כך שמדובר בהסכם פיקטיבי תעיד גם העובדה שההסכם נחתם בחודש אפריל 2000, ואילו הכסף התקבל חודש קודם לכן, בחודש מרץ 2000. ויקטור לא ידע להסביר ענין זה (ע' 36 לפרוטוקול).

106. יש ליתן את הדעת גם לכך, שכפי שמציין המומחה ביגר, ויקטור חתום על הדו"חות הכספיים של חברת ויקטור לשנת 2000, לפיהם נרשם הכסף שהתקבל משעשוע כהשקעות של מנשה וויקטור בחלקים שווים. מכאן שויקטור ידע היטב מה השימוש שנעשה בכסף.

107. זאת ועוד, לא מתקבל על הדעת שסכום כסף כה גבוה, 365,197 ₪, יוצא מחשבונו של ויקטור ביום בו הופקד, מבלי שויקטור יהיה מודע לכך, במיוחד לנוכח טענתו כי הכסף היה דרוש לו לצורך ביצוע עסקת קומבינציה. יצויין כי ויקטור ידע היטב שהכסף הופקד לחשבונו, שכן בחקירתו טען כי הרשה למנשה "להעביד את הכסף" (ע' 611 לפרוטוקול), כלומר, להשקיע אותו בפק"מ (אך לשיטתו, לא להוציאו מן החשבון). מכאן שהאפשרות לפיה ויקטור לא ידע כי הכסף הועבר מן החשבון בו ביום, דחוקה על פניה. לא הרי אדם שאינו יודע כלל כי סכום מסויים הופקד בחשבונו, וממילא איננו אמור לחשוד שהסכום הוצא מן החשבון, כהרי מי שידע בזמן אמת על הפקדת הכסף, אך טוען כי משום מה לא ידע שהכסף הועבר מיד מן החשבון. יצויין בהקשר זה כי בתחילת עדותו, טען ויקטור כי למד על הפקדת השיק בחשבונו רק בשנת 2003 (ע' 56- 58 לפרוטוקול), אך כמובן שגרסה זו אינה אמת על פניה, שכן צילום השיק צורף להסכם ההלוואה מיום 10.4.2000 עליו חתם ויקטור, וברור איפוא כי חייב היה לדעת על קיומו של השיק לכל המאוחר באותה עת. מכל מקום, הודאתו של ויקטור כי הרשה למנשה "להעביד את הכסף", שמה קץ לגרסתו הקודמת של ויקטור בענין ידיעתו על השיק רק בשנת 2003.

108. ויקטור טען תחילה בחקירתו כי מנשה זייף את חתימתו על גבי השיק על מנת להפקידו בבנק, אך לאחר מכן הודה כי הסכים שמנשה יחתום על השיק (ע' 657 לפרוטוקול). ודוק: מדובר בחתימת היסב על גב השיק, שהיתה הכרחית על מנת שהשיק יופקד לחשבונו של ויקטור, ולכן טענת הזיוף בהקשר זה לא נועדה אלא להכפיש את מנשה, שהרי אלמלא מנשה חתם במקומו של ויקטור על גב השיק, ויקטור היה נאלץ לעשות זאת על מנת שניתן יהיה להפקיד השיק לחשבונו. זאת ועוד, בהיותו מיופה כח בחשבונו של ויקטור, מנשה יכול היה ממילא לחתום על השיק בשמו של ויקטור, ולא היה חייב לזייף את החתימה לשם כך.

109. גם שתיקתו של ויקטור בנוגע לסכומים שהועברו מחשבונו, במשך שלוש שנים עד להגשת התביעה בשנת 2003, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה מנשה גזל את הכסף שקיבל משעשוע.

110. העובדה שהשיק של שעשוע נמסר לידיו של מנשה דווקא, ולא לידיו של ויקטור, מחזקת את המסקנה כי למנשה היו זכויות בכסף, שאם לא כן, מן הסתם השיק היה נמסר לידיו של ויקטור. אם אכן לא היה מדובר בנכס משותף לויקטור ולמנשה, מדוע שמנשה יהיה מעורב באופן כלשהו בקבלת השיק ובהפקדתו? הרי הוא ניהל את עניני הכספים של העסק המשותף, ולא היה זה מתפקידו להתעסק בכספים של ויקטור שאינם קשורים לפעילות המשותפת.

111. גם העובדה שהכסף כולו הגיע בסופו של דבר לחברת ויקטור, ולא לידיו של מנשה, תומכת במסקנה כי לא היתה כאן פעולת מירמה מצידו של מנשה, שהרי מה ההגיון לגנוב כסף משותפך, רק על מנת להפקידו בחברה המשותפת? הוא הדין בעובדה שמנשה רשם בספרי החברה את מחצית הסכום כהשקעה של ויקטור, ולא ייחס לעצמו את כל הסכום. אכן, לא ברורה שיטת הדלת המסתובבת בה נקט מנשה, כאשר חלק מהכסף עבר מחשבונו הפרטי של ויקטור לחשבונות פרטיים של מנשה ובני ביתו, אך בסופו של הדבר, הכסף כולו מצא את דרכו לחשבונה של חברת ויקטור. ניתן רק להניח כי המטרה היתה לנסות ולהסוות את מקורו האמיתי של הכסף ולהסתירו מפני רשויות המס.

112. ויקטור מבקש לתמוך את טענותיו בענין הכסף שהעביר שעשוע, בעדותו של עו"ד דוד סופר, בא כוחו בישראל של שעשוע. ברם, עדות זו היתה בלתי רלבנטית בעליל, שכן עו"ד סופר ידע אמנם להעיד ששעשוע נוהג להלוות מעת לעת כספים לויקטור, אך כפי שכבר ציינו קודם, במקרה דנן ויקטור עצמו הודה כי לא מדובר בהלוואה אלא בתשלום חלקו ברווחי המכירה. לגופו של ענין, עו"ד סופר הודה כי לא היה לו כל קשר או מעורבות בפרשת הסכם ההלוואה שבמחלוקת (ע' 789- 790 ו- 803 לפרוטוקול), וייצוגו את שעשוע הוא אך ורק בנוגע לנכס שיש לו ברמת גן (ע' 796 לפרוטוקול). מכאן שהסתמכות ויקטור בס' 235- 243 לסיכומיו על עדותו של עו"ד סופר, אין בה כל ממש ויש בה כדי ליצור רושם מטעה, כאילו היתה לעו"ד סופר נגיעה כלשהי לענין השיק שבמחלוקת.

113. העובדה שבשנים 1984- 1986 לא ביצעו מנשה וויקטור פרוייקטים של בניה, כנטען על ידי ויקטור, אינה ראיה לכך שאת הנכס בלוס אנג'לס, שנרכש בשנת 1985, רכש ויקטור לבדו. אין קשר הכרחי בין הפוגה בביצוע פרוייקטים משותפים של בניה, לבין ביצוע השקעות משותפות בנכס שנמצא בחו"ל, אשר אין צורך לבנות אותו אלא רק לרכוש אותו מן המוכן.

114. בסיכומיו טען לראשונה ויקטור כי שמה של חברת EVMמורכב מהאותיות הראשונות של אדוארד, ויקטור ומוריס, משמע, לדידו הדבר מוכיח כי אלו הם בעליה היחידים. דא עקא, אין זכר לטענה זו בתצהירו, ולא היה מקום להעלות טענה עובדתית לראשונה בשלב הסיכומים. אגב, אם בראשי תיבות עסקינן, מי לידינו יתקע שהאות Mאינה נובעת משמו של מנשה?

115. סיכומו של דבר, אני סבור כי הכסף שהגיע משעשוע אמור היה להתחלק באופן שווה בין ויקטור למנשה, בהיותו פירות של השקעה משותפת לשניים. די בכך כדי לדחות את התביעה לגבי מחצית מהסכום הנטען.

116. באשר למחצית השניה של הסכום, קרי, חלקו של ויקטור בכסף, נזכיר כי מנשה הפקיד את חלקו של ויקטור בכסף בתור הלוואת בעלים בחברת ויקטור. אם הייתי מגיע למסקנה כי מדובר בפעולה שנעשתה שלא בהסכמתו של ויקטור, היה מקום לחייב את מנשה בהשבת הכסף, אלא שאני סבור כי ההפקדה היתה דווקא על דעתו של ויקטור, שכן אם ויקטור לא היה מסכים להפקיד בקופת החברה את חלקו בסכום, מן הסתם גם מנשה לא היה מפקיד את החלק שלו בקופת החברה.

117. לפיכך, יש לדחות את הדרישה לפיצוי בראש נזק זה.

הנזק הנטען בגין אובדן כושר השתכרות

118. ויקטור טוען כי מעשיו של מנשה גרמו לו נזק בריאותי ונפשי קשה, ואף גרמו לאובדן כושר השתכרות. לדידו, הנזק שנגרם לו בשל כך מסתכם בסך של 300,000 ₪.

119. אין ממש בטענות אלה. מתוך חומר הראיות עולה כי מצבו הבריאותי של ויקטור לא היה שפיר עוד בטרם החל הסכסוך בינו לבין מנשה. כך למשל, הוא סבל מארוע מוחי בחודש ינואר 1999 (ע' 1327 לפרוטוקול וכן ס' 60 לתצהירו), וכן עבר באותה שנה צינתור וניתוח מעקפים. לענין זה פירטו התובעים בס' 161 לסיכומי התשובה שלהם את שורת הטיפולים והאישפוזים שעבר ויקטור, אלא שמתוך 13 טיפולים ואשפוזים, 12 היו בשנת 1999 ורק אחד בשנת 2002. נזכיר כי הסכסוך בין האחים פרץ בסוף שנת 2001, שכן ויקטור עצמו טוען בס' 74 לתצהירו כי רק בשלהי שנת 2001 גילה שמנשה רימה אותו במשך עשור שלם. ברור איפוא שההרעה במצבו הבריאותי של ויקטור קדמה לסכסוך בין האחים, ואידך זיל גמור לגבי ראש נזק זה.

120. זאת ועוד, ויקטור עצמו טוען כי הוא סובל ממחלות כרוניות וביניהן מחלת ריאות חסימתית וסוכרת (ס' 59 ו- 62 לתצהירו). לא הוכח, ולמעשה אפילו לא נעשה נסיון להוכיח, קיומו של קשר סיבתי כלשהו בין מצבו הבריאותי הרעוע של ויקטור לבין הסכסוך שפרץ בינו לבין מנשה, שכן מלבד אמירה סתמית בתצהירו של ויקטור, לא הובאה כל חוות דעת מומחה בענין זה. כידוע, הדרך להוכיח ענין שברפואה היא באמצעות הגשתה של תעודת רופא או חוות דעת של מומחה רפואי, דבר שלא נעשה כאן (ראה תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984).

הנזק הנטען בגין עגמת נפש

121. ויקטור עותר לפיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין עגמת הנפש הרבה שנגרמה לו בעטיו של מנשה.

122. אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. ברי כי כל סכסוך משפחתי גורם עגמת נפש רבה לכל המעורבים בו, אך לנוכח הממצאים שלעיל, על פיהם התביעה נמצאה ברובה המכריע בלתי מוצדקת, ברי כי אין להטיל על מנשה את האחריות לעגמת הנפש שנגרמה לויקטור.

טענות התובעים נגד הבנק

123. התובעים טוענים כי הבנק פעל ברשלנות רבתי וגרם לכך כי כספים מחשבונותיהם של ויקטור וקארן יועברו לצדדים שלישיים, על פי הוראות בכתב ובעל פה של מנשה, ללא ידיעתו או הסכמתו של ויקטור. עוד טוענים התובעים כי ויקטור לא הסמיך מעולם את מנשה ליתן הוראות טלפוניות בשמו לבנק והוא עצמו מעולם לא הורה לבנק להעביר כספים מחשבונותיו. בס' 325 לסיכומיהם הם מטילים על הבנק את האחריות למשיכת כספים מחשבונה של קארן בסכום של 50,357 ש"ח, לפדיון קופת גמל ופוליסת ביטוח מנהלים של ויקטור בסכום של 315,886 ₪ ולמשיכת כספי השיק של שעשוע בסכום של 448,708 ש"ח. יצויין כי זו הפעם הראשונה בה טרחו התובעים למקד את תביעתם נגד הבנק לראשי נזק מסויימים ומוגדרים. הם לא עשו כן לא בכתב התביעה המקורי, לא בכתב התביעה המתוקן ואפילו לא בתצהירי העדות הראשית.

124. מנגד, הבנק טוען כי הפעולות בחשבונות נשוא התביעה בוצעו על פי יפויי כח שניתנו למנשה לפעול בחשבונות הפרטיים של ויקטור, על פי הרשאה שהיתה למנשה לפעול בתור מורשה חתימה בחשבונה של חברת ויקטור ובאישורם הטלפוני של ויקטור וקארן בנוגע למשיכות מהחשבונות הפרטיים. הבנק מוסיף וטוען כי לא צריך היה לדעת שמנשה חורג מהרשאה (והבנק גם טוען כי בפועל לא הוכחה חריגה כזו). יתר על כן, ויקטור ידע בזמן אמת על הפעולות שבוצעו בחשבונות, ומעולם לא מחה על כך בפני נציגי הבנק. ויקטור אף הציג מצג רב שנים בפני הבנק, לפיו מנשה אכן מוסמך לפעול בשמו ומטעמו. יתר על כן, בפני הבנק הוצג מצג לפיו החשבונות הפרטיים של בעלי הדין, כולל בנותיו של ויקטור, נוהלו לצורך העסק המשפחתי ובהתאם לכך שלח הבנק את הדיווחים השוטפים לכתובת שנמסרה לו. כמו כן, בניגוד לטענתו של ויקטור, הבנק טוען כי ויקטור דווקא היה מעורב בניהול החשבונות ועמד בקשר עם הבנק בעניני העסק המשפחתי. בין השאר, הוא טיפל בליווי בנקאי של מספר פרוייקטים וכן בגביית כספים מלקוחות.

125. במחלוקת זו שבין התובעים לבנק, אני מעדיף את גרסתם של עדי הבנק על פני גרסתם של ויקטור וקארן.

126. אין חולק כי ויקטור ייפה את כוחו של מנשה לפעול בחשבונותיו הפרטיים, הם חשבון מס' 402887 וחשבון מס' 333446 (יפויי הכח צורפו כנספח ב' לתצהירי הבנק). מנשה אף הוסמך לבצע פעולות טלפוניות באחד מהם (נספח ג' לתצהירי הבנק). באופן פרדוקסלי, היה זה דווקא מנשה, ולא ויקטור, שהודיע לבנק ביום 25.6.2002 על ביטול ההרשאה שקיבל מויקטור לפעול בחשבונותיו הפרטיים, וזאת בעקבות הסכסוך שפרץ ביניהם.

127. אין גם חולק כי מנשה, בהיותו בעל מניות ומנהל בחברת ויקטור, היה מורשה חתימה לפעול בשמה מול הבנק, ודי היה בחתימתו הבודדת כדי לחייבה (נספחים ד' ו- ה' לתצהירי הבנק). כמו כן, מנשה הורשה לבצע הוראות טלפוניות בחשבונה של חברת ויקטור (נספח ו' לתצהירי הבנק), אם כי לנוכח ההרשאה הרגילה שהיתה לו לפעול בחשבון, אין בכך כל רבותא. בנסיבות אלה, לא היתה לבנק כל סיבה להניח שפעולותיו של מנשה בחשבונותיו הפרטיים של ויקטור או בחשבונותיה של חברת ויקטור, מהוות חריגה מהרשאה (וכפי שגם ראינו קודם, במישור היחסים שבין ויקטור למנשה, זה האחרון כלל לא חרג מן ההרשאה שקיבל מויקטור, לא בחשבונות הפרטיים וגם לא בחשבונה של חברת ויקטור). אם ויקטור עצמו, אחיו ושותפו הקרוב של מנשה במשך עשרות שנים, טוען כי לא העלה על דעתו כל השנים ועד לשלהי שנת 2001 כי מנשה חורג מההרשאה שקיבל, מדוע שהבנק יחשוד בכך?

128. יצויין כי הגרפולוגית דבורה הראל הגיעה למסקנה כי מנשה ולא ויקטור הוא שחתם על טופס ההרשאה הטלפונית בחשבונו הפרטי של ויקטור ובחשבונה של חברת ויקטור, משמע, מנשה זייף את חתימתו של ויקטור, אלא שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שטופס ההרשאה הטלפונית בחשבון הפרטי נחתם מול מורשה חתימה של הבנק, וטופס ההרשאה הטלפונית בחשבונה של חברת ויקטור נחתם בפני רו"ח ישראל זלאיט, רואה החשבון של החברה (אלא אם נניח כי גם מורשה החתימה בבנק וגם רו"ח זלאיט, נתנו ידם למעשה הזיוף). זאת ועוד, לנוכח העובדה שמנשה היה ממילא מוסמך לפעול בחשבונות אלה, הוא יכול היה, לו רצה בכך, לחתום לבדו על טופסי ההרשאה הטלפונית ולא היה צורך מבחינתו לזייף את חתימתו של ויקטור.

129. זאת ועוד, התברר כי ויקטור ידע בזמן אמת על מרבית הפעולות שביצע מנשה בחשבונות שבמחלוקת (ראה למשל הפקדת השיק של אדוארד שעשוע ופדיון קופת הגמל הפרטית שלו). חרף זאת, הוא לא מצא לנכון לפנות אל הבנק ולטעון כי מדובר בפעילות אסורה של מנשה. מכאן שהבנק לא היה אמור לחשוד כי דבר מה אינו כשורה באופן ניהול החשבונות.

130. באשר לחשבונותיהן של דורית וקארן (מס' 328865 ו- 369065, בהתאמה), הרי שויקטור היה מיופה כח לפעול בהם, אך לא מנשה. לנוכח מסקנתי כי לא הוכח נזק בביצוע ההעברות מחשבונה של קארן, מתייתר הצורך לדון בטענות נגד הבנק בענין זה. יחד עם זאת, למעלה מהצורך, אציין כי גם דורית וגם קארן, יחד עם ויקטור, חתמו על טופס הוראה טלפונית, לפיו ביקשו ליתן לבנק הוראות טלפוניות לביצוע פעולות בחשבונות שלהן (נספח ז' לתצהירו של פקיד הבנק דב קאופמן). בטפסים אלה נרשם כי החותם מוותר על כל טענה נגד הבנק בקשר להוראות טלפוניות שניתנו לבנק, גם אם אלה ניתנו על ידי מי שלא הוסמך לכך. בנסיבות אלה, ככל שניתנו הוראות טלפוניות על ידי מי שלא הורשה לכך, לא ניתן לטעון כי הבנק התרשל כאשר פעל על פיהן, מה גם שחלוף הזמן כשלעצמו ממועד ההתרחשויות ועד שמיעת הראיות, מקשה על שיחזור הארועים. מכל מקום, הבנק הציג אישורים המתעדים בזמן אמת ביצוע הוראות טלפוניות בחשבונות של קארן ודורית, כאשר בחלק מהם אף נרשם כי הבקשה אומתה טלפונית מול הלקוח (נספח י"ב לתצהיריו של הבנק). כמו כן, נציג הבנק דב קאופמן העיד כי כל פעם שמנשה ביקש ממנו להעביר כספים מחשבונותיהן של קארן ודורית, הוא עצמו היה מתקשר לויקטור כדי לקבל את אישורו הטלפוני (ע' 1507 לפרוטוקול). יצויין כי אף אם אניח כי מנשה הוא שפעל בחשבונות אלה, למרות שלא היה לו יפוי כח לעשות כן, אין בכך כדי להטיל חבות על הבנק שכן הלכה למעשה, הכספים בחשבונות אלה היו כספיו של ויקטור ולא כספי בנותיו. לכן, בטרם מטילים חבות נזיקית על הבנק, יש לבחון האם במערכת ההתחשבנות המסועפת והנפתלת שבין ויקטור למנשה, מדובר בכספים שנלקחו ללא הצדקה. כפי שהראינו קודם, התשובה לכך היא שלילית, וממילא אין מקום לחייב את הבנק לפצות מי מהתובעים.

131. באשר לכספי הפיצויים שהיו אמורים להגיע לידיו של יעקב, אך נמשכו על ידי מנשה, הרי שאלה שולמו באמצעות שני שיקים. שיק מס' 8089 בסך 20,000 ₪ משוך לפקודת מנשה, ושיק מס' 7892 ע"ס 20,134 ₪ משוך לפקודת יעקב. לגבי השיק הראשון, לא תיתכן טענה כלשהי נגד הבנק, שכן זה פרע כדין את השיק לידיו של מנשה, המוטב על פי השיק. הבנק לא היה אמור לדעת כי מחצית מסכום השיק אמורה להגיע לידיו של ויקטור, שכלל לא היה מוטב על פי השיק. לגבי השיק השני, בו היה רשום כי המוטב הוא יעקב, הבנק הסתמך על חתימת היסב שנחזתה להיות חתימתו של יעקב, ולאחר מכן, על חתימת היסב של מנשה. לפיכך, לא ניתן לייחס לבנק רשלנות בכך שפרע את השיק לידיו של מנשה. מכל מקום, כפי שצויין קודם, בגין כספים אלה הוטלה על יורשי מנשה חבות כלפי ויקטור, כך שהפיצוי בגינם ישולם לויקטור מידיהם, ולא מידי הבנק.

132. גם הטענה לפיה הבנק לא שלח את דפי החשבון לכתובתם הפרטית של התובעים, דינה להדחות, שכן ויקטור עצמו חתם על הוראה לבנק לפיה את דפי החשבון יש להניח בתא דואר מס' 9 שבסניף (ע' 634 ו- 636 לפרוטוקול). הוא אף אישר כי מבחינתו בענין זה "עד 2002 היה בסדר" (ע' 636), והרי הפעולות השנויות במחלוקות בוצעו קודם לשנת 2002, כך שויקטור יכול היה, לו רצה בכך, לעיין בחומר שהונח בתא דואר מס' 9 ולעמוד על אותן פעולות בזמן אמת. יצויין כי כאשר ביקש ויקטור לקבל מידע לביתו הפרטי, הבנק נהג לפי בקשתו (ראה מוצג נ/12 שנשלח ביום 4.1.1998 לכתובתו הפרטית של ויקטור). עיון במוצג 18 למוצגי התובעים מגלה כי דפי החשבון הונחו בתא דואר מס' 9 עד חודש ינואר 2001, וכי רק ממועד זה ואילך, עד חודש ינואר 2002, הם נשלחו לכתובתה של חברת דורון ברח' ז'בוטינסקי 35 ברמת גן. מכאן שברובה המכריע של התקופה בה בוצעו הפעולות השנויות במחלוקת, היתה לויקטור נגישות מלאה לחומר, לו רק היה מגלה בו ענין.

133. הטרוניה היחידה שניתן להפנות לבנק היא על כך שהבנק נתן ידו לניהול חשבונות פיקטיביים הרשומים על שמם של ילדי ויקטור ומנשה, למרות שהיה ברור לפקידי הסניף כי הלכה למעשה מדובר בחשבונות עסקיים לכל דבר וענין, המשרתים את העסק המשפחתי של ויקטור ומנשה. דא עקא, לא זו הטרוניה שבפיהם של התובעים כלפי הבנק, וממילא, לא בגין כך הם מבקשים להטיל על הבנק חבות נזיקית.

134. סיכומו של דבר, יש לדחות את התביעה נגד הבנק.

סיכום ביניים של התביעה העיקרית

135. סיכומו של דבר, מבין ראשי הנזק הרבים שנטענו במסגרת התביעה העיקרית עלה בידי התובעים לבסס שני ראשי נזק בלבד: הראשון, ענינו משיכת כספי פיצויים של יעקב. סכומו של נזק זה, נכון ליום הגשת התביעה, הינו 37,826 ₪; השני, ענינו משיכת כספים לצרכים פרטיים של דורון. סכומו של נזק זה, נכון ליום הגשת התביעה, הינו 11,302 ₪.

דיון בתביעה שכנגד

136. במסגרת התביעה שכנגד עותרים מנשה, עפרה, דורון, גיא, יפית וחברה בשליטתו של דורון, לתשלום סך של 1,760,946 ₪. התביעה שכנגד מכוונת נגד ויקטור ונגד חברת ויקטור.

137. נדון בטענות הנתבעים על פי סדרם של ראשי הנזק בהתאם לכתב התביעה שכנגד.

הנזק הנטען בגין הלוואת בעלים עודפת של מנשה

138. הנתבעים טוענים כי נגרם להם נזק בסך של 112,958 ₪ בגין הלוואת בעלים עודפת של מנשה.

במה דברים אמורים- הנתבעים טוענים כי לאורך כל שנות הפעילות המשותפת, העמיד מנשה הלוואות בעלים בסכומים גבוהים הרבה יותר ממה שהעמיד ויקטור, ורק בשנים 2000- 2001 התהפכה המגמה ויתרת הזכות נטתה לטובתו של ויקטור, וזאת בעטיין של חמש פעולות חשבונאיות שגויות: העברת יתרת זכות בסך 300,000 ₪ ממנשה לויקטור, לבקשתו של מנשה; חיובו של מנשה בסך של 55,000 ₪ בגין פרעון הלוואה שהועמדה לויקטור על ידי יעקב; זיכוי שגוי של ויקטור בסך של 35,000 ₪ בגין הפקדה של מנשה; חיובו של מנשה בסך של 30,000 ₪ בגין משיכות של ויקטור; חיובו של מנשה בסך של 7,500 ₪ בגין תשלום לאדם בשם מאיר סאלם.

139. יצויין כי המומחה הילמן הגיע למסקנה לפיה קיים פער דווקא לטובתו של ויקטור, בסכום של 820,873 ₪, בגין הלוואות בעלים גבוהות יותר מזה של מנשה (ע' 12 לחוות דעתו).

יחד עם זאת, המומחה הילמן מאשר בע' 42 לחוות דעתו כי נפלו טעויות בספרי החברות, באופן שיש לבצע תיקון לחובתו של ויקטור ולזכותו של מנשה, בסכום כולל של 68,750 ₪, בגין חלק מהפעולות להן טענו הנתבעים: חיובו של מנשה בסך של 30,000 ₪ בגין משיכות של ויקטור, זיכוי שגוי של ויקטור בסך של 35,000 ₪ בגין הפקדה של מנשה וחיובו של מנשה בגין התשלום בסך 7,500 ₪ למאיר סאלם. המומחה הילמן אף הפחית סכום זה מתוך מה שמגיע לדעתו לויקטור. מכאן שסכומים אלה אינם שנויים במחלוקת כסכומים המשקפים טעויות בספרי החברה לזכותו של ויקטור ולחובתו של מנשה.

140. באשר לחיובו של מנשה בסך של 55,000 ₪ בגין פרעון הלוואה שיעקב העמיד בעבר לויקטור, טוען ויקטור כי מעולם לא קיבל הלוואה מיעקב ולכן אין מקום לחייבו בספרי החברה בתשלום ששולם ליעקב כפרעון ההלוואה. ואכן, לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי יעקב העמיד הלוואה לויקטור, וממילא לא הוכיחו כי מה ששילם מנשה ליעקב, היה על חשבון הלוואה זו. ממילא נופלת טענה זו של הנתבעים.

141. באשר להעברת יתרת זכות בסך 300,000 ₪ ממנשה לויקטור, לבקשתו של מנשה, מאשר המומחה הילמן כי ביום 31.12.2009 נרשמה בספרי פסגת ברבור פעולה לזכות ויקטור ולחובת מנשה בסך של 400,000 ₪, ולמחרת היום נרשמה פעולה הפוכה, לחובת ויקטור ולזכותו של מנשה, בסך של 100,000 ₪. מכאן שנוצר פער של 300,000 ₪ לחובתו של מנשה. יחד עם זאת, הילמו מציין כי שנה קודם לכן, ביום 31.12.1998, נרשמה פעולה לחובתו של ויקטור ולזכותו של מנשה בסך של 100,000 ₪, כך שלדידו, בסיכומו של דבר הויכוח נסב סביב 200,000 ₪ ולא 300,000 ₪ (ע' 40 לחוות דעתו). המומחה הילמן סבור שפעולות אלה נעשו על ידי מנשה כדי לפרוע הלוואת בעלים לבעלי המניות בחברת יחזקאל, שנעשתה בשנת 1996. דא עקא, המומחה איננו מציע כל הסבר מדוע הרישומים בוצעו רק שלוש שנים לאחר מכן. מכאן שלא ברור פשרם של רישומים אלה. גם המומחה ביגר לא מציע כל הסבר לביצוען של פעולות אלה (ע' 6 ו- 7 לחוות דעתו). המומחה ביגר, שנפגש עם מנשה, מסר מפיו של מנשה כי מדובר בפעולה רישומית בלבד, שכן בפועל לא נלוותה לכך העברת כספים בין האחים. בין כך או אחרת, בהעדר הסבר לאותה פעולה רישומית, יש אכן להניח כי מדובר בפעולה שגויה, כנטען על ידי הנתבעים.

142. למרות המסקנה כי אכן נפלו טעויות בספרי החברה לחובתו של מנשה ולזכותו של ויקטור בנוגע לרישום הלוואות הבעלים, כמפורט לעיל, אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו לנתבעים בגין ראש נזק זה. טעמו של דבר הוא, שגם לאחר תיקון הטעויות ההדדיות, עדיין מתבקשת המסקנה לפיה לזכותו של ויקטור עומדת הלוואת בעלים בסכום של 3,567,657 ₪ ואילו לזכותו של מנשה עומדת הלוואת בעלים בסכום של 3,488,992 ₪. הפער הוא 78,665 ₪ לטובתו של ויקטור, נכון ליום 15.7.2002. אפילו המומחה ביגר מסכים כי קיים פער לטובתו של ויקטור, קרי, ויקטור העמיד הלוואות בעלים בסכום כולל העולה על מה שהעמיד מנשה.

143. זאת ועוד, כפי שעמדנו על כך בהרחבה בנוגע לתביעה העיקרית, עסקינן אך ורק ברישום הלוואות בעלים שהעמידו האחים לטובתה של פסגת ברבור. העובדה שאח אחד העמיד הלוואת בעלים גבוהה יותר ביחס לאחר (אך בהיקף זניח, בשים לב לגובה הכולל של הלוואות הבעלים), אינה מקנה לו מניה וביה זכות לתבוע שיפוי מאותו אח, שכן לא הוצגה התחייבות כלשהי של מי מבין האחים לשפות את האח האחר בגין הלוואות בעלים עודפות. למעשה, לשיטתו של המומחה ביגר לא מדובר כלל בנזק בר פיצוי, ועמדתו זו מקובלת עליי. אם כך הוא הדבר כאשר מדובר בתביעתו של ויקטור נגד מנשה וילדיו, הרי שדין דומה יש לתביעת ילדי מנשה כלפי ויקטור.

הנזק הנטען בגין משיכת משכורות עודפת על ידי ויקטור ובני ביתו

144. הנתבעים טוענים כי נגרם להם נזק בסך של 41,131 ₪ בגין משיכת משכורות עודפת על ידי ויקטור ובני ביתו.

145. טענה זו מבוססת על ממצאיו של המומחה ביגר, לפיהם בדיקת שכר הברוטו לשנים 1996- 2001 מגלה כי ויקטור וילדיו נהנו מעודף משכורות בסך 82,262 ₪ בחברת ויקטור ובפסגת ברבור, ביחס למנשה וילדיו. מכאן שכדי לחלק את טובת ההנאה בין האחים, צריך כביכול ויקטור להחזיר מחצית מסכום זה.

146. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שציינתי בפרק שדן בתביעת הפרשי השכר שיש לויקטור כלפי הנתבעים, המומחה ביגר לא ערך בדיקה לגבי השנים 1993- 1995 בהעדר נתוני שכר ברוטו. הוא עצמו ציין כי התמונה המתקבלת לאורך השנים היא שלא היו משכורות ברוטו זהות, ומכאן הוא גם הסיק כי היו איזונים פנימיים בין המשפחות מעבר לשכר הרשמי המשתקף בספרים. הנתבעים אינם יכולים לאחוז בחבל משני קצותיו- מצד אחד לטעון כי משיכות השכר משקפות איזונים פנימיים בין האחים, ומאידך, לטעון שמגיעים למנשה הפרשי שכר בגין משיכות נמוכות יותר.

147. זאת ועוד, משלא נבדקו על ידי המומחה ביגר נתוני השכר לשנים 1993- 1995, לא נסתרה חוות דעתו של המומחה הילמן, לפיה שכרו של מנשה באותן שנים היה גבוה יותר משכרו של ויקטור. דנו בענין זה בס' 34 לפסק הדין, ולא נחזור על הדברים. מכאן שיש לקזז בין הפרשי השכר העודפים בין שני האחים, במרוצת השנים כולן, ולא להתבונן דווקא בשנה זו או אחרת. התוצאה היא שאין מקום לפסוק פיצוי בענין זה לטובת מנשה בגין השנים בהן משך שכר נמוך יותר (1996- 2001), כשם שלא נפסק פיצוי לטובת ויקטור בגין השנים בהן מנשה משך שכר גבוה יותר (1993- 1995). כפי שציינתי קודם, המשיכות הגבוהות יותר של ויקטור בשנים 1996- 2001 מהוות אינדיקציה לאיזון כלשהו או התחשבנות כלשהי שנהגה בין האחים.

148. לפיכך אין מקום לפסוק פיצוי לנתבעים בראש נזק זה.

הנזק הנטען בגין העברת כספים מחשבונות מנשה ובני ביתו לחשבונותיו של ויקטור

149. הנתבעים טוענים כי נגרם להם נזק בסך של 155,301 ₪ בגין העברת כספים מחשבונות מנשה ובני ביתו לחשבונותיו של ויקטור.

חשוב להדגיש כי הנתבעים ציינו בסיכומיהם (ע' 130), כי מדובר בראש נזק הנתבע לחלופין בלבד, שכן לשיטתם, אין מקום לתבוע נזקים על יסוד אירועים פרטניים של משיכות מסויימות, אלא יש לבחון את מערכת היחסים הכוללת בין הצדדים. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי רק אם תידחה עמדתם, ובית המשפט יעדיף לאמץ גישה פרטנית, היא גישת התובעים, רק אז עומדים הנתבעים על ראש נזק זה.

לנוכח העובדה שקיבלתי את עמדתם העקרונית של הנתבעים בענין הצורך בהתבוננות כוללת על מערכת היחסים בין האחים, להבדיל מבחינה פרטנית (בכפוף לחריגים מסויימים שפורטו לעיל), ממילא, לשיטתם של הנתבעים עצמם, יש לדחות את תביעתם לפיצוי בגין ראש נזק זה.

150. למעלה מהצורך אציין כי כפי שנקבע קודם, בין האחים לוי שררה מערכת סבוכה ומסועפת של העברות כספיות, שונות ומשונות, לרבות מחשבונות של בני משפחה, שהכספים בהם היו שייכים למעשה לאחים לוי. למתבונן מן הצד, ואפילו למומחים מטעם בעלי הדין, שניהם רואי חשבון מנוסים ובעלי שם, אין את היכולת להתחקות באיחור של למעלה מעשר שנים אחר סבך הפעולות והפעולות שכנגד שבוצעו במסגרת אותה התנהלות, במיוחד לנוכח העובדה שמנשה נפטר ועדותו לא נשמעה. בודאי שלא ניתן להתבונן באופן חד צדדי אך ורק במשיכות שבוצעו מחשבונותיו של צד אחד וילדיו, לטובת חשבונות של הצד האחר וילדיו, תוך התעלמות מהזרמת כספים בכיוון ההפוך. אכן, לא ניתן כיום לרדת לפשרה של אותה התחשבנות, אך לא ניתן גם להתעלם מקיומה ולא ניתן לנתק העברות כספים פרטניות מן ההקשר הכולל של אותה מערכת התחשבנות, כפי שעשו התובעים במסגרת תביעתם, וכפי שעשו כעת הנתבעים במסגרת ראש נזק חלופי זה.

151. סיכומו של דבר, אין מקום לפסוק לנתבעים פיצויים בראש נזק זה.

הפיצוי הנטען בגין שכר ראוי לדורון עבור עבודתו למען חברת ויקטור ופסגת ברבור

152. דורון טוען כי הוא זכאי לפיצוי בסך של 116,971 ₪ בגין שכר ראוי עבור עבודתו למען חברת ויקטור ופסגת ברבור.

דורון טוען כי משך שנים ארוכות הוא היה מעורב בפעילותן של חברת ויקטור ופסגת ברבור, וסיפק להן, גם באמצעות חברת דורון, שירותים הנדסיים, שירותי ניהול, הנהלת חשבונות וכו'. פעילותו הצריכה מאות רבות של שעות עבודה. בחברת ויקטור היא התחילה בשנת 1996 ונמשכה עד שנת 2003. בפסגת ברבור היא התחילה בשנת 1999 ונמשכה עד שנת 2003. לפי תחשיב עצמי שערך דורון, הוא השקיע עבור חברת ויקטור 768 שעות עבודה ועבור פסגת ברבור 960 שעות. דורון מעריך את השכר הראוי המגיע לו לפי שיעור של 40 דולר לשעת עבודה.

153. מנגד, ויקטור טוען כי מדובר בטיעון תלוש מהמציאות, שכן הוא מעולם לא הסמיך את דורון לפעול עבור איזה מבין החברות וגם לא התחייב לשלם לו שכר בגין מעורבותו. מוסיף ויקטור וטוען כי ככל שמגיע לדורון שכר עבודה, עליו להגיש תביעה נגד החברות בבית הדין לעבודה, ולא נגד ויקטור באופן אישי. כמו כן, דורון קיבל שכר בשנים 1993- 1997 משלוש החברות המשפחתיות, בסכומים של עשרות אלפי ₪, כמפורט בס' 270 לתצהירו של ויקטור.

154. אני סבור כי ראש נזק זה מופרך על פניו. אין כל ספק כי בזמן אמת לא התכוון דורון לדרוש תשלום בגין הסיוע שהעניק לאביו מנשה ולדודו ויקטור. עסקינן בחברות משפחתיות, וברי כי דורון נרתם לעזרת העסק המשפחתי שלא על מנת לקבל שכר, אלא כדי להושיט עזרה כפי שכל בן סביר היה עושה לנוכח כשלונם של אביו ודודו בניהול העסק. אם היה מעוניין לקבל שכר בגין עמלו (מעבר לשכר המפורט בתצהירו של ויקטור), מן הסתם הדבר היה מוסדר בדרך כלשהי בזמן אמת, שהרי האחים נהגו לחלק משכורות לבני משפחה גם אם אלה כלל לא עבדו בעסק. קל וחומר שלא היתה מניעה לשלם לדורון שכר עבודה (לשם שינוי, בגין עבודה של ממש ולא כפיקציה לצרכי התחמקות מתשלום מיסים), לו רק ביקש לעבוד תמורת שכר ולו היה מוסכם בין מנשה וויקטור כי דורון אכן זכאי לשכר.

ברור איפוא כי ראש נזק זה בא לעולם רק על מנת לנגח את ויקטור וליצור משקל שכנגד מלאכותי לתביעה העיקרית, וחבל. בפיהם של הנתבעים יש די והותר טענות הגנה רציניות, וחבל שנזקקו להעלות מן הגורן ומן היקב טענות מסוג זה. נציין בהקשר זה את דברי דורון, בפרוטוקול דיון שנערך בפני הרשם בשנת 2005, כאשר אמר: "הוא תבע אותנו, אז גם אנחנו תבענו. אם הוא לא היה תובע, גם אנחנו לא היינו תובעים."

155. בנוסף, יש ממש בטענתו של ויקטור לפיה ככל שהיתה לדורון עילה לתבוע שכר, הרי שמדובר בעילה נגד החברות ולא נגדו באופן אישי, שכן אם דורון הועסק, הרי שהיה זה על ידי החברות המשפחתיות, ולא על ידי ויקטור אישית. עילה כזו אמורה להתברר בבית הדין לעבודה, שלו הסמכות הייחודית לדון בתביעות שעילתן יחסי עובד- מעביד.

156. למעלה מהצורך אציין כי לא נערך בזמן אמת, וממילא גם לא הוצג במהלך המשפט, רישום של שעות עבודה שהשקיע דורון. ברור איפוא כי מדובר בהערכה בדיעבד, שנולדה לצרכי התביעה שכנגד. חזקה על דורון שאם ציפה לקבל שכר בגין עמלו בהתבסס על שעות עבודה שהשקיע, הרי שלכל הפחות היה טורח לנהל רישום שעות בזמן אמת. ואכן, כאשר נשאל דורון האם כאשר נתן את השירות, הוא לא חשב לגבות עבורו שכר, ורק בעקבות הגשת התביעה נגדו החליט שהוא רוצה שכר, השיב דורון: "יש בזה מן האמת." (ע' 1333 לפרוטוקול).

הנזק הנטען בשל התנהגותו של ויקטור בפרוייקט לוד סנטר

157. הנתבעים טוענים כי הם זכאים לפיצוי בסך של 990,077 ₪ בגין נזקים שנגרמו למנשה בשל התנהגותו של ויקטור בפרוייקט לוד סנטר (בסיכומיהם, תפח הסכום כדי סך של 1,035,077 ₪).

במה דברים אמורים?

מדובר בפרוייקט בניה בעיר לוד, בו שימשה חברת ויקטור קבלן משנה מטעמה של חברה יזמית בשם מגדלי לוד סנטר בע"מ (להלן: "מגדלי לוד סנטר"). זו האחרונה מצוייה בבעלותו של אדם בשם יחזקאל אלעני. ההתקשרות נעשתה בשנת 1988 ועל פיה היתה חברת ויקטור אמורה לבנות ארבעה בניני מגורים. בשנת 1990 נתגלע סכסוך מר בין אלעני לבין ויקטור כיצד יש לחלק בין הצדדים דירות מסויימות שנוספו לפרוייקט בעקבות שינוי התב"ע. לטענת הנתבעים, ויקטור קילל נמרצות את אלעני במהלך אחד הויכוחים ביניהם, מה שמנע כל אפשרות של הסדר פשרה. הסכסוך הגיע להליך של בוררות, שנמשכה שש שנים. אגב כך נגרמו לחברת ויקטור נזקים כבדים, שכן מגדלי לוד סנטר גרמה לעיכוב הבניה של אחד הבנינים בפרוייקט. הנתבעים טוענים כי במהלך השנים נעשו נסיונות של צדדים שלישיים לתווך בין ויקטור לאלעני, אלא שויקטור סירב לכך ומנע כל פשרה. גם נסיונותיו של מנשה לקיים פגישה עם אלעני, נתקלו בסרוב נמרץ של ויקטור. בסופו של דבר, כך טוענים הנתבעים, הושג ביום 10.2.1998 הסדר פשרה ביוזמתם של מנשה ודורון, לא לפני שנגרם לחברת ויקטור נזק של הוצאות מימון בגין עיכוב הביצוע של הפרויקט והצורך ליטול הלוואות מבנקים. כמו כן נגרמו לחברת ויקטור הוצאות משפט כבדות. טוענים הנתבעים כי לאחר כל אלה, ביקשה מגדלי לוד סנטר לבטל את הסכם הפשרה משום שהתברר כי ויקטור לא מסר את מלוא הפרטים בנוגע לחיוב שענינו בניית מקומות חניה בבנין הרביעי. כדי להפיס את דעתו של אלעני, שילם דורון, באמצעות חברת דורון, פיצוי בסך 20,000 דולר לחברה אחרת של אלעני. סיכומו של דבר, הנזק הכולל שנגרם על פי הטענה לחברת ויקטור הינו 1,894,394 ₪, ומנשה זכאי למחצית הסכום הנ"ל, קרי, סך של 947,197 ₪. בנוסף, נדרש פיצוי בסך 87,880 ₪ בגין מה ששילם דורון לאלעני.

158. גם כאן, מדובר בראש נזק שאין בו ממש, ואשר ברי כי כל מטרתו היתה ליצור באופן מלאכותי משקל נגד לתביעה העיקרית. ראשית לכל, הנזק, אם נגרם, נגרם לחברת ויקטור ולא למנשה (למעט הסכום שדורון שילם באמצעות חברת דורון). מכאן שחברת ויקטור, ולא מנשה, היא בעלת זכות התביעה נגד ויקטור. הואיל וחברת ויקטור נמנית על מחנהו של ויקטור, ברי כי הנתבעים אינם יכולים לנכס לעצמם את הנזק שנגרם לה; שנית, מרגע שמנשה העביר לויקטור את מניותיו בחברת ויקטור, אין הוא יכול לתבוע כיום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לחברת ויקטור, שהרי הוא בבחינת מי שעובר ומתעבר על ריב לא לו. גם העובדה שדורון התנדב לשלם פיצוי במקומה של חברת ויקטור, אינה מקנה לו עילה נגד ויקטור באופן אישי.

159. לגופו של ענין, לא שוכנעתי כלל ועיקר כי ויקטור התרשל באופן כלשהו באופן בו טיפל בשמה של חברת ויקטור באותה פרשה. גם אם מדובר באדם חם מזג ובעל נטייה להסתכסך עם זולתו, כנטען על ידי הנתבעים (ו"עדי האופי" שזימן ויקטור העידו ההיפך), אין די בכך על מנת להטיל עליו חבות בנזיקין כלפי החברה שבשמה פעל, או כלפי שותפו לחברה. לא נסתרה בהקשר זה גרסתו של ויקטור, לפיה הרקע לסכסוך היה דרישתה של מגדלי לוד סנטר כי חברת ויקטור תחזיר לה את הוצאות הפיתוח אשר שולמו לטענתה לצד שלישי, למרות שבדיעבד התברר כי מגדלי לוד סנטר לא שילמה דבר בגין הוצאות הפיתוח. ויקטור הסביר כי על רקע זה, ולנוכח סרובה של מגדלי לוד סנטר לפעול לשם הוצאת היתר בניה לבנין הרביעי, נאלצה חברת ויקטור להגיש תביעה משפטית, שלימים הועברה לבוררות. הבוררות הסתיימה בהצלחה מבחינתה של חברת ויקטור, שכן הוקנו לה מלוא הזכויות בבנין הרביעי (50 דירות) כנגד תשלום של 471,500 דולר בלבד. ויקטור מוסיף וטוען כי בנסיבות אלה, לא היה מקום להתפשר עם אלעני רק משום שזה ביקש לבטל את פסק הבורר. יצויין כי העובדה שהבורר פסק בסופו של דבר לזכותה של חברת ויקטור, מתיישבת עם טענתו של ויקטור לפיה מלכתחילה הצדק היה עימו ולא עם מגדלי לוד סנטר. חששו של מנשה כי בית המשפט יבטל את פסק הבורר היה אמנם חשש לגיטימי, אך הענין לא הועמד מעולם במבחן המציאות שכן הצדדים התפשרו בטרם הובא הענין לבדיקה שיפוטית. בענין זה תמכה עדותו של עו"ד ציון מנע, אשר ליווה את פרוייקט לוד סנטר, בגרסתו של ויקטור, שכן עו"ד מנע העיד כי ויקטור תיפקד באופן נכון בפרוייקט ולא חסך כל מאמץ להביאו לידי הצלחה (ע' 882- 884 לפרוטוקול).

זאת ועוד, בצדק טוען ויקטור בסיכומיו, כי הנתבעים נמנעו מלזמן לעדות את אלעני, על מנת שיתמוך בגרסתם ויקעקע את עדותו של ויקטור. המנעות זו פועלת לחובתם.

160. בנסיבות אלה, יש לדחות את דרישת הנתבעים לפיצוי בגין ראש נזק זה.

הנזק הנטען בגין הפסד שנגרם לדורון ולחברת דורון בשל עסקת הדירה והחנויות

161. דורון טוען כי נגרם לו ולחברת דורון נזק בסך של 47,578 ₪ בגין הפסד בעסקת הדירה והחנויות.

כזכור, מדובר בעסקת מכר שנערכה ביום 30.4.2000 במסגרתה מכרה פסגת ברבור לחברת דורון ולנתבעת 6, חברה בבעלות האחים יחזקאל, שתי חנויות בבנין ברח' מח"ל 18 בתל אביב, חנות אחת בבנין הסמוך ברח' מח"ל 20 ודירה אחת באותו בנין. דורון טוען כי מכירת הנכסים נעשתה בהסכמתו של ויקטור ונועדה למנוע את מימוש הנכסים על ידי בנק דיסקונט, לטובתו הם היו משועבדים להבטחת התחייבות לפרוע חוב עד ליום 30.4.2000. דורון מוסיף וטוען כי העסקה הסבה הפסד בסך 84,820 ₪ לחברת דורון, אשר על ויקטור לשאת במחציתו, קרי, סך של 42,140 ₪. סכום זה, כשהוא משוערך ליום 10.12.2003, מסתכם ב- 47,578 ₪.

162. אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. ויקטור לא ביקש מדורון לבצע את הרכישה וממילא לא התחייב לשפותו בגין נזקיו, הגם שהרכישה שירתה את האינטרס שלו, כפי שפירטנו לעיל בחלק הדן בתביעתו של ויקטור באותו ענין. העובדה שדורון נחלץ לעזרתה של פסגת ברבור, בעוד שויקטור סרב לעשות כן, היא כשלעצמה אינה מטילה על ויקטור חובה לשפות את דורון בגין נזקי אותה החלצות לעזרה. כמו כן, דורון מן הסתם לא נחלץ לעזרת החברה לשם שמיים: הוא עשה זאת גם כדי לעזור לאביו, ויש להניח, גם מתוך תקווה שיוכל להפיק רווח ממכירת הנכסים במועד מאוחר יותר. ואכן, הנכסים נמכרו במחיר העולה על מחיר הרכישה, ואם חרף זאת נגרם בסופו של דבר חסרון כיס לדורון, אין הוא זכאי לדרוש מויקטור שיפוי בגין כך, שכן דורון נטל על עצמו מרצון סיכון מחושב (ולא גבוה במיוחד) בביצוע העסקה.

הנזק הנטען בשל עלויות מימון בגין רכישת רכב לויקטור ורעייתו

163. הנתבעים טוענים כי מנשה זכאי לפיצוי בסך של 4,662 ₪ בשל עלויות מימון שהיו לחברת ויקטור בגין רכישת רכב עבור ויקטור ורעייתו. מדובר ברכב שנרכש בשנת 1998, ואשר חלק מהתמורה בגינו (סך של 50,000 ₪), שולם באמצעות הלוואה שנפרעה מחשבונה של חברת ויקטור. אין חולק כי כרטיסו של ויקטור בחברת ויקטור חוייב בגין פרעון ההלוואה (ע' 27 לחוות דעתו הראשונה של המומחה ביגר), אך לטענת הנתבעים, עלויות המימון של ההלוואה הסתכמו בסך של 9,324 ₪, ומכאן שהם זכאים לשיפוי בגין מחציתו של סכום זה.

164. דין הטענה להדחות על הסף, שכן ככל שנגרם נזק מימון, הרי שהוא נגרם לחברת ויקטור, ולא למנשה באופן אישי. הואיל וחברת ויקטור תובעת לצידו של ויקטור, ולא תובעת שכנגד לצידם של הנתבעים, הנתבעים אינם יכולים לנכס לעצמם נזק שנגרם לה, ולתבוע בגינו פיצוי.

הנזק הנטען בגין תשלומים שונים שדורון שילם במקומו של ויקטור

165. דורון טוען כי הוא זכאי לפיצוי בגין שורה של תשלומים ששילם לצדדים שלישיים במקומו של ויקטור, והכל כמפורט להלן.

תשלום לחברת החשמל, לעו"ד איתן ארז ולעו"ד גדעון חיים

166. דורון שילם לחברת החשמל בחודש פברואר 2000 או בסמוך לכך סך של 1,960 ₪, על מנת שזו תעתיק עמודי חשמל שהיו מותקנים במגרש של פסגת ברבור, כדי שזו תוכל למסור את המגרש לצד שלישי (חברת אהרון רובינשטיין ובניו בע"מ) על פי הסכם מכר, כשהוא פנוי מכל חפץ. דורון טוען כי ויקטור חייב לשפותו בגין רבע מהסכום, מכח היותו בעלים של רבע ממניותיה של פסגת ברבור. הסכום הנומינלי הינו 490 ₪, וכשהוא משוערך ליום 10.12.2003, הוא מסתכם בסך של 603 ₪.

167. דורון שילם לעו"ד איתן ארז בחודש יוני 2000 שכר טרחה בסך של 3,250 ₪ בגין ייצוגה של פסגת ברבור בסכסוך עם חברת אהרון רובינשטיין ובניו בע"מ, בנוגע למכירת אותו מגרש אליו התייחסנו לעיל. לדבריו, הוא זכאי לשיפוי בגין מחצית הסכום האמור מאת ויקטור, בשים לב לכך שבעלי המניות האחרים של פסגת ברבור, למעט ויקטור, נשאו בתשלום כפי חלקם היחסי בחברה. מדובר בסך נומינלי של 1,625 ₪, וכשהוא משוערך ליום 10.12.2003, הוא מסתכם בסך של 1,972 ₪.

168. דורון שילם לעו"ד גדעון חיים בשנים 2000- 2002 סך כולל של 22,905 ₪, לדבריו, בגין ייצוגה של פסגת ברבור מול בנקים ומול חברת אהרון רובינשטיין ובניו בע"מ בסוגיית חוזה המכר, כאשר זו האחרונה ביקשה לבטלו מחמת הפרתו בידי פסגת ברבור. לטענת דורון, הוא זכאי לשיפוי בגין מחצית הסכום הנ"ל מאת ויקטור, לנוכח זאת ששאר בעלי המניות, למעט ויקטור, נשאו בתשלום שכר הטרחה כפי חלקם היחסי בחברה. הסכום הנתבע מויקטור הוא 11,452 ₪.

169. דין הטענות להדחות. לא נטען, וממילא גם לא הוכח, כי ויקטור ביקש מדורון לשלם את הסכומים האמורים. זאת ועוד, לא היה מדובר בחובות אישיים של ויקטור, אלא בחובות של פסגת ברבור, ולכן אין כאן מצב של עשיית עושר ולא במשפט מצידו של ויקטור על חשבונו של דורון. מי שהתעשרה כתוצאה מפעולתו של דורון היתה פיסגת ברבור, אלא שתביעתו של דורון אינה מכוונת כלפיה, אלא דווקא נגד ויקטור. הטיעון המשפטי הנרחב בסיכומי הנתבעים בהקשר זה (ע' 143- 145 לסיכומים) רלבנטי מקום בו אדם פורע חוב של זולתו, אלא שהנחת המוצא השגוייה של הנתבעים היא שמדובר בחוב אישי של ויקטור, ולא היא. אכן, מבחינה מוסרית, ראוי היה שויקטור ישפה את דורון בגין תשלומים אלה, שהרי אלה נועדו לסייע לפסגת ברבור שהיתה חסרת אמצעים משל עצמה, אלא שאין מטילים חבות כספית מכוחה של חבות מוסרית גרידא, אלא אם קיימת לצידה גם חבות משפטית, וכזו אין במקרה דנן.

170. זאת ועוד, כפי שמציינים התובעים בס' 230 לסיכומי תשובתם, אחד התשלומים לעו"ד גדעון חיים היה בגין מכירת דירתו של גיא, אחיו של דורון, ולא ברור לגבי שאר התשלומים לעו"ד חיים בגין מה שולמו, שכן על גבי החשבוניות לא צויין בקשר לאיזה שרות הן הופקו.

תשלום למודד רונן רגב

171. דורון שילם ביום 25.12.2002 למודד רונן רגב סך של 4,956 ₪ על מנת שזה יכין תשריטים שנדרשו לצורך רישום בתים משותפים בפרוייקט לוד סנטר. על פי חוזי המכר מול הדיירים, התחייבה חברת ויקטור לרשום את הבניינים בתור בתים משותפים. ויקטור חתם כערב אישית למילוי חיוביה של חברת ויקטור. למרות שחלפו שנים רבות מאז הושלמה הבניה והדירות אוכלסו, חברת ויקטור לא השלימה את רישום הבתים המשותפים כמתחייב מחוזי המכר. בנסיבות אלה, נאלץ דורון לשלם למודד את הסכום האמור. לטענתו, הוא זכאי לשיפוי מאת ויקטור בגובה מחצית הסכום הנ"ל, קרי, סך של 2,478 ₪. סכום זה, כשהוא משוערך ליום 10.12.2003, הינו 2,529 ₪.

172. אין בפיו של ויקטור מענה כלשהו לטענה זו, ומה שהשיב, בס' 231 לסיכומי תשובתו, כלל איננו מהווה תשובה לגופו של ענין.

173. יש מקום לפסוק פיצוי לדורון בגין ראש נזק זה. שלא כמו במקרים הקודמים בהם פרע דורון חובות של פסגת ברבור ולא חובות אישיים של ויקטור, במקרה דנן ויקטור ערב אישית לחיוביה של חברת ויקטור כלפי רוכשי הדירות בפרוייקט לוד סנטר, לרבות החיוב לרשום את הבנינים כבתים משותפים. מכאן שהלכה למעשה, דורון פרע חוב אישי של ויקטור, ומשכך, ויקטור התעשר ולא במשפט על חשבונו של דורון. העובדה שויקטור לא ביקש מדורון לפרוע את החוב, אינה מעלה או מורידה, שכן לפי ס' 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979, מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, יהיה זכאי להשבה אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב. במקרה דנן, לא היתה לויקטור כל סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב.

174. לפיכך, יש לקבל רכיב זה של התביעה שכנגד (סך של 2,529 ₪ נכון ליום 10.12.2003).

175. יחד עם זאת, יש לדחות את דרישתו של דורון לפיצוי נוסף בסך של 2,021 ₪ בגין מדידתן של מספר דירות בפרוייקט (ע' 148 לסיכומי הנתבעים), שכן מדובר בתשלום שנעשה לאחר הגשת התביעה שכנגד וממילא אין הוא מוזכר בה. מדובר איפוא בהרחבת חזית ביחס לתביעה שכנגד.

תשלום פיצויים בגין ליקויי בניה לדיירים ברח' בן גוריון 173

176. דורון שילם פיצויים בסך כולל של 27,160 ₪ (נכון ליום 10.12.2003) למשפחות סרווס וסיני, על פי פסק דין שניתן ביום 23.1.2000 בבית משפט השלום בתל אביב, במסגרת ת.א. 65606/95 (ראה מוצג 28א' למוצגי הנתבעים). פסק הדין ניתן נגד מספר נתבעים, ובהם מנשה, ויקטור וחברה בבעלותם בשם מ. לוי ובניו חברה לבנין והשקעות בע"מ, בגין ליקויי בניה בבנין שבנו השניים ברח' בן גוריון 173 ברמת גן, יחד עם קבלן נוסף. יצויין כי מנשה וויקטור ערבו להתחייבויותיה של החברה, ולכן בפסק הדין הם חוייבו באופן אישי בתשלום הפיצויים לדיירים. הוא דורש מויקטור לשפותו בגין מחצית ממה ששילם.

177. ויקטור טוען להגנתו כי איש לא פנה אליו על מנת שישלם את חלקו בפיצויים, מה גם שהתשלומים היו אמורים להיות משולמים מקופתה של החברה ולא מכיסו באופן אישי.

178. טענותיו של ויקטור אינן מהוות הגנה של ממש מפני תביעתו של דורון. פסק הדין הטיל על ויקטור חיוב אישי לשלם את הפיצויים לדיירים (ביחד ולחוד עם חברת מ. לוי ובניו חברה לבנין והשקעות בע"מ). ויקטור לא הראה כי החברה היתה מסוגלת בכלל לשלם את הפיצויים שהושתו עליה ביחד ולחוד עם בעליה, ויש להניח כי אם אכן היה כסף בקופתה, דורון לא היה נאלץ לשלם מכיסו את החיוב שהוטל עליה. מששילם דורון במקומו של ויקטור את חלקו היחסי בפיצויים, פשיטא שיש לראות את ויקטור כמי שהתעשר ולא במשפט על חשבונו של דורון, ולכן עליו להשיב לו את הזכייה. גובה הזכייה של ויקטור הוא 13,580 ₪, נכון ליום 10.12.2003 (מחצית מהסכום הכולל ששילם דורון, שכן ויקטור ומנשה היו שותפים בחלקים שווים בחברה).

179. לפיכך, יש לקבל רכיב זה של התביעה שכנגד (סך של 13,580 ₪, נכון ליום 10.12.2003).

תשלום בגין דירתו של ויקטור

180. דורון תובע פיצוי בסך של 4,016 ₪ בגין תשלומים ששילם עבור דירתו של ויקטור.

181. מנשה וויקטור רכשו שתי דירות מתוך ארבע בבניין ברח' שרת 45, רמת גן. על פי התב"ע, חלק מהחלקה היה מיועד להפקעה, ולכן בשנת 1990 חתמו ויקטור ומנשה על התחייבות כלפי העיריה, לרשום על שמה את החלק המיועד להפקעה (מוצג 29א' למוצגי הנתבעים). כעולה מתצהירו של דורון, קיום ההתחייבות הצריך פתיחת תיק במרכז למיפוי ישראל וכן ביצוע עבודות מדידה. ויקטור סירב לטפל בענין ולכן דורון נאלץ לעשות זאת בעצמו ועל חשבונו. הוא שילם ביום 14.10.2001, באמצעות חברת דורון, סך של 5,000 ₪ למרכז למיפוי ישראל (מוצג 29ה'), וביום 13.3.2002 שילם באמצעות חברת דורון, למודד ראובן לאופר, סך של 9,360 ₪ (מוצג 29ו'). חלקו של ויקטור בתשלומים אלה הוא רבע בלבד, שכן היה דייר נוסף, רונן אורי, שחלקו בתשלומים היה מחצית, והוא שילם לדורון את חלקו היחסי בתשלום הכולל. חלקו היחסי של ויקטור הינו סך של 4,016 ₪ נכון ליום 10.12.2003.

182. על כך משיב ויקטור בשפה רפה כי מה ששילם דורון היה רק בגין החלק של מנשה וכי עד היום הרישום לא בוצע בפועל.

183. אינני מקבל את טיעוניו הסתמיים של ויקטור. מתוך הקבלות שהציג דורון, לא עולה כי מדובר בתשלום חלקי בלבד וגם לא עולה כי שולמו תשלומים נוספים למודד או למרכז למיפוי מלבד מה ששילם דורון. ויקטור גם לא טען כי הוא עצמו שילם דבר מה למרכז למיפוי או למודד. ברי איפוא כי מה ששילם דורון, היה התשלום הכולל שנדרש על ידי המרכז למיפוי והמודד, ומכאן שהוא שילם גם את חלקו היחסי של ויקטור. מדובר איפוא בעשיית עושר ולא במשפט של ויקטור על חשבונה של חברת דורון. על ויקטור להשיב לחברת דורון את הזכייה.

184. לפיכך, יש לקבל רכיב זה של התביעה שכנגד (סך של 4,016 ₪ נכון ליום 10.12.2003).

תשלום בגין הכנת תב"ע

185. דורון טוען כי הוא זכאי לשיפוי בסך של 13,116 ₪, בגין תשלומים ששילם לגורמים שונים במקומו של ויקטור בנוגע להכנת תוכנית לשינוי ייעוד של מגרש בן 20 דונם בנתניה. מדובר במגרש בו היו למנשה, ויקטור ואחיהם נורי 50% מהזכויות, בחלקים שווים.

186. לדברי דורון, בשנת 2000 החליטו בעלי הנכס וויקטור ביניהם, לפעול לשם שינוי התב"ע כך שיעוד הקרקע ישונה מחקלאות למגורים. סוכם כי בעלי הנכס ישאו בעלויות הכרוכות בכך, לפי חלקם היחסי במגרש.

187. דורון טוען כי שילם במקומו של ויקטור סך של 1,291 ₪ ליועץ התחבורה (משוערך ליום 10.12.2003).

188. מנגד, ויקטור טוען כי דורון שילם אך ורק את חלקם של הנתבעים, ולא את חלקו שלו, שכן בקבלה לא מצויין כי שולם גם חלקו של ויקטור. טענה זו של ויקטור לא נסתרה, שכן עיון בחשבון של יועץ התחבורה מוצג 30ד' למוצגי הנתבעים מגלה כי החשבון שנשלח עמד על 3,802 ₪, ואילו דורון שילם רק 2,534 ₪, לאמור, בערך שני שליש ממנו. בהחלט יתכן כי דורון שילם גם עבור האח נורי, ולא בהכרח עבור ויקטור. מכל מקום, בחשבונית מוצג 30 ה' לא נרשם עבור מי בדיוק שילם דורון, ולכן רכיב נזק זה לא הוכח.

189. דורון טוען כי שילם במקומו של ויקטור סך של 772 ₪ (משוערך ליום 10.12.2003) לאדריכל ההדמיות (מוצג 30ט'). התשלום נעשה באמצעות חברת דורון. מנגד, ויקטור טוען כי בחשבונית לא צויין שהתשלום נעשה גם עבורו, ולדבריו, הוא מעולם לא קיבל דרישת תשלום מן האדריכל. במחלוקת זו, אני מעדיף את גרסתו של דורון, שכן העובדה שויקטור לא קיבל מעולם דרישה לתשלום, בעוד שדורון קיבל דרישה ואף פרע אותה, מחזקת את המסקנה כי דורון שילם לאדריכל גם את חלקו היחסי של ויקטור. זאת ועוד, מתוך מכתבו של האדריכל, מוצג 30ח', עולה כי חלקה של משפחת לוי בתשלום היה 2,079 ₪. דורון העיד בתצהירו כי נורי שילם כשליש מהסכום, ואילו דורון שילם את היתרה, סך של 1,523 ₪. ברי איפוא כי דורון שילם גם את חלקו של ויקטור. לפיכך יש לקבל רכיב זה של התביעה שכנגד (סך של 772 ₪, נכון ליום 10.12.2003).

190. דורון טוען כי שילם במקומו של ויקטור סך של 11,051 ₪ לאדריכל הפרוייקט (משוערך ליום 10.12.2003). מדובר למעשה בשלושה תשלומים ששולמו במועדים שונים (8.10.2002, 31.12.2002 ו- 23.9.2003), אשר ויקטור סרב לשלמם. על כך משיב ויקטור כי אין זה מתקבל על הדעת שדורון ישלם במקומו תשלומים כלשהם לאחר שכבר פרץ הסכסוך בין האחים. עוד טוען ויקטור כי מעולם לא סירב לשלם תשלומים כלשהם לאדריכל וכי לא ביקש מדורון שישלם אותם במקומו. לסיכומי התשובה שלו הוא צירף כנספח 20 מכתב מיום 17.7.2007, בו כתב האדריכל כי מר לוי פרע את חובו לאותו שלב, במלואו.

191. אינני מקבל את טענותיו של ויקטור. דורון הסביר היטב בתצהירו כי נאלץ לשלם את התשלומים במקומו של ויקטור שכן האדריכל סירב להמשיך בעבודה אלא אם ישולם לו גם חלקו של ויקטור. ברי איפוא כי בנסיבות אלה לא נותרה ברירה בידי דורון אלא לשלם גם את חלקו של ויקטור, חרף הסכסוך שכבר היה תלוי ועומד בין האחים. טענתו של ויקטור לפיה לא ביקש מדורון לשלם את חלקו בתשלומים היא היתממות לשמה, שכן סרבנותו בכל הנוגע לתשלומים הנדרשים היא שאילצה את דורון לפעול כפי שפעל, הגם שלא התבקש לעשות כך על ידי ויקטור. זאת ועוד, ויקטור לא הציג קבלה כלשהי המעידה כי שילם דבר מה לאדריכל הפרוייקט. כמו כן, במכתבו מיום 24.8.2003 (מוצג 30יח למוצגי הנתבעים), כותב האדריכל כי בעוד שמנשה ונורי שילמו את חלקם בשכרו, הרי שויקטור טרם עשה כן והדבר "יעכב את המשך קידום ההליך הסטטוטורי של התכנית." יומיים בלבד לאחר מכן, שלח דורון שיק לכיסוי חלקו של ויקטור (מוצג 30 יח). הדבר מעיד היטב על הדינמיקה של מימון הכנת התב"ע: ויקטור מסרב לשלם את חלקו, בעלי המקצוע פונים אל דורון, והוא נאלץ לשלם גם את חלקו של ויקטור. באשר למכתב האדריכל שצורף כנספח 20 לסיכומי התשובה של ויקטור, לא ברור מדוע המכתב כלל לא נזכר בתצהירו של ויקטור, וגם לא ברור האם מדובר בראיה שהוגשה כדין במהלך המשפט, או צורפה לראשונה לסיכומים (התובעים לא ציינו בסיכומי התשובה שלהם את מספרו של המוצג בתיק המוצגים ולכן לא ברור האם מדובר במסמך שהיה חלק מתיק המוצגים). מכל מקום, התשלומים ששילם דורון בוצעו שנתיים קודם למכתב, ובהחלט יתכן שהמכתב מתייחס לחוב חדש שהגיע לאדריכל, בגין המשך הטיפול בפרוייקט, ואשר אותו פרע ויקטור. אין בכך כדי לשלול את טענתו של דורון לפיה הוא היה זה שפרע את חובו של ויקטור לאדריכל בשנים 2002- 2003.

192. סיכומו של דבר, יש לקבל רכיב זה של התביעה שכנגד (סך של 11,051 ₪ נכון ליום 10.12.2003).

הנזק הנטען בגין הליכי פירוק שיתוף

193. הנתבעים טוענים כי נגרם למנשה נזק בסך של 45,000 ₪ בגין הליכי פירוק השיתוף.

194. מדובר בתביעה לפירוק שיתוף בשני נכסי מקרקעין שהיו בבעלות משותפת של ויקטור ומנשה, ומושכנו לטובת בנק המזרחי. התביעה הוגשה על ידי מנשה ביום 16.7.2003, ובעקבות כך הסכים ויקטור לפרק את השיתוף. הדבר גרם להוצאות שונות שלטענת הנתבעים היו הוצאות מיותרות, שכן ניתן היה לפרק את השיתוף גם בלא הליך משפטי, אלמלא סרבנותו של ויקטור.

195. אין כל ממש בטענות הנתבעים בענין זה. דומה כי הנתבעים עצמם לא מתייחסים ברצינות רבה מדי לראש נזק זה, שכן הם הקדישו לו שתי שורות בלבד בסיכומיהם המחזיקים 159 עמודים צפופים (ראה ע' 156 לסיכומים). לגופו של ענין, אם ויקטור גרם הוצאות משפט מיותרות למנשה, הרי שתרופתו של מנשה היתה לעתור לקבלת הוצאות משפט במסגרת התביעה לפירוק השיתוף, ולא במסגרת ההליך הנוכחי. מעבר לכך, הנתבעים כלל לא טרחו להוכיח את שיעורו של הנזק הנטען על ידם בגין רכיב זה של התביעה שכנגד ואפילו לא הציגו תחשיב כלשהו על מנת להסביר כיצד הגיעו דווקא לסכום של 45,000 ₪.

יש לדחות איפוא רכיב זה של התביעה שכנגד.

הנזק הנטען בגין עגמת נפש ופגיעה בכושר ההשתכרות של מנשה

196. הנתבעים טוענים כי נגרם להם נזק בסך של 200,000 ₪, מתוכם 100,000 ש"ח בגין עגמת נפש ו- 100,000 ₪ בגין פגיעה בכושר השתכרותו של מנשה.

197. אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. כפי שצויין קודם בקשר לתביעתו של ויקטור, ברי כי כל סכסוך משפחתי גורם עגמת נפש רבה לכל המעורבים בו, אך אין בכך די על מנת להטיל חבות נזיקית על הצדדים המעורבים, גם אם בסופו של דבר התברר כי לא היתה הצדקה של ממש לרוב המכריע של האשמות שהטיח ויקטור במנשה. באשר לטענת הנתבעים לפיה הסכסוך גרם להם נזק כלשהו ביחסיהם עם צדדים שלישיים, הרי שטענה זו לא הוכחה בדרך כלשהי, מלבד אמירות כלליות בעלמא.

198. באשר לטענה בדבר פגיעה בכושר ההשתכרות של מנשה, הרי שכמו במקרה של ויקטור, גם הנתבעים לא הוכיחו, ואפילו לא ניסו להוכיח, קיומו של קשר סיבתי כלשהו בין מצבו הבריאותי של מנשה לבין הסכסוך שפרץ בינו לבין ויקטור, שכן מלבד אמירה סתמית בתצהירו של דורון, לא הובאה כל חוות דעת מומחה בענין זה.

סוף דבר

199. סיכומו של דבר, הנתבעים ישלמו לויקטור את הסכומים הבאים:

סך של 37,826 ₪ ישולם על ידי יורשיו של מנשה;

סך של 11,302 ₪ ישולם על ידי דורון וחברת דורון;

סך הכל ישולם לויקטור סך של 49,128 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 14.7.2003.

200. מנגד, ויקטור ישלם לדורון ולחברת דורון את הסכומים הבאים:

סך של 2,529 ₪;

סך של 13,580 ₪;

סך של 4,016 ₪;

סך של 772 ₪;

סך של 11,051 ₪;

סך הכל, ויקטור ישלם סך של 31,948 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 10.12.2003.

201. החיובים שהושתו על ויקטור במסגרת התביעה שכנגד יקוזזו מתוך החיובים שהושתו על הנתבעים במסגרת התביעה העיקרית.

202. לנוכח התוצאה, והסכום הזעום שנפסק בסופו של דבר לזכותו של ויקטור, יש מקום לפסוק לטובתו הוצאות משפט סמליות בלבד. לפיכך, יורשי מנשה (עופרה, דורון, גיא ויפית), ביחד ולחוד, ישלמו לויקטור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪.

203. התביעה נגד הבנק נדחית. התובעים ישלמו לבנק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 40,000 ₪.

204. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח טבת תשע"ב, 13 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ויקטור לוי
נתבע: עזבון המנוח מנשה לוי ז"ל
שופט :
עורכי דין: