ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין י. ב. נגד מ. ב. :

תמ"ש (באר-שבע) 8101-00

י. ב.

נ ג ד

מ. ב.

בית משפט לענייני משפחה בבאר-שבע

כב' השופטת גאולה לוין

 

בשם התובע - עו"ד ישראל מרק

בשם הנתבעת - עו"ד הדס יפרח-זנו

פסק דין

לפני שתי תביעות בענייני ממון ורכוש בין בני זוג, שדרכם המשותפת הסתיימה.

התביעה האחת (תמ"ש 8101/00( היא תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים של הצדדים ובתכולת הדירה, אותה הגישה האשה, גב' מ. ב. (להלן: "האשה").

התביעה השניה (תמ"ש 8102/00) היא תביעה כספית ע"ס 354,862 ₪ ותביעה לשיתוף בחובות, אותה הגיש הבעל, מר י. ב. (להלן: "הבעל").

רקע והליכים

1. בני הזוג נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1986. מנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים, ילידי 1986; 1988 ו- 1994.

הצדדים הינם בעלים בחלקים שווים של דירה ברח' XXXXX בXXX, בה התגוררה המשפחה (להלן: "הדירה"). על הדירה רובצת משכנתא.

הבעל ניהל חשבון בנק בבנק אוצר החייל, אליו הופקדה משכורתו וגמלתו מצה"ל וממנו שולמו, באמצעות הוראות קבע, המשכנתא והוצאות החזקת הבית.

ביום 2.9.2002 נעצר הבעל בחשד לביצוע עבירת אינוס. הוא נשפט לשמונה שנות מאסר, אותן סיים לרצות במאי 2010. אין חולק כי עם מעצרו הפקיד הבעל בידי האשה את כרטיס האשראי שלו. בספטמבר 2003 צורפה האשה לחשבון הבנק של הבעל בבנק אוצר החיל. עם צירופה לחשבון ולאחר שהחלה לעבוד נהגה גם האשה להפקיד את משכורתה לחשבון הבנק המשותף.

לאחר המעצר נטל הבעל, ביום 1.7.2003, הלוואת היוון מצה"ל בסך של כ- 235,000 ₪. כספי ההלוואה הופקדו בחשבון המשותף בבנק אוצר החיל.

2. בשנת 2006 עלו יחסיהם של הצדדים על שרטון ומאוגוסט 2006 חל ביניהם נתק. בנובמבר 2006 פתחה האשה חשבון בנק משלה והעבירה אליו את משכורתה. הבעל החל להעביר את קצבתו החודשית מצה"ל לחשבון אמו. בינואר 2007 הגישה האשה תביעה לגירושין בבית הדין רבני.

3. ביום 22.6.2008 הגישה האשה תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים ובתכולת הדירה (תמ"ש 8101/00). היא ביקשה להורות על פירוק השיתוף בדרך של מכירת הדירה וחלוקת התמורה בחלקים שווים.

הבעל, בכתב הגנתו, התנגד לפירוק השיתוף בדירה. הוא טען כי לבני הזוג בן שהינו קטין, וכי בטרם יפורק השיתוף על האשה להראות כי מדורו של הקטין מובטח. הוא הוסיף וטען כי כל רצונה של האשה הוא ליטול לעצמה את תמורת הדירה תוך התחמקות מנשיאה והשתתפות ביתר החובות אשר צברה האשה לבעל ולצדדים שלישיים בזמן שהותו מאחורי סורג ובריח, ואשר עולים על חלקה של האשה בדירת המגורים. עתה, משכילתה את כל הכספים, היא מבקשת לטענתו גם לזרוק אותו לרחוב. הבעל טען גם כי אין כל דחיפות בפירוק השיתוף בדירה, שכן הוא צפוי להשתחרר ממאסר רק במאי 2010. הוא ביקש לעכב את פירוק השיתוף לפחות עד לשחרורו ממאסר, ובדרך זו גם להבטיח מדורו של הקטין.

4. בד בבד הגיש הבעל "תביעה כספית בסך 354,862 ₪ ושיתוף בחובות". הבעל טוען בתביעה כי מיד עם מעצרו בשנת 2002 הוא הפקיד בידיה של האשה כספים רבים ואת כרטיס האשראי שלו, ואף צירפה לחשבון הבנק האישי שלו, מתוך הבנה כי מאחורי סורג ובריח לא יתאפשר לו לנהל ענייני הכספים וכלכלת הבית. לטענת הבעל, האשה ניצלה לרעה את האמון שניתן בה ובמהלך שהייתו של הבעל בכלא החלה להעלים מאחורי גבו של הבעל את כל החסכונות והכספים המשותפים ואף יצרה חובות אצל צדדים שלישיים, בהם היא מבקשת כי הבעל יישא לבדו. לטענת הבעל, הדבר התברר לו בחודש אוגוסט 2006, כאשר ביקש מהאשה 5,000 ₪ לצורך הכנת חוות דעת פסיכולוגית וזו סרבה בטענה ש"אין כסף". לדבריו, הוא פנה לבנק ונדהם לגלות כי החשבון רוקן. לטענתו, מדוחות עובר ושב של חשבון הבנק עולה כי האשה רוקנה את חשבון הבנק באופן שיטתי, באמצעות משיכות מזומנים, רכישות בכרטיסי אשראי, משיכות שיקים ושבירת חסכונות.

לטענת הבעל, האשה עשתה שימוש בכספים המשותפים למטרות זרות שאינן קשורות למשק הבית המשותף ולאחר מכן יצאה מהחשבון המשותף והחליטה שברצונה להתגרש. לטענתו, האשה העלימה או הבריחה 126,000 ₪ במזומן, לפי הפירוט הבא:

25,000 ₪ במזומן שהיו בבית;

15,000 ₪ במטבע זר במזומן שהיו בבית;

35,000 ₪ שאם הנתבע העבירה לתובעת;

39,000 ₪ בגין כספים שחבו בעלי חוב לנתבע ושולמו במזומן לתובעת;

7,000 ₪ בגין דמי שכירות מונית של הנתבע ששולמו לתובעת;

5,000 ₪ שקיבלה האשה ממר שי מלול.

בנוסף טוען הבעל כי האשה העלימה את כספי הלוואת ההיוון בסך 235,000 ₪.

כמו כן, על פי הנטען, מיוני 2003 עד לנובמבר 2006 משכה האשה במזומן סך כולל של 290,960 ₪ והשתמשה בכרטיסי אשראי בהיקף של 202,765 ₪.

הבעל מוסיף וטוען כי מהסך הכולל של הכספים, המגיע ל- 854,725 ₪ הוצא סכום של 120,000 ₪ לטובת ניהול ענייניו המשפטיים (הפליליים), וסכום נוסף של 25,000 ₪ בגין "הפקדות קנטינה". לאחר הפחתת סכום זה מתקבל סך של 709,725 ₪, אשר במחציתו מבקש הבעל לחייב את האשה. הבעל מדגיש כי משיכות כספים אלה היו בנוסף לתשלום הוצאות החזקת הבית באמצעות הוראות קבע מהחשבון המשותף.

בנוסף טוען הבעל כי על האשה לשאת מחצית החובות הבאים:

חוב לחברת בזק בקשר לדירת המגורים;

חוב למשכנתא העומד על כ- 25,000 ₪;

חוב להלוואת ההיוון. לטענת הבעל, ההחזר החודשי נע בין 1,500 ל- 1,800 ₪ וזאת עד ל- 6/2029 והסך הכולל להחזר הלוואת ההיוון הוא כ- 450,000 ₪.

5. האשה טענה מנגד, בכתב הגנתה, כי עם כניסתו של הבעל לכלא היא נותרה לבדה כאשר עול הקטינים, כלכלתם וניהול הבית המשותף מוטל על כתפיה בלבד. לדבריה, לאחר כניסת משכורתו של הבעל ובניכוי הוצאות ההלוואה היה נותר בחשבון סך של כ- 3,500 ₪ בלבד, אשר מהם התכלכלה האשה וניהלה את הבית. האשה לא קיבלה מזונות בעבור שלושת ילדיה אלא הזינה וכלכלה אותם מהסכום שנותר בחשבון הבנק, כאשר הכול מנוהל בתיאום עם הבעל.

האשה מודה כי לחשבון הבנק נכנסה הלוואת היוון וכן כי קיבלה סך של 7,000 ₪ בגין דמי שכירות מונית וסך של 5,000 ₪ ממר שי מלול. מסכום הלוואת ההיוון שולמו, לטענתה, 130,000 ₪ לעו"ד סוזי שלו עבור הטיפול המשפטי בבעל וכ- 30,000 ₪ שימשו ל"הפקדות קנטינה".

האשה טענה עוד כי לבעל היו כספים רבים אותם העביר לחשבון אמו, כאשר בחודש מרץ 2007 העביר סך של 44,000 ₪ לחשבון האם. הבעל צירף את האשה לחשבונו אך עשה זאת בפיקוח מלא אל מול הבנק, הן טלפונית והן ע"י מכתב שנכתב לפקיד הבנק דאז.

6. בתום קדם משפט, שהתקיים ביום 14.6.2009 בפני כב' השופט טפרברג, הבהיר בית המשפט כי:

"הנטל להוכחת התביעה הכספית מוטל על [הבעל] ולא ניתן להסתפק ב"זריקת סכומים" בלבד. על [הבעל] להראות:

"א. מהם הסכומים שהעביר או שהועברו ל[אשה] ממקורות השייכים לו.

ב. מהם ההוצאות שלדעתו צרכו בני הבית לצרכיהם ולצרכי הוצאות המדור והמשכנתא במהלך תקופה זו.

ג. מה עלות דמי הטיפול שלדעתו מגיע לאם בגין התקופה בה שהה במאסר.

ד. מהם התשלומים ששולמו לעורכת הדין, אם שולם, שטיפלה בו בענייניו הפליליים.

ה. ההוצאות שלהם הוא נדרש ואשר שולם עבורו בעת שהותו במעצר.

ו. הוצאות ותשלומים ששילמה [האשה] ו/או עשתה בהם שימוש שלא לצרכים הנוגעים למשפחה".

התביעה הכספית נקבעה להוכחות תוך מתן הוראות לעניין תצהירי עדות ראשית.

7. לגבי התביעה לפירוק שיתוף, בית המשפט (כב' השופט טפרברג בהחלטה מיום 3.12.2009) קבע כי "לכאורה אין כל מניעה להורות על פרוק שיתוף דירת המגורים כבר עתה, בניתוק מתביעתו של [הבעל] לאחר שזה הצהיר במפורש כי אין בכוונתו ליתן גט ל[אשה] אם לא לא תקבל את תנאיו". יחד עם זאת, מאחר שהבעל הצהיר בפני בית המשפט כי עם שחרורו מהכלא אין בכוונתו להיכנס לדירת המגורים וכי ישתף פעולה עם מכירתה, בית המשפט לא ראה מקום להורות באותה עת על מכירת הדירה, וזאת במטרה לקדם את עניינם של הצדדים לפתרון סופי ביניהם. באותו דיון הצהיר הבעל כי לא ייתן גט לאשה עד שלא יתקבלו התנאים שלו בענייני ממון ורכוש. על יסוד הסכמתו של הבעל ניתן צו מניעה האוסר עליו להיכנס לדירת המגורים וזאת עד למכירתה. באותה החלטה הבהיר בית המשפט כי בית המשפט אינו יכול לדון בתביעה הכספית שהגיש הנתבע טרם גירושיו או הסכמתו ליתן הגט. מאחר שהנתבע הצהיר כי עם שחרורו ממאסר יישתף פעולה עם מכירת הדירה, לא ראה בית המשפט מקום להורות על מכירת דירת המגורים. כן הורה בית המשפט לאשה לארגן את מטלטליו של הבעל ולמסרם לגורם מטעמו, כאשר עם ביצוע הנ"ל הוסדר נושא חלוקת המטלטלין.

להשלמת התמונה יצויין כי בשנת 2010 הצדדים התגרשו.

8. בתצהיר עדותו הראשית הבעל חזר על דבריו כי בתקופת שהייתו בכלא האשה העלימה מאחורי גבו את כל החסכונות והכספים המשותפים שנצברו, ולצד זה יצרה חובות אצל צדדים שלישיים, אותם היא מבקשת להטיל לפתחו בלבד. הבעל הציג מכתבי דרישה מצה"ל משנת 2008 ומשנת 2009, לפיה הוא נדרש להשיב את כלל המשכורות החודשיות ששולמו מיום מאסרו, משום שעל פי כללי הצבא, הוא אינו זכאי לתשלום גמלה בתקופת המאסר.

הבעל הצהיר כי לאחר הנתק עם האשה בחודש אוגוסט 2006 פנה לסניף הבנק וביקש דוחות עובר ושב מהם גילה כי מיום מעצרו, באופן עקבי ושיטתי, רוקנה האשה את חשבות הבנק, הן באמצעות משיכות מזומנים, הן באמצעות רכישות בכרטיסי אשראי, הן באמצעות משיכת שיקים והן באמצעות שבירת פקדונות וחסכונות. לטענתו, מעת מעצרו ועד נובמבר 2006 עשתה האשה שימוש בכספים המשותפים למטרות זרות שאינן קשורות למשק הבית המשותף.

בתצהירו חזר הבעל על פירוט הכספים שלטענתו העלימה האשה (126,000 ₪ מזומן שהיו בבית; הלוואת היוון 235,000 ₪; משיכות מזומן מהבנק 290,960 ₪; משיכות בכרטיס אשראי 202,765 ₪ ובסך הכל 854,725 ₪).

לטענת הבעל כלל הכספים בהם עשתה האשה שימוש הם מעבר לקצבה החודשית מצה"ל, בה היה די והותר למילוי כל צרכי משק הבית.

הבעל מצהיר כי ממוצע השתכרות הצדדים בתקופה הרלוונטית היה 5,968 ₪ לחודש בעוד ההוצאה החודשית הממוצעת הייתה 21,811 ₪ לחודש. לשיטתו, רמת הוצאות כזו אינה יכולה לשקף רמת ההוצאות החודשית של משק הבית של הצדדים אלא הלך מכוון ושיטתי להברחת כלל כספי המשפחה.

בנוסף לחיובה של האשה בתשלום כספים לבעל מבקש הבעל להצהיר כי כלל החובות שלו, לרבות חוב לחברת בזק, חוב למשכנתא וחוב לצה"ל, הם חובות משותפים בהם צריכים בני הזוג לחלוק בחלקים שווים.

לתצהירו צרף הבעל תדפיס תנועות בחשבון הבנק לשנים הרלוונטיות, המלמד על המשיכות להן הוא טוען.

הבעל צירף גם תצהיר של אמו, גב' יפה ב., המצהירה כי במהלך חודש נובמבר 2006 העביר הבעל את קצבתו החודשית מצה"ל לחשבון הבנק שלה ועל כך שבתקופה בה היה במאסר העבירה לאשתו סך של 35,000 ₪ במזומן.

9. האשה בתצהיר עדותה הראשית הצהירה כי בסמוך למעצרו של הבעל ועל פי בקשתו, שכרה את שירותיה של עו"ד סוזי שלו לייצוג את הבעל בהליך הפלילי. לדבריה, הבעל סיכם עם עו"ד שלו כי התשלום יבוצע במזומן ולכן אין לה קבלות על התשלום. לפני כל דיון היא נדרשה לשלם כספים לעו"ד שלו, שאלמלא כן לא הייתה מופיעה לדיונים. עו"ד שלו דרשה מהבעל עבור המשך הטיפול בעניינו סך של 130,000 ₪ ולנוכח דרישה זו נלקחה הלוואת ההיוון מצה"ל.

התובעת הצהירה כי הבעל ייפה את כוחה לפעול בחשבון הבנק. הדבר נעשה במהלך דיון בבית המשפט, כאשר מנהל הבנק הגיע להחתים את מסמכי ייפוי הכוח. לדבריה, היא צורפה לחשבונו של הבעל בדצמבר 2003. עד אז היה הבעל שותף פעיל בחשבון והיה נותן הוראות טלפוניות לבנקאי.

האשה הצהירה כי שימשה עבור הבעל כצינור מקשר בינו לבין עורכת דינו ובינו לבין הבנק וביצעה, על פי הוראותיו, כל מה שביקש ממנה. ביום בו הוציא אותה הבעל מהחשבון היא סילקה יתרת חובה של 15,000 ₪.

האשה הצהירה עוד כי במסגרת הנסיון לשחרר את הבעל לחלופת מעצר היא לוותה ממר בבר מלכה 10,000 ₪ אך משלא שוחרר הבעל בסופו של דבר, היא החזירה למר בבר מלכה את הכספים. האשה מודה כי קיבלה סך של 7,000 ₪ עבור שכירות של המונית וסך של 5,000 ₪ ממר שי מלול שהיה חייב כספים לבעל. מנגד היא מכחישה כי קיבלה כספים מאמו של הבעל. לדבריה, בינואר 2007 העביר הבעל לאימו סך של 44,250 ₪.

לדברי האשה, טרם מעצרו שימש הבעל כמלווה בריבית. עוד הצהירה האשה כי משך 5 שנים בהן היה הבעל במאסר היא תמכה בו, נסעה לבקרו בבתי כלא שונים ברחבי המדינה כשהיא נוטלת עימה את הקטינים אותם הייתה צריכה לפצות בפיצוי חומרי כדי שיסכימו לביקור. בעת הביקורים היא נהגה, לדבריה, להפקיד לבעל קנטינות בסכומים שונים ולרכוש עבורו מוצרי הגיינה, מזון, טלכרד והלבשה. במשך כל אותה תקופה היא גם דאגה לכלכלת הבית והקטינים.

10. בסיכומיו הודיע הבעל כי עתה, עם שחרורו מהכלא וגירושיהם של הצדדים, הוא מסכים לפירוק השיתוף בדירה. הבעל סבור כי יש ליתן בידי הצדדים האפשרות למכור את בית המגורים בעצמם, ללא גרימת הוצאות נוספות בגין מכירת בית המגורים, וזאת לתקופה של שלושה חודשים לפחות, אשר לאחריה - באם לא תימכר הדירה מכל סיבה שהיא - ימונו באי כוח הצדדים ככונסי נכסים למכירתה. הבעל סבור כי יש ליתן בידו זכות קדימה לרכוש את חלקה של האשה בדירת המגורים, לאחר כיסוי חלקה בחובות הבית למשכנתא, לצה"ל לטלפון וכד' ולאחר קיזוז הכספים שאותם היא צריכה להשיב לו לטענתו, בסך של 354,862 ₪.

דיון והכרעה

השבה ושיתוף בחובות

11. אפתח בתביעת הבעל. תביעה זו נחלקת לשני חלקים: האחד, דרישה להשבת סך של 354,862 ₪ אותם הבריחה האשה על פי הנטען. השני, דרישה להצהיר כי האשה חבה במחצית מכלל החובות בהם חב הבעל.

אומר מיד כי אין בידי לקבל את תביעת הבעל להשבת כספים. הבעל אמנם הציג נתונים לפיהם במהלך התקופה בה היה נתון במאסר, שעה שהאשה פעלה בחשבון הבנק של הצדדים, הוצאו מחשבון זה כספים בהיקף משמעותי. בתקופה זו נכנסו כספים לחשבון משלושה מקורות: הלוואת היוון מצה"ל, גמלה חודשית של הבעל מצה"ל ומשכורת האשה. האשה לא סתרה את הנתונים המספריים שהציג הבעל ביחס לחשבון הבנק, שהתבססו על תדפיסי תנועות בחשבון הבנק.

לגבי כספים אחרים להם טען הבעל (שאינם בחשבון הבנק), האשה הודתה כי קיבלה לידיה 7,000 ₪ עבור רשיון מונית ו- 5,000 ₪ ממר שי מלול. האשה הכחישה כי הגיעו לידיה כספים נוספים. על יסוד התשתית שהוצגה בפניו, אין בידי לקבוע כי התקבלו לידי האשה כספים כלשהם מעבר לכספים שבקבלתם הודתה האשה. נטל ההוכחה לעניין זה היה מוטל על הבעל (ר' החלטה מיום 14.6.2009) והוא לא עמד בו.

מכל מקום, אף בהנחה שהיו בידי האשה כספים נוספים מלבד הכספים שבחשבון הבנק והכספים שהודתה בקבלתם, העובדה כי הגיעו לרשותה של האשה כספים בהיקף ניכר במהלך תקופת מאסרו של הבעל וכי היא השתמשה בכספים אלה, אין די בה כדי להוכיח כי האשה הבריחה כספים אל מחוץ לתא המשפחתי.

יש לזכור כי עם מעצרו של הבעל בספטמבר 2002 נאלצה האשה לגדל לבדה את שלושת ילדיהם הקטינים של בני הזוג. האשה נדרשה לתשלומי משכנתא והוצאות החזקת הבית. כן היה עליה לדאוג לכלכלתם ולכל צרכיהם של הקטינים, כמו גם כלכלתה וצרכיה שלה עצמה. האשה לא קיבלה מהבעל מזונות בעבור שלושת הקטינים. היא הזינה וכלכלה אותם מהכספים שהיו בחשבון הבנק, דהיינו מה שנותר מהלוואת ההיוון, הגמלה של הבעל ומשכורתה שלה. יש לזכור כי בתקופת המאסר הייתה על הבעל חבות על פי דין לזון את הקטינים. הדעת נותנת שאלמלא הופקדו בחשבון כספים ששימשו למזונות הקטינים הייתה מוגשת תביעה נגד הבעל לחייבו לעשות כן.

האשה גם שילמה, מתוך כספים אלה, עבור הטיפול המשפטי בהליך הפלילי שהתנהל נגד הבעל. הבעל בעדותו סיפר כי שכר את שירותיה של עו"ד שלו לייצגו בהליך הפלילי. שכר טרחתה עמד על כ- 25,000 - 30,000 דולר. את הכספים שילמה האשה, כאשר לפני כל דיון בהארכת מעצר שולם 5,000 ₪ על חשבון התיק. הכספים שימשו גם להפקדות קנטינה עבור הבעל. הבעל העריך את הסך הכולל של ההפקדות בכ- 25,000 ₪. האשה העריכה אותן בכ- 30,000 ₪. יצוין כי הבעל טען שיש לו תדפיס של הקנטינות ויחד עם הביקורים הסכום הוא 25,000 ₪, אך הוא לא הציג לבית המשפט תדפיס של הקנטינות.

כשנשאל הבעל לאן הלכו הכספים שחשבון הבנק הוא אמר שאינו יודע בדיוק (פרוט' מיום 11.7.2010, עמ' 4, ש' 21). הוא גם אישר שהילדים ניזונו מהכספים שהיו בחשבונו בבנק אוצר החיל (פרוט' מיום 11.7.2010, עמ' 4, ש' 29).

הבעל גם אישר שהאשה הייתה מגיעה אליו לביקורים בבתי הסוהר ומביאה לו דברים אישיים שרכשה עבורו. באחת הפעמים היא אף רכשה עבורו טלוויזיה שעלתה, לדברי הבעל, 680 ₪.

12. נמצא, כי הכספים שהיו ברשות האשה שימשו למחייתם של האשה והילדים משנת 2002, שעה שהבעל נכנס לכלא ועד אמצע שנת 2006, אז פרץ המשבר בין הצדדים ונערכה ביניהם הפרדה כלכלית. במשך אותן שנים שימשו הכספים גם לצרכיו של הבעל, שכללו ייצוג משפטי, ביקורים והפקדות קנטינה. תשלומי המשכנתא שהופקדו מחשבון הבנק שימשו הן עבור מדור לאשה ולקטינים, והן להשבחת הנכס ההוני, השבחה שגם הבעל נהנה ממנה.

דומה כי הבעל אינו חולק על כך שהכספים שימשו, בין היתר, למחייתם של האשה והקטינים. אך לטענתו הוציאה האשה 21,811 ₪ בממוצע לחודש, הוצאה שאינה יכולה לשקף את רמת ההוצאות החודשית של משק הבית של המשפחה.

תחשיביו של הבעל אינם נהירים לי. לא ברור כיצד הגיע לנתון כי ההוצאה החודשית עמדה על 21,811 ₪ בממוצע. דומה כי הבעל מערבב בתחשיביו הכנסות והוצאות. אותם כספים נספרים על-ידו פעמיים - פעם אחת כהכנסה ופעם שנייה כהוצאה. כך למשל, מצד אחד הוא כולל בתחשיב את הלוואת ההיוון. מהצד האחר הוא כולל בתחשיב משיכות במזומן ובאשראי. המשיכות הם של כספים שהתקבלו, בין היתר, מהלוואת ההיוון ומהקצבה החודשית. מכאן שבפועל, כאשר הבעל כולל בתחשיביו את המשיכות מהחשבון, הוא מכליל בו את הקצבה החודשית ואת הלוואת ההיוון. כמובן שלא ניתן לספור אותם כספיים פעמיים - פעם אחת בצד ההכנסות ופעם שנייה בצד ההוצאות, מבלי שהדבר יעוות את התחשיב.

יש לזכור גם כי ההפקדות לחשבון הבנק ממנו נמשכו אותם כספים כללו גם את משכורותיה של האשה.

13. על פי הנתונים שהציג הבעל בתצהיר עדותו הראשית, אותם סיכם בטבלה, נמשכו מהחשבון בחודשים 6/03 עד 11/06 290,960 ₪ במזומן; 202,765 ₪ בכרטיסי אשראי; 25,155 ₪ תשלומי משכנתא; 8,685 ₪ תשלומי עירייה; 17.437 ₪ תשלומים לבזק ולחברת חשמל; 10,091 לביטוחים ושירותי בריאות. הסכום הכולל עומד על 555,093 ₪. מסכום זה יש להפחית 130,000 ₪ שהוצאו במזומן לטובת הייצוג המשפטי של הבעל ו- 25,000 ₪ להפקדות קנטינה, כך שהסכום שנותר עומד על כ- 400,000 ₪. הטבלה מתייחסת לתקופה של שלוש וחצי שנים, כך שהסכום החודשי הממוצע עומד על כ- 9,500 ₪.

אין בידי לומר כי מדובר בסכום כה גבוה, עד שאין זה מתקבל על הדעת כי שימש כולו לצרכי החזקת הבית והמחייה של האשה והילדים של בני הזוג. מכל מקום, הנטל להוכיח מהן ההוצאות שהוצאו לטובת בני הבית, הוצאות המדור והמשכנתא מוטל היה על הבעל (ר' החלטה מיום 14.6.2009). הבעל לא ניסה כלל להרים נטל זה. הוא לא טען, וממילא לא הוכיח, מה ההוצאות שלדעתו צרכו בני הבית ולצרכיהם ולצרכי הוצאות המדור והמשכנתא. הוא גם לא הראה באופן פיזיטיבי שום הוצאה או תשלום ששילמה האשה שלא לצרכים הנוגעים למשפחה.

לא ניתן להסתפק בטענה כי בתקופת מאסרו של הבעל, האשה הוציאה כספים רבים מהכספים המשותפים של הצדדים, בסכומים שאינם יכולים לשקף רמת ההוצאות החודשית של משק הבית של הצדדים. מצופה היה מהבעל לטעון ולהוכיח מהם הסכומים שנדרשו עבור הוצאות הקטינים. הבעל כלל לא טען מהו הסכום שהוצא לשיטתו לטובת הבית והילדים. בה בעת הוא מבקש לחייב את האשה בהשבה מלאה של הכספים, כאילו שימשו כולם למטרות זרות, שלא פורטו ולא הוכחו. משלא טען הבעל מהו החלק שיש לייחס להוצאות הבית והמחייה, ולא עמד בנטלי ההוכחה, אין מקום לקביעה כי הסכום שהוצא בפועל אינו סביר.

לגבי צרכי הקטינים, הבעל מפנה לכתב תביעה למזונות אשה וקטינים שהגישה האשה בשנת 2000 (תמ"ש 8100/00) בו העמידה את סכום התביעה על סך של 5,000 ₪. אולם מכתב תביעה זו לא ניתן ללמוד כי צרכי המחייה השוטפים של בני המשפחה הסתכמו ב- 5,000 ₪ לחודש. הדרישה למזונות בגובה 5,000 ₪ התבססה על ההנחה כי הבעל ימשיך לשלם את ההוצאות למדור ולהוצאות שוטפות. מדובר גם באומדן צרכים נכון לשנת 2,000. נוכח האמור, לא ניתן להסיק מכתב תביעה זה כי הכספים שמשכה האשה מהמקורות המשותפים של בני הזוג עלו על צרכי המשפחה ושימשו למטרות זרות.

14. זאת ועוד, אפילו נהגה האשה בצורה "בזבזנית" והוציאה מהחשבון המשותף כספים שעלו על ההוצאות שנדרשו כדי לקיים את משק הבית ברמת חיים סבירה, אין בכך כדי להקים עילת השבה בידי הבעל. הבעל בחר להפקיד את ניהול הכספים בידי האשה ועשה זאת לטוב ולרע ואין הוא יכול להלין כעת על התנהלותה הכלכלית. הבעל יכול היה לעקוב, כל העת, אחר אופן ניהול הכספים על ידי האשה. הייתה לו גישה אל חשבון הבנק, כפי שניתן להיווכח מהתנהלותו לאחר פרוץ המשבר באוגוסט 2006. אם בחר שלא לעשות כן לפני אוגוסט 2006, ניתן לייחס לו הסכמה להתנהלות הכספית של האשה. הבעל בחר מרצונו שלא לגלות מעורבות בהתנהלותה הכלכלית של האשה, ככל שאכן לא היה מעורב, ואין הוא יכול לדרוש השבה בדיעבד.

לא ייתכן לבדוק בדיעבד את משיכות הכספים במנותק מניהול החיים השוטף. כל עוד היחסים בין בני זוג הינם תקינים, חזקה כי שני הצדדים פועלים לצורך קימום התא המשפחתי ורווחתו. חזקה זו מצדיקה כי ככלל, ימשוך בית המשפט ידו מעריכת התחשבנות בין הצדדים לתקופה שהינה רחוקה ממועד האיזון או ממועד הקרע. הקושי בבחינת תנועות כספיות לתקופה זו הינו כפול - קושי ראייתי לגבי בחינת טיב ההוצאה וקושי הסכמתי לבחינת ידיעת הצדדים והסכמתם באשר להוצאות. מכאן הנטייה שלא לאפשר, על פי רוב, תובענות כספיות בין בני זוג אך ורק בשל "בזבזנות" של בן זוג, כל עוד לא מדובר בהברחת נכסים למטרות זרות, שמוכחת בראיות מוצקות.

בסיכום הדברים, הבעל לא הוכיח כי האשה משכה כספים בהיקף העולה על צרכי המשפחה. לא כל שכן לא הוכח כי האשה הבריחה כספים למטרות זרות. משכך, לא ניתן לקבל את תביעתו לחייב את האשה בהשבה.

15. מכאן לדרישת הבעל להצהיר על חובות משותפים. ראשית, כלל לא ברור באילו חובות מדובר ומה היקפם. הבעל לא הניח תשתית עובדתית מספקת לביסוס תביעתו. אמנם הבעל נדרש ככל הנראה להשיב כספים שהתקבלו לידיו מצה"ל במהלך תקופת מאסרו. אך הוא לא הציג בפני בית המשפט אסמכתא לאיזה הסדר סופי הגיע עם צה"ל ואיזה סכום עליו להשיב, אם בכלל. המכתבים שצירף לתצהירו אינם נוקטים בסכום סופי שעליו להשיב לצה"ל. המכתב המאוחר ביותר שצירף (מיום 10.9.2009) נכתב כי לבעל נוצר חוב מצה"ל בעבור כל התקופה בה שהה במאסר וקיבל גמלה שלא כדין. לפנים משורת הדין הוחלט כי לא ייגבה ממנו סכום ההיוון אשר ניתן לו בשנת 2003 והחוב יכלול את הקצבאות החודשיות ששולמו לו בעת היותו במאסר. כמו כן, צוינה במכתב האפשרות של הבעל להעביר לידי צה"ל מסמכים על מנת שתבחן זכאות בני המשפחה שהבעל חייב בפרנסתם לגמלת חסד.

16. דרישת הבעל לשיתוף בחובות נעדרת גם ביסוס משפטי. הבעל, בסיכומיו, ביסס את הדרישה לשיתוף בחובות על חזקת השיתוף בחובות המשלימה את חזקת השיתוף בנכסים. הבעל מפנה לפסק הדין בע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי, פ"ד מט(5) 163. באותו פסק דין נפסק כי "שיתוף בנכסים כולל בתוכו שיתוף בחובות הנתפסים כנכסים שליליים". הוסבר כי "חזקת השיתוף בחובות משלימה את חזקת השיתוף בנכסים. בן הזוג הנהנה מפירות השותפות עם בן-זוגו, חייב לשאת בעול החובות שנוצרו במהלך החיים המשותפים" (ר' גם רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ואח' (טרם פורסם,13.12.2006). אך בפרשת נניקשווילי,כמו גם בפרשת שלם, נדון עניינם של בני זוג שנישאו לפני שנת 1974. המשטר הרכושי שחל על אותם בני זוג הוא הלכת השיתוף.

עניינם של בני הזוג בהליך שלפניי שונה. מדובר בבני זוג שנישאו בשנת 1985, כך שהמשטר הרכושי החל עליהם הוא משטר איזון המשאבים, הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. משכך, ספק בעיני אם ניתן לבסס את התביעה במקרה דנן על חזקת השיתוף בחובות, המשלימה את חזקת השיתוף בנכסים.

משטר איזון משאבים, שמחליף את משטר חזקת השיתוף הוא משטר אובליגטורי דחוי, לפיו במועד האיזון יוערך רכושו של כל אחד מבני הזוג ולאחר ניכוי חובות כל אחד מבני הזוג יערך איזון, קרי יוערך שווי נכסי כל אחד מבני הזוג, ובן הזוג אשר שווי נכסיו גבוה יותר ישלם לבן הזוג האחר מחצית מההפרש בשווי הנכסים של כל אחד מהצדדים. על פי משטר איזון המשאבים לבן זוג זכות אובליגטורית בהפרש בשווי הנכסים אם שווי נכסיו פחות מזה של בן זוגו. משטר זה אינו יוצר שיתוף ספציפי, במהלך הנישואין, בנכסים או בחובות.

17. יש לזכור כי בהתאם לסעיף 4 לחוק יחסי ממון "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני".

נמצא, כי לא ניתן להשתית את אחריות האשה לחובות הבעל על עצם קיומם של נישואין. היה על הבעל לבסס עילה משפטית לקיומה של אחריות של האשה ביחס לחובותיו. ככל שביקש לבסס זאת על חזקת השיתוף בחובות, היה עליו, ראשית כל, להוכיח התקיימותם של התנאים המקימים את החזקה. כל זאת בהנחה, שאינה נקייה מספקות, שלהלכת השיתוף יש תחולה על זוגות שנישאו משנת 1974 ואילך. מכל מקום, הבעל לא הוכיח אותם תנאים והסתפק בטענה בעלמא בדבר הלכת השיתוף בחובות. טענה זו אין בידי לקבל. אכן, גם אם לצד משטר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון עשויים להתקיים הסדרים קניינים או חוזיים אחרים בין בני הזוג (כגון כוונת שיתוף ספציפית), המבקש להתבסס על אותם הסדרים חייב לטעון להם ולהוכיח את התקיימותם. זאת לא נעשה במקרה דנן.

18. באשר לחוק יחסי ממון, הבעל לא טען לשיתוף האשה בחובותיו על יסוד החוק וההתייחסות לכך היא בבחינת מעבר לנדרש. המקור לחיוב בן זוג בחובות בן זוגו מצוי בסיפא של סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון, הקובע כי לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן את שוויים, ומשווי הנכסים של כל בן זוג יש לנכות את החובות המגיעים ממנו (ר' ע"א 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה(5) 584 וכן ע"א 11550/04 סיגל סיטבון נ' אבנר סיטבון (לא פורסם, 14.3.2007). וכך כותב הנשיא שמגר בפרשת חנוך:

"האיזון בעת פקיעת הנישואין נערך, איפוא, תוך קביעת שוויים של כלל נכסי בני הזוג. הווי אומר, אין נוטלים כל חשבון בנק או כל נכס בנפרד ומחלקים אותו למחצית כדי לקבוע שווייה של המחצית בחשבון שהיא חלקו של כל אחד מבני זוג, אלא מצרפים את כלל המשאבים בהערכה מקיפה וכוללת, וכלל המשאבים הוא שמחולק בין בני הזוג. אין צריך לומר שזו גם הדרך ההגיונית, שהרי איזון שייערך בשלבים, ובנפרד לגבי פרטים קנייניים נבחרים (להבדיל מכלל הנכסים), עלול להביא להיפוכה של התוצאה המבוקשת, היינו לאי-איזון בכלל הנכסים" (שם, בעמ' 584).

ובהמשך:

"... אין בחלוקה המתמטית של חשבון מסוים בלבד כדי לבטא את הענקת הזכות לכל בן-זוג במחצית השווי של כלל נכסי בני הזוג. הרי ייתכן כי במועד הרלוואנטי יש נכסים נוספים, ויהיו אף לכאורה קניינו של בן-זוג אחד בלבד (ראה סעיפים 6(א) ו-9 לחוק), הצריכים גם כן להיכלל בחישוב הכללי. במלים אחרות, ללא קיבוצם יחד של הנתונים על שוויו של כלל הרכוש לא ניתן לצאת ידי חובת איזון המשאבים על-ידי חלוקתו של פריט בודד זה או אחר" (שם, בעמ' 586).

19. התייחסות לעניין דרך עריכת איזון המשאבים מצויה גם בספרו של פרופ' אריאל רוזן-צבי "יחסי ממון בני בני זוג", הכותב את הדברים הבאים:

"לשם מימוש התביעה יש לקבוע קודם לכן את הנכסים הנכללים בכלל האיזון ואת החובות בני הניכוי. חובות אלה מנוכים מכלל ערך הנכסים הנכללים באיזון, לשם חישוב הסכום הכולל נטו, הוא הסכום בר-האיזון" (עמ' 342-343).

לעניין היקפה של זכות איזון המשאבים והשאלה באיזה מידה היא כוללת גם איזון הפסדים, כותב פרופ' רוזן-צבי כדלהלן:

"במסגרת הלכת השיתוף זכאי בן-הזוג בזכויות כבר במהלך הנישואין, אך נושא גם במכלול החבויות. בהסדר איזון אין כל שיתוף במהלך הנישואין. לכאורה אין בני-הזוג נהנים האחד מרכושו של האחר ואין גם כל אחריות הדדית לחובות. השיתוף מתחיל ונגמר למעשה באותו הרגע. ממילא אין כל טעם וסיבה לגרום לכך שהסדר שיתוף דחוי, המתקיים לראשונה עם פקיעת הנישואין, יחול לטובתם של הנושים בלבד. איזון הפסדים לא ייצור איזון משאבים בין בי-זוג אלא אשון בין נושים לבין בן-זוג. לא נראה לנו כי זו היתה כוונת המחוקק. ...

איזון הפסדים היה מטיל אחריות הדדית לחובות כל אחד מבני-הזוג, בעוד המחוקק קבע בסעיף 4 במפורש כי אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי להטיל על בן-זוג אחריות לחובות השני. זאת ועוד, המחוקק דחה הצעה להסדר חלקי של אחריות הדדית לגבי חובות הנוגעים למשק-הבית, על אחת כמה וכמה שלא התכוון להטיל בעקיפין אחריות הדדית כללית לחובות. גם ההפרדה בין סעיף 5 לחוק, העוסק בהסדרה של זכות האיזון, לבין סעיף 6 , שענינו ניכוי חובות בני-איזון מן הנכסים בני-האיזון, מלמדנו שהסדר האיזון מכיר ערכים חיוביים בלבד בעוד שאלת ניכוי החובות מוסדרת בנפרד" (שם, בעמ' 343-344).

מסקנתו של פרופ' רוזנצבי, הן מטעמים של מדיניות עקרונית והן מפרשנות הוראות החוק היא כי "חוק יחסי ממון בין בני-זוג ענינו איזון בערכים חיוביים בלבד. יש, איפוא, להיעצר בכל מקרה בפסרת האפס" (שם, בעמ' 345).

20. לעמדה זו בדבר פרשנות סעיף 6 לחוק יחסי ממון נוטה אני להסכים. גם דעתי נוטה לכך שחוק יחסי ממון ענינו איזון בערכים חיוביים בלבד, מהטעמים שפירט פרופ' רוזן-צבי. אין לבסס על החוק תביעות שתכליתן איזון בערכים שליליים, כדוגמת התביעה שלפניי. קל וחומר שלא ניתן לבסס על הוראות החוק תביעה שכל עניינה איזון בחובות ספציפיים, להבדיל מעריכת איזון משאבים כולל של הנכסים של בני הזוג, והפחתת החובות. תביעה מסוג זה נגועה גם בחוסר הוגנות. מי שמבקש לחייב את בן זוגו על יסוד חיי הנישואין והשיתוף, מצופה כי יבקש גם להנות את בן זוגו מפירות הנישואין.

הבעל במקרה דנן מבקש לחייב את האשה אך ורק בחובותיו. הוא אינו מבקש לערוך איזון כולל, בו יכללו נכסים שצברו הצדדים במהלך הנישואין, כגון זכויות פנסיה שצבר הבעל בצה"ל. לתביעה כזו אין מקום על פי המשטר הרכושי של איזון משאבים הקבוע בחוק יחסי ממון.

נוכח כל האמור, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה לפסק דין הצהרתי בדבר חובות משותפים.

פירוק שיתוף

21. מכאן לתביעת האשה לפירוק השיתוף בדירה. בסופו של יום נתן הבעל הסכמתו לפירוק השיתוף. אשר על כן, בהסכמת הצדדים, ניתן בזה צו לפירוק השיתוף בדירת הצדדים שברחוב XXXX XXX בדימונה.

פירוק השיתוף בדירה ייעשה בדרך של מכירתה לכל המרבה במחיר, כשאין מניעה לכך שמי מהצדדים יהא בגדר מי שיעלה את ההצעה הגבוהה ביותר שאז הוא ירכוש את זכויות הצד שכנגד בדירה.

התמורה אשר תיוותר ממכירת הדירה, לאחר סילוק המשכנתא הרובצת עליה, ולאחר סילוק הוצאות המכירה ושכר טרחת כונסי הנכסים (אם יהיה), תחולק בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם. מחלקה של האשה ינוכו חובות שנוצרו בקשר למגורים בדירה בתקופה בה התגוררה האשה בדירה, כגון חובות בגין צריכת חשמל, טלפון, גז, ארנונה וכדומה.

אני ממנה כבר עתה את באי כוח הצדדים, עוה"ד ישראל מרק ועוה"ד הדס יפרח-זנו, ככונסי נכסים לביצוע מכירת הדירה, סילוק המשכנתא, והוצאות המכירה וכן לחלוקת התמורה בין הצדדים על פי האמור לעיל.

מינויים של כונסי הנכסים ייכנס לתוקף ביום 1/5/2012, ככל שעד אז הצדדים לא יצליחו למכור את הדירה בעצמם. עד אותו מועד יפעלו הצדדים בשיתוף פעולה למכירת הדירה.

בסיכום הדברים, התביעה בתמ"ש 8101/00 לפירוק השיתוף בדירת המגורים מתקבלת; התביעה בתמ"ש 8102/00 נדחית.

נוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מחייבת את התובע בתמ"ש 8102/00 לשלם לנתבעת הוצאות בסך כולל של 5,000 ₪.

אני מתירה פרסום פסק הדין, ללא שמות ופרטים מזהים.

ניתן היום, י"ח טבת תשע"ב, 13 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: י. ב.
נתבע: מ. ב.
שופט :
עורכי דין: