ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מ. ב. נגד ר. ז. :

מ. ב.

נ ג ד

1.ר. ז.

2.פרקליטות מחוז הדרום-אזרחי

3.האפוטרופוס הכללי במחוז דרום

בית משפט לענייני משפחה בבאר-שבע

כב' השופטת גאולה לוין

 

בשם התובעת - עו"ד רפאל ברוך חסין

בשם נתבע 1 - עו"ד סנאית מרקוביץ וליאור מרקוביץ

פסק דין

בתובענה שבפני עותרת התובעת, הגב' מ. ב., למתן פסק דין המצהיר כי העברת מחצית הזכויות בדירה הידועה כגוש XXXXX חלקה XXX תת חלקה X (להלן:"הדירה") מן המנוח ש. ב. ז"ל (להלן: "המנוח") לנתבעת 1, הגב' ר. ז., היא בטלה.

בהמשך לאמור לעיל עותרת התובעת להורות על רישום הזכויות בחזרה על שמו של המנוח ש. ב. ז"ל ועל ביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת הנתבעת ביחס לזכויות בלשכת רישום המקרקעין בבאר שבע.

רקע:

1. התובעת היא אלמנתו של המנוח. הנתבעת היא אחותו של המנוח. התובעת והמנוח נישאו בשנת 1986 ובמהלך השנים נולדו לבני הזוג שלוש בנות.

בשנת 1995 התפרצה אצל המנוח מחלת פרקינסון. בשנים הראשונות לפרוץ המחלה היה המנוח מטופל בביתו, עד שבשנת 2000 אושפז בעקבות פצע לחץ ועבר למרכז סיעודי "___", שם היה מאושפז עד מותו ביום xx/xx/08

2. בשנת 2004 מונתה התובעת כאפוטרופא של המנוח. תחילה מונתה כאפוטרופא זמנית על גופו לשלושה חודשים (צו מיום 04.07.2004 בתמ"ש 5956/04). בהמשך, ביום 28.11.2004, מונתה התובעת כאפוטרופא של קבע על גופו ועל רכושו של המנוח (תמ"ש XXXXX))

הבקשה למינוי אפוטרופוס נתמכה בתעודת רופא של דר' שימקוב (מיום 18.8.2004) בה נכתב, בין היתר, כי המנוח "קוגניטיבי לא מתמצא במקום בזמן הפרעות קשות בזכרון. לקוי בשיפוט והערכת מצב. לא שולט על הסוגרים. מרותק". כן נקבע בתעודת הרופא כי המנוח אינו מסוגל לטפל בענייניו, זקוק לאפוטרופוס ואינו מסוגל להביע דעתו בעניין מינוי אפוטרופוס.

במסגרת בירור הבקשה לאפוטרופסות הוגש תסקיר של פקידת סעד לסדרי דין, גב' חדווה ביתן, בו תוארה פגישתה עם המנוח באופן הבא: "בפגישתינו עם החסוי הוא לא הגיב אלינו ולא לעו"ס ביה"ח, החסוי בהה בתקרה וישב ללא תנועה. לדברי העו"ס החסוי לעיתים משמיע הגיות שונות אך אינו מתקשר עם הסביבה".

3. המנוח רשום כבעל זכויות החכירה בדירה בלשכת רישום המקרקעין וכבעל זכויות חכירה בלתי מהוונות ביחס לדירה במנהל מקרקעי ישראל.

ביום 03.05.2005 נחתם בפני עו"ד שאול עמית (להלן:"עו"ד עמית") תצהיר העברת מחצית הזכויות בדירה, ללא תמורה, מן המנוח לאחותו הנתבעת (להלן:"התצהיר").

באותו מועד נחתם גם יפוי כח נוטריוני המסמיך את עו"ד שאול עמית להשלים את ההעברה ללא תמורה מן המנוח לנתבעת (להלן:"יפוי הכח").

התצהיר ויפוי הכח יקראו להלן "מסמכי העסקה".

ביום 08.05.2006 חתם עו"ד שאול עמית בשם המנוח על חוזה חכירה לא מהוון עם המנהל. על חוזה החכירה חתומה גם הנתבעת.

4. המנוח נפטר ביום xx/xx/08.

ביום 29.01.2009 ניתן צו ירושה בבית הדין הרבני האזורי באר שבע בעניין עזבונו של המנוח ולפיו יורשת התובעת 5/6 מן העיזבון ובתה הקטינה א. יורשת חלק של 1/6 הנותר מן העיזבון.

5. ביום 09.11.2008 שלח עו"ד עמית מכתב לתובעת בו הודיע לה כי ביום 3.5.2005 חתם המנוח בפניו על תצהיר העברה של מחצית זכויותיו בדירה לאחותו ז ר.. עו"ד עמית ציין במכתב כי על פי הודעתו של המנוח, לווה המנוח כספים מבעלה של הנתבעת לפני שנים, לצורך רכישת הדירה הנ"ל, ומאחר ולא החזיר לו את החוב, החליט להעביר מחצית הזכויות בדירה על שמה של הנתבעת.

ב"כ התובעת השיב לעו"ד עמית במכתב מיום 10.12.2008 כי המנוח היה חסוי, כי התובעת מונתה אפוטרופא עליו ועל כן המנוח לא היה כשיר לחתום על מסמך כלשהו המאוחר למועד מינויה כאפוטרופא.

עו"ד עמית השיב על כך במשלוח העתק התצהיר, ובציון העובדה כי לא ידע שלמנוח היה אפוטרופוס.

6. ביום 25.05.2009 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה לטובת הנתבעת על מחצית הזכויות בנכס.

ביום 18.06.2009 פנה ב"כ התובעת לעו"ד עמית בדרישה כי יפעל לביטול העיסקה.

עו"ד עמית דחה את הדרישה (ביום 24.06.2009) בטענה כי הוא מחוסר סמכות לעשות כן, שכן הסמכות לבטל את ההעברה היא בידי מקבלת הזכות. במכתב שב וציין עו"ד עמית כי בעבר טיפל בהעברת הזכויות מהמנוח לאחותו, כאשר המנוח נראה לו כשיר לחתום על המסמכים שחתם בפניו וכי לא הובאה לידיעתו העובדה כי למנוח מונה אפוטרופוס.

מכאן התביעה שלפניי.

טענות התובעת:

7. לטענת התובעת, המנוח לא היה כשיר בשנת 2005, ועוד שנים לפני כן, לבצע ו/או לחתום ו/או לבקש את העברת זכויותיו בנכס לטובת הנתבעת. המנוח אושפז בבית החולים ___ - מרכז סיעודי כ - 9 שנים קודם לפטירתו ולאחר שהתפרצה אצלו מחלת הפרקינסון. לאורך כל הגליונות הרפואיות משנת 2003 ואילך מנוח מתואר כמי שאינו מתמצא בזמן ובמקום, לקוי בשיפוט ובעל הפרעה קשה בזכרון.

8. התובעת טוענת כי בשל מצבו הרפואי מונתה התובעת אפוטרופא זמנית על גופו ובהמשך אפוטרופא של קבע על גופו ועל רכושו של המנוח. תעודת הרופא והתסקיר שבתיק האפוטרופסות והחומר הרפואי שצורף לתצהירה של התובעת אינם מותירים מקום לספק בכך שהמנוח היה במצב סיעודי מורכב, לא מתקשר עם הסביבה כלל, לא מסוגל לעשות את הפעולות הפשוטות ביותר, לא כל שכן לבצע העברת זכויות במקרקעין.

לטענת התובעת מצבו של המנוח הלך והידרדר עם השנים כך שבמועד חתימת המסמכים מצבו הרפואי היה קשה עוד יותר מזה המתואר לעיל.

לטענת התובעת אין זה סביר שהמנוח חתם על התצהיר ועל ייפוי הכח שכן באותה העת היה המנוח חסר יכולת התמצאות בזמן ובמקום, ללא כושר שיפוט כלל ואף היה מרותק למיטתו.

9. כרקע לנסיבות נשוא התובענה מציינת התובעת כי מערכת היחסים בינה לבין חלק מאחיותיו של המנוח, וביניהן הנתבעת, החלה להידרדר במקביל להידרדרות במצבו הרפואי של המנוח. אחיותיו של המנוח האשימו את התובעת במצבו הרפואי ואף פעלו בנסיון להוציאה מחשבון הבנק המשותף לה ולמנוח ולצירוף אחות המנוח תחתיה.

10. התובעת מציינת כי לא ידעה על עיסקת ההעברה ללא תמורה ונודע לה על כך לראשונה ממכתבו של עו"ד עמית מיום 09.11.2008.

לטענת התובעת כל הפעולות שנעשו על ידי המנוח ועל ידי עו"ד עמית בשם המנוח לאחר מינויה כאפוטרופא הן בטלות ומבוטלות נוכח הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962 (להלן:"חוק הכשרות") ו/או חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן:"חוק החוזים").

11. התובעת מוסיפה וטוענת לפגמים שנפלו בהליך ההחתמה על מסמכי ההעברה. עו"ד עמית נפגש עם המנוח בבית פרטי ולא במשרדו. הוא אינו זוכר איך זיהה את המנוח, שלא נשא תעודה מזהה כלשהי. עו"ד עמית גם לא סיפק הסבר לכך שיש שלושה נוסחים שונים של תצהיר, שניכר כי תוקנו לאחר שנמצאה בהם טעות בשמות הצדדים. התובעת סבורה כי עו"ד עמית הבחין שישנה "בעיה" עם המנוח. היא מפנה בהקשר זה לעדותה של הנתבעת עצמה, שהעידה כי עו"ד עמית שאל את המנוח עשרים פעמים מי זאת ר.. מנסיבות אלה מבקשת התובעת להסיק כי כל הליך החתמתו של המנוח על מסמכי העברה היה פגום מעיקרו ויש להורות על בטלותו.

טענות הנתבעת:

12. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי התובעת הגישה בקשה לקיום צו ירושה תוך שהיא מנסה להסתיר דבר קיומה של צוואה תקפה בה צווה המנוח כי רכושו יחולק בחלקים שווים בין שלוש בנותיו ואילו התובעת תירש מעזבונו שקל אחד בלבד מן הנימוק שזו זנחה ונטשה אותו בעת חוליו. הצוואה נערכה בשנת 2000 ובטרם מונתה התובעת לאפוטרופא. הנתבעת סבורה כי יש לבטל את צו הירושה ולעשות כמצוותו האחרונה של המנוח.

יוער בהקשר זה כי לא הובא לידיעת בית המשפט דבר הגשתה של הבקשה לביטול צו הירושה או לקיום צוואה כלשהי של המנוח.

לנתבעת טענות ביחס לטיפולה של התובעת במנוח ותפקודה כאפוטרופא לגופו ולרכושו. היא סבורה כי יש להורות על ביטול מינויה של התובעת כאפוטרפא של המנוח, שעה שהיא התעללה בו והזניחה אותו.

13. לטענת הנתבעת, המנוח לא היה מרותק למיטתו משך תשע שנים קודם פטירתו והיה פעיל הן פיזית והן מנטאלית. כראיה לכך מפנה הנתבעת לפעולת ההעברה ללא תמורה שנעשתה על ידו בפני עורך דין עמית. לטענתה, המנוח היה צלול בדעתו, ניהל שיחות ענייניות ואנשים שחיו בסביבתו הקרובה לא התרשמו ממנו שהוא לוקה בשכלו או אינו מתמצא בזמן ובמקום. הנתבעת מבקשת לבסס זאת גם על עדויות של הנתבעת ובני משפחתה, אשר ביקרו את המנוח בבית החולים הסיעודי. אלה העידו, כך נטען, כי היו משוחחים עם המנוח, המנוח היה מתקשר איתם ולא נראה כיה וא אינו מתמצא בזמן ובמקום.

הנתבעת מדגישה כי המנוח לא הוכרז מעולם פסול דין ומכאן שלא הייתה לו כל מניעה משפטית מלבצע עסקה.

הדירה נשוא כתב התביעה נרכשה על ידי המנוח קודם לנישואיו לתובעת. מחצית מן התמורה עבור הדירה מומנה על ידי משרד הביטחון בהיות המנוח נכה משרד הביטחון, המחצית הנותרת מומנה מהלוואה שניתנה למנוח על ידי הנתבעת ובעלה דבר שהיה ידוע לתובעת.

ההעברה ללא תמורה נעשתה על ידי המנוח בתום לב ומתוך תחושת מחוייבות להשיב לנתבעת את השייך לה.

14. הנתבעת טוענת כי לא היא ולא אף אדם ממשפחתו ומקרוביו של המנוח לא ידע על מינויה של התובעת כאפוטרופא על גופו ורכושו של המנוח. לנתבעת נודע, כך נטען, על דבר מינויה של התובעת כאפוטרופא על המנוח רק במסגרת כתב התביעה דנן. לטענת הנתבעת גם המנוח לא ידע כי התובעת מונתה לאפוטרופא על גופו ועל רכושו.

15. לטענת הנתבעת האמור בתסקיר פקידת הסעד הוא חלקי בלבד ויש ראיות ברורות כי האמור בו מקורו בטעות או בהצגת מצב דברים שונה מהותית מן המצב שהיה בשנת 2004.

אומנם מצבו של המנוח הלך והידרדר עם השנים אולם הנתבעת מכחישה את מצבו במועד מינוי התובעת כאפוטרופא כפי שהוא מוצג בכתב התביעה.

16. הנתבעת מאשרת כי מערכת היחסים שבין התובעת לבין אחיותיו של המנוח היתה מורכבת וקשה אולם לשיטתה הסיבה לכך נעוצה בהתנהגות התובעת כלפי המנוח במהלך חייהם המשותפים.

בין היתר טוענת הנתבעת כי התובעת פעלה כלפי המנוח באלימות וכי בשנת 1999 פנה המנוח לאחיותיו בבקשה לעזור לו מכיוון שהתובעת אינה סועדת אותו.

דיון

17. תובענה זו נסבה על תוקפם של מסמכי העסקה, אשר נחזים ככאלה שנחתמו על ידי המנוח ביום 3.5.2005. אפתח ואומר כי בכל הנוגע לנסיבות החתימה על מסמכי העסקה - תצהיר וייפוי כוח - רב הנסתר על הגלוי.

לבית המשפט הוצגו שלושה נוסחים שונים של תצהיר העברת זכויות ונוסח אחד של ייפוי כוח. השוני בנוסח התצהירים הוא בסיפא של סעיף 4 לתצהיר, המפרט שמות הצדדים מהם ואליהם יועברו הזכויות. בנוסח אחד מופיע "י. י. ל. י. מ'". בנוסח שני מחוקות מילים אלה ותחתן מודפס "ב. ש. לשם ז. ר." ומצד ימין מופיעה חותמת של עו"ד שאול עמית. בנוסח השלישי מחוקות מילים אלה ולצידן מודפס "לר. ז." ומצד שמאת מופיעות חותמת וחתימה של עו"ד שאול עמית. החתימה של המנוח בשני הנוסחים האחרונים הינה זהה, והיא שונה מזו המופיעה בנוסח הראשון. עוד יצוין כי חתימת המנוח על גבי יפוי הכוח שונה, על פניו, מחתימתו על גבי התצהירים.

החתימות בכל המסמכים מאומתות על ידי עו"ד שאול עמית. אימות החתימה על גבי התצהירים הוא בנוסח הבא:

"היום 3 במאי 2005

בפני עו"ד שאול עמית מ-____ רחוב העצמאות 55 הופיע הה' ש. ב. וז. ר. אשר זיהו עצמם לשביעות רצוני ולאחר שהזהרתים כי עליהם לומר את האמת ובאם לא יעשה כן יהיו צפויים לעונשים הקבועים בחוק, אישרו נכונות הצהרתם הנ"ל בחתימת ידם".

18. נסיבות החתימה על מסמכי העסקה מתוארות בתצהירה של הנתבעת באופן הבא:

"יום אחד כשהלכתי אליו לבית החולים שוחחנו והוא אמר לי בואי עכשיו אני אלך איתך לבנק ואחזיר לך את החוב שאני חייב לכם. במענה אמרתי שאני לא רוצה לקחת ממך כסף של הילדים שלך אני נתתי לך כסף לקנות בית כשתמכור את הבית תתן לי את החלק שלי. ...

ביום 03/05/2005 הזמנו את עו"ד שאול עמית לביתם של שכנים שלנו מ. וד. ז"ל להעביר את הדירה של ש. על השם שלי בגלל החוב שיש לו אלינו. בדירה היינו אני, אחי ש. ז"ל וד. ומ. ז"ל ועורך הדין.

העורך דין שאל את ש. אחי: "מי זאת?" והצביע אלי ואחי אמר שאני אחותו ר.. אחי ש. סיפר לעורך דין שהוא רוצה לתת לי את הדירה כי מ. בעלי הלווה לו כסף העורך דין ביקש מאחי ש. לחתום הרבה פעמים על הרבה מסמכים כדי להעביר את הדירה על השם שלי ואנחנו חתמנו. כשיצאנו מהדירה של מק. וד. לקח את ש. הפיליפיני שלו לבית האבות. אחי ש. אמר לי סליחה ר. אחותי שעשית לך רע ואני רוצה להביא לך גם כסף לא רק את הדירה. אמרתי לו שאני לו רוצה שום דבר ממנו ושלא ידאג שהוא לא עשה לי שום דבר." (סעיפים 12, 14 - 17 לתצהיר מיום 12.7.2010).

19. אין מחלוקת כי במועד החתימה על מסמכי העסקה היה המנוח מאושפז במרכז הסיעודי "___" מזה כארבע שנים. על פי דברי הנתבעת, מסמכי ההעברה נחתמו בביתם של שכנים של הנתבעים, בני הזוג מק. וד.. איש מהם לא הובא על ידי הנתבעת למסירת עדות בבית המשפט. מתוך תצהירה של הנתבעת משתמע כי ד. נפטרה לבית עולמה. הדבר לא נאמר, עם זאת, במפורש ולא הובהר מדוע עדים אלה או מי מהם, אשר יכלו לשפוך אור על המעמד הקריטי של החתמת המנוח על מסמכי ההעברה, לא זומנו להעיד.

20. העד המרכזי לעניין החתמת המנוח על מסמכי העסקה הוא עו"ד שאול עמית, אשר אימת את חתימות הנתבעת והמנוח על התצהיר ועל ייפוי הכוח ובהמשך טיפל בנושא רישום העסקה.

עו"ד עמית הגיש תצהיר אשר מתייחס באופן כללי לעקרונות לפיהם הוא נוהג לאשר תצהירים. בתצהיר כתב עו"ד עמית כי "לצורך העברת הזכויות אני מחתים את הצדדים על תצהיר, יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר שהם נותנים לי לצורך ביצוע ההעברה. כאשר אני מתרשם שהחותם אינו כשיר לחתימה, אני לא מחתים אותו. לפני החתימה על המסמכים אני מסביר לחותמים את תוכן המסמך ומשמעותו ורק לאחר מכן אני מחתים אותם ומאשר את חתימתם" (סעיפים 3 - 5 לתצהיר).

עו"ד עמית מציין בתצהירו כי הוא אינו יכול לזכור כיום את הפרטים ביחס להחתמת המנוח, אך ככל שזכור לו הוא נקרא להחתים את הצדדים במקום מחוץ למשרדו. בהחתמת הצדדים הוא פעל על פי הנוהל שציין לעיל ולא ידע שלמנוח מונה אפוטרופוס עקב היותו בלתי כשיר (סעיפים 9 ו- 10 לתצהיר).

עו"ד עמית העיד כי התבקש לבצע את העברת הזכויות על ידי אחותו של המנוח. לדבריו, הוא ערך את התצהיר ואת יתר המסמכים מראש, על פי הנחיות הנתבעת (עמ' 5 ש' 12-13, 22, עמ' 6 ש' 1-6 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010). את המנוח הוא החתים שלא במשרדו, ייתכן בדירה פרטית, על גבי המסמכים שהוכנו מראש במשרדו. אל הדירה הוא הגיע ללא מחשב נייד או מכונת כתיבה. על פי עדותו של עו"ד עמית, הוא פגש במנוח רק פעם אחת (עמ' 7 ש' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010).

כשנשאל עו"ד עמית בחקירתו האם המנוח הזדהה בפניו באמצעות תעודה מזהה, השיב כי אינו זוכר את המקרה הספציפי אבל כך הוא נוהג, והמקרה הספציפי אינו זכור לו כמקרה מיוחד. עו"ד עמית העיד כי הוא מחתים כל לקוח עם זיהוי אך אינו יכול להגיד איך השתכנע בדבר הזיהוי במקרה דנן (עמ' 6 ש' 15-17 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010).

עו"ד עמית גם לא ידע להסביר מדוע ישנם שלושה נוסחים שונים של תצהיר העברת הזכויות. בחקירתו הנגדית הוא העיד כי הוא נתקל בזה בפעם הראשונה במהלך העדות (עמ' 6 ש' 33 ועמ' 7 ש' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010) וכי אין לו הסבר לכך (עמ' 7 ש' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010).

עו"ד עמית הוסיף והצהיר כי לו היה יודע שמונה למנוח אפוטרופוס לא היה מחתים אותו על התצהיר (עמ' 7 ש' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010).

21. הנתבעת איש'. בעדותה בבית המשפט כי היא זו שפנתה אל עו"ד עמית, היא הלכה אליו למשרד מספר פעמים לפני החתמת המנוח. החתמת המנוח נערכה בדירה של אדם בשם מק., בנוכחות ד. (אשתו של מק.), הנתבעת, עו"ד עמית, המנוח והפיליפיני שלו.

בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת כי במועד החתימה המנוח לא קרא את המסמכים אלא רק חתם עליהם (עמ' 16 ש' 8-9 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010); כי עו"ד עמית הקריא למנוח את המסמכים וכי המנוח "אמר לו כן שאחותי כן. מי זאת, ר. 20 פעמים אמר לו מי זאת. העורך דין שאל את ש. מי זאת... כל פעם שנשאל אמר אחותי ר." (ש' 15-20). היא הסבירה כי עורך הדין שאל את המנוח 20 פעם "בשביל שהעורך דין אומר אולי זוכר אולי לא" (ש' 18).

הנתבעת איש'. בעדותה כי התעודות המזהות של המנוח היו תמיד אצל אשתו וכי במעמד הפגישה עם עו"ד עמית הוא היה ללא תעודה מזהה (עמ' 19 - 20 לפרוטוקול מיום 02.12.2010).

הנתבעת עצמה העידה כי מעולם לא התבקשה להחתים את המנוח על תיקון התצהירים (עמ' 19 ש' 27-30 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010.

22. מכל המתואר לעיל עולים תמיהות וסימני שאלה רבים ביחס למעמד החתמת המנוח על מסמכי העסקה. ראשית, כלל לא ברור כיצד זוהה המנוח על ידי עו"ד עמית. אין חולק כי הוא לא זוהה על פי תעודה מזהה, שכן כל התעודות היו אצל רעייתו. לא נטען גם כי הוא היה מוכר לעו"ד עמית מהיכרות אישית, מה גם שעו"ד עמית העיד כי פגש במנוח פעם אחת בלבד, במעמד החתמת המסמכים. על גבי התצהירים נרשם כי המנוח זיהה עצמו "לשביעות רצונו" של עו"ד עמית. עו"ד עמית לא ידע להשיב בעדותו לשאלה כיצד השתכנע בדבר זהותו של המנוח. במצב דברים זה מתקבל הרושם כי אופן אימות חתימתו של המנוח על ידי עו"ד עמית אינו עומד בסטנדרט זיהוי ואימות חתימה ראוי.

מעבר לכך, עו"ד עמית העיד כי כלל אינו זוכר את נסיבות המקרה הספציפי, כך שלא ניתן לבסס על זכרונו קביעה פוזיטיבית כי החתימה על גבי התצהירים היא אמנם חתימתו של המנוח. העדה היחידה שמסרה עדות ישירה על כך שהמנוח הוא שחתם על המסמכים היא הנתבעת, אך בהיותה בעלת עניין בתיק ונוכח הרושם שהותירה עדה זו בבית המשפט, אין די בעדות זו כדי לבסס קביעה לפיה מסמכי ההעברה נחתמו על ידי המנוח.

23. יש לזכור כי לחוסר הבהירות בעניין זיהוי המנוח מתווספות תמיהות נוספות. ניתן לתמוה על כך שהמנוח הוחתם בדירה של שכנים של הנתבעת, ולא במשרדו של עו"ד עמית או במוסד בו היה מאושפז. לא ברור מדוע מצאו לנכון להוציא את המנוח מהמוסד, בליווי מטפל פיליפיני, אך נמנעו מלהביאו למשרדו של עו"ד עמית. פשר הדבר כלל לא הוסבר, וכאמור בעלי הבית שנכחו במעמד ההחתמה לא זומנו לעדות.

בנוסף, לא הובהר פשר קיומם של שלושה נוסחים שונים של תצהיר העברת הזכויות, אחד ללא תיקונים, ושניים נוספים שבהם תוקן סעיף 4. נראה כי נדרש היה לערוך תיקון של התצהיר בגלל טעות קולמוס שנפלה בו, והמנוח הוחתם, לכאורה, גם על הנוסח המתוקן. ואולם, התיקונים בוצעו בהדפסה ולא בכתב יד, דבר שקשה ליישבו עם דברי עו"ד עמית כי הכין את כל המסמכים מראש (עמ' 7 ש' 12-13 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010), הגיע לדירה להחתים את המנוח ללא מחשב נייד או מכונת כתיבה, ופגש במנוח פעם אחת בלבד. קשה ליישב את הדבר גם עם עדותה של הנתבעת כי היא עצמה לא החתימה את המנוח על מסמכים כלשהם. לעו"ד עמית עצמו לא היה, כאמור, הסבר לקיומם של שלושה תצהירים שונים, הגם שלצד התיקונים מתנוססות חותמתו וחתימתו של עו"ד עמית.

24. תמיהה נוספת עולה מדברי הנתבעת לפיהם עו"ד עמית שאל את המנוח עשרים פעם מי זאת ר. ומהסברה כי עורך הדין בדק האם המנוח זוכר את אחותו. לא ברור מדוע נדרש עורך הדין לחזור על שאלה זו עשרים פעמים, וכיצד הדבר לא עורר אצלו חשד לגבי מצבו הקוגניטיבי של המנוח. יש לזכור בנוסף כי על פי עדות הנתבעת, המנוח הגיע מלווה במטפל פיליפיני, דבר שיש בו כשלעצמו כדי להצביע על כך שהמנוח סבל ממגבלות כלשהן. לכך יש להוסיף כי את מסמכי העסקה הכין עו"ד עמית מראש לבקשת הנתבעת בלבד, ללא פנייה מצד המנוח ולא מפגש מקדים עימו. עו"ד עמית היה מודע לנסיבות אלו והעיד עליהן (עמ' 5 ש' 12-13, 22, עמ' 6 ש' 1-6 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010). למרות זאת הוא תאר את העיסקה כעניין סטנדרטי שאינו יוצא מגדר הרגיל ואינו מצריך התייחסות אחרת מכל עיסקה רגילה.

כידוע, אימות חתימה הוא אחד מתפקידיו של עורך דין. עורך דין אינו יכול לצאת לידי חובה באימות חתימה טכני בלבד, שגם הוא מוטל בספק במקרה דנן. עליו לוודא כי החותם צלול בדעתו ומבין על מה חותם ולא לעצום עיניים מלראות את מצבו הפיזי והקוגניטיבי של החותם לאשורו.

יתרה מכך, הסיטואציה בה חתימת הצדדים על התצהיר בביתם של שכנים של הנתבעת היא סיטואציה חריגה יחסית שאינה מאפיינת ברגיל עסקאות במקרקעין ומשלא בא עליה כל הסבר יש בה כדי להותיר ספקות.

25. מן האמור עד כה עולה כי אין כלל וודאות לכך שמסמכי העסקה אכן נחתמו על ידי המנוח. זאת ועוד, גם בהנחה שהמנוח הוא שחתם, מבחינה טכנית, על המסמכים, לא שוכנעתי כי המנוח גמר בדעתו להעביר מחצית מזכויות בדירה לנתבעת.

ברגיל, חתימתו של מתקשר מהווה אינדיקציה מכרעת לגמירת דעת מצידו. אך בנסיבות העניין, הגילוי החיצוני של גמירות הדעת, המתבטא בחתימה על מסמכי העסקה (ככל שאמנם נחתם ע"י המנוח) אינו מספיק כדי לבסס קיומה של גמירות דעת. בנסיבות בהן עסקינן בחולה פרקינסון סיעודי, שמונה לו אפוטרופוס לגוף ולרכוש, אשר הוחתם בדירה פרטית על מסמכים להענקת מתנה, שהוכנו מראש ללא שיתופו, נחלשת ההנחה המבוססת על נסיון החיים כי יש בחתימה משום הצהרה ברורה על גמירות דעת. בנסיבות שתוארו לעיל קשה לקבוע, על יסוד החתימה בלבד, כי המנוח גמר בדעתו להתקשר בעסקה.

יש לזכור כי כאשר מדובר בחוזה מתנה מתחייבת בדיקה קפדנית במיוחד של גמירות הדעת (ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (לא פורסם, ניתן ביום 20.7.1995). אמנם גם לגבי חוזה מתנה הבטחת צפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה. המתנה היא חוזה והציפיות של שני הצדדים הם אינטרס מוגן. אולם בחוזה החד צדדי מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחה של גמירת הדעת, משום שגובר האינטרס להגן על מעניק המתנה (ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 598).

26. במאמר מוסגר אציין כי ערה אני לטענתה של הנתבעת לפיה העברת מחצית הזכויות בדירה נעשתה כהחזר הלוואה שניתנה למנוח. אך הנתבעת לא הוכיחה טענה זו, לא ביחס לקיומה של הלוואה ולא ביחס לקשר שבין אותה הלוואה, אם ניתנה, לבין העברת הזכויות. במה דברים אמורים?

ראשית, הנתבעת לא הציגה כל מסמך שיש בו ולו ראשית ראיה למתן ההלוואה הנטענת. לטענת הנתבעת במועד מתן ההלוואה שנועדה לשם רכישת הדירה מסר בידה המנוח את מסמכי הרכישה המקוריים כהוכחה למתן ההלוואה (ס' 4 לתצהיר הנתבעת מיום 12.07.2010), אך היא לא צירפה את מסמכי המקור הנטענים אלא את העתקם בלבד.

שנית, עדויות נכדתה של הנתבעת ושתי בנותיה ביחס לדברי בעלה של הנתבעת בדבר ההלוואה הנטענת הן עדויות שמיעה של מי שמכח קרבתן המשפחתית לנתבעת יש לראותן כבעלות עניין בתוצאות ההליך ועל כן איני סבורה כי יש לייחס לעדותן משקל של ממש במכלול הראיות.

שלישית, טענת הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם התצהיר שהוא תצהיר בדבר העברה "ללא תמורה" ואין בו כל אזכור לקיומה של הלוואה.

בהקשר לכך ראוי לציין כי בס' 15 לתצהירה של הנתבעת מיום 12.07.2010 טענה היא כי המנוח אמר לעו"ד עמית שהוא מעביר את הזכויות לנתבעת מן הסיבה שבעלה הלווה לו כספים, אלא שעו"ד עמית לא אישר את הדברים לא בתצהירו ולא במסגרת חקירתו בבית המשפט.

יתרה מכך, הנתבעת עצמה השיבה בחקירתה הנגדית כי המנוח אמר לעורך דין עמית "שרוצה לתת לאחותו חצי מהדירה וחצי מהכסף של הבנקים כי היא טיפלה בו" (עמ' 15 ש' 28-30 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010) וכי המנוח "חתם שאחותי טיפלה בי ואחותי מגיע לה מה שצריך" (שם עמ' 16 ש' 3). גם דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם האמור בתצהירה לפיהם העברת הזכויות בדירה לנתבעת נעשתה כהחזר הלוואה.

לכך יש להוסיף כי הנתבעת לא ידעה לנקוב בסכום שניתן למנוח כהלוואה (שם עמ' 17 ש' 19-28).

לאור דברים אלה אין בידי לקבל טענת הנתבעת לפיה העברת הזכויות בדירה היוותה השבה של הלוואה. המדובר בעסקת מתנה ויש לבחון את גמירות דעתו של המנוח להתקשר בה ככזו.

27. המנוח חתם על מסמכי העסקה, ככל שאכן חתם עליהם, חצי שנה לאחר שמונה לו אפוטרופוס לגוף ולרכוש. אמנם מינוי אפוטרופוס, כשלעצמו, אין בו כדי לשלול את האפשרות בדבר קיומה גמירות דעת מלהתקשר בחוזה. חסוי שמונה לו אפוטרופוס, מבלי שהוכרז פסול דין, עומד בחזקת כשר לבצע פעולות משפטיות (רע"א 6397/04 מוסא אחמד חסין מוסא אלעבסי נ' עמותת א.ל.ע.ד אל עיר דוד (לא פורסם 06.12.2009)). פעולתו אינה מבוטלת רק משום היותו חסוי, ויש לבדוק את העניין על פי דיני החוזים. נטל ההוכחה בדבר העדרה של גמירות דעת רובץ על הטוען לכך (ע"א 226/87 אחמד זועבי נ' עבוד ניקולא פ"ד מג(1) 714, 717). בבוא בית המשפט לבחון גמירות דעתו של חסוי על בית המשפט ליתן את הדעת לסיבות בעטיין מונה לחסוי אפוטרופוס וליתן להן את המשקל הראייתי ההולם, כשלעצם ההכרזה על אדם כחסוי יש משקל ראייתי משמעותי (ראו, ע"א 4377/04 גל גורן הולצברג נ' אביבה מירז (לא פורסם, 22.07.2007), פסקה 27 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל).

28. את הטענה בדבר העדר גמירות דעת מבקשת התובעת לבסס, בעיקרו של דבר, על נסיבות מינוי אפוטרופוס למנוח בחודש נובמבר 2004.

אמנם, המועד הרלוונטי לבחינת גמירות הדעת הוא מועד החתימה על מסמכי ההעברה - מאי 2005 - אך מאחר שהנתבעת לא טענה כי במועד כלשהו חלה הטבה במצבו של המנוח, והגנתה התבססה על הכחשת מצבו של המנוח ערב מינוי האפוטרופוס (ר' סעיף 22 לכתב ההגנה) יתמקד הדיון במצבו של המנוח במועד מינוי האפוטרופוס.

29. ביחס למועד זה מצויות בפני בית המשפט ראיות כבדות משקל לפיהן המנוח היה במצב קוגניטיבי שלא איפשר לו להבחין בטיב העסקה, כדלקמן:

א. תעודת רופא מיום 18.08.2004 לפיה המנוח לא מתמצא במקום ובזמן, סובל מהפרעות קשות בזיכרון לקוי בשיפוט והערכת מצב, אינו מסוגל להביע דעתו בעניין מינוי אפוטרופוס, אינו מסוגל להופיע בבית המשפט ואינו מסוגל לטפל בענייניו.

ב. דו"ח סוציאלי אודות המנוח מיום 21.06.2004, ערוך ע"י הגב' לחיאני עו"ס בבית החולים __. בדו"ח זה מציינת העובדת הסוציאלית, מעבר לאמור בתעודת הרופא, כי קשה לתקשר עם המנוח וקשה להבינו.

ג. בתמ"ש 10350/04 מצוי תסקיר פקידת הסעד הגב' חדווה ביתן מיום 16.11.2004. התסקיר הוגש על פי צו בית המשפט. מן התסקיר עולה כי בפגישתה של הגב' ביתן עם המנוח הוא לא הגיב אליה או לעובדת הסוציאלית של בית החולים, המנוח בהה בתקרה וישב ללא תנועה. הגב' ביתן מציינת כי לדברי העובדת הסוציאלית של בית החולים המנוח משמיע לעיתים הגיות שונות אך אינו מתקשר עם הסביבה.

התעודה הרפואית, הדו"ח הסוציאלי ותסקיר פקידת הסעד מהווים כל אחד ראיה עצמאית למצבו של המנוח במועד המינוי או בסמוך לו. כל אחד מעורכיהם ראה את המנוח בעצמו, התרשם ממנו במו עיניו וקבע מצבו הקוגניטיבי על פי כישוריו המקצועיים. יש לציין כי הנתבעת לא התנגדה להגשת המסמכים כראיה בתיק דנן ולא בקשה להעיד את עורכיהם כך שאלו לא נסתרו בשום שלב.

מכל אחד מן המסמכים עולה תמונה עגומה וקשה ביחס למצבו הקוגניטיבי של המנוח, יכולתו לתקשר עם הסביבה ויכולתו להבין את אשר מתרחש סביבו.

30. בנוסף לכך וביחס למצבו הקוגניטיבי של המנוח העידו גם התובעת ובתו הבכורה, הגב' א. ב.. שתי עדות אלה הותירו רושם אמין בבית המשפט.

בתצהירה של א. ב. נכתב:

"אבי ז"ל, היה במצב שלא היה ניתן לתקשר עימו בכלל, באותה תקופה לא היה ניתן לנהל עימו שיחות.

אפילו משפטים כמו: "ש.", "מה שלומך?" וכו' לא היה יכול לומר.

...

לפעמים היה נראה לי שאבא ז"ל מכיר אותי ומזהה אותי, ולפעמים לא. היו פעמים שאבא היה מחייך אלי ולפעמים היה מסתכל בי בלי הבעה בכלל"

(ס' 5-8 לתצהיר מיום 17.06.2010)

בחקירתה הנגדית העידה הגב' א. ב. כדלקמן:

"ש. תארי לי את המפגשים שלך איתו?

ת. בהתחלה היינו מגיעים, מספרים לו ושואלים אותו מי בא לבקר אותך. אני זוכרת שהיתה לו מטפלת ששואלת אותו איזה יום היום ואיזה תאריך ואיזה חג והיה עונה לה. אחר כך היא עזבה. אני המשכתי פעמיים לשאול אותו ובפעם הראשונה הוא הסתכל ולא השיב לי ושוב ניסיתי והוא לא ענה ומאז הפסקתי.

ש. את זוכרת באיזה תקופה זה היה?

ת. שנה שנתיים ראשונות לאשפוז.

...

ש. יכול להיות שהיו לו ימים טובים יותר וטובים פחות כשהיית מגיעה לבית האבות והיית מדברת איתו, הרגשת איזה שינוי ביכולת שלו לדבר אתך?

ת. מאז אותה פעם לא. כל פעם שהיינו מדברים איתו ושואלים ומספרים לו הוא היה עונה. היתה פעם שהוא היה מנותק ומאז אני לא ניסיתי. ראיתי שקשה לנסות אפילו.

ש. הוא היה שם 8 שנים?

ת. במהלך השנתיים הראשונות כשהוא היה שם היינו יכולים לדבר איתו ולשאול אותו.

ש. אחרי השנתיים לא היית מבקרת אותו?

ת. היתה פעם שביקרתי אותו וניסיתי לדבר איתו והוא התנתק לגמרי, כאילו נסגר בתוך עצמו ומאז אותה פעם לא ניסיתי לדבר איתו. אמא שלי היתה מנסה ומספרת לו דברים. אני זוכרת שאחותי היתה חוזרת מהגן ומספרת לו דברים. לי היה קשה. בביקורים הייתי יושבת. היינו מדברים גם אנחנו בינינו. אני זוכרת שזה היה מאד קשה.

ש. את החלטת להיות פסיבית בביקורים שלך איתו?

ת. כן. היה לי קשה כי תמיד היה מקשיב לי ולראות אותו במצב הזה היה לי קשה. תמיד היתה הדרדרות ועצירה, ושוב הדרדרות ומצב יציב. בהתחלה היה מדבר יפה וברצף פתאום היתה הדרדרות שהמילים היו מתחילות להתערבב. אחר כך היה המצב הזה וגם הדרדרות פיזית בגוף אז היה פיזיותרפיה וזה לא היה עוזר. אחר כך היה שלב של מלמולים הוא היה ממלמל הרבה. בסוף אולי 3 או ארבע שנים הוא לא היה מדבר מילה. רק בוהה ולא אומר כלום. בשנה האחרונה כשעשו לו ניתוח בבטן אז הוא לא היה מדבר, העניים היו עצומות כל הזמן. שנה לפני שהוא נפטר".

(עמ' 13 ש' 30-32 עמ' 14 ש' 1-28 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010).

31. התובעת הצהירה ביחס למצבו הקוגניטיבי של המנוח את הדברים הבאים:

"בתקופות הרלוונטיות לכתב התביעה ועוד משנת 2001 ואילך, החלה התדרדרות במצבו הרפואי של בעלי המנוח...ובשנת 2005 הוא כמעט ולא היה מתקשר בכלל.

לא ניתן היה לנהל שיחה איתו, במקרה הטוב הוא היה מסתכל עלינו או עושה סימן עם הראש.

לעיתים תכופות בכלל לא היה מזהה אותי, או לפחות אי אפשר היה לדעת אם הוא מזהה או לא.

לפעמים הוא היה מסתכל עלינו ומחייך ולפעמים ללא כל הבעה".

(ס' 45-48 לתצהיר התובעת מיום 17.06.2010).

במסגרת חקירתה הנגדית של התובעת הוצגו בפניה מסמכים רפואיים מתוך תיקו הרפואי של המנוח שמהם עולה כי המנוח יכול היה לתקשר. התובעת נשאלה האם יש אפשרות שלעיתים מצבו של המנוח היה משתפר מבחינת היכולת שלו לתקשר. לכך השיבה התובעת כדלקמן:

"לא היה שיפור המצב שלו היה יציב. כמו שהיה לפני חודש גם היום. אבל הלאה קדימה. יכול להיות שיש מצב במשך תקופה ויכולה להיות התדרדרות.

...

מצב שאני מגיעה אליו לבקר, רואה אותו שוכב במיטה מנסה לדבר איתו, ש., מה שלומך, הוא מסתכל עלי ובוהה, הוא לא מביע משהו, לא מספר משהו, לשאול שאלות אין תשובות, אותו דבר.

...

הוא נכנס לשם בשנת 2000, בשנים הראשונות עוד שהיה איתנו אבל המצב רק הלך והתדרדר."

(עמ' 11 ש' 15-9 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010).

עדויות התובעת ובתה תואמות את האמור בתעודה הרפואית, בדו"ח הסוציאלי ובתסקיר, והם משלימים את התמונה שנפרשה לפני בית המשפט, ולפיה בנובמבר 2004 המנוח היה מחוסר יכולת להבין ולתקשר עם סביבתו.

32. הנתבעת, אשר חולקת על מצבו הקוגניטיבי של המנוח, לא הציגה תעודות רפואיות או חוות דעת לסתירת האמור בתעודת הרופא בדו"ח הסוציאלי ובתסקיר. כאמור, הנתבעת גם לא ביקשה לזמן לעדות את גורמי המקצוע שערכו את המסמכים האמורים.

הנתבעת עצמה הצהירה כדלקמן:

"נהגתי לבקר אותו מידי יום בבית החולים ישבתי איתו ושוחחתי איתו הוא היה בהכרה מלאה וסיפר לי דברי תורה והיה מספר לי שר. עושה לו צרות". (ס' 13 לתצהיר מיום 12.07.2010).

בחקירתה הנגדית היא סיפרה:

"ש. בהתחלה 7 שנים לפני שנפטר היה מדבר איתך, מה קרה אחר כך?

ת. עד דקה אחרונה הלכתי ביום חמישי הלכתי עם אחותי ש'. שרנו לו שירים לשבת צחק וזה פתאום יום שישי הלכתי אמרתי שלא אעשה כלום בבית אני רוצה לבקר את אח שלי, הלכתי אצלו אין מכשירים אין כלום, אמרתי אח שלי הלך....

...

ש. אם אגיד לך שלפי המסמכים הרפואיים בתיק שלו הוא כבר כמה שנים לפני שנפטר לא היה מתקשר?

ת. כמה שנים?

ש. אני מראה לך דו"ח ביקור רופא עיניים משנת 2003, רופא העיניים כותב שהוא לא מצליח לטפל בו כי הוא לא מצליח לתקשר איתו?

ת. לא יכול להיות חס וחלילה.

ש. בדו"ח של סורוקה מתאריך 11.8.05 כתוב מצב כללי ירוד ביותר אינו מתקשר. יכול להיות?

ת. לא, היה מדבר. היה עונה היה הכל, רואה את האחים שלו, רק לפני ארבע שנים הלך אחורה.

ש. מה הכוונה לפני 4 שנים הלך אחורה?

ת. עשיתי חתימה ואחרי 4 שנים הוא הדרדר

ש. החתימה היתה ב - 2005 עוד 4 שנים זה 2009 והוא נפטר ב - 2008, זה לא יכול להיות מה שאת אומרת?

ת. לפני שהיה מדבר.

ש. מציג לך גליון מעקב רפואי, יש פה תאריך 21.11.2004?

ת. למה אתה לא מראה לאחותי ש'., אני לא יודעת סיפורים שלו, אני יודעת שהבאתי לו כסף.

ש. הרופא שלו ד"ר שימקור הכרת אותו?

ת. לא.

ש. בנובמבר 2004 הוא כותב שקוגניטיבית לא מתמצא במקום ובזמן, הפרעות קשות בזכרון. המשמעות שהבנאדם לא מבין מה קורה איתו מסביב ולא יכול לתקשר?

ת. אולי אחרי החתימה.

ש. אבל התאריך זה לפני החתימה?

ת. בחתימה היה מדבר. אני צריכה תכלס מה אני עושה בגלל בעלי נפטר הביא לו את השיתוק."

(עמ' 18 ש' 28-33 עמ' 19 ש' 1-23 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010).

בעדותה של הנתבעת התגלו סתירות כאשר מחד גיסא טענה כי המנוח יכול היה לתקשר עד סמוך מאוד לפטירתו, ומאידך גיסא כאשר הוצגו בפניה מסמכים רפואיים לא שללה כי ממועד מסויים חלה הידרדרות ביכולתו של המנוח לתקשר ואף התחמקה ממתן תשובה ישירה לשאלות וענתה תשובות כגון "...אני לא יודעת סיפורים שלו, אני יודעת שהבאתי לו כסף", וכן "...בחתימה היה מדבר. אני צריכה תכלס מה אני עושה בגלל בעלי נפטר הביא לו את השיתוק" כמפורט לעיל.

הנתבעת הגישה תצהירים של שתיים מבנותיה, י. ב.ח. וח. מ'.. השתיים הצהירו כי במשך כל התקופה בה היה המנוח מאושפז בבית החולים "__" לא נוצר הרושם כי הוא אינו מחובר למציאות או לא מזהה את סביבתו או לא מבין את מעשיו.

עדויות בנותיה של התובעת היו כלליות מאוד ללא התייחסות לזמנים בהם ביקרו את מנוח או לשינויים שחלו, אם חלו, ביכולתו לתקשר עם סביבתו.

עדויות הנתבעת ובנותיה אינן עולות בקנה אחד עם האמור בתעודת הרופא, בדו"ח הסוציאלי ובתסקיר פקידת הסעד, אשר ניתנו במסגרת ההליך למינוי אפוטרופוס לנפטר וכן בעדויות התובעת ובתה. עדויות הבנות אף אינן מתיישבות עם עם עדותה של הנתבעת עצמה לפיה בשלב כלשהו, אולי אחרי החתימה, חלה הידרדרות במצבו של המנוח.

המדובר בפער ניכר בין גרסאות הנתבעת ובנותיה המתארות את המנוח כמי שהיה מתקשר עם סביבתו לחלוטין לבין המתואר במסמכים אלו ובעדויות התובעת ובתה.

33. לכך יש להוסיף כי הנתבעת הגישה בין ראיותיה את תצהירה של הגב' ש'. מ'., שהיא אחות של הנתבעת ושל המנוח. בתצהירה, עמדה הגב' מ'. על היחסים העכורים שלה עם התובעת. בנוסף הצהירה הגב' מ'. כי בשנותיו האחרונות היה המנוח במצב סיעודי מלא ו"נזקק לסיוע שוטף על כל צעד ושעל" (ראה ס' 3 לתצהירה של הגב' ש'. מ'. מיום 03.05.2010).

הגב' ש'. מ'. לא טענה בתצהירה כי במועדים הרלוונטיים לחתימת המנוח על ההעברה הוא היה צלול כפי שהצהירו התובעת ובנותיה וגם לא תמכה בגרסת הנתבעת לפיה עד סמוך למותו יכול היה המנוח לתקשר עם סביבתו.

בהקשר זה ראוי לציין כי הנתבעת גם לא הביאה תצהירים מטעם אחיות אחרות של המנוח ובהן הגב' ת'. ששמה הוזכר בתסקיר ובעדותה של הנתבעת (עמ' 17 ש' 10-13 לפרוטוקול הדיון מיום 02.12.2010).

עוד יש להוסיף כי על פי האמור בתסקיר, נפגשה פקידת הסעד עם אחיותיו של המנוח, כולל הנתבעת, אשר לא הביעו התנגדות לעצם הצורך המינוי אפוטרופוס למנוח אלא רק ביחס למינויה של התובעת כאפוטרופוס. בכך יש לראות משום הסכמה למצבו של המנוח כמתואר בתעודת הרופא. טענתה של הנתבעת לפיה לא היתה מודעת כלל להליך המינוי שבתמ"ש 10350/04 אינה מתיישבת עם האמור בתסקיר. הנתבעת לא התנגדה להגשת התסקיר ולא ביקשה להעיד את עורכת התסקיר על האמור בו.

34. בבחינת מכלול הראיות ולאור האמור לעיל יש להעדיף את גרסת התובעת ובתה בעניין חוסר יכולתו של המנוח לתקשר עם הסובבים איתו, גרסה העולה בקנה אחד עם תעודת הרופא, הדו"ח הסוציאלי ותסקיר פקידת הסעד.

נמצא כי מצבו הקוגניטיבי של המנוח במועד בו מונה לו אפוטרופוס היה כזה שלא איפשר לו לגבש את גמירות הדעת הנדרשת לשם התקשרות בעיסקה נשוא התובענה.

35. ומה באשר למצבו של המנוח במועד החתימה על מסמכי העסקה?

מתוך החומר שנפרש בבית המשפט שוכנעתי כי גם בחודש מאי 2005, חצי שנה לאחר הליך האפוטרופסות, המנוח לא היה יכול להבחין בטיבם של מסמכי העסקה ולגבש גמירות דעת להעניק לנתבעת מחצית מדירתו. למצער, די בראיות שהובאו כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפיה של הנתבעת.

בכל המסמכים והעדויות שהוצגו בבית המשפט לא נאמר כי היו תנודות לחיוב במצבו של המנוח כי בשלב כלשהו חלה הטבה במצבו. גם הנתבעת עצמה, הן בכתב הגנתה והן בעדותה, לא טענה כי חל שיפור במצבו של המנוח מנובמבר 2004 למאי 2005 או בכל תקופה אחרת. לא כל שכן שהנתבעת לא הביאה ראיות - שמשקלן אינו נופל ממשקלם של תעודת הרופא, הדו"ח סוציאלי והתסקיר - להטבה במצבו הקוגניטיבי של המנוח.

הנתבעת אישרה למעשה כי מצבו של המנוח הלך והחמיר עם השנים (ס' 22 לכתב ההגנה).

בכך מאשרת הנתבעת את הקביעה כי למרות חלוף הזמן ממועד המינוי ועד לחתימה על תצהיר ההעברה לא חל שיפור במצבו של המנוח.

יש לזכור גם כי בשום שלב הנתבעת לא ביקשה לבטל את האפוטרופסות על המנוח, הגם שידעה לכאורה על כך שהתקיים בבית המשפט הליך למנות למנוח אפוטרופוס.

לכך יש להוסיף את התיאור שמסרה הנתבעת בעדותה לגבי מעמד החתימה על מסמכי העסקה ולגבי מספר הפעמים הרב שעו"ד עמית שאל את המנוח מי זאת ר..

הנתבעת ביקשה ללמוד מעדותו של עו"ד עמית על כך שהמנוח הבין את מעשיו ונתן הסכמתו לעסקת המקרקעין. ואולם, עו"ד עמית העיד כי אינו זוכר את נסיבות החתמתו של המנוח. כל עדותו התבססה על הנוהל הכללי על פיו הוא נוהג להחתים מסמכים מסוג זה.

36. תמיהה נוספת במסכת העובדות שלא בא עליה כל הסבר היא המועד בו נרשמה העיסקה נשוא כתב התביעה. מסמכי ההעברה נחתמו בשנת 2005. עם זאת הנתבעת החלה בתהליך רישומה של העיסקה רק לאחר פטירת המנוח בשנת 2008 ורישום הערת האזהרה נעשה בשנת 2009.

הנתבעת לא הסבירה בעדותה מדוע לא בוצע הרישום מיד לאחר החתימה על המסמכים. אף שיהוי זה יש בו כדי להותיר רושם לפיו הנתבעת נמנעה מלהעמיד במבחן את כשירותו של המנוח, כל עוד המנוח היה בחיים.

סיכום

המסקנה העולה מן האמור לעיל היא כי במועד עריכת מסמכי העסקה המנוח לא ידע להבחין בטיב הפעולה המשפטית של העברת זכויות בדירה לנתבעת. מכאן שמסמכי העסקה אינם עומדים בדרישות גמירות הדעת של חוק החוזים ועל כן אינם מהווים מסמך מחייב כלפי המנוח ועזבונו.

אשר על כן, אני מקבלת את התובענה ומורה כדלקמן:

א. התצהיר ויפוי הכח שנחתמו לכאורה על ידי המנוח ביום 03.05.2005 בטלים.

ב. לשכת רישום המקרקעין תבטל רישומה של הערת האז.ה מיום 25.05.2009 לטובת הנתבעת הגב' ר. ז. ת"ז XXXXXX ו/או כל רישום אחר שנעשה על בסיס המסמכים האמורים לעיל ביחס לדירה הידועה כגוש XXXX חלקה XXX תת חלקה X.

ג. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 20,000 ₪ אשר ישאו ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

פסק הדין מותר לפרסום ללא שמות ופרטים מזהים של בעלי הדין.

ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ב, 09 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מ. ב.
נתבע: ר. ז.
שופט :
עורכי דין: