ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד א ג :

מדינת ישראל

נ ג ד

א ג

בית המשפט המחוזי בחיפה

כב' השופט משה גלעד

החלטה

בפניי ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בחדרה, כב' השופט א' קפלן (להלן: "בית המשפט קמא") מיום 26.12.11, בתיק מ"ת 25748-10-11, לפיה ביטל החלטה קודמת שהורתה לעצור את המשיב עד לסיום ההליכים שנפתחו נגדו בת"פ 25734-10-11, והורה לשחררובתנאים שונים לרבות מעצר בית מלא.

כתב האישום:

כתב האישום נגד המשיב )מיום 18.10.11) מגולל עבירות חמורות מאוד שעניינן תקיפת בת זוג ותקיפת בנותיו הקטינות (בנות ה-9 ו-10) בנסיבות מחמירות, איומים, כליאת שווא וריבוי נישואים.

לא אפרט את כל עובדות כתב האישום, אך בתמצית יצוין כי המשיב היה נשוי למתלוננת במשך כ-11 שנים ובחודש נובמבר 2010 נשא אשה נוספת, שעברה להתגורר עמו באותו בית בו גרות המתלוננת ושתי בנותיו. (למשיב ולמתלוננת בן נוסף כבן 3 שנים).

במהלך השנים 2010-2011 תקף המשיב את המתלוננת תוך איומים בפגיעה שלא כדין בגופה, ונעילתה בתוך הבית. בתקופה הנ"ל תקף באמצעות ידיו ובאמצעות מקל את בנותיו.

בתחילת 2011 סטר המשיב למתלוננת על רקע קללות שהפנתה לאשתו הנוספת.

בחודש מרץ 2011, על רקע ויכוח הקשור לצורת דיבורה כלפי האשה הנוספת, משך את המתלוננת משערה למטבח, איים להורגה ודחף אותה למקרר עד שראשה פגע בו בעוצמה.

במחצית הראשונה של 2011 על רקע ויכוח בעניין פתיחת חלון בבית היכה המשיב את בתו פ. ג, (בת ה-9), באמצעות מקל מפלסטיק, ברגליה ובכפות ידיה וגרם לה סימנים כחולים.

בחודש ספטמבר 2011, על רקע ויכוח בין המשיב לבנותיו בעניין הורדת מים בשירותים, היכה אותן באמצעות מקל מעץ בכל חלקי גופן עד שנגרמו להן סימנים כחולים, וכשניסתה אימן, המתלוננת, לסייע להן, איים עליה כי יכה אותה אם תתקרב.

בתאריך 7.10.11, כשחזרה המתלוננת לביתה מבית חברתה בסביבות השעה 24:00, צעק עליה המשיב, גרר אותה בחולצתה, הפילה על המיטה ותפס את צווארה בידיו בתנועת חניקה.

בתחילת אוקטובר 2011 שוב האשים את המתלוננת כי היא בוגדת בו, תפסה מזרועותיה, הפילה, כינה אותה "שרמוטה", איים להורגה, נעל את הדלת ולקח את מפתחותיה ואת שני מכשירי הטלפון שלה.

בחודש אוקטובר 2011 היכה את בתו פ.ג. באמצעות ידיו עד שנגרמו לה סימנים כחולים בגב וברגל.

בתאריך 9.10.11, במהלך ויכוח בינו לבין המתלוננת על רקע חזרת הבנות באיחור מבית הספר ועל אופן לבושה של המתלוננת, קילל המשיב את הבנות, היכה את ס.ג. בתו הגדולה בת ה-10 בראשה ובגבה עד שנפלה, משכה משערה, הושיבה על הספה, המשיך להכותה בחלקי גופה השונים עד שהטילה מימיה על עצמה. את בתו השנייה, פ.ג, היכה בחלקי גופה השונים עד שנפלה על הרצפה והמשיך להכותה על גבה, משכה בשערה, הושיבה על הספה ושוב היכה בגבה.

בהמשך אמר למתלוננת לעזוב את הבית יחד עם הילדים ובתגובה לבקשתה את מפתחות הרכב ניסה לחנוק אותה באמצעות ידיו, אך היא נמלטה והודיעה לו כי בכוונתה להזמין משטרה. בתגובה, איים עליה כי יהרוג אותה אם תזמין משטרה, ואם ייכנס לכלא יהרוג אותה לאחר שייצא משם.

ההליכים בתיק זה:

המשיב נעצר ביום 9.10.11 ולכתב האישום שהוגש נגדו ביום 18.10.11, צורפה בקשה למעצר עד תום הליכים.

בית המשפט קמא הורה על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. ביום 10.11.11 הוגש תסקיר מעצר ראשון ובו הודגש כי המשיב מסוכן ביותר למשפחתו ורק חלופת מעצר אסרטיבית ונוקשה, שתציב גבולות ברורים לבל יפר אותה, במרחק גיאוגרפי משמעותי ובליווי טיפול ייעודי, יכולה להפחית מן הסבירות להישנות התנהגותו כפי שבאה לידי ביטוי בכתב האישום. הואיל ולא הומצאה באותה עת לשירות המבחן חלופה ראויה לא המליץ על שחרורו של המשיב ממעצר.

בית המשפט קמא עיין בתיק החקירה ומצא בו ראיות לכאורה, בעיקר מפי המתלוננת ובנותיו, וציין כי גם המשיב הודה בחקירתו שהוא משתמש כלפי הבנות בכוח פיזי "כאמצעי חינוכי", ואין להתעלם מסימני חבלה שנמצאו על המתלוננת.

סתירות ופירכות עליהן הצביע הסנגור לימדו, לדעת בית המשפט קמא, חלקן ללא ספק חלקן בדוחק, על כרסום בראיות התביעה, שיכול "אולי" להטות את הכף לטובת שחרור לחלופה מתאימה. לפיכך הפנה בית המשפט קמא את המשיב לקבלת תסקיר משלים.

בתסקיר המעצר השני מיום 24.11.11 שוב לא המליצה קצינת המבחן לשחרר את המשיב לחלופה שהציע, בשל התנהגותו המניפולטיבית, אי מתן אמון במפקח שהוצע כי יבצע את תפקידו, ומכיוון שמדובר בחלופה המצויה במרחק גיאוגרפי קצר ממקום הימצאה של המתלוננת, כשרק חלופה רחוקה יש בה כדי להפחית, לדעת קצינת המבחן, מרמת הסיכון והסבירות להישנות התנהגותו של המשיב.

בית המשפט קמא החליט לאמץ את האמור בתסקיר המבחן, וביום 28.11.11 החליט שוב כי אין לשחרר את המשיב, בשל העובדה כי שירות המבחן מצא את החלופה בלתי אמינה, החשש של קצינת המבחן מקיום רקע של שימוש בסמים (שהוכחש על ידי המשיב), והתרשמות שלילית מהמפקחים.

איזוק אלקטרוני שהציע באותו מועד הסנגור לא סיפק את בית המשפט קמא בשל הימצאות החלופה במרחק גיאוגרפי קצר.

המשיב הגיש ערר לבית המשפט המחוזי אך בעת הדיון חזר בו מן הערר, ועמיתי כב' השופט כ' סעב ציין בהחלטתו מיום 7.12.11 (עמ"ת 7063-12-11) את דברי בית המשפט קמא בדבר קיומו של כרסום מסוים בראיות התביעה, אך לא הכריע בשאלה אם אכן קיים כרסום כזה.

כב' השופט סעב הסיק מהחלטות בית המשפט קמא כי זה האחרון יהא מוכן לשקול שחרור המשיב בתנאי שתוצע חלופה ראויה, ועל כן איפשר למשיב להציע לשירות המבחן חלופות נוספות ולאחריהן לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט קמא, והוסיף כי שירות המבחן יבדוק את החלופה שתוצע ויביא בפני בית המשפט קמא את המלצתו "...תוך התייחסות למכלול הנתונים ולא יתמקד במרחק של חלופת המעצר ממקום מגורי המתלוננים בלבד".

בתסקיר המעצר השלישי, מיום 20.12.11, צוין כי המשיב הציע שתי חלופות. קצינת המבחן בחנה את שתיהן ודחתה אותן. החלופה הראשונה בכפר ג'ת נדחתה בשל הקרבה הגיאוגרפית ואי מתן אמון ביכולתם של המפקחים (אביו של המשיב וחברו של האב) לבצע את תפקידם. את החלופה השנייה בכפר ברטעה בפיקוח חמותו (אם האשה הנוספת), הגיס, אחיה של האשה הנוספת וחמו, דחתה קצינת המבחן תוך ציון שמדובר באנשים "דלים ופשוטים המנהלים אורח חיים עצמאיותקין", כיון שהעריכה כי הם יתקשו להציב עבורו גבולות ברורים שלא יפר תנאי מעצרו ואינם יכולים להפחית את רמת הסיכון להישנות התנהגותו.

בפעם זאת בית המשפט קמא הורה לשחרר את המשיב לחלופת המעצר בכפר ברטעה, תוך שסבר כי קצינת המבחן פסלה את המפקחים בשל היותם "אנשים דלים ופשוטים".

בית המשפט קמא ציין שהערבים אינם צריכים להוות "דמות מחנכת" או לשנות את דרכי המשיב, אלא לפקח עליו שלא יפר את מעצר הבית ולדווח במידה ויעשה כן, ולאחר שהתרשם באופן ישיר מחקירתם בפניו כי הם "...מבינים היטב את חובתם ומוכנים למלא אותה", הורה לשחרר את המשיב, כאמור.

ניתן להבין מהחלטת בית המשפט קמא - היא ההחלטה נושא הערר - כי היה מעוניין להוסיף לחלופה איזוק אלקטרוני, אך בשל הודעת יחידת הפיקוח האלקטרוני שאין איזוקים אלקטרוניים זמינים בזמן הקרוב, נמנע מכך.

לדעת בית המשפט קמא העדר איזוק אלקטרוני "...לא צריך למנוע את שחרורו של הנאשם, מקום שהערבים נמצאו מתאימים והחלופה מתקבלת על הדעת".

לפיכך, שוחרר המשיב בערבויות כספיות שונות, כשבמזומן נצטווה להפקיד 5,000 ₪, והשאר בחתימה בלבד.

לבקשת העוררת עיכב בית המשפט קמא את ביצוע החלטת השחרור (שניתנה כאמור ביום 26.12.11 בשעה 13:40), למשך 48 שעות, אך ציין כי "...היה והמאשימה לא תודיע לסנגור עד היום בשעה 18:00 כי בכוונתה להגיש ערר, ישוחרר הנאשם בכפוף למילוי תנאי השחרור לעיל".

מסתבר כי בא כוח העוררת עו"ד א' סרי, לא שם לב לחלק זה בהחלטת בית המשפט קמא, ולא הודיע לסנגור על הכוונה להגיש ערר. חרף האמור, ביום 27.12.11 סמוך לשעה 13:00 הגיש ב"כ העוררת ערר לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת הערר נתבקשתי על ידי עו"ד א' שיינמן שהגישה את הערר לעצור את המשיב, במעמד צד אחד, הואיל והוא כבר שוחרר מן המעצר.

באת כוח העוררת, עו"ד א' שיינמן, לא ידעה להשיב לשאלתי מדוע וכיצד שוחרר המשיב, על אף קיומו של "צו עיכוב ביצוע".

רק בעת הדיון בערר הסתבר שבא כוח העוררת, עו"ד א. סרי הגיש לפני הגשת הערר בפני, בקשה לבית המשפט קמא להמשיך את עיכוב הביצוע (ט/1) תוך טענה שמדובר בתקלה טכנית הרובצת לפתחו, ונובעת מחוסר תשומת לב לחובה להודיע לסנגור על הכוונה להגיש ערר עד שעה 18:00 של יום 26/12/11.

בית המשפט קמא דחה בקשה זו לעיכוב ביצוע והורה לשחרר את המשיב (ט/2), לא לפני שסנגורו ציין "לשאלת בית המשפט - היה ויוגש ערר, אנחנו לא נעלה את הטענה ששחרור הנאשם היום יצר מצב בלתי הפיך".

חרף בקשת העוררת בפני לעצור את המשיב לאלתר, נמנעתי מלעשות כך במעמד צד אחד, אך הוריתי כי הערר יישמע תוך שעתיים וחצי מהגשתו. המשיב הגיע לדיון עם בא כוחו כשהוא משוחרר בערובה, כאמור, על פי החלטת בית משפט קמא (ט/2).

בא כוח העוררת ציין בערר את "התקלה הטכנית", כהגדרתו, שארעה בשל אי הודעה לסניגור על הכוונה להגיש ערר, וכי המשיב שוחרר על אף ההודעה על הגשת הערר, אך לא ציין כי הוגשה בקשה לבית המשפט קמא להמשיך ולעכב את ביצוע השחרור למרות ה"תקלה הטכנית", בקשה שנדחתה כאמור.

אם לא די בכך, כזכור, נתבקשתי לעצור את המשיב במעמד צד אחד, מייד עם הגשת הערר, כשב"כ העוררת עו"ד גב' א' שיינמן, לא ידעה להשיב לשאלה מדוע וכיצד שוחרר המשיב, על אף קיום החלטת עיכוב הביצוע.

איני יכול שלא לבקר את התנהגות בא כוח העוררת במקרה זה. בהתנהגותו, על כל חלקיה, נפלה תקלה חמורה שלא צריכה היתה לקרות, ואף יכולה היתה לגרום למתן החלטות סותרות על ידי שתי הערכאות, בית המשפט קמא ואנוכי. יתרה מזאת, הוצג בפני מצג כאילו העורר שוחרר עקב טעות כלשהי, על אף ששוחרר כדין ע"י בית המשפט קמא, בשל תקלה הנובעת ממחדל ב"כ העוררת. נוכח המצג המוטעה שהוצג בפני היתה אפשרות כי הורה לעצור אדם שלא חטא בנקודה זו.

בעיני בית המשפט מוחזקים באי כוח המאשימה המייצגים את המדינה ב"חזקת תקינות" והוא נותן אמון רב במוצא פיהם. קיימת חשיבות רבה בגילוי נאות ומלא של העובדות לבית המשפט ע"י נציגי המדינה בכלל, ובמיוחד כאשר מבקשים הם בקשה במעמד צד אחד, בפרט.

בטרם החל הדיון בערר לגוף העניין, התנצל ב"כ העוררת על התנהגותו וטען כי התנהלותו לא נבעה מזדון אלא מטעות וחוסר תשומת לב. מקובל עלי שלא היה זדון במעשי ב"כ העוררת, אך גם כך יכולה היתה להיגרם תקלה חמורה וראוי כי התנהלות כזאת לא תחזור על עצמה.

דיון והכרעה:

בדיון שבפניי חזרו באי כוח הצדדים על הטענות שנטענו במהלך הליכים מרובים בפני בית המשפט קמא.

עיקר טענותיו של בא כוח העוררת נעוץ בסכנה המרובה הטמונה במשיב, הן בשל האמור בשלושה תסקירים של שירות המבחן, הן בשל אישיותו, הן בשל חומרת מעשיו כלפי המתלוננת וילדיו הקטנים, הן בשל כך כי ריצה כבר חמישה חודשי מאסר בגין תקיפת המתלוננת וחל עליו מתיק נוסף, בגין תקיפתה, מאסר מותנה של 3 חודשים, ובשל איומיו להורגה (ת"פ 47078-08-10בימ"ש שלום חדרה).

בא כוח העוררת ציין כי בית המשפט המחוזי, כב' השופט כ' סעב, לא הכריע בשאלת הכרסום בראיות אלא רק הזכיר את דברי בית המשפט קמא בעניין זה, ולדעתו, קיימות ראיות לכאורה טובות ואף אם קיימות סתירות ופירכות, אין זה הזמן או ההליך לבררן והן תתבררנה במשפט.

בשל הסכנה הטמונה במשיב סובר בא כוח העוררת כי שגה בית המשפט קמא בשחררו אותו, בניגוד להמלצת קצין המבחן, ועמדתו היא כי אין לשחררו כלל, ובמיוחד אין לשחררו לחלופה המצויה במרחק של כ-20 ק"מ בלבד ממקום מגורי המתלוננת ובנותיה, ואף ללא איזוק אלקטרוני.

לעומתו, התמקד בא כוח המשיב בסתירות ופירכות שונות לטעמו בחומר הראיות המצדיקות, לדעתו, שחרור לחלופת מעצר, אשר מאמץ למציאתה על-ידי בית המשפט מחויב על-פי החוק.

הוסיף הסנגור, כי האחריות בדבר שחרורו או מעצרו של אדם מוטלת על בית המשפט ולא על קצינת המבחן, שהמלצתה כשמה כן היא, ובית המשפט אשר התרשם מן המפקחים באופן ישיר צדק בהחליטו לשחרר את המשיב. למרחק הגיאוגרפי הקצר (כ-20 ק"מ) שבין מקום החלופה בכפר ברטעה למגורי המתלוננת, בבאקה אל גארביה, אין חשיבות לדעת הסנגור במקרה זה.

לאחר שעיינתי בתיק החקירה ושמעתי טיעוני הצדדים, מסקנתי הינה כי קיימות ראיות לכאורה טובות שבהן פוטנציאל ראייתי משמעותי להרשעת המשיב ברוב העבירות שיוחסו לו (בעייתיות וכרסום מסוים בראיות הלכאוריות מצויים בעיקר בקשר לעבירות של ריבוי נישואין וכליאת שווא, אך איני קובע מסמרות בנושא זה שגם הוא יתברר במשפט).

הראיות העיקריות מצויות באמרותיה של המתלוננת וגם באמרות הבנות שניגבו על ידי חוקרת ילדים, המחזקות את דברי אימן, האחת את רעותה, וכולן מתחזקות מהודאת המשיב בחלק נכבד מן העבירות. כך למשל, המשיב מודה באמרותיו כי נהג לתת "מכות חינוכיות" לבנותיו, וגם באמצעות מקל פלסטיק באורך של כ-40 ס"מ, אותו הכין והחזיק בבית כדי שהבנות תפחדנה!

המשיב גם מודה שבעבר איים להרוג את המתלוננת אך לדבריו לא היתה לו כוונה לממש את האיום וזה סגנון דיבור בלבד (אימרה מיום 9.10.11).

המשיב אף מודה כי הרקע לחיכוכיו עם המתלוננת וגירושה על ידו נעוץ בחשדות כי בגדה בו, בהתנהגותה המתירנית אחרי שגירש אותה (אך אפשר לה לחיות בביתו שהופרד לשני חלקים באמצעות ארון מעץ הואיל ונשא אשה נוספת) וחששו כי היא משפיעה על הבנות להתנהג בצורה דומה.

בהקשר זה ציינה קצינת המבחן, כבר בתסקיר המעצר הראשון, כי מדובר במשיב אשר בולטים אצלו נוקשות, צורך בשליטה כלפי נשותיו וילדיו וצורך להעביר להם חינוך דתי מסורתי בכל דרך אפשרית עם שימוש בכל האמצעים.

חיזוק נוסף מצוי באמרתה של חברת המתלוננת, לילא שמייה, שמסרה באמרתה כי ראתה בעבר סימנים על גופן של הבנות ושל המתלוננת, וכן מסרה כי המתלוננת סיפרה לה על אלימות המשיב.

ודוק. אמנם, עדות קטין מתחת לגיל 14 שאינו מעיד בביהמ"ש והיא מובאת ע"י חוקר הילדים, טעונה "סיוע" על פי סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשי"ח-1957, אך סיוע כזה יכול להימצא בעדות אחת הבנות לעדות אחותה ובעדות אמן, המתלוננת.

אולם, אין בידי לקבל את טענת ב"כ המשיב כי עדות המתלוננת טעונה חיזוק ודי אם ביהמ"ש ייתן בה אמון. הפניתי לחיזוקים שונים כדי להראות עד כמה רבה עוצמת הראיות לכאורה במקרה דנן.

עיינתי גם בתמליל השיחה למשל"ט המשטרה מיום 9.10.11, אותה הזמינה המתלוננת מן הרחוב, אליו ברחה, תוך שציינה כי המשיב היכה אותה ואיים להורגה. השוטר שהגיע למקום מצא את המתלוננת ברחוב.

אני מודע לדברי השוטר, מר אבו חמד חסן, אשר הוזעק ופגש במתלוננת ברחוב מחוץ לביתה, כי המתלוננת ציינה שלא הותקפה פיזית, אלא "רק" שהמשיב איים עליה וסילק אותה מהבית, והן למסמכים מלשכת הרווחה בהם נטען מפי המתלוננת שלאחר שחרורו של המשיב מן הכלא, לא היתה כלפיה אלימות פיזית אלא רק אלימות מילולית ואיומים. באמרותיה הסבירה המתלוננת פרחה זו בפחדה למסור על האלימות הפיזית ללשכת הרווחה.

מכל מקום, זהו בדיוק סוג הסתירות והפירכות שצריכות להתברר במשפט. לא אקבע מסמרות בנושא זה, אך היטב ידוע "סינדרום האשה המוכה" אשר אינה מוסרת, לא אחת בשל פחדים, לחצים וחששות, את כל אשר עולל לה בעלה, לכל אחד מן הגורמים המטפלים. לעיתים מגלה אישה מוכה רק טפח, זה הקל יותר, ממעשי בעלה, תוך תקווה שדי בגילוי "מינורי", כדי להרתיעו ומכסה טפחיים, החמורים יותר, לבל יבולע לו וגם לה ולילדיה יתר על המידה.

התנהגותו של המשיב כלפי המתלוננת והתנהגותו האלימה מאוד, ולעיתים אכזרית, כלפי בנותיו במשך תקופה ממושכת ובמקרים רבים, לאחר שכבר ריצה מאסר בגין תקיפת המתלוננת, וכשמאסר מותנה מרחף מעל ראשו בגין תקיפה נוספת של המתלוננת, ובצירוף האיומים להורגה, והרקע לאלימות בדבר חשדות לבגידת המתלוננת והתנהגות מתירנית, הביאוני למסקנה שהסכנה הטמונה במשיב הינה "סכנה ברורה ומיידית" שלא ניתן לאיין אותה באמצעות חלופת מעצר כלשהי. לפיכך, נראה כי מדובר במשיב שביחסיו עם המתלוננת וילדיו, אינו ירא לא מדין ולא מדיין. האם ניתן לסבור שיירא מחמותו וגיסו המפקחים על מעצר הבית...? ועוד כעת, כשחמתו בוודאי בוערת בו, הואיל והמתלוננת הכניסה אותו לכלא - לדבריו - על לא עוול בכפו…?

צודק הסנגור כי האחריות למעצרו או שחרורו של אדם אינה מוטלת על שכמו של שרות המבחן אלא על כתפי בית המשפט, ובדרך כלל מקבל אני את התרשמותו הישירה של בית המשפט מן המפקחים ומעדיף אותה על זו של שירות המבחן.

חרף האמור, דעתי היא כי במקרה זה שגה בית המשפט קמא בקובעו כי המפקחים מסוגלים לבצע את תפקידם במניעת המשיב הזה לעזוב את מעצר הבית.

ראוי כי נזכור ש:

"המדיניות השיפוטית הנוהגת היא כי מי שמואשם בהתעללות או אלימות כלפי בני משפחתו ייעצר עד תום ההליכים נגדו, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן (בש"פ 7848-10-10 פלוני נ' מדינת ישראל…) מכאן שנדרשת זהירות מיוחדת בבחינת החלופה במקרים של אלימות במשפחה, תוך התייחסות לחשש מפגיעה פיזית או נפשית במתלוננת, ובהתקיים סיכון מפני הישנות העבירה, גם ריחוק גאוגרפי לא יענה בהכרח על הצורך להבטיח את מטרת המעצר"(בש"פ 5619/11 יוסף עמיאל נ' מדינת ישראל).

יש בליבי ספק רב מאוד בדבר יכולת חמיו של המשיב והגיס למנוע ממנו לצאת את מעצר הבית, אם בסערת רוחו יחליט לממש את איומו להרוג את המתלוננת, אשר "גרמה" להכנסתו מאחורי סורג ובריח.

אני מודע לכך כי החלופה לא צריכה "לאיין" כל סכנה, ודי כי תוריד את הסכנה ל"רמה סבירה", אך לא במקרה זה.

סבורני, כי אב המכה באמצעות ידיו ומקל פלסטיק (אשר מוכן בבית תמיד לצורך הפחדה), את בנותיו עד אשר אחת מהן מטילה מימיה על עצמה, מגלה בכך כי טמונה בו סכנה ועלול הוא להמשיך ולפגוע בבנותיו הקטנות ובאשתו, ברמה גבוהה של סבירות.

הנני בדעה כי למקרה כזה נאמרו על ידי בית המשפט העליון כדברים האלה:

"...אין בחלופת מעצר כדי להבטיח מפני הסכנה האורבת למתלוננת, מפני בעלה. ובהתקיים סיכון מפני הישנות עבירות אלימות במשפחה, גם הצבת תנאים של מעצר בית, בריחוק מקום מהמתלוננת, אינו עונה בהכרח על הצורך להבטיח את מטרת מעצר הבית כראוי. בסערת רגשות, עלול המשיב לעזוב את מקום מעצר הבית, ולהגיע למתלוננת גם אם היא נמצאת במקום מרוחק ממנו, ולמרחק הגיאוגרפי ואף לערבויות כספיות כבדות ככל שתהיינה אין משמעות בהקשר זה. ניסיון החיים מלמד אותנו, כי במקרים של אלימות במשפחה, לפעמים, אין דרך אחרת מאשר להורות על מעצרו של בעל אלים, ובעניין כזה, בדרך כלל, חלופת מעצר אינה מהווה פיתרון" (בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' אלי אזולאי, מיום 3.7.03 (לא פורסם)).

ציינתי כבר כי דעתי אינה נוחה - בלשון המעטה - מהתנהגות בא כוח העוררת, אשר גרמה לשחרורו של המשיב מן המעצר ושהותו מחוץ לכותלי הכלא כארבעה ימים.

לא בנקל יחזיר בית המשפט אדם למעצר לאחר ששוחרר, ודרושות לכך נסיבות כבדות משקל:

"אימוץ הפרשנות המוצעת על ידי בא כוח העורר אף עולה בקנה אחד עם ההלכה לפיה לא בנקל יורה בית המשפט על מעצרו של נאשם שכבר שוחרר ממעצר [ראו למשל: בש"פ 2327/08 ליפשיץ נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 23.3.2008) סעיף 16]. ככלל, מי ששוחרר ממעצר יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור, או אם נתחדשו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר וחריגה מכלל זה עשויה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים ועל יסוד נימוקים כבדי משקל [ראו למשל: החלטתו של השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 1237/04 מדינת ישראל נ' גיאסוב ([פורסם בנבו], 11.2.2004)]. שני רציונאלים מרכזיים מונחים בבסיסה של הלכה זו: הראשון, אם נאשם התהלך חופשי עובר למעצרו עד תום ההליכים או שוחרר בשלב מעצר הימים, כי אז ככל הנראה המסוכנות הנשקפת ממנו אינה כה גבוהה והחשש כי ישבש מהלכי משפט ויימלט מאימת הדין הוא קטן ומשכך אין הצדקה להשיבו למעצר. השני, אינטרס ההסתמכות של מי ששוחרר ממעצר שלא להיעצר שוב, כל עוד הוא לא גורם במעשיו לשינוי נסיבות. בהינתן שני רציונאלים אלו, התקפים הן לגבי מי ששוחרר ממעצר ועל אחת כמה וכמה לגבי מי שלא נעצר עובר להגשת כתב אישום נגדו, אין כל הצדקה להורות על מעצרו או על שחרורו לחלופת מעצר תוך קיפוח זכות הטיעון האפקטיבית לה הוא זכאי.

סבור אני כי כל עוד נקודת האיזון מאפשרת את הגשמת האינטרס הציבורי ללא שיקופחו זכויות הנאשם, שומה על המאשימה ועל בתי המשפט להקפיד על כיבוד זכויות אלה על מנת לאפשר קיומו של הליך הוגן. " (בשפ 8015/09 גיורגי קוניוף נ' מדינת ישראל, מיום 20.10.2009 [לא פורסם].

הגעתי למסקנה כי במקרה זה ראוי לחזור ולעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ולא בשל העובדה כי סנגורו, בהגינותו, עמד בהצהרתו לבית המשפט קמא שלא לטעון טענה זו.

אדם אינו "חבילה" שברצותנו אנו מניחים על המדף וברצותנו אנו מורידים. על כן יצאתי מנקודת הנחה שהטענה נטענה, והצורך להחזיר משוחרר למעצר גרם לי להתלבטות רבה. אולם, בסופו של יום, הסכנה הרבה הטמונה במשיב זה, שבעיני היא כמעט בגדר וודאות, הכריעה את הכף לכיוון קבלת ערר המדינה ומעצרו של המשיב.

בטרם סיום, אני מוצא לנכון להתיחס לטענה מרכזית לגביה "התקוטטו" הצדדים, והיא שאלת הריחוק הגיאוגרפי של החלופה.

נכון אמנם, כפי שנפסק לעיל על ידי בית המשפט העליון, שלא תמיד ריחוק גיאוגרפי משמעותי יהווה "כרטיס שחרור", בהינתן הסכנה המיוחדת הטמונה בעבירות אלימות במשפחה. ואולם, אין זה אומר כי לשיקול זה אין חשיבות כלל. מרחק גיאוגרפי שווה לזמן התראה ארוך יותר, הן של יחידת הפיקוח האלקטרוני, אם בית המשפט מורה על איזוק אלקטרוני, והן של המפקחים, כדי להתריע ולהודיע למשטרה ואף למתלוננת (כמו שאני נוהג להורות בדרך כלל למפקחים) אם הנאשם עוזב את מעצר הבית.

במקרה זה החלטתי לעצור את המשיב איננה נובעת מאי קבלת החלופה בשל המרחק הגיאוגרפי הקצר, אלא בשל הסכנה הרבה הטמונה במשיב, יהיו המפקחים ראויים ככל שיהיו ויהא המרחק הגאוגרפי אשר יהא.

מעבר לדרוש אעיר, כי דעתי כדעת קצינת המבחן, שהמפקחים אינם ראויים ומסוגלים לתפקידם. לא כיוון שהם אנשים "פשוטים ודלים" - משום שגם אלה יכולים להיות מפקחים מצויינים - אלא כיוון שקרבתם למשיב, ותפיסתם אותו כ"צודק" ואת המתלוננת "כשקרנית", בתוספת מסוכנותו הגבוהה של המשיב והיעדר יראתו מן הדין, הופכים אותם לבלתי מסוגלים לקיים את חובותיהם כמפקחים ראויים.

הוא הדין באיזוק אלקטרוני, אשר בהפרת מעצר הבית מביא את יחידת הפיקוח להודיע למשטרה, אך אין בכוחו למנוע מבעל ואב אלים ונחוש לפגוע באשתו וילדיו.

לאור האמור לעיל, אני מקבל את הערר ומורה לעצור את המשיב עד לסיום ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו בת"פ 25734-10-11 של בית משפט השלום בחדרה.

על המזכירות לשלוח החלטה זו לבאי כוח הצדדים בדחיפות ובאמצעות הפקס.

ניתנה היום, ד' טבת תשע"ב, 30 דצמבר 2011, בנוכחות המשיב וב"כ הצדדים.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: א ג
שופט :
עורכי דין: