ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בן אינהורן נגד אליהו כהן :

בן אינהורן

נ ג ד

אליהו כהן

בית משפט השלום בתל-אביב-יפו

כב' השופטת נאוה ברוורמן

פסק דין חלקי

מונחת בפני תביעה כספית שעניינה בתאונה.

רקע:

ביום 23.3.10 ברחוב עמק דותן 67 במודיעין כאשר התובע רכב על אופניו על מדרכה, פנה רכב הנתבע לתוך חנייה החוצה את המדרכה והתרחשה התאונה (להלן: "התאונה").

אין חולק כי האופניים נתקלו בקיר בטון שהינו בסמוך לאירוע התאונה, אך יש חולק האם רכב הנתבע פגע פיזית באופניים, אם לא, והאם ניתן להטיל אחריות על הנתבע לקרות התאונה.

העיד בפני התובע (להלן: "התובע") שהינו רוכב האופניים (להלן: "האופניים"), כמו כן העיד הנתבע (להלן: "הנתבע") שהינו נהג הרכב הנתבע (להלן: "הרכב הנתבע"), והוגשו הראיות.

ב"כ הנתבע ביקש לפצל את הדיון, שתחילה תוכרע שאלת החבות, ולאחר מכן במידת הצורך יתקיים דיון נפרד שיסוב סביב שאלת הנזק, ונעתרתי לבקשה.

עיקר טענות הצדדים:

בקליפת אגוז, לטענת התובע, הוא רכב על אופניו במיומנות ובמהירות סבירה על המדרכה, כאשר לפתע הגיח הנתבע עם רכבו ופגע בו.

זאת ועוד, לשיטתו תמונות הנזק מצביעות על נזק מצד ימין של האופניים, דבר המלמד על המגע של רכב הנתבע באופניים.

יתרה מכך, לנתבע היה שדה ראיה רחב ויכול היה בנקל למנוע את הפגיעה.

ב"כ הנתבע העלה טענה של חוסר עילה, שהרי התובע לא קנה את האופניים, ואינו הבעלים שלהם.

בנוסף לאמור, הפנה לתקנה 129 לתקנות התעבורה אשר על-פיה אסור לאדם לרכב על מדרכה, ועל כן התובע הפר חובה המוטלת עליו.

ועוד, התובע הוא שרכב בהמהירות, ניסה לעקוף את רכב הנתבע משמאל, ונחבט בגדר האבן. הגם, שבמקום היו עצים גבוהים שהסתירו את שדה הראייה.

למעלה מכך, לטענתו אם היינו מהלכים על-פי גרסת התובע, אזי התובע היה צריך ליפול עם אופניו לצד שמאל של הרכב ולא לצד ימין.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן - האם הנתבע אחראי לקרות התאונה, אם לאו.

תחילה, לעניין העדר עילה אבהיר, כי האופניים אינם בבעלותו של התובע, אלה ניתנו לו על-ידי היבואן לצרכי תחרויות לפרק זמן מוגבל. על כן, בעת התאונה האופניים היו בחזקתו של התובע, וברי הוא שכאשר האופניים ניזוקו, על התובע להחזיר את שווים ליבואן, כפי שקיבל. לאור האמור, דינה של הטענה של העדר עילה להידחות.

לגופם של דברים, כבר עתה אומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי כי יש לחלק את האחריות בין הצדדים באופן שווה.

ובמה דברים אמורים:

העיד התובע בהגינות, כי בזמן התאונה לא ראה מה קרה, אבל כן ידע לומר כי הוא "עף" שמאלה ואמר (עמ' 2): "לא ראיתי את המגע, אך אני יודע שהיה מגע כי הועפתי שמאלה".

מנגד, העיד הנתבע כי כלל לא היה מגע בין רכבו לבין האופניים, ושרוכב האפניים שהבחין ברכב ניסה לחמוק, עקף את הרכב ונפגע מגדר האבן.

כאשר נשאל הנתבע כיצד הוא מסביר את הפגיעה שהתרחשה בצד ימין של האופניים, ולא בצד שמאל, שהרי אם התובע היה נתקל בגדר האבן הפגיעה הייתה צריכה להיות בצד שמאל, השיב כי אין לו הסבר לכך, אך כן ידע לחזור אין ספור פעמים במהלך עדותו כי לא פגע עם רכבו באופניו של התובע.

לפניננו גרסה מול גרסה, מחד טוען התובע כי נפגע על-ידי רכבו של הנתבע, ומאידך טוען הנתבע כי כלל לא היה מגע.

מהעדויות ומחומר הראיות שהובא בפני לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שהיה מגע בין רכב הנתבע לבין האופניים, שהרי גם פגיעה באופניים מצד ימין, אין בכך כדי ללמד דווקא על מגע. אולם, לאחר שנשמעו העדיות, אין באמור כדי לפטור את הנתבע מחבותו, שהרי התאונה התרחשה שרכב הנתבע היה בסמוך לאופניים, וגרמה לנפילת האופניים.

ב"כ הנתבע העלה שלל טענות, שעל-פיהן יש לפטור מאחריות את הנתבע, אך סבורתני כי אין באלה לפטור כליל את הנתבע מאחריות, לכל היותר יש בכוחן כדי להטיל רשלנות תורמת על התובע.

אין חולק כי הנתבע ביקש להיכנס לחנייה מבלי שראה את התובע, הוא עצמו העיד שלא הבחין בתובע, והוסיף שאם היה רואה אותו היה עוצר את רכבו (עמ' 3).

גם רכב הנוסע על המדרכה על-מנת להיכנס לחנייה עליו לשים לב כי הדרך פנויה, ושיכול הוא לנוע בבטחה, מבלי להוות סיכון לעוברי הדרך, שבכללם גם רוכבי אופניים.

לא זו אף זו, משנטען על-ידי ב"כ הנתבע כי במקום עצים המפריעים לשדה הראייה, הייתה חובה על הנתבע דווקא לנהוג בזהירות מוגברת.

יחד עם זאת, גם התובע לא יוצא ידי חובתו.

העיד בפני התובע כי רכב על המדרכה, שהוא מכיר את המקום, אך לא שם לב לרכב שהגיע, ואמר (עמ' 1): "יש טווח ראיה ארוך ולא שמתי לב לשום רכב שמגיע, וממש לפני שהוא פגע בי, ראיתי שהוא נכנס לתוך החנייה...".

התובע רכב על המדרכה, מבלי ששם לב כי רכב הנתבע הגיע. דווקא משהתובע מכיר את המקום, וער הוא כי יש כניסות לחנייה בבניינים במקום, היה עליו לרכוב במשנה זהירות. לפיכך, לאור התנהגותו יש להטיל עליו אחריות גם כן לקרות התאונה.

כבר נאמר לא אחת שכאשר שני גופים נעים זה מול זה, כל אחד מגופים אלו חב חובה כלפי חברו לנוע בזהירות, ולשים לב למצבו של חברו. בענייננו, אם הצדדים שניהם יחד היו ערים לסכנה, והיו נוקטים באמצעי זהירות נאותים הייתה נמנעת התאונה. משלא עשו כן, שותפים הם יחד לתאונה שהתרחשה.

משקבעתי כי האחריות לתאונה מוטלת על הצדדים באופן שווה, יש לבחון את שאלת הנזק.

לאור האמור והמפורט לעיל, הנני קובעת לדיון נוסף בשאלת הנזק, על-מנת לאפשר לנתבע להגיש חוו"ד נגדית, ו/או לזמן את השמאי שערך את חוו"ד מטעם התובעת.

בנסיבות העניין הנני קובעת לדיון בשאלת הנזק ליום 12.1.12 בשעה 11:30

המזכירות תמציא את פסק-הדין החלקי לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ז כסלו תשע"ב, 23 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בן אינהורן
נתבע: אליהו כהן
שופט :
עורכי דין: