ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלמה פדידה נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:

שלמה פדידה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 3.2.09 בעפ"א 366/08 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' הלמן, א' קולה וי' אברהם

בשם המבקש:

עו"ד דורון נוי

בשם המשיבה:

עו"ד איתמר גלבפיש

החלטה

נגד המבקש ושניים נוספים הוגש כתב אישום מתוקן בבית משפט השלום בנצרת (תיק פלילי 2863/07) בגין עבירה של התפרצות למקום מגורים בכוונה לגנוב, לפי סעיפים 406(ב) + 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של גניבה, לפי סעיפים 384 + 29 לחוק העונשין; עבירה של החזקת מכשירי פריצה, לפי סעיפים 409 + 29 לחוק העונשין; עבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961; ועבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, חבר המבקש לשני הנוספים במטרה לפרוץ לדירה בבנין מגורים בטבריה ולגנוב ממנה רכוש. ביום 5.11.2007 אספו השניים הנוספים את המבקש ברכב שכור והוא נהג ברכב עד לבנין המגורים. בידי השלושה היו באותה עת כלי פריצה לרבות מפתח משוכפל לדירה אליה ביקשו לפרוץ. כשהגיעו למקום ירדו שני השותפים הנוספים מהרכב ופרצו לדירה בעוד המבקש נותר ברכב ומאבטח את אזור הבנין. השותפים נטלו מהדירה תכשיטים וכסף מזומן, אותם הטמינו בארון חשמל בבנין טרם שיצאו ממנו ונלכדו על ידי המשטרה.

ביום 17.11.2008 הודו המבקש ושותפיו בעובדות כתב האישום המתוקן עקב הסדר טיעון והוא הורשע בעבירות אשר יוחסו לו.

ביום 17.12.2008 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת ל' יונג-גפר). בית המשפט לאחר שסקר את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש ואת נסיבותיו האישיות, ובהן עברו הפלילי הכולל 14 עבירות שהאחרונה שבהן משנת 1998, השית עליו עונש של 12 חודשי מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא כי לא יעבור עבירת רכוש מסוג פשע; 9 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירת רכוש מסוג עוון; שנה של פסילה על תנאי מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה למשך 3 שנים; ופיצוי בסך 2,500 ש"ח למתלוננים. להשלמת התמונה יצוין כי על אחד השותפים הנוספים (הנאשם 2 בכתב האישום), הושת עונש זהה ואילו כנגד השותף השלישי (הנאשם 1 בכתב האישום) הושת עונש כולל של 14 חודשי מאסר בפועל, חלקו עקב הפעלת עונש מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד כנגדו.

המשיבה ערערה בפני בית המשפט המחוזי בנצרת על גזר דינו של בית משפט השלום בעניינם של המבקש ושל אחד השותפים הנוספים (הנאשם 2 בכתב האישום) (עפ"א 366/08). בעניינו של השותף השלישי לא ערערה המשיבה לאור נסיבותיו האישיות יוצאות הדופן.

ביום 3.2.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים א' הלמן, א' קולה וי' אברהם), בגדרו הוחמר עונשו של המבקש ל-22 חודשי מאסר בפועל ועונשו של השותף הנוסף הוחמר ל-24 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר דינו של בית משפט השלום הותרו בעינם. בנימוקיו באשר למבקש ציין בית המשפט את חומרת העבירות ובמיוחד בהתחשב בכך שנעשו הן באופן מתוכנן ומאורגן. עוד נפרס עברו הפלילי תוך שנדחתה הטענה כי לאור הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי), אסור היה להתחשב בעבר זה. כמו כן נדחתה טענתו באשר לעקרון "אחדות הענישה" בינו ובין השותף בעניינו לא הוגש ערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת החמיר בעונשו, תוך שהוא מתבסס על עברו הפלילי שהתיישן ומתעלם מהעבודה שהמשיבה שינתה את עמדתה באופן שיצר אפליה כנגדו. עוד נטען כי נוצר פער גדול בין העונשים שהשיתו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, וכי נוצרה חוסר פרופורציה בין הנאשמים בכתב האישום המקורי, כאשר הנאשם 1 בכתב האישום, בעניינו לא הוגש ערעור על ידי המשיבה, נותר עם עונש קטן מזה של המבקש על אף שעברו הפלילי היה מכביד בהרבה ותפקידו בפריצה היה גדול יותר. באשר לטענה זו נטען גם כי המשיבה, בהליכים בבית משפט השלום, עמדה על כך שאין להבחין בין הנאשמים על בסיס נסיבותיהם האישיות. משכך, לא יכלה היא לשיטתו לחזור בה פתאום בשלב הערעור ולייחס לנסיבותיו האישיות של השותף הנוסף משקל מכריע בהחלטתה שלא להגיש ערעור בעניינו. באשר לעברו הפלילי טוען המבקש כי סעיף 14(א) לחוק המרשם הפלילי קובע כי לא יימסר מידע מן המרשם הפלילי שהתיישן, וסעיף 19(א) לחוק הקובע כי מידע כאמור לא יבוא בשיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות. לפיכך נטען, כי שגה בית המשפט עת ציין את עברו הפלילי ואף ראה בו נימוק להחמרה בעונשו.

מנגד טוען בא כוח המשיבה כי אין מקום בנסיבות הענין להתערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי. לגופו של ענין נטען כי למשיבה עמדו נימוקים טובים שלא להגיש ערעור נגד השותף הנוסף בנסיבותיו האישיות, בנו הצעיר נפטר מספר שבועות טרם לביצוע העבירות דנן ואשתו הרתה זמן קצר עובר למתן גזר הדין של בית משפט השלום, ולפיכך אין לראות בכך משום אפליה. באשר לטענה בענין העבר הפלילי נטען כי שגויה היא לאור הוראות החוק. לענין הטענה כי מדובר בפער משמעותי בין העונשים שהשיתו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, נטען כי אין זה פער המצדיק מתן רשות ערעור וכי העונש שקבע בית משפט המחוזי הולם את חומרת העבירות בהן הורשע המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דינה להידחות.

כידוע, רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת אך במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). לא ראיתי בבקשה כי המבקש הצביע על עילה כאמור המצדיקה דיון נוסף, ואף לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. די בנימוקים אלו כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש יוער, כי אף לגופו של ענין דין הבקשה להידחות. באשר לטענות המבקש בענין "אפליה" והפער שנוצר בינו ובין השותף הנוסף, לא מצאתי בהן ממש. נימוקי המשיבה מדוע הפרידה בין עניינם של המבקש ושל השותף הנוסף בעניינם ערערה, לבין עניינו של השותף האחר, הינם נימוקים מוצקים וברורים. ברי כי למשיבה מסור שיקול דעת, אף בשלב ההחלטה באם להגיש ערעור על גזר דין, לבחון את נסיבותיו האישיות של מי שבעניינו היא שוקלת לערער. לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בשיקול דעת זה . יתרה מכך, אין זה ברור כלל מה נפגע המבקש מהחלטה זו. ודוק, אין מדובר במצב בו לא הוגש כלל כתב אישום כנגד השותף הנוסף באופן היוצר חשש לכאורה ל"אכיפה סלקטיבית".

לא ראיתי ממש אף בשאר טענותיו של המבקש. באשר לעברו הפלילי, עיון בחוק המרשם הפלילי מראה כי תחולת סעיף 14, הינה על מסירת מידע על פי סעיפים 9-6 לחוק בלבד, בעוד שלבתי המשפט נמסר המידע מכוח סעיף 5 לחוק. משכך אין יסוד לטענותיו של המבקש בענין זה. כך גם לגבי טענתו לפער שנוצר בין העונש שהשית בית משפט השלום לזה שהשית בית המשפט המחוזי. כידוע, אין בעצם קיומו של פער כדי להצדיק מתן רשות ערעור ונדרש כי יהיה זה פער חריג (ראו למשל, רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.5.2006)). בנסיבות הענין, הפער אינו כזה, ומקובלת עלי אף טענת המשיבה כי בין כך וכך הולם העונש שקבע בית המשפט המחוזי את חומרת העבירות שביצע המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ג' באייר התשס"ט (27.4.2009).


מעורבים
תובע: שלמה פדידה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: