ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סמר יוסף נגד עו"ד מוסא נסאר :

1. סמר יוסף

2. מחמד יוסף

3. סמיר יוסף

4. תנסים יוסף

נ ג ד

עו"ד מוסא נסאר

בית משפט השלום בטבריה

כב' השופטת תמר נסים שי

פסק דין

עניינו של פסק דין זה בתביעה לסכום קצוב להשבת שכ"ט ששולם, ותביעה נזיקית בגין רשלנות מקצועית.

סכום התביעה הועמד על 1,176,337 ₪.

רקע כללי וטענת התובעים

המנוח יוסף יוסף ז"ל, קיפח חייו בתאונת דרכים ביום 22.10.01 והוא בן 27 שנים ו - 9 חודשים בלבד.

התובעים בתיק זה הינם אלמנתו הגב' סמר יוסף, וילדיו הקטינים, מחמד יוסף, יליד 22.2.1997, סמיר יוסף יליד 8.3.98 ותנסים יוסף ילידת 8.7.00.

התובעים 2 ו-4 זקוקים לעזרה מיוחדת בשל מוגבלות מלידה.

הנתבע הינו עו"ד במקצועו, דודה של התובעת 1 (ולהלן התובעת) ושל בעלה המנוח.

לאחר אירוע התאונה פנתה התובעת לנתבע בבקשה לטפל בתביעתה ותביעת ילדיה מול מבטחת הרכב (ולהלן: המבטחת), ובשל קרבת המשפחה שבינה לבינו נתנה בו אמון מלא.

מתוקף האמון שנתנה בנתבע, חתמה התובעת על כל מסמך שהציג בפניה, ללא יכולת לקוראו או להבין את תוכנו.

בשלב מסוים הודיע הנתבע לתובעת כי המבטחת הציעה סך של 260,000 ₪ כפיצוי לה ולילדיה. הסכום שהוצע כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ, זאת בנוסף לתקבולי המוסד הביטוח הלאומי (ולהלן: המל"ל) ומבלי צורך בפניה לבית משפט.

התובעת ביקשה לשקול את הפשרה ולהתייעץ, אולם הנתבע דחק בה להסכים. לבסוף אף החתימה על כתב הסילוק ששלחה המבטחת, תוך הבטחה שלא יעשה בו כל שימוש טרם מתן הסכמה סופית על ידה.

לאחר שהודיעה התובעת לנתבע כי אינה מסכימה להצעה, הסתבר לה כי הנתבע לא המתין לתשובתה ושיגר את כתב הסילוק למבטחת.

סיום ההליך בפשרה באופן זה מנוגד למוסכם ואף מנוגד לדין, שכן מדובר בפיצוי לקטינים שלא ניתן עליו אישור בית המשפט.

הנתבע גבה סך של 90,000 ₪ כשכר טרחה מתוך הכספים שהועברו לידיו, חרף מחאותיה של התובעת כי השכר מופרז, מוגזם ולא הוסכם מראש.

לטענת התובעת, בהתאם להוראות החוק הרלוונטיות זכאי התובע לשכר שלא יעלה על 22,166.12 ₪ ועל הנתבע להשיב לידיה, בתוספת ריבית והצמדה, את כל מה שגבה ביתר.

בגין פטירת המנוח נוצרו לתובעים זכויות הן כלפי המל"ל והן כלפי "מבטחים", מוסד לביטוח סוציאלי בע"מ.

התובעת מילאה טפסים ובקשות לשני המוסדות, ולמעט עזרה שולית במילוי הטפסים, לא היה לה צורך בשירותי עו"ד למימוש זכויותיה. לדבריה, הסיוע שניתן על ידי הנתבע ניתן מבלי לסכם מאומה בכל הנוגע לשכ"ט עו"ד. ממילא התובעת לא הייתה נותנת הסכמתה לתשלום שכ"ט, שכן אין כל צורך בסיועו של עו"ד לצורך מימוש זכויות אלה.

בנוסף, מעיון בנתוני התיק עולה כי הנתבע התרשל בטיפול בתביעת התובעים, שכן הפשרה אותה יעץ לקבל הינה בסכום זעום ביחס לסכומים להם זכאים התובעים, ובמיוחד הקטינים.

הנתבע לא טען לפיצוי בגין השנים האבודות של המנוח, ערך חישובים מוטעים בחוסר אכפתיות ובחוסר מיומנות, התעלם מכושרו של המנוח להשתכר כדי השכר הממוצע במשק ואף יותר מכך, והתעלם מהתמיכה הרבה שנתן לילדיו והיה צפוי לתת להם לכל ימי חייו.

לטענת התובעים, ביום פטירתו עבד המנוח בבית החולים המשפחה הקדושה בנצרת ושכרו עמד על 5,000 ₪ ברוטו. נוכח גילו הצעיר, צפוי היה המנוח להשתכר את השכר הממוצע במשק, היינו כ-6,300 ₪ נטו. משכך, לפי הלכת השנים האבודות כפי שגובשה בפסיקה, לעיזבונו של המנוח מגיע פיצוי בגין שליש הסכום עד לגיל הפרישה.

מדובר בסכום העומד על 575,183 ₪ ליום הגשת התביעה, והסך מובא אך על מנת להמחיש שלתובעים נגרם נזק עקב רשלנותו של הנתבע.

חישוב מלא של אובדן כושר השתכרות מעלה כי הפיצוי שהגיע לתובעים על בסיס השכר הממוצע במשק ולאחר הפחתת ידת המנוח וידת התובע 3 ממועד הגעתו לגיל 18 עומד על 1,272,537 ₪.

התובעים טוענים כי הנתבע התעלם מהתמיכה הרבה שנתן המנוח לילדיו ובעיקר לתובעים 2 ו-4 בשל מגבלותיהם הרפואית בגינן הם זקוקים לטיפול וחינוך מיוחד. העזרה האינטנסיבית שנתן המנוח לילדיו בחייו עומדת על לא פחות מ-2,500 ₪ לחודש. בשל מצבם הרפואי צפוי שהתובעים 2 ו-4 יחיו בביתו של המנוח ויזקקו לעזרתו למשך כל חייו. מדובר באובדן תמיכת אב בסכום מהוון של 985,000 ₪.

התובעים אף זכאים לסכומים נוספים בגין כאב וסבל בסך 44,062 ₪, הוצאות קבורה והוצאות אחרות בשיעור של 10,000 ₪ לפחות, אובדן זכויות פנסיה בשיעור של 120,000 ₪ וכן אובדן תמיכת בן זוג בשיעור של 91,963 ₪ (300 ₪ לחודש).

לטענת התובעים, כל חישוב, ולו מינימאלי, מביא למסקנה שהתובעים היו זכאים לסך של כמיליון ₪ בנוסף לכל תקבול אחר.

הנתבע התרשל גם בחישובי גמלאות ו/או תקבולי המל"ל בכל הקשור לילדי המנוח.

בהתאם לחישוב שערכו התובעים, הפיצוי לו הינם זכאים עומד על 2,523,562 ₪. מהסך הנ"ל יש להפחית את תקבולי המל"ל ומבטחים בשיעור של 1,250,000 ₪. בניכוי התקבולים הנ"ל וכן הסכום ששולם מהמבטחת לפי הסכם הפשרה (170,000 ₪) יוצא כי הנתבע גרם לתובעים נזק בסכום של 1,103,562 ₪.

הסכום הנ"ל בצרוף שכ"ט שגבה הנתבע מרכיבים את סכום התביעה.

ואלה טענות הנתבע:

הנתבע מצידו מבקש לדחות את התביעה ומכחיש את הנטען.

בין היתר הכחיש כי התובעים 2 ו-4 סובלים ממוגבלות מלידה וזקוקים לעזרה מיוחדת בגינה. לטענתו, במהלך הייצוג המשפטי שנתן לתובעים הוא לא עודכן ולא הומצאו לו אישורים ללמד על מוגבלויות כאמור.

הנתבע הכחיש את הטענה שהמנוח צפוי היה להשתכר את השכר הממוצע במשק וכי את חישוב אובדן ההכנסה היה צריך לבסס על חשבון כאמור. לדבריו, המנוח עבד תקופה ארוכה בבית החולים המשפחה הקדושה במשכורת שנעה בין 3,000 עד 4,000 ₪, ובסכום הפשרה נלקחה בחשבון האפשרות לקידומו המקצועי.

הנתבע נהג כפי שכל עורך דין סביר היה עושה בנסיבות העניין, וזאת לעדכן את התובעת בכל מהלך שנעשה בקשר עם תביעתה, ולקרוא ולהסביר לה משמעות ומהות כל מסמך טרם חתימתה עליו.

לכל אורך הטיפול, ובמיוחד נוכח היותו דודם של התובעת ושל המנוח, נהג בהגינות ובמקצועיות רבה, כאשר כל הזמן עומדת נגד עיניו טובת התובעים.

התובעים קיבלו ויקבלו מהמל"ל וממבטחים סך כולל של כ-1,500,000 ₪, בהתאם לחוות דעת אקטוארית אשר עותק ממנה צורף לכתב ההגנה.

ממוצע הקצבאות החודשיות אשר שולמו לתובעים מהמטיבים עמד נכון למועד ניהול המשא ומתן עם חברת הביטוח על יותר מ-6,000 ₪, ובכך עולות על שכרו החודשי של המנוח.

הנתבע טוען כי ניהל במקצועיות משא ומתן ארוך עם המבטחת עד לסילוק התביעה בפשרה. בתחילה דחתה המבטחת דרישותיו, בטענה כי התביעה נבלעת בתשלומי המל"ל ומבטחים, אך לבסוף, בסיועו של עו"ד עראף התגבשה הפשרה.

הנתבע זימן את התובעת למשרדו, הודיע לה על הצעתה הסופית של המבטחת, הסביר לה את מרכיבי הפשרה, הסיכונים והסיכויים, והמליץ בפניה לקבלה בהתחשב במכלול נתוני התיק.

התובעת הסכימה להצעה וחתמה על כתב הקבלה לאחר שהבינה היטב את תוכן הפשרה ומשמעותה, ואין אמת בטענתה כאילו לא היה בכך משום הסכמה סופית.

לאחר קבלת ההסכמה, עדכן הנתבע את עו"ד עראף כי התובעים מעוניינים בפשרה.

לטענת הנתבע, אין חובה על פי דין לקבל אישור מבית המשפט לפשרה הנוגעת לקטינים המתגבשת בין צדדים המנהלים משא ומתן מבלי שהוגשה קודם תביעה לבית המשפט, וחובה זו קיימת רק כאשר מתנהלת תביעה. יתרה מכך, מדובר בפרקטיקה מקובלת. ממילא היה בית המשפט מאשר את הפשרה נוכח סבירותה.

לטענת הנתבע טיפל במימוש זכויות התובעים כלפי המל"ל ומבטחים. טיפול זה כולל ייעוץ שוטף לתובעים, מילוי טפסים, בירורים טלפוניים, מעקב, המצאת מסמכים ופגישות רבות.

הנתבע ליווה את התובעת, על פי בקשתה, בכל ההליכים מול מבטחים והמל"ל, במטרה לממש את כלל זכויותיה בעקבות פטירת המנוח, ואין המדובר ב-"עזרה שולית".

הנתבע הבהיר לתובעת כי עסקינן בתשלומים שינוכו מהפיצויים שיגיעו לתובעים מחברת הביטוח.

התובעת חתמה על הסכם שכר טרחה, לפיו יקבל הנתבע שכר טרחה בשיעור של 10% בתוספת מע"מ מהסכום הכולל שיתקבל מחברת הביטוח, המל"ל ומבטחים. ההסכם נחתם לאחר שתוכנו הוסבר לתובעת ותורגם לשפה הערבית. לטענת הנתבע, הינו רשאי לקבוע בהסכם שכ"ט גבוה, אשר נוגע לתקבולים ממיטיבים למיניהם במסגרת ניהול תיק תאונת דרכים.

לאחר קבלת התשלום מהמבטחת עדכן הנתבע את התובעת בקבלת השיק והזמינה אל משרדו. שכ"ט חושב, והנתבע הודיע לתובעת כי בהתחשב בקרבה המשפחתית לא ייגבה שכר בהתאם להסכם אלא סך של 90,000 ₪ בלבד.

לדברי הנתבע, כלל הטיפול גם הליך של צו ירושה כולל תשלום הוצאות.

הנתבע מכחיש את הסכומים הנטענים בתביעה. לדבריו, ערך חישוב פיצויים לתלויים ולעיזבון עפ"י שיטת "השנים האבודות", וההפחתות שבוצעו מתבססות על חוות דעת אקטוארית שהוצאה על ידי חברת הביטוח ונבדקה על ידי הנתבע במהלך המו"מ.

לדברי הנתבע, הדוגמא שניתנה על ידי התובעים לחישוב המוטעה שערך, לכאורה, מבוססת על חסכון 30% לעיזבון בגין השנים האבודות, ומתייחס לניזוק שנפטר בהיותו קטין או רווק ללא בת זוג וילדים.

מכל מקום, הפיצוי הנפסק בגין השנים האבודות אינו בנוסף לתקבולים אחרים שקבלו או יקבלו התובעים עקב פטירת המנוח. אלא, הלכה היא כי עורכים חישוב לתלויים ולעיזבון, בוחרים את הגבוה מביניהם ומנכים ממנו תקבולים שהגיעו לתובעים ממיטיבים למיניהם. כמו כן במועדים הרלוונטיים לניהול המו"מ לא ניתן היה להוסיף אבות נזק ששייכים לתביעת התלויים לתביעת העיזבון.

הנתבע מכחיש את כל פרטי החישוב ואופניו, לרבות בסיס החישוב, וכן את עצם העזרה הנטענת באשר לתובעים הקטינים, היקפה ומשכה.

לדבריו, המנוח עבד באופן מלא כמפרנס יחיד במשפחתו, ועל כן לא היה לו פנאי וזמן לטיפול בילדיו. מלאכה זו נעשתה על ידי התובעת באופן בלעדי. לסכום הנתבע בגין עזרה ואובדן שירותי אב לתובעים מוגזם, אין לו אחיזה במציאות וממילא עומד בסתירה לטענת התובעים בדבר עלייה צפויה בשכרו של המנוח.

מוכחשת הטענה כי התובעים 2 ו - 4 זקוקים לחינוך מיוחד או כי הם אמורים לשהות בחיק המשפחה למשך כל חייהם, וכי יש להעניק להם ידה שלמה עד הגיעם לסוף תוחלת חיי המנוח.

תמצית ההליך

במסגרת ההליך נשמעו עדויותיהם של הגב' רבאב ג'ובראן, חשבת השכר של בית החולים האנגלי בנצרת, גב' עפנאן נג'אר, עובדת סוציאלית מכפר ריינה אשר טיפלה בתיק המשפחה, מר חאלד עתאמנה, ממלא מקום מנהל מחלקת החינוך במועצה (ובתקופה הרלוונטית רכז החינוך המיוחד), אחי המנוח מר גדעאן עאדל יוסף, התובעת והגב' אימאן יוסף. מטעם הנתבעים העידו עו"ד מיכאל עראף והנתבע.

הצדדים הגישו את המוצגים כדלקמן:

מסמכים מתיק השכר באמצעות הגב' רבאב ג'ובראן - ת/1.

דו"ח אבחון תפקודי למידה של יוסף תסנים - ת/2.

דוח אבחון תפקודי למידה של מוחמד יוסף - ת/3.

גיליון ציונים של תסנים - נ/1.

תדפיס פירוט שיחות של חברת סלקום - נ/2.

תיקו של יוסף מוחמד מביה"ח העמק - נ/3.

תיקה של יוסף תסנים מביה"ח העמק - נ/4.

דיון והכרעה

שני עניינים עיקריים טעונים הכרעה בתיק זה. האחד - השאלה האם התרשל הנתבע בטיפולו בתיק, היינו במו"מ שניהל עם המבטחת, בהמלצתו לתובעת לקבל את הפשרה שהוצעה לה, ובמשלוח הסכמת התובעת למבטחת מבלי שזו אושרה על ידה למעשה. השני - האם גבה שכר טרחה ביתר.

לאחר שעיינתי בכל המסמכים שהונחו לפניי ושמעתי את הצדדים, אני מוצאת לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לסוגיית ההתרשלות ולקבלה בכל הנוגע לשכר הטרחה, ואנמק החלטתי.

אף שהתובעים פתחו בעניין שכה"ט, אפתח אני דווקא בסוגיית הרשלנות.

המסגרת הנורמטיבית לבחינת סוגיית חבותו של עו"ד ברשלנות מקצועית מצויה הן בדיני החוזים והן בפקודת הנזיקין כאשר סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש בשני התחומים, זהה. ראה לעניין זה ע"א 37/86 משה לוי נ' שרמן ואח' פ"ד מ"ד (4) 446 שם נקבע בין היתר כך: "אמור מעתה - עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כישלון של עורך-דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדיי, מכירים עדיין בכך, שלא ניתנה תורת עריכת הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול-דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עורך-דין ברשלנות. ראה ע"א 5/63 [10], בעמ' .1308וביתר הרחבה:

"חובת הזהירות וגם חובת המיומנות... אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול-דעת לענין, במסגרת הנתונים המשפטיים - המהותיים והדיוניים - הקיימים: עורך-דין חייב לשקול מה טענה לטעון ומה טענה שלא לטעון, מה שאלה לשאול ומה שאלה שלא לשאול, כיצד ואימתי לטעון ולשאול, וכיצד ואימתי להימנע מלטעון או מלשאול - והכל מתוך הידע של הנתונים המשפטיים ומתוך השימוש הסביר בזכויות דיוניות. גם עורך-דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול-דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך-דין לא כל שכן. החובה המוטלת... אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו; החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכלתו וידיעתו" (ע"א 735/75 [11], בעמ' 80, דברים שנאמרו לגבי סניגור המנהל משפט, אך כוחם יפה כלפי חובות של עו"ד בכלל. ראה עוד שנהב ולויתן, במאמרם הנ"ל, בעמ' 184)."

תחת מסגרת זו אדרש תחילה לסוגיית משלוח כתב ההסכמה (כתב קבלה עזבון תלויים) ולאחר מכן אדרש לתחשיבים שערכו הצדדים תוך קביעת פרמטרים לחישוב.

משלוח כתב ההסכמה

כאמור, חלוקים הצדדים בשאלה האם נשלחה אותה הסכמה על דעת התובעת.

ברור, שככל שהנתבע לא קיבל את הסכמת התובעת למשלוח אזי כשל והתרשל כלפיה, ללא קשר לשאלה אם גם הזיק ממש אם לאו (ובירור נפרד כאמור יוקדש גם לסוגיה זו).

בעניין משלוח כתב ההסכמה ועל פי כותרתו "כתב קבלה עזבון תלויים", אני מעדיפה את גרסת הנתבע וקובעת כי התובעת אישרה לנתבע לשולחו למבטחת, ובכך השלימה עם סכום הפיצוי שהוצע לה.

קביעה זו מונחת על מספר אדנים.

תחילה - אין בין הצדדים מחלוקת לגבי עצם ניהולו של מו"מ עם המבטחת ביחס לפיצוי המגיע, ואין מחלוקת כי התובעת היתה מעורה, ולו באופן חלקי (לשיטתה), בהתנהלות הנתבע לצורך השגתו.

כך, אין מחלוקת כי עובר לחתימה על כתבי הסילוק התקיימה פגישה במשרדו של הנתבע בה נכחו הנתבע, התובעת ואחי המנוח מר גדעאן עאדל יוסף (ולהלן: גדעאן).

לדברי הנתבע, במהלכה של הפגישה הסביר לתובעת מהו הסכום המוצע, בהתחשב במכלול נתוני התיק לרבות השתכרותו של המנוח, ואף הסביר לה כי זכותה להמשיך את ההליך דרך בית המשפט (סע' 40ג' לתצהירו).

אמנם, התובעת ניסתה למעט ככל יכולתה מההסברים שסופקו לה באותו מעמד - טענה כי אינה זוכרת אם הנתבע הקריא ממסמכים ואף לא זוכרת על מה שוחחו ביתר הזמן באותה פגישה (למעט השיחה על סבלם של הילדים ולכך אדרש בהמשך). כן טענה שהנתבע לא הסביר לה כל מילה אלא רק הראה לה היכן לחתום (ראה דבריה בעמ' 46 לפרוטוקול ש' 3 ואילך). ואולם, דווקא העד שהביאה מטעמה (גדעאן) אישר בעדותו בבית המשפט את דברי הנתבע ותמך בהם.

לדברי גדעאן, במהלך הפגישה, אשר ארכה בין 3/4 שעה לשעה, הציג הנתבע לתובעת מסמכים וקרא מהם (ראה עדותו בעמ' 22 לפרוטוקול ש' 18 ואילך), וכן הסביר כמה כסף מגיע לה ואלו סכומים.

העד אף זכר כי הוזכרו נתוני השכר של המנוח והקצבאות ממבטחים וביטוח לאומי (ראה עמ' 23 לפרוטוקול ש' 1 ואילך).

עוד אישר, כי לא הופעל על התובעת לחץ כלשהו לחתום על שטר הקבלה. לדבריו, ניתנו לה שתי אופציות - או שתחתום או שלא תחתום.

"היתה כמו פשרה. הוא ביקש ממנה לחתום, הוא לא הפעיל לחץ, והיא אמרה לו לא לשלוח את הטפסים עד שהיא תסכים" (עמ' 23 ש' 18 - 19).

בהמשך הדברים הוסיף והבהיר מדוע לא ניתן אישורה הסופי של התובעת לפשרה באותו מעמד:

"...כי היא רצתה לקבל יותר מידע, לשאול ולעשות בירור. אם היא מסרבת הוא לא ממשיך בתהליכים אחרים. אם היא לא חותמת הוא לא שולח את הטפסים ולא ממשיך בפרוצדורה מול החברה, עד שהיא תקבל הסברים מגורם אחר. ואולי ככה היא הסכימה לחתום כדי לקבל הזדמנות נוספת" (עמ' 23 שורות 19 - 22).

גדעאן הוסיף והעיד כי התובעת הופתעה מהסכום. לדבריו, חשבה שתקבל סכום גדול יותר ולפיכך היססה.

נימוק לאותה "הפתעה" סיפקה התובעת, אשר בעדותה ובתשובה לשאלת ב"כ הנתבע כמה חשבה שמגיע לה לקבל השיבה "אני יושבת עם אלמנות ואני יודעת כמה הן קיבלו כשהבעל שלהם נפטר בתאונה דרכים, ואני יודעת כמה קיבלו מחברת הביטוח. אחת מהן אחות של חברה שלי, ואמרה לי שהיא ובת שלה קיבלו 600,000 ₪" (עמ' 44 לפרוטוקול ש' 1 - 3).

בתשובה לשאלה אם אותה חברה קיבלה גם פיצוי ממבטחים, אישרה כי אינה יודעת. כך גם לעניין פיצויי פיטורין - אם נתקבלו אם לאו.

לדברי הנתבע, לאחר הפגישה במשרדו לא שלח את כתב ההסכמה אלא המתין להודעת התובעת. הודעת התובעת כי היא מסכימה לפשרה התקבלה מספר ימים לאחר מכן.

חיזוק לגרסתו זו מצוי במועד החתימה ומועד המשלוח.

בעוד שהחתימה על המסמכים נעשתה ביום 19.5.05, נשלח כתב ההסכמה רק ביום 23.5.05, היינו כעבור 4 ימים ממועד חתימתו (סע' 40 ח לתצהיר).

ככל שהתכוון הנתבע למעול באמון התובעת ולשלוח את כתב ההסכמה ללא הסכמתה, מדוע לא עשה כן כבר ביום 19.5.05 ומדוע המתין עד ליום 23.5.05?

חזקה על אדם כי הוא פועל מכוח הרשאה שניתנה לו. עד לאותו מועד, לא הוכח כי הנתבע פעל בניגוד לרצונה של התובעת או להרשאה שנתנה - בניהול המו"מ, בייצוג המשפטי, במילוי הטפסים או בהעברת הטיפול לעו"ד עראף.

הנטל, אם כן, על התובעת להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי לא הודיעה לנתבע שהיא מסכימה לפשרה.

התובעת טוענת כי מספר ימים לאחר הפגישה קיבלה טלפון מהנתבע, להודיעה כי הכספים יתקבלו בתוך מס' ימים. זאת, מבלי שהיא הודיעה לו קודם לכן כי היא מסכימה לפשרה שהוצעה לה (בתצהירה תיקנה את אמירתה שבתביעה כאילו היא התקשרה לנתבע להודיעו שהיא מבקשת לדחות את הפשרה).

טענה זו כאילו לא הסכימה אינה נסמכת על דבר.

התובעת לא השמיעה בתצהירה או בעדותה כי הלכה להתייעץ, והגיעה להחלטה מושכלת כי הפשרה אינה תואמת את ציפיותיה או כי יש ממש בציפיות שפיתחה. התובעת לא פירטה מי אמור היה ליתן לה יעוץ כאמור וכיצד ביקשה לבוא לידי החלטה. לא ברור מה סייע לה להתלבט, מה עמד נגד עיניה באותם ימים ומה הביאה לבסוף לדחיית הצעת הפשרה, ככל שהגיעה למסקנה כאמור.

מדובר בטענה בעלמא.

ואפילו יש מקום לקבל כי הנתבע פעל בניגוד להסכמתה (או מבלי שקיבלה קודם לכן ויש הבדל בין הדברים), הרי שדבר לא מנע מהתובעת לסרב לפדות את השיק ולהורות לנתבע להשיבו למבטחת, תוך טענה כי נפלה טעות וכי התובעת למעשה אינה מסכימה לפשרה המוצעת.

איש לא היה עד לשיחה שקיימו הצדדים, למעט הם בעצמם. אף כי גדעאן אישר שהתובעת מחתה בפניו שהנתבע שלח את כתבי הסילוק ללא הסכמתה, אין הוא חי אלא מפיה, כאשר מנגד עו"ד עראף, אשר ניהל את המו"מ מול חברת הביטוח, ציין בתצהירו (סע' 17) כי הנתבע עדכן אותו שהתובעת הסכימה לסיים את המו"מ בפשרה שהוצעה לה על ידי חברת הביטוח. על הצהרתו זו אפילו לא נחקר בבית המשפט.

לטענת הנתבע, עדכן גם את גדעאן בדבר הסכמת התובעת לסילוק התביעה בסכום הפשרה (סע' 40 ט' לתצהירו). גדעאן, אשר נחקר בבית המשפט בנקודה זו, אישר כי אפשר שהנתבע שוחח עימו במועד משלוח ההודעה (והדבר עולה מפורשות מפירוט השיחות שצורף - נ/2) ואולם לא זכר האם עודכן בדבר הסכמת התובעת. לדבריו "יכול להיות שהוא התקשר אליי, אבל מה תוכן השיחה אני לא זוכר" (עמ' 24 ש' 11).

אציין, כי לטעמי עדכון כאמור הינו פעולה סבירה של הנתבע נוכח העובדה שגדעאן נכח בפגישה.

על יסוד כל האמור לעיל אני מקבלת את גרסתו של הנתבע, וקובעת שהתובעת קיבלה את המלצתו של הנתבע כי הפשרה הינה בסכום ראוי, המצטרף לסכומים המתקבלים מהמיטיבים הנוספים - מל"ל ומבטחים, ואישרה את משלוח כתב ההסכמה למבטחת.

לכאורה, אפשר שדי באמור לעיל כדי לדחות את התביעה ברכיב זה, שכן משקבעתי כי התובעת נתנה הסכמתה לסילוק ההליך בסכום הפשרה שהוצע לה, שוב אין כל משמעות לטענותיה הנוספות. יחד עם זאת לא אפטור עצמי בלא כלום ואבחן כעת האם נוהל מו"מ רשלני עם המבטחת והאם המלצתו של הנתבע לסיום ההליך בסכום זה הינה המלצה רשלנית ומקפחת.

אופן ניהול המו"מ עם המבטחת

כבר בשלב זה אני מוצאת לציין כי לא הוכח לי שהנתבע טיפל בתביעת התובעים בחוסר אכפתיות או בחוסר זהירות.

עיון בתיק מעלה תכתובת עם המבטחת תוך צירוף מסמכים ומענה בהתאם לדרישות שהופנו.

תשובת המבטחת היתה כי תביעת התובעים נבלעת בתגמולים שקיבלו.

הנתבע לא הסתפק בתשובה זו ופנה לעו"ד עראף, אשר לדבריו, ועל כך לא נשמע חולק, הינו מומחה לתביעות נזיקין, לצורך קבלת ייעוץ.

עו"ד עראף קיבל לידיו את התיק, וממועד זה ואילך נוהל המו"מ עם המבטחת באמצעותו.

עיינתי בחלופת המכתבים הנוספת מטעם עו"ד עראף עם המבטחת, ונוכחתי כי נעשו פעולות תוך הפעלת שיקול דעת ענייני מקצועי.

עו"ד עראף הבהיר בעדותו כיצד ערך את חישוב הנזק לתובעת, תוך שמובאים בחשבון נתונים שונים (למעט מצבם הבריאותי של שניים מהתובעים ולעניין זה אדרש בהמשך) ביחס לכל רבדי התביעה. לדבריו, בשל העובדה כי הלכת אטינגר הייתה אז בראשית דרכה ולא הייתה ברורה מידת תחולתה על תביעת התובעים, ערך טרם הפנייה לחברת הביטוח שני חישובים, האחד לתביעת העזבון והאחר תביעת התלויים.

עו"ד עראף פרש והבהיר כי מה שהנחה אותו הייתה העובדה כי כל אבות הנזק של אובדן שירותי בעל ואובדן שירותי אב היו מיוחדים אך ורק לתביעת התלויים, שעה שתביעת העזבון הייתה מוגבלת רק לשלושה אבות נזק - קיצור תוחלת חיים, הוצאות קבורה והפסד לעזבון על פי שיטת הידות.

ההנחיה בתביעות מעין אלה הינה עריכת תחשיב תלויים ועזבון ובחירת הגבוה ביניהם.

ראה בעניין זה לע"א 4431/05 המגן נ' אורנית צרור (פורסם במאגרים המשפטיים) אליו מפנה ב"כ הנתבע אשר שינה את ההלכה הנוהגת עד לאותו מועד, ולמעשה איפשר להוסיף אבות נזק לתביעת העזבון מתביעת התלויים ולהפך.

פסק דין זה ניתן ביום 10.8.06, היינו למעלה משנה לאחר שגובשה הפשרה נשוא הליך זה.

לדברי עו"ד עראף, בהתאם לתחשיב שערך, ידת החיסכון הייתה נמוכה בהרבה ממה שנפסק אז לגבי אובדן שירותי אב ואובדן שירותי בעל, ולפיכך נשלחה דרישה על סמך תלויים - ראה הסבריו המפורטים עמ' 59 לפרוטוקול ש' 11 ואילך וכן בעמוד 61 לפרוטוקול ש' 28 ואילך.

מהאמור לעיל ניכר כי עניינם של התובעים נבחן ברצינות, בזהירות ובמקצועיות, תוך שיקוף מציאות משפטית נוהגת ובודאי שלא כלאחר יד וללא שיקול דעת.

בחינת רכיבי הפשרה

טרם שאדרש לסכומים ממש, מצאתי להוסיף כי עסקינן בפשרה, אשר כשמה כן היא - כל צד מוותר על מקצת טענותיו. היתרון המרכזי לתובעת, ככל שאין מדובר בויתור מוגזם ומופרז, הינו כי היא מקבלת את התשלום באופן מיידי, תחת שתמתין לו שנים עד לתום התדיינות המשפטית. כמו כן, היא מסירה את הסיכון כי ביהמ"ש יכול לקבוע כי התביעה נבלעת.

התובעת הבינה את משמעות "קניית הסיכון". בעדותה אישרה כי הנתבע הסביר לה שבמידה וילכו לבית המשפט, אפשר שלא תקבל דבר (עמ' 45 לפרוטוקול ש' 1).

ולגופו של עניין,

לצורך בחינת רכיבי הפשרה יש לקבוע מספר פרמטרים מוקדמים: שכרו של המנוח, העזרה המוגברת הנדרשת לתובעים 2 ו-4 והתקבולים מהמוסדות השונים.

שכרו של המנוח

מהנתונים המונחים לפניי עולה, כי המנוח עבד משך 9 שנים בבית החולים האנגלי בנצרת (החל מיום 12/8/92 ועוד בטרם נישואיו לתובעת), כאשר בסוף חייו השתכר סך של 4,000 - 4,200 ₪ לחודש נטו (ראה עדותה של הגב' ג'ובראן עמ' 8 שורה 4).

מתלושי השכר עולה כי שכרו הממוצע ב - 12 החודשים האחרונים הינו 4,300 ₪ בקרוב.

בכל התקופה האמורה עבד המנוח במשרה מלאה בבית החולים, לרבות שעות נוספות ביום א' של השבוע.

התובעים טוענים, כי נוכח גילו הצעיר של המנוח (27) יש לקבוע כי בהמשך חייו היה שכרו מאמיר כדי השכר הממוצע במשק ולמצער סך של 6,300 ₪.

טענה זו אין לה תימוכין כלשהם.

ראשית, ניכר כי שכרו משך השנים היה קבוע ויציב חרף 9 שנות עבודה באותו מקום. שנית, בהתחשב בהשכלתו של המנוח, אשר לא סיים 8 שנות לימוד, והעדר הוכחה כי היה בדעתו לרכוש השכלה נוספת או הכשרה מקצועית אחרת, הרי שיש להביא לכל היותר בחשבון אך ותק רב יותר במקום עבודתו עם השנים ומכוח זה עלייה בשכר.

לפי עדותה של הגב' ג'ובראן, עובד בעל ותק של 20 שנה יכול להשתכר סך של 5,000 ₪. שכר זה, אם כן, מהווה אף הוא בסיס לחישוב.

אובדן שירותי אב ובעל

על פי הנטען סובלים התובעים 2 ו - 4 ממקרוצפליה.

עיון במסמכים הרפואיים שהוגשו מטעם בית החולים העמק מעלה כי הרשומה המאוחרת הנוגעת לתובעת 4 הינה משנת 2006 (19/2/06), במסגרתה נקבע "חשד למיקרוצפליה" וכך סוכמו הדברים: "ילדה בת 5.07 ש'. המראה היקף ראש קטן (יחסי) התפתחות בגבולות הנורמה הנמוכה, צפוי ליקוי למידה" (נ/4).

התיעוד האחרון מאותם מסמכים לגבי התובע 2 הינו משנת 2002 - כאשר היה כבן 5. סיכום הדו"ח הינו:"ילד בן 5.02 מיקרוצפלי, מתפקד בתחום הנמוך של הנורמה".

יצוין כי מדו"ח תפקודי למידה (ת/3), עיקר ההמלצה הנוגעת לטיפול במוחמד הינה טיפול באמצעות מורה המתמחה בתחום הטיפול בתפקודי למידה. עוד הומלץ על ריפוי בעיסוק.

דו"ח אבחון תפקודי למידה של תסנים (ת/2) מעלה כי היא מגלה הבנה תקינה של ההוראות אך נצפתה איטיות ברורה בקצב ביצוע המטלות. גם כאן הומלץ על טיפול באמצעות מורה המתמחה בתפקודי למידה, וכן הומלץ על ריפוי בעיסוק.

חוות דעת רפואית הנוגעת למצבם הרפואי של התובעים 2 ו-4 לרבות ובמיוחד בכל הנוגע לצרכיהם המיוחדים עתה ובבגרותם, לא הוגשה.

אשר על כן ובהתאם להוראת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אין הם רשאים להוכיח עניין שברפואה.

יחד עם זאת, ברור כי התובעים 2 ו-4 סובלים ממגבלה רפואית ובעניין זה אקדים אחרית לראשית ואציין, כי לאחר שהעידו בעניין זה הגב' עפנאן, מר אתאמנה והגב' אימאן והתובעת, מקובלת עלי עמדת התובעת כי מדובר בתובעים הנזקקים לעזרה נוספת משמעותית.

מחלוקת קמה בין הצדדים לגבי השאלה האם התרשל הנתבע בכך שלא דרש במסגרת המו"מ סכומים משמעותיים יותר בגין אובדן שירותי אב, בשל מצבם הרפואי של הקטינים ונזקקותם המוגברת.

למעשה, אין מחלוקת כי הנתבע אכן לא דרש סכומים מיוחדים ברכיב זה. לטענתו, לא ידע על בעייתם הרפואית של התובעים משזו לא הוצגה בפניו ולא נמסרו לו מסמכים כלשהם להעיד על קיומה (ראה גם עדותו של עו"ד עראף בנקודה זו).

אדרש לעניין זה תחילה -

בתצהירו טען הנתבע, כי לא המנוח ולא התובעת סיפרו לו על מצבם הרפואי של הילדים או על קיומן של בעיות התפתחויות המאפיינות את גדילתם. חרף העובדה כי הצדדים קרובי משפחה לא ידע על עניין זה.

התובעת עצמה מפרטת את מצבם הרפואי של הקטינים, ואולם לאורך כל תצהירה לא מצאתי טענה מפורשת כי הודיעה לנתבע שילדיה סובלים ממחלה או ממגבלה כלשהי.

לדבריה (סעיף 7 לתצהיר), ידע הנתבע על מצב ילדיה מתוקף הקרבה המשפחתית או שהיה עליו לדעת עליה.

טענה זו אין לקבל.

מנין יכול היה הנתבע לדעת אלמלא הדבר יאמר לו במפורש? למעט ציון הקרבה המשפחתית, לא נאמר דבר על תכיפות ביקוריו של הנתבע בבית התובעת ומפגש עם ילדיה. מעדותו של הנתבע עולה כי כאשר ביקר במקום שיחקו ילדיו עם ילדי התובעת מבלי שחש בבעיה כלשהי.

דברים אלה מקבלים חיזוק מעדותו של אחי המנוח, שהינו פסיכולוג חינוכי וקליני, שאישר כי בגילאים צעירים איש מקצוע יכול להבחין בחריגות מסוימת אצל הקטינים, ואולם לגבי אדם מן היישוב, השיב כי הדבר תלוי בהשכלתו. מכל מקום, הוסיף והסביר כי אף אם היה מבחין בה, הרי שלא יכול היה לדעת על השפעתה התפקודית (עמוד 22 לפרוטוקול שורות 3 עד 9).

גם אחותו של המנוח, הגב' אימאן יוסף, נשאלה האם כשהתובעים היו ילדים קטנים הם נראו כבני גילם ואישרה זאת. לדבריה, ולאחר שאישרה את הדבר, סיפרה כי לאחר פטירת אביהם "התחילו תופעות בהתנהגות שלהם וחזרו בהישגים שלהם בלימודים בבית הספר" (עמ' 56 לפרוטוקול ש' 6 - 7).

התובעת העידה כי בהזדמנות אחת, כאשר היה הנתבע בביתה, הוברר כי בנה עלה מחמת טעות על אוטובוס אחר מהאוטובוס שהיה אמור לעלות עליו. לדבריה, אמרה לנתבע שזה מה שקרה כראיה לכך שהילד "אינו יכול לחשוב לבד לאן צריך הוא ללכת". עוד העידה כי למשמע הדברים התרגז הנתבע ואף ביקש לשוחח עם המנהל (עמוד 34 שורות 23 ואילך).

גם אם יש לקבל עדותה זו (והנתבע הכחיש את הדברים) הרי שאין בהתרחשות עדות ברורה לידיעה על קיומה של בעיה אורגנית, קל וחומר לקיומה של בעיה כזו. להיפך, מדובר בילד בכיתה א' הנוסע באוטובוס, ולפיכך על פניו נראה כעצמאי. טעות, כאמור, יכולה על נקלה להראות כמתאימה לגילו.

יש לזכור כי הצדדים אינם זרים זה לזה, ובהעדר בסיס להניח כי קיימת בעיה כלשהי לא מתעורר הצורך לדרוש ולחקור האם קיימת בעיה. זאת, להבדיל ממקרה שבו הלקוח הינו אדם זר. אזי, על בא כוחו, כגורם המקצועי, לברר האם קיימים צרכים מיוחדים לצורך בירור היקף הנזק.

יתרה מכך, סבורני כי במבחן התוצאה ממילא לא ניזוקו התובעים, שכן הפיצוי הכולל מספק מענה הולם גם ברכיב אובדן שירותי אב ובעל.

אדרש כעת לשומתו של רכיב זה -

פיצוי בגין שירותי אב, בהקבלה למושג אובדן שירותי אישה, משמעו ערכם הכספי של אותם שירותים אשר האב היה מבצע, תורם ועושה במשק הבית, ואשר בגין האירוע נשוא התביעה נאלצו התלויים להחליף על ידי אמצעי כלכלי. פיצוי בגין הפסד שירותי אב משמעו , אפוא, אותו טיפול או סיוע או עזרה חלופיים, הניתנים לשומה כספית, שהוצאו בפועל או הוצאות שייעשו אף אם לא הוצאו בפועל" (תא (מחוזי ירושלים) 7073/05 עזבון המנוח גבריאל אשכר ז"ל ואח' נ' ביטוח ישיר).

במסגרת המו"מ שניהל הנתבע (או עו"ד עראף בשמו) לא התעלם עוה"ד מרכיב זה וביקש לפצות את התובעים בגין אובדן שירותי אב בסך של 166,800 ₪ וסך של 302,000 ₪ בגין אובדן שירותי בעל (ראה ת/23 לתצהיר הנתבע).

התובעת מתארת בתצהירה את בעלה המנוח כאדם אכפתי ועוזר, אשר בנוסף לעבודתו מחוץ לבית תרם בהשגחה על הקטינים, לרבות בדרך של טיפול בענייניהם מול המוסדות השונים, וכעת נופל כל הנטל על כתפיה.

עוד סיפרה כי בנה מוחמד מוגדר כילד היפראקטיבי, והיא נאלצת להשקיע מאמצים אדירים להרגעתו. זאת, בנוסף לליקויי למידה מהם הוא סובל, המביאים לפיגור בלימודים.

הצלחה בהרגעת הבן מוחמד מצריכה פיקוח מתמיד עליו והמשך השקעה במשך שנים רבות, לרבות באמצעות שכירת מורה חיצונית הנחוצה ככלל על מנת להביא את התובעים 2 ו-4 להישגים בלימודים.

אילו המנוח לא היה נפטר, לבטח היה עוזר בגידול הילדים ומוריד מעל כתפיה מעמסה רבה, בוודאי עד לבגרותם של הקטינים, ובמקרה של הנתבעים 2 ו-4 עד למשך כל חייהם.

אובדנו של אב פגע פגיעה של ממש בחינוכם.

בקשר אליה היא מוסיפה, כי לו בעלה נותר בחיים היה ביכולתה להתפנות ללימודים או הכשרה מקצועית ולעשות דברים גם מחוץ לבית, וההשגחה היתה מתחלקת בין שניהם.

בעדותה בביהמ"ש הוסיפה כי עזר לעיתים במלאכות הבית, הדחת כלים, פינוי אשפה והבאת מצרכים הביתה, כך שהיא היתה מתפנה לטיפול בילדים (עמוד 30 שורות 21-23 לפרוטוקול).

התובעת לא פרטה עזרה נוספת בבית או עם ילדיה, וניכר כי עיקר מלאכת הבית והטיפול בילדים היו מנת חלקה במסגרת חלוקת התפקידים בבית.

ראו בהקשר זה גם עדותה של אימאן, אחות בעלה המנוח, אשר בצד עדותה כי אחיה המנוח היה נענה לדרישות ילדיו, לוקח אותם לטיפולים ונושא בכל האחריות, אישרה כי עיקר הטיפול בהם היה על ידי אמם, וכי זו נמצאת עמם יותר מאביהם (עמ' 55 לפרוטוקול ש' 27 ואילך).

אציין בנוסף, כי לא הונחה בפניי הוכחה כלשהי בדבר הוצאות שמוציאה היום התובעת לטיפול או עזרה חלופיים, לרבות ובעיקר לא כזו הנובעת ממצבם הרפואי של התובעים 2 ו-4.

מקובלת עלי עמדת הנתבע, כי הגם שהקטינים זקוקים לעזרה, הרי שאין המדובר בעזרה בביצוע פעולות יומיומית כגון האכלה, הלבשה, רחצה וכדומה. עדי התובעת העידו כי התובעים אינם מוגבלים בפעולות אלה ומבצעים אותן לבדם. העזרה הנדרשת שהוכחה מהמסמכים, הינה עזרה בחינוך כעזרה מקצועית, והיתה נדרשת גם אלמלא נפטר המנוח.

יחד עם זאת, אין ספק כי התובע תרם תרומה של ממש בבית, הן בתחזוקתו השוטפת והן בטיפול בילדים, שבמועד פטירתו היה הגדול בהם אך בן 4 שנים.

לצורך אומדנה עיינתי בפסיקה ומצאתי כי בת.א. (מחוזי חיפה) 317/02 עזבון המנוח חנא כרכובי (פורסם במאגרים המשפטיים), פסק ביהמ"ש בגין אובדן שירותי בעל ואב סך גלובאלי של 100,000 ₪ בנסיבות בהן הותיר המנוח אשה ושני ילדים, שאחד מהם היה קטין במועד התאונה. גם שם, כמו בעניין שלפניי, המנוח היה המפרנס העיקרי, אף כי נשא חלק ממשי מעול הטיפול בילדים ובבית, בין היתר כתוצאה ממחלה ממנה סבלה רעייתו (בערעור שהוגש לא התערב בית המשפט העליון בקביעה זו של בית המשפט המחוזי).

בת"א (מחוזי ירושלים) 8245/06 בייפוס נ. המאגר הישראלי לביטוחי רכב (פורסם במאגרים המשפטיים), פסק ביהמ"ש בגין אובדן שירותי בעל ואב סך של 300,000 ₪ בנסיבות בהן הותיר המנוח רעיה ושתי בנות קטינות, שבמועד התאונה היו בנות שנתיים וארבע שנים, אחת מהן לקוית למידה. אציין כי באותו עניין, טרם פטירת המנוח גם רעייתו עבדה מחוץ לבית.

בת"א (שלום חיפה) 1355/07 עוהוד עבאס נ. חסן קייס (פורסם במאגרים המשפטיים), פסק ביהמ"ש בגין אובדן שירותי בעל ואב סך של 150,000 ₪ בנסיבות בהן הותיר המנוח אשה ו-5 קטינים.

ובת"א (מחוזי חיפה) 205/01 רות תקווה נ. מנורה חברה לביטוח (פורסם במאגרים המשפטיים), פסק ביהמ"ש בגין אובדן שירותי אב ובעל סך של כ- 400,000 ₪ בנסיבות בהן הותיר המנוח רעיה ו-8 ילדים קטינים. באותו עניין נטען כי המנוח היה הדמות הדומיננטית בבית בכל הקשור למלאכות הבית השונות, לרבות קניות ובישול, ולאחר פטירתו התקשתה האלמנה להיכנס בנעליו. בית המשפט העליון התערב בקביעה זו והעמיד את הפיצוי על סך של 200,000 ₪ (ע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' רות מאיר (פורסם במאגרים המשפטיים).

בהתחשב בדוגמאות אלה ובאחרות אליהן מפנה ב"כ הנתבע, ובנסיבות התיק על הראיות שהוצגו ברכיב זה, נראה כי יש מקום להעמיד את הפיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל על סך של 300,000 ₪. בהתחשב בכך הדרישה שהופנתה למבטחת העולה על 450,000 ₪, בוודאי הולמת ואף למעלה מכך.

רכיב הניכוי

על עניין זה לא נשמעה מחלוקת של ממש. מכל מקום, לא הובאה חוות דעת אקטוארית אחרת שונה מזו שהוגשה על ידי הנתבע וששימשה בזמנו כבסיס להתדיינות הצדדים.

בהתאם לחווה"ד ולנתוני התיק מהפיצוי יש לנכות תשלומים אלה:

תשלומי מבטחים בסך 986,817 ₪

מל"ל: 447,469 ₪ + 45,771 ₪

סה"כ הסך של 1,480,057 ₪

כמו כן, ואף כי הדבר לא היה ידוע באותו מעמד, לא הוכחש שיש להפחית גם מענק פטירה בסך של 100,000 ₪ אותו אישרה התובעת שקיבלה ממבטחים (עמ' 33 לפרוטוקול ש' 25).

סה"כ, אם כן, מהסכום לפיצוי יש לנכות סך של 1,580,057 ₪.

את התחשיב עצמו ניתן לערוך כחישוב על בסיס תביעת העיזבון או כתביעת תלויים.

כאמור, בדברי ב"כ הנתבע הוספת הנזק של אובדן התמיכה לתביעת העיזבון לא היה מקובל באותם מועדים (ראה בהקשר זה ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חנא כרכבי פורסם במאגרים המשפטיים).

הן בתביעה והן בסיכומים לא פרטו התובעים את אופן עריכת החשבון אלא הסתפקו בציון סכומים בלבד.

בחנתי את הסכומים ואת חישובם כפי שביצעה אותם ב"כ הנתבע נכון ל - 12/04 - מועד עריכת החישוב (ח/23), ועל יסוד קביעותיי דלעיל, אני מקבלת באופן מלא את התחשיב שערכה בסיכומיה.

עיון בתוצאות מעלה כי תביעת התלויים גבוהה יותר כאמור בעדותו של עו"ד עראף. לפיכך, ובהתאם לכלל שנהג בפסיקה של "הגבוה מבין השניים" בדין נשלחה דרישה בהתאם לתחשיב זה ולא לזה של העזבון (ראה ע"א 2376/93 לעיל וכן 4641/06 לעיל).

אשר לתביעה להשבת שכר הטרחה

תביעה זו מצאתי לקבל.

אין חולק כי בבסיס היחסים מונח הסכם שכר טרחה עליו חתומה התובעת, ולפיו זכאי הנתבע בגין עבודתו לשכר טרחה בגובה של 10% מכלל התגמולים שיקבלו התובעים.

ההסכם מפרט כי מדובר בסכום הכולל אשר יתקבל מחברת הביטוח, מהמוסד לביטוח לאומי וממבטחים, בהתאם לתחשיב אקטואר שהוכן על ידי חברת הביטוח.

יוער, כי בהתחשב בסכום הכולל של אותו פיצוי לכאורה ובהתאם להסכם, לנתבע הזכות לגבות שכר אף גבוה בהרבה מזה שנגבה הלכה למעשה.

חרף האמור, יש להתערב בשכר הטרחה.

עיון בהסכם שכר הטרחה מעלה כי למעשה עסקינן בשכר טרחה המותנה בתוצאות (כמקובל בענף הנזיקין).

על שכר טרחה כזה נאמרו בהקשר דומה בפסיקה דברים אלה:

"לא בכדי קבע בית משפט זה בע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס, פ"ד מז(5) 114, 123-122 (השופט ד' לוין), כי "כאשר מדובר בשכר טרחה מותנה - יש לתת לכך ביטוי מפורש מראש, בהסכם שבין הצדדים". אכן, שכר טרחה מותנה בתוצאות הוא אחת השיטות המקובלות לקביעת שכר טרחה; על פי סעיף 84(א) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 הוא אסור במשפט פלילי, אך לא נאסר "במשפט שאינו פלילי" (סעיף 84(ב)); ראו סקירת הנושא ברשימתו - מעט המחזיק את המרובה של סגן הנשיא (בדימוס) שלום ברנר "שכר טרחה מותנה בתוצאות - Contingent Fee", בדלתיים פתוחות, בטאון לשכת עורכי הדין בחיפה, גליון 6 (נובמבר-דצמבר 2004), 21-20. ראוי ליתן אל לבנו, כי למטבע שכר הטרחה המותנה שני צדדים; מחד גיסא התקוה להגיע לתוצאה שבעקבותיה ישולם שכר טרחה, ומאידך גיסא, למשל, עורך דין המייצג תובע שלא נפסקו לו פיצויים (בין אם נדחתה התביעה או הסכום נבלע בדמי הביטוח הלאומי), אינו רשאי לתבוע מן הלקוח שכר טרחה (עט ואתיקה 28, ניסן תשנ"ג - מרץ 1993), וכאשר זכיה בוטלה בערעור יש חובה להחזיר שכר טרחה שנגבה בעקבות הזכיה (שם 15, אייר תשנ"א - אפריל 1991). דברים אלה משליכים מטבעם על אפיונו של מוסד זה של שכר הטרחה המותנה" רע"א 4723/05 עו"ד שלמה לוי נ' יהונתן ברוש (פסק הדין פורסם במאגרים המשפטיים).

אף שקבעתי לעיל כי אין לקבל טענותיה של התובעת כי לא קיבלה הסברים מספיקים אודות המסמכים עליהם הוחתמה, לא ברור די הצורך כי גם הסכם שכר הטרחה בא בין מסמכים אלה.

עיון בהסכם שכר הטרחה מעלה כי לא נקוב בו מועד החתימה, ואף לא הסכום לתשלום. לכאורה, מותנה השכר בפיצוי שייפסק, ואולם למעשה במועד ההחתמה לא כך הוא הדבר באופן מפורש. לנקודה זו אדרש בהמשך.

בתצהירו, טען הנתבע כי ההסכם נחתם במהלך הטיפול בעניינה של התובעת וילדיה ולפני אישור התביעה. ואולם, מועד לא ננקב בתצהיר ואף לא המועד בקרוב.

אף התובעת לא ציינה בתצהירה את המועד בו נחתם הסכם שכר הטרחה. יחד עם זאת, מפנה בא כוחה בסיכומיו לניסוחו של ההסכם, ממנו עולה כי בודאי נחתם לאחר תחילת הטיפול בענייני התובעת, ואף ככל הנראה בסופם. זאת, בהתחשב בכך שההסכם מזכיר את תחשיב האקטואר שהוכן כבר וכן את הפיצוי מחברת הביטוח, אף כי סכום הפיצוי לא ננקב.

בנסיבות אלה טוענת התובעת כי הוחתמה על הסכם שכר הטרחה תוך הטעיה ומרמה, ניצול מצוקה וניצול יחסי האמון ששררו בין הצדדים.

מתוך ההסכם מתברר, כי במועד החתמת התובעת כבר היה ידוע לנתבע בקרוב סכום הגמלאות הכולל, שכן הוא מציין כי בסיס השכר שייגבה מהגופים המוסדיים הינו תחשיב האקטואר שהכינה חברת הביטוח. משמע השכר בחלקו העיקרי אף הוא ידוע, ושוב אין המדובר בהסכם שכר טרחה מותנה כפשוטו, אשר קביעתו קשורה בתוצאה סופית שאינה ידועה.

לפיכך, במועד זה היה עליו, למען הגילוי הנאות ועל מנת שלא להטעות, לכתוב ברורות בהסכם את הסכום המינימלי (10% מהגמלאות) או לחילופין להעמיד את התובעת על הסכום שיהיה עליה לשלם עם תום ההליך. חרף האמור, בחר הנתבע לנקוט בהסכם בלשון חשבונאית לתיאור השכר, וככזו יש בה כדי להטעות.

אין לפניי כל עדות מתוך ההסכם עצמו כי הונח לפני התובעת תחשיב האקטואר על מנת שתוכל לעמוד על סכום השכר, או כי הנתבע הציגו בפני התובעת במועד כלשהו אחר.

הנתבע עצמו נמנע מלהתייחס בתצהירו לפרטים הנוגעים להבהרת סכום שכר הטרחה לתובעת, ורק הבהיר בהסכם עצמו כי ההסכם הוקרא לה וכי הבינה תוכנו. כאמור, בכך לבד אין די.

הסכום הנגזר מהגמלאות הינו סכום נכבד, והתובעת זכאית הייתה להתלבט ולשקול כאשר הסכום בפניה לחתום או לא לחתום על ההסכם.

עדות להעדר הסכמה והבנה מצידה של התובעת בכל הנוגע לסוגיית שכר הטרחה מצויה בדברי גדעאן,ולפיהם התעורר ויכוח בין הצדדים בכל הנוגע לשכרו של התובע בפגישה שקיימו, וכי הוא עצמו התערב בעניין לבקש את הפחתתו.

זאת ועוד, בת"א (מחוזי חיפה) 775/08 איאד חוסין נ' עו"ד בסטוני חסאן מפי כב' השופט עמית (פורסם במאגרים המשפטיים):

"לכך יש להוסיף שלא מקובל בתביעת נזיקין כי עורך הדין יקבל, בנוסף לשכר טרחתו בהליכי בית משפט, שכר טרחה עבור הליכים מול המל"ל. ככלל, מקובל שעורך הדין המטפל בתביעה בבית המשפט נוטל על עצמו גם את הטיפול בענייני המל"ל."

חרף הסכם שכר הטרחה וכפי שיובהר להלן, מקרה זו בוודאי אינו חורג מהמקובל.

התובעת טוענת כי פעולות הנתבע, ככל שנעשו כלפי הגופים המוסדיים, נעשו כהושטת עזרה לה ולילדיה, מפאת קרבת המשפחה בין הצדדים.

טענה זו לא קרסה תחתיה. הן מהטעם שלא הוצג ייפוי כוח עליו חתמה התובעת והן מחמת שאין בהסכם שכה"ט מועד ללמד מתי הוסכם כי פעולות אלה טעונות תשלום שכר.

אכן, עיון בנספחים שונים של תצהיר הנתבע מלמד כי הנתבע נרשם כמייצג את התובעת. ואולם, משלא הוצג ייפוי כוח מפורש, שאז ניתן לקבל את גרסת התובעת כי הסכמת הצדדים הייתה שהנתבע יגיש לה בהליכים אלה עזרה במסגרת הטיפול בתביעה כלפי המבטחת, ולאו דווקא ייצוג משפטי הכרוך בתשלום.

יתרה מכך, מנספחי התצהיר מתברר, כי למעט מילוי טפסי תביעה להשלמת הכנסה ותביעה לקצבת שארים, לא בוצעו באמצעות הנתבע פעולות נוספות בכתב הקשורות לביטוח לאומי, ולמעט פניה אחת מצידו למבטחים לצורך בירור פרטים לבקשת האקטואר של המבטחת, אין תכתובת נוספת גם עמה.

לדברי התובעת (סעיף 5 לתצהיר), הנתבע אכן לא נתבקש לפעול מול מבטחים והיא עצמה טיפלה בענין זה.

ראה בהקשר זה אישורה המפורש של הגב' גובראן, כי התובעת לא הייתה מיוצגת על ידי איש בכל הנוגע לפיצויי הפיטורין ותשלום הפנסיה ממבטחים מול בית החולים (ת/1).

טענת הנתבע כי ליווה את התובעת למוסד לביטוח לאומי, מילא טפסים, הגיש בקשות ושלח דרישות, לא בהכרח חורגת מדפוס היחסים עליו מעידה התובעת, ומכל מקום, פעולות אלה לא גובו במסמכים בכתב.

ראיה לעובדה כי הנתבע נכון היה להגיש עזרה לתובעת כדוד, מצויה גם בכך שהנתבע טיפל גם במסמכים הקשורים לשחרור גופת המנוח מבית החולים, התייצב בבית המשפט לבקשת המשפחה להשמיע התנגדותה לנתיחת הגופה וטיפל מול משרד הפנים בהנפקת תעודת פטירה. בגין אלה לא ביקש שכר כלל.

לסיכום על יסוד האמור לעיל, בהתאם להלכה הפסוקה ולפי שלא בוצעה כל פעולה כלפי הגורמים המוסדיים, מתקבלת תביעת התובעת ברכיב זה.

בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977, רשאי הנתבע בגין הליך זה לגבות 8% בלבד מסכום הפיצוי. סכום הפיצוי שנתקבל מאת חברת הביטוח עמד על 260,000 ₪. לסכום זה, בהעדר מחלוקת ונוכח מועד תשלומו יש להוסיף מע"מ בשיעור של 17%.

נוכח האמור שכרו מסתכם בסך של 24,336 ₪. את יתרת הסכום שגבה הנתבע בתוספת ריבית והצמדה נכון ליום 1.7.2005 (מועד משלוח הקבלה למבטחת), ובסה"כ הסך של 94,343 ₪ עליו להשיב לתובעים.

סוף דבר

התביעה ברכיב הרשלנות נדחית, התביעה להשבת שכר מתקבלת בחלקה.

לפי שעיקר התביעה נדחה, ובהתחשב באגרת המשפט ששולמה ושאת חלקה היחסי יש להשית על הנתבע, אני מחייבת את התובעים בהוצאות הנתבע כולל שכ"ט ב"כ בסך של 10,000 ₪.

ניתנה היום, י"ח טבת תשע"ב, 13 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סמר יוסף
נתבע: עו"ד מוסא נסאר
שופט :
עורכי דין: