ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עבדל באסט מסארווה נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופט י' עמית

המערער:

עבדל באסט מסארווה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בת.פ.ח. 1002/07, מיום 24.9.08, שניתנה על ידי השופטים: ג' קרא, נ' אחיטוב וי' שיצר

תאריך הישיבה:

כ"א באייר התש"ע

(05.05.10)

בשם המערער:

עו"ד תרצה קינן-שחם

בשם המשיבה:

עו"ד אוהד גורדון

השופט א' א' לוי:

1. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יוחסה למערער עבירת רצח. נטען, כי המערער הוא גיסו של חביב מסארווה (להלן: המנוח) שניהל תחנת מוניות בטייבה. בתאריך 23.12.06, בשעה 07:30 לערך, הגיע המערער לתחנת המוניות, ומשהמנוח הגיע לשם לאחר זמן מה, פנה אליו המערער וביקשו להעסיקו בתחנה. על רקע זה התפתח ביניהם ויכוח שלווה בצעקות, עד שלפתע קם המערער, שלף אקדח בו החזיק שלא כדין (האקדח נגנב מבעליו בחודש מרץ 2006), וירה לעבר המנוח ירייה אחת ממרחק קצר. המנוח ניסה להימלט על נפשו, אולם המערער המשיך לירות לעברו – וקליעים חדרו לעורפו, גבו, זרועו וירכו. בעקבות כך נפל המנוח על הרצפה, ואז ירה בו המערער פעם נוספת, בעורפו. בסך הכל אותרו בגופו של המנוח שישה פצעי כניסה של קליעים, ואלה גרמו למותו.

2. במהלך משפטו הודה המערער ברבות מן העובדות שיוחסו לו. וכך לדוגמה אישר כי הגיע לתחנת המוניות כשהוא נושא אקדח; שבינו לבין מנוח פרץ ויכוח, שבהמשכו המנוח "הלך לכיוון המחסן [של התחנה]... זה לא היה כדי להימלט אלא כדי להביא משהו מהמחסן כדי לפגוע ב[מערער]" (ראו דברי הסנגור בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא). ועוד נטען בשם המערער: "כופר בכוונה לגרום למותו [של המנוח]. הוא המשיך לירות בלי לכוון לשום מקום... לא ירה במנוח אחרי שנפל. הוא לא ראה שנפל. הוא השאיר אותו אחרי היריות לא שם לב שהוא מתבוסס בדמו... מדובר בנשק שקוטרו קטן, לא חשב שאפשר להרוג בכדורים כאלה קטנים... הוא ירה בו משום שהתפתחה סיטואציה שבעיצומה התפתחה איזושהי חרדה ... חש שהוא בסיטואציה מאיימת".

3. דא עקא, זו לא היתה גרסתו היחידה של המערער לאירועים, ולענייננו חשובים דברים שאמר לשוטר שהגיע כדי לעצור אותו (ראו ת/7), היינו, "רצחתי אותו בגלל שהוא משתף פעולה עם הרשות הפלסטינאית. זיינתי אותו מגיע לו". המערער הוסיף וסיפר כי ביקש מהמנוח להעסיקו בתחנה, ומשנענה בשלילה התרחשו הדברים כך: "באותו רגע לא ראיתי כלום, והוצאתי את האקדח והוא קם כדי לברוח לתוך המחסן של המשרד ואני יריתי עליו איזה חמש שש כדורים והלכתי, לא נשארתי לבדוק מה קרה שם".

בגרסה זו חל שינוי בעת שנרשמה מפיו של המערער ההודעה ת/10א', ביום האירוע, בשעה 15:30. הפעם הוא טען כי המנוח דרש ממנו לצאת ממשרד התחנה, תוך שהוא מבצע "תנועה תוקפנית" לעברו. בעקבות כך עלו בלבו זיכרונות מן העבר הקרוב, כאשר הוא עצמו נורה על ידי אחרים, ועל כן תגובתו היתה זו: "שלפתי את האקדח ויריתי לעברו פעם אחת, הוא עשה תנועה סיבובית כלפי פנים, נראה לי שהוא רצה להביא איזה משהו לתקוף אותי, אז יריתי לעברו עוד כמה כדורים ויצאתי... התקרבתי לכיוון המחסן והוא עדיין צועק ומקלל, יריתי כמה יריות ויצאתי".

4. נראה כי המערער הבין בדיעבד שהליכתו בעקבות המנוח, שלכאורה ניסה להימלט על נפשו, אינה עולה בקנה אחד עם קו ההגנה בו בחר (הגנה עצמית), ועל כן במהלך עדותו בבית המשפט חל שינוי נוסף בגרסתו. הפעם הוא טען כי זעמו של המנוח היה כה רב עד שהשליך את הטלפון בו שוחח, ובהמשך ניסה לחבוט בו בפניו (ראה עמ' 36 לפרוטוקול), ומשניסה להתחמק מהמנוח הוא נפל (עמ' 37). בשלב זה, וכשהוא כורע על ברכיו, ירה לעבר המנוח מספר יריות, ובהמשך החל עושה את דרכו לכיוון היציאה מהמשרד. משנשאל המערער אם כל היריות נורו בתוך המשרד (ראו עמ' 34), הוא השיב בחיוב.

ברם, גרסה חדשה זו אינה תואמת את הממצאים (וליתר הדיוק, העדר ממצאים) במשרד, וכוונתנו לכך שהחוקרים לא גילו במשרד כתמי דם, ומאידך נתגלו כתמי התזה של דם על הרצפה, הדלת והקיר של המחסן. זאת ועוד, מבין כל הקליעים שנורו לעבר המנוח, רק ביחס לאחד מהם התגלה פצע יציאה (בעורף). אותו קליע גרם להתזה של דם על קיר המחסן, בגובה של כ-50 ס"מ מהרצפה. בהתבסס על נתון זה רשאי היה בית המשפט המחוזי להוסיף ולקבוע, כי לא זו בלבד שהמנוח נורה בעורפו במחסן, אלא שהיה זה לאחר שהוא התמוטט ונפל או עמד ליפול על הרצפה. נוכח כל אלה רשאי היה בית המשפט להוסיף ולקבוע (ראו עמ' 15 להכרעת-הדין) "כי גרסתו המאוחרת של [המערער] היתה בלתי עקבית בכל הקשור למקום הירי, למקום עמידתו של המנוח, למקום הימצאו של [המנוח] ולאופן שבו התבצע הירי", ולפיכך, מקובלת עלינו גם מסקנתו שגרסה זו לא היתה ראויה לאמון. במצב זה נותרה בעינה הגרסה הראשונה שנשמעה מפיו של המערער בחקירתו, והיא זו התואמת את הממצאים בזירה, לאמור, המערער "דלק אחר המנוח עד לכניסתו... למחסן, ובתוך המחסן ירה בו לפחות ירייה אחת בעורפו" (עמ' 16 להכרעת הדין). אם תוסיף לכך את סוג הנשק בו השתמש המערער [אקדח], איבריו של המנוח אליהם כוון הירי, ובין היתר העורף והגב, שוב אין מנוס מן המסקנה שגם אם המערער לא הגיע באותו יום במטרה להמית את המנוח, החלטה זו גמלה בלבו עובר לירי (השוו ע"פ 290/87 עבדאללה סבח נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 358 (1988)). ובאשר לטענה לפיה קדמה לירי התגרות של המנוח, גם בטענה זו לא מצאנו ממש, הואיל והמנוח היה רשאי גם רשאי לסרב להעסיק את המערער, וסירוב זה גם אם הוא נעשה בלשון בוטה, אינו מהווה קנטור המצדיק תגובה אלימה בכלל, והמתה בפרט (השוו ע"פ 402/87, 411 מדינת ישראל נ' גינדי, פ"ד מב(3) 383, 393 (1988)).

נוכח האמור, לא גילינו בהרשעת המערער שגגה כלשהי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.

ניתן היום כ"א באייר תש"ע (5.5.10).


מעורבים
תובע: עבדל באסט מסארווה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: