ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין תומר מיכאלוב נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופט ח' מלצר

המערער:

תומר מיכאלוב

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 30.10.08, ב-ת"פ 119/08, שניתן על ידי כבוד השופטת נ' בן אור.

תאריך הישיבה:

ג' באייר התשס"ט

(27.4.09)

בשם המערער:

עו"ד שרון קינן

בשם המשיבה:

עו"ד אוהד גורדון

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1. שלום נסים (להלן: המתלונן) ומאיר נסים (להלן: מאיר) הם הבעלים של מינימרקט בירושלים, ולהם מחסן בבית נקופה. במהלך שנת 2007 נהג המערער לספק סחורה לעסקו של המתלונן, וביום 23.1.08 הוא הציע למכור לו תחליף חלב בשווי של 80,000 ש"ח. ביום המחרת, בשעת בוקר, הגיעו המתלונן ומאיר להר-חוצבים לאחר תאום עם המערער, ולאותה פגישה הגיע המערער מלווה באדם נוסף אותו הציג כספק הסחורה. השניים עלו לרכבו של המתלונן והחלו בנסיעה לעבר בית נקופה. במהלך הנסיעה שאלו המערער וחברו את המתלונן אם הוא מצויד במזומנים, והמתלונן השיב "זה בסדר". משהגיעו לפניה לבית נקופה הונחה המתלונן להמשיך בנסיעה, עד שבשלב כלשהו שלף האחר "שוקר חשמלי", הצמידו לצווארו של המתלונן שנהג ברכב, והפעיל את המכשיר, תוך שהוא מצהיר "מעכשיו הכללים משתנים". המתלונן עצר את הרכב בכביש ירושלים-תל-אביב, פתח את הדלת והחל במנוסה. אביו, מאיר, נמלט אף הוא, ואז עבר המערער למושב הקדמי של הרכב, והוא וחברו נמלטו בנסיעה מהירה. שעות רבות לאחר אירועים אלה, ולמען הדיוק ביום 25.1.08 בשעה 04:30 לערך, הבחין סייר של חב' איתורן – ג'קי ג'אנו – ברכב סמוך ליער בורמה, וכאשר התקרב למקום נמלטו ממנו שניים. בדיקת הרכב העלתה בו חלקים רבים מפורקים והריפוד קרוע. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען עוד, כי בעת האירוע נשא המערער בעונש פסילה מלנהוג ברכב.

2. המערער לא הכחיש את מרביתן של העובדות שיוחסו – הצעת הסחורה למתלונן, הנסיעה לבית נקופה, ושליפת השוקר החשמלי על ידי האחר שבעקבותיו נמלטו המתלונן ומאיר מהרכב. עם זאת, הוא טען כי לא היה שותף למעשה השוד אותו ביצע האחר, וזה האחרון אילץ אותו לנהוג ברכב לאחר שבעליו נמלטו. גרסה זו לא קנתה אחיזה בלבה של השופטת המלומדת של בית-המשפט המחוזי, שבסופו של יום הרשיעה את המערער בעבירות של שוד מזוין בחבורה, ניסיון לשוד מזוין, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, גניבת רכב, פירוק רכב, ונהיגה בזמן פסילה. בגין כל אלה נדון המערער ל-32 חודשי מאסר, 15 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן ואביו בסכום של 1,000 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי בן 16 חודשים שעמד נגד המערער, כך שתקופת המאסר הכוללת בה הוא אמור לשאת עומדת על 4 שנים.

3. המערער הניח בפנינו הודעת ערעור מפורטת ביותר, משל היו אלה סיכומים בפני הערכאה הדיונית. והרי ההלכה הנוהגת היא כי בית-משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים שבעובדה ומהימנות שנקבעו בערכאה הראשונה, וזו בתמצית בקשתו של המערער שבפנינו. אולם, לא רק אותה הלכה עומדת למערער לרועץ, אלא הראיות שהיו בפני בית-המשפט המחוזי, ולהשקפתנו די בהן כדי להוכיח, וברמה הנדרשת בפלילים, כי הוא היה שותף פעיל ומלא לעבירות שיוחסו לו. להלן נבהיר את דברינו, ותחילה נביא ביתר הרחבה את גרסת המערער. הוא טען כי כשבוע לפני השוד, בעת שהיה בשוק מחנה יהודה בירושלים, ניגש אליו אדם בשם "אבי" אשר הציע לו כמות גדולה של תחליף חלב מסוג "מטרנה". בהמשך, הציע המערער את הסחורה למתלונן ואביו, מתוך כוונה להרוויח דמי-תיווך, ומשהביעו נכונות לרכוש את הסחורה, תיאם המערער טלפונית את מועד ומקום הפגישה עם "אבי".

המערער אישר כי שאל את המתלונן במהלך הנסיעה אם הוא נושא עמו את הכסף בתמורה לסחורה, אולם לטענתו עשה זאת על פי בקשתו של "אבי". בשלב כלשהו באותה נסיעה החל "אבי" להשתולל ולנהוג באלימות תוך שהוא מפעיל שוקר חשמלי. משנמלטו המתלונן ומאיר על נפשם, דרש ממנו "אבי" לעבור למושב הנהג והורה לו להתחיל בנסיעה. לאחר מרחק-מה נדרש המערער לעצור ולרדת מהרכב. בשלב זה עבר "אבי" למושב הנהג תוך שהוא מזהיר את המערער לבל יפליל אותו. המערער טען כי הצליח לעצור טרמפ עמו המשיך לביתו, אולם לאחר שיצר קשר טלפוני עם אשתו, הוא נסע לתל-אביב במטרה להירגע.

4. גרסה זו של המערער תמוהה היא, אולם נוכח ההכרה כי לעתים עולה המציאות על כל דמיון, בחן אותה בית-המשפט המחוזי בזהירות רבה, ולהשקפתנו התוצאה אליה הגיע התחייבה מהראיות שהיו בפניו. להלן נבהיר את דברינו:

א) ההיגיון מחייב שאם המערער אכן נקלע לשוד על כורחו, הוא היה מנסה לנוס על נפשו כפי שעשו המתלונן ואביו, נגדם הופנתה אלימותו של "אבי". ולא זו בלבד שהוא לא נהג כך, אלא שעבר למושב הנהג והחל נוהג ברכב. לעניין זה ראוי להדגיש את עדותם של המתלונן ומאיר, לפיה לאחר שהמערער עבר למושב הנהג, נותר "אבי" במושב האחורי, ומותר לתהות מה מנע מהמערער להימלט על נפשו?.

ב) כאמור, הבחין סיור של חברת איתורן ברכבו של המתלונן ביום המחרת, והחשוב לעניינו שהוא ראה שניים נמלטים מהרכב, תוך שהאחד פנה צפונה והאחר מזרחה.

ג) אם נכונה גרסת המערער לפיה לא היה שותף לתכנון השוד וביצועו, ההיגיון מחייב כי כבר ביום המקרה היה מודיע על האירוע למשטרה כדי להרחיק מעצמו חשד, ולמצער, היה מתקשר למתלונן ולאביו כדי להסביר להם כי אף הוא היה קורבן של השוד. ולא זו בלבד שהמערער לא נהג כך, אלא שכאשר התקשר אליו שוטר ושאל אותו "אתה רוצה להחזיר את הרכב", מיהר המערער לנתק את השיחה, ומאז דמם הטלפון שלו.

ד) לבסוף, נפנה לעובדה שהמערער נמנע מלהביא בפני חוקרי המשטרה את גרסת חפותו, והוא עשה זאת רק בבית המשפט כאשר עלה להעיד מטעם ההגנה. את העניין הזה נימק המערער בכך שפחד מאיומיו של "אבי", אולם אנו מתקשים להאמין שכאשר מונחת מעל לראשו של אדם חרב הדין בצורת אישום בשוד, הוא היה נמנע מלגולל את אשר עולל לו שודד אלמוני, ולו תוך כדי הסתרת זהותו, כפי שעשה המערער בהמשך.

5. העולה מהאמור הוא כי לא גילינו פגם או שגגה בתוצאה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי, וזו מסקנתנו גם באשר לעונש. המערער חטא בעבירות בעלות חומרה מופלגת, ומאידך, העונש שהושת עליו הינו מתון ביותר. הדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה שהמערער ביצע את העבירות כאשר מעל לראשו ריחף מאסר על תנאי ממושך.

נוכח האמור, הערעור נדחה.

ניתן היום, ‏ג' באייר התשס"ט (27.4.09).


מעורבים
תובע: תומר מיכאלוב
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: