ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שקמים בינוי ופיתוח בע"מ נגד משה שמאי :

בפני:

כבוד הרשם יגאל מרזל

המערערת:

שקמים בינוי ופיתוח בע"מ

נ ג ד

המשיבים:

1. משה שמאי

2. ציפורה שמאי

בקשה להורות למשיבים (המערערים שכנגד) להפקיד ערובה להבטחת הוצאות

בשם המערערת (המשיבה שכנגד): עו"ד ע' בירותי

בשם המשיבים (המערערים שכנגד): עו"ד י' דולינגר

החלטה

השאלה

1. סמוך לאחר הגשת הערעור שבכותרת, והפקדת עירבון בסך 30,000 ₪ במסגרתו, הגישו המשיבים לבית משפט זה ערעור שכנגד. בהמשך לכך הוגשה על ידי המערערת הבקשה שלפני – והיא בקשה לחייב את המשיבים (המערערים שכנגד) להפקיד עירבון בערעור שכנגד, וזאת להבטחת הוצאותיה. לטענת המערערת (המשיבה שכנגד), גם על מערער שכנגד מוטלת החובה להפקיד עירבון כתנאי לבירור ערעורו, ומקורו של חיוב זה הינו בדין החרות ולחילופין, בסמכותו הטבועה של בית המשפט. אין כל מקור בדין לפטור מערבון מערער שכנגד ככזה, וגם אם זוהי הפרקטיקה הנוהגת, אין לה סימוכין. המערערים שכנגד מתנגדים לבקשה זו. לטענתם, אין מקור בדין לחיוב מערער שכנגד בעירבון וכך גם נקבע במספר החלטות של בית משפט זה. אף כעניין של תכלית, אין הצדקה לכך. שאלה אחת ויחידה עומדת אפוא להכרעה לפני בתיק זה והיא: כלום חייב מערער שכנגד בהפקדת עירבון?

הפרקטיקה הנוהגת

2. יאמר מיד, כי אכן הפרקטיקה הנוהגת בבית משפט זה היא שלא לחייב מערער שכנגד, ככזה, בעירבון. עיגונה של פרקטיקה זו הינה כפי הנראה בדבריו של המלומד ד"ר זוסמן בספרו, לפיהם "בעד ערעור שכנגד משלם המשיב אגרת בית משפט כמו בעד ערעור, אך הוא פטור ממתן ערובה להוצאות המערער" (ראו יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי 844 (מהדורה שביעית 1995); כן ראו חמי בן-נון, הערעור האזרחי 488 (2004)). פרקטיקה זו אף מצאה ביטוי בהחלטות שניתנו בעבר על ידי רשמי בית משפט זה (ראו למשל ע"א 2082/06 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 14.5.06; ע"א 2251/05 ואן דאם נ' כהן (לא פורסם, 6.4.05)). לפרקטיקה מעין זו יש ליתן כמובן משקל לא רק מטעמי יציבות הדין וודאותו, אלא בייחוד נוכח המעמד המיוחד לו זכה ספרו של המלומד זוסמן, הנחשב כ"אורים ותומים" בעניין זה של סדרי הדין האזרחיים, עד כדי הדברים הידועים של כב' השופט קיסטר באחת הפרשות לפיהם "אם בעל דין או עורך דין קרא את התקנה הנוגעת לעניין ובנוסף לכך עיין בספרו הממצה של ד"ר זוסמן ופעל לפיהם, הרי זהו טעם מיוחד להאריך לו את המועד, גם אם פעל בניגוד לפסק דין של בית המשפט העליון אשר נעלם מעיניו ואשר פירש אחרת מאשר ד"ר זוסמן בספרו" (המ' 797/72 מלון מלכת שבא בע"מ נ' כרמל, פ"ד כז(1) 255, 258 (1973)).

3. יחד עם זאת, אין לכחד כי קביעה זו של המלומד זוסמן באה בספרו "ללא אסמכתאות" (כדברי השופט א' רובינשטיין ברע"א 3458/05 לחמיש נ' חלמיש (לא פורסם, 24.1.06); פרשה אליה נשוב מיד). מעבר לכך, טענת המשיבה שכנגד בהליך שלפני הינה כי נוסח תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) מחייב הפקדת עירבון גם בערעור שכנגד בלא שיש מקור בדין החרות לפטור מעירבון בהליך ערעורי מעין זה, ויש אפוא הכרח לשוב ולהיזקק להוראת הדין בנדון. לבסוף יודגש, כי הלכה מחייבת בנדון – כך נראה - טרם יצאה תחת ידיו של בית משפט זה. ההתייחסות היחידה לגופה של הסוגיה באה, כפי הנראה, בפרשת לחמיש הנזכרת (רע"א 3458/05). בפרשה זו, חייב בית המשפט המחוזי מערער שכנגד בהפקדת עירבון (לאחר שהערעור העיקרי נמחק) ולבית משפט זה הוגשה בקשת רשות ערעור על חיוב זה. כב' השופט א' רובינשטיין, בהחלטתו, לא מצא מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לעניין עצם החיוב בעירבון. בהנמקתו ציין כב' השופט רובינשטיין כי "תקנות סדר הדין האזרחי, הקובעות עירבון כערובה להוצאות בהליכי ערעור (תקנה 428) אינן מזכירות עירבון בהליכי ערעור שכנגד", תוך שהוא מצטט לאחר מכן את ספרו של המלומד זוסמן ומחברים נוספים בנדון (פסקה ה(1) להחלטתו). עם זאת, קביעה פוזיטיבית, לפיה בכל מקרה אין מקור בדין בתקנות לחיוב המערער שכנגד בעירבון - לא באה בהחלטה זו. מעבר לכך, נמצא באותו המקרה כאמור מקום לחייב דווקא את המערער שכנגד בהפקדת עירבון בנסיבות המקרה דהתם, שעה שהערעור העיקרי נמחק, והערעור שכנגד הפך אפוא לערעור שבמהותו הוא ערעור עצמאי. השופט רובינשטיין אף ציין כי הדבר מתבקש אם בשל קרבה "רעיונית" לתקנה 519 לתקנות; אם בשל "סמכותו הטבועה של בית המשפט ליצירת האיזונים ההוגנים בין בעלי הדין" (פסקה ה(3) להחלטתה). חוזרת אפוא קושיה לדוכתא: כלום חייב מערער שכנגד בהפקדת עירבון?

מיקוד השאלה: פרשנות תקנה 427 לתקנות

4. נקודת המוצא לשם מתן מענה לשאלה זו מצויה בלשון התקנות. המקור לחיוב בעירבון מצוי בתקנה 427 לתקנות שזו לשונה: "המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב בדרך האמורה בסימן זה". הוראה זו מצויה בסימן ד' לתקנות שכותרתה "ערובה להוצאות". אמת נכון הדבר, כי בסימן ה' לתקנות, שעניינו "ערעור שכנגד", יחפש המעיין, ולא ימצא התייחסות לשאלת החבות בעירבון של המערער שכנגד. יש להניח, כי לכך כיוון כב' השופט א' רובינשטיין בציינו כאמור לעיל בפרשת לחמיש, כי "התקנות אינן מזכירות עירבון בהליכי ערעור שכנגד" (ההדגשה שלי, י.מ.). אולם, לדידי אין המדובר במקרה בו הדין שותק בנדון. יש בדין הוראה לעניין עירבון בערעור והיא תקנה 427 (השוו על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מז(3) 397 (1993)). השאלה אם יש לחייב בעירבון מערער שכנגד צריכה להיגזר אפוא מפרשנותה של הוראת החיוב העיקרית בעניין עירבון והיא תקנה 427 הנזכרת לעיל.

5. אכן, מכלול ההוראות הנוגעות לערעור מצויות בפרק ל' לתקנות שעניינו "סדר הדין בערעור". סימן ה' לתקנות, העוסק ב"ערעור שכנגד", מסדיר רק היבט מצומצם ביותר של סדרי הדין בערעור שכנגד, והוא בעיקר הזכות להגיש ערעור שכנגד והמועד המיוחד לעשות כן. אמת, אין הוא כולל כל הוראה לעניין העירבון. אולם על פניו, יתר ההוראות הנוגעות לסדרי הדין בערעור שבפרק ל' לתקנות חלות כעיקרון גם על ערעור שכנגד (והשוו לסימן ב' של פרק ל' לתקנות הקובע הסדרים ספציפיים ושונים לעניין בקשת רשות ערעור והמחייב בעירבון במפורש ובנפרד - בתקנה 404 - כפועל יוצא מכך). כך למשל, חלות על ערעור שכנגד ההוראות הקשורות באופן הגשת הערעור, תוכנו, נימוקיו, צירוף מסמכים וכיוצ"ב (סימן א' לפרק ל'); תיק המוצגים (סימן ו'); הדיון בערעור (סימן ז'); פסק הדין בערעור (סימן ח') ובקשות ביניים בערעור (סימן ט'). כנקודת מוצא, יש לבחון אפוא את שאלת החבות בעירבון בערעור שכנגד על פי תקנה 427 לתקנות שבסימן ד' שעניינו "ערובה להוצאות" בערעור. מלשון תקנה זו, כאמור, החיוב בעירבון הינו חיובו של ה"מערער". השאלה היא אפוא שאלה פרשנית. כלום יש לפרש את הביטוי "מערער" שבתקנה 427 ככולל גם מערער שכנגד? או שמא לשון זו מוגבלת היא רק למערער בערעור עיקרי? לשון זו – של "מערער" - סובלת על פניה את שני הפירושים: הן כזה לפיו מערער לעניין עירבון הינו רק מערער עיקרי, הן כזה לפיו מערער לעניין עירבון כולל הן מערער עיקרי והן מערער שכנגד. ההכרעה בין שתי אפשרויות פרשניות לשוניות אלו מצריכה אפוא היזקקות לתכלית הוראת תקנה 427 לתקנות ככלל , ולתכליתו של הערעור שכנגד בפרט. לבחינה זו נעבור עתה.

תכלית תקנה 427

6. תכליתה של חובת הפקדת העירבון, המושתת ככלל על המערער, גלויה וברורה היא: עיקרה הבטחת הוצאותיו של המשיב, בלא צורך בהליך נוסף ומסורבל, היה וידחה הערעור (ראו למשל אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי 625-626 (מהדורה תשיעית 2007)). כך, לא רק כעניין של נוהג אלא גם של הגינות, שאם לא כן החלופה תהא "הפקרתו של בעל הדין שזכה בערכאה הדיונית לכורח של תביעה נפרדת של הוצאותיו" (השופט א' רובינשטיין ברע"א 5208/06 דייויס נ' מלכה (לא פורסם, 29.6.06)). אכן, בשונה מתובענה המתבררת לראשונה בערכאה דיונית, הרי שבערעור "ההנחה היא כי פסק הדין עליו משיג המערער או העותר נכון הוא. לפיכך יש צידוק מלא לחייב את העותר (או המערער בערעור אזרחי) כי יבטיח מראש את הוצאותיו של המשיב" (השופט א' גרוניס בבש"א 9651/07 אבו רביעה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 6.2.08)). על פניו, חלה תכלית זו גם כאשר המדובר בערעור שכנגד. גם המערער שכנגד משיג על פסק דין. ההנחה היא אפוא כי פסק הדין בעניין זה נכון הוא והמערער שכנגד משיג עליו תוך שהוא חושף את המערער העיקרי להוצאות בגין עניין זה, בחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (פרשת לחמיש הנ"ל, בפסקה ה(3)). על פניו נראה אפוא כי אותם טעמי תכלית המצדיקים חיוב מערער עיקרי בערבון, חלים גם בערעור שכנגד. ממילא יש לפרש את לשון תקנה 427 המטילה החיוב בעירבון על "המערער", כחלה גם על מערער שכנגד.

7. יחד עם זאת, ניתן להעלות "נימוקים שכנגד" לפרשנות תכליתית זו של תקנה 427, ואלו הם בעיקר שיקולים ותכליות הקשורים באופיו המיוחד של הערעור שכנגד ככזה. אכן, הסדר הפרוצדורה של הערעור שכנגד הוא הסדר מיוחד. מאפשר הוא לבעל דין בערכאה דיונית להגיש ערעור על פסק הדין במועד מיוחד ומרוחק יותר מן המועד הרגיל הקבוע בדין, והוא כעיקרון תוך 30 ימים מעת המצאת כתב הערעור העיקרי לידיו (ואף מעבר לכך – וראו תקנה 434 לתקנות). אורכה זו להגשת הערעור באה היא על מנת ליתן תמריץ בידי בעל דין המתלבט אם לערער אם לאו, שלא לערער אלא אם כן יריבו לדין מחליט לערער על פסק הדין. במקביל באה היא להוות כמעין שוט כלפי הצד החפץ בהגשת ערעור עיקרי מצידו. לשון אחר, הסדר הערעור שכנגד בא להקטין הדיינות עודפת שלא לצורך, תוך שמירה מסוימת על זכותו של בעל הדין שהמתין לראות אם בעל הדין האחר משלים עם תוצאת פסק הדין בערכאה הראשונה או שמא גורר הוא את יריבו לסיבוב נוסף בזירה המשפטית (ראו עוד בן-נון הנ"ל, בעמ' 471). אולם, הארכת המועד הניתנת סטטוטורית למערער שכנגד להגשת ערעור שלו הינה בחזקת אליה וקוץ בה, שכן הערעור שכנגד תחום הוא ומוגבל לעומת ערעור רגיל: ניתן להגישו רק כנגד מי שערער על פסק הדין, וחייבת להתקיים זיקה עניינית בין מושא הערעור העיקרי לבין מושא הערעור שכנגד (בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256, 263 (1990); בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן, פ"ד מה(5) 695, 700 (1991)). מייחוד זה של הערעור שכנגד ניתן לכאורה לטעון כי אין לפרש את תקנה 427 כחלה גם על מערער שכנגד. וכל זאת למה? ראשית, שכן בשונה מערעור רגיל, כאמור, נגרר המערער שכנגד להליך בעל כורחו ואין אפוא להשית עליו מראש חיוב בעירבון להוצאות המערער העיקרי (ראו פרשת חלמיש שלעיל, בפסקה ה(1) להחלטה); שנית, הערעור שכנגד הוא בהגדרה ערעור מוגבל ומצומצם מן הערעור העיקרי, בשל ההגבלות לעניין המשיבים לערעור מעין זו והנושאים שיכולים להיות מועלים בו. ממילא מערער שכנגד לאו מערער הוא, אלא מערער למחצה, לשליש ולרבע, שאין ערעורו מצדיק הפקדת עירבון מראש, לא כל שכן שעה שממילא המערער העיקרי הוציא מיוזמתו שלו הוצאות לשם קיום ערעורו ואין הערעור שכנגד חושף אותו לכאורה להוצאות בשונה מן המצב בו משיב נדרש להשיב לערעור עיקרי.

האיזון: חיוב מערער שכנגד בעירבון

8. מבין שתי תכליות נוגדות אלו, דעתי היא כי התכלית הבסיסית בדבר חובתו של מערער באשר הוא להפקיד עירבון לטובת המשיב בערעור, היא התכלית העיקרית וגוברת היא על התכליות הנוגדות המבססות עצמן על ייחודו של הערעור שכנגד. כפועל יוצא מכך, מסקנתי היא כי יש לפרש את לשון תקנה 427 המחייבת "מערער" בהפקדת עירבון, כחלה גם על מערער שכנגד. ממילא על פי הדין החרות יש לחייב כעיקרון מערער שכנגד בעירבון. ביסוד מסקנתי זו מונח בראש ובראשונה הרציונאל הנזכר של תקנה 427 עצמה. גם מערער שכנגד יכול וידחה ערעורו והוא יחויב בהוצאות המערער העיקרי (ראו למשל ע"א 3107/06 נאסר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 28.2.2008)), וזאת כנגזרת מן העיקרון הבסיסי בשיטתנו לפיו בעל דין הזוכה בריבו זכאי כעיקרון לפרעון הוצאותיו מבעל הדין האחר ובלבד שמדובר בהוצאות סבירות, הכרחיות ומידתיות (ראו בג"ץ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (לא פורסם, 30.6.05)). הגשת ערעור שכנגד חושפת אפוא את המשיב שכנגד לסיכון של חוב הוצאות מוגבר וכנגד סיכון זה יש לערוב כמקובל בכל ערעור. אמת, ערעור שכנגד מוגבל הוא כאמור, ויריעת המחלוקת בו תהא ברגיל צרה מזו שבערעור עצמאי. המערער העיקרי אף הוציא ממילא הוצאות לשם ערעורו שלו. אולם בערעור שכנגד מרחיב המשיב לערעור העיקרי את חזית המחלוקת. מחייב הוא את המשיב שכנגד להשיב להשגות ערעוריות אלו. הדבר מביא לא פעם את המערער העיקרי להוצאות נוספות ולדיון מורכב ומסורבל יותר. אין אפוא טעם מספיק לשלול מן המשיב שכנגד (הוא המערער) את אותה הערובה המוקנית למשיב בערעור ככלל, בגין הוצאות שנאלץ להוציא לשם קיום תשובתו, וזאת היה והמערער שכנגד יחויב בהוצאות לטובתו. חיוב המערער שכנגד בעירבון מגשים אפוא שוויון בין בעלי הדין ויוצר איזון הוגן ביניהם (השוו פרשת חלמיש, הנ"ל בפסקה ה(3) להחלטה). השלכת היקפו המוגבל והמיוחד של הערעור שכנגד צריכה לבוא לידי ביטוי במסגרת שיעור העירבון שיקבע כפי שיובהר להלן, אולם אין לדידי לראות בה חסם מלכתחילה לעצם החיוב של מערער שכנגד בעירבון.

9. לבסוף, הערעור שכנגד בא אמנם ליתן תמריץ לבעל דין המתלבט אם לערער אם לאו, בדמות הארכת המועד להגשת ערעור מטעמו כקבוע בתקנה 434, לאחר שהובהר כי נגרר להליך ערעור. אולם לבד מעניין זה של הארכת המועד, והמגבלות לעניין מיהות המשיבים ותוכן הערעור, המדובר בערעור לכל דבר (ראו עוד ע"א 1946/01 הקרן לטיפול בחסויים נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נו(3) 311, 316 (2002)). מחויב הוא באגרה, וחלות עליו יתר ההוראות שבסדרי הדין. העובדה כי המערער שכנגד "נגרר" להגיש ערעורו אין בה, לדידי, טעם מספיק בכדי לפרש את תקנה 427 והתכלית הבסיסית של חיוב מערער בעירבון, כמוציאה מתחת כנפיה את הערעור שכנגד דווקא. ואם תמצי לומר כי בחיוב בהפקדת עירבון גם של מערער שכנגד יאבד חלק מן התמריץ הקיים שלא לערער בערעור עיקרי, יושב לטוען כי גם בהקשר זה הפתרון המידתי והראוי – המבטא גם את זכותו של המשיב שכנגד, הינו בקביעת עירבון בשיעור מופחת ההולם את היקפו המוגבל של הערעור שכנגד, ולא במתן פטור מלא מעירבון.

10. הנה כי כן, מסקנתי היא כי יש לפרש בעת הזו את תקנה 427 המחייבת מערער בהפקדת עירבון, כחלה גם על ערעור שכנגד. יודגש, כי לא נעלם מעיני ההיבט החוקתי של שאלה זו. שהרי, עצם החיוב בעירבון משמיע פגיעה אפשרית במספר זכויות יסוד חשובות – זכות הקניין (המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) וזכות הגישה לערכאות שיש הסוברים שאף היא כלולה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כחלק מ"כבוד האדם" (ראו ודוקו בג"ץ 1661/05 המועצה המקומית חוף עזה נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 611-612 (1995); ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577 (1997); בג"ץ 8276/05 עדאלה נ' שר הביטחון (טרם פורסם, 12.12.06)) ופריסתה מגעת אף לערעור - אם כי בצורה חלשה יותר (ראו ודוקו בש"א 9651/07 אבו רביעה הנזכר לעיל). יתכן ויש בהשתת עירבון גם פגיעה בזכות הערעור, על רבדיה ומורכבותה (ראו סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה; רע"א 9041/05 "אמרי חיים" ע"ר נ' ויזל (לא פורסם, 30.1.06); בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (לא פורסם, 25.9.06)). כך בערעור עיקרי; כך בערעור שכנגד כפי העולה מהחלטתי דלעיל. חובת הכיבוד של זכויות היסוד שבחוק היסוד חלה על כל רשות שלטונית (סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו) ובכלל זה על בית המשפט עת מפרש הוא את הדין – כפי הנדרש במקרה שלפני. אלא שלא מצאתי כי בהיבט חוקתי זה – שהוא ראש וראשון בחשיבותו – יש כדי להביא לשינוי מסקנתי דלעיל. כך הדבר, ראשית, שכן שאלת חוקתיותה של תקנה 427 הוכרעה בפסיקה, ונקבע כי החיוב שבה פוגע אמנם בזכויות יסוד אלא שפגיעה זו הינה לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש (וראו פרשת דייויס, לעיל; והשוו ע"א 9663/04 אלמלם נ' לה נסיונל (לא פורסם, 6.6.05); עוד ראו והשוו Miloslavsky v. the United Kingdom, 13.7.1995 (20 EHRR 442)). כך הדבר, במיוחד בשים לב לקיומם של מנגנונים בדין שתכליתם מניעת מצב בו ימנע מבעל דין לערער מחמת עוניו בלבד וזאת על דרך של הכרה בסמכות לפטור מעירבון או להפחיתו (תקנה 432 לתקנות). ממילא עצם החיוב בעירבון של מערער כקבוע בתקנה 427 הינו חוקתי. חוקתיות זו עומדת על כנה גם כאשר מדובר בחיוב מערער שכנגד בעירבון. אכן, חיוב המערער שכנגד בעירבון הינו לתכלית ראויה, שעיקרה הבטחת הוצאותיו של המשיב שכנגד שעה שקיימת חזקה שפסק הדין נשוא הערעור נכון הוא; וכל עוד המדובר בשיעור עירבון הנקבע באופן פרופורציונלי לשיעור ההוצאות הצפוי (כנגזרת גם ממהות הערעור שכנגד ככזה) ותוך קיומו של מנגנון בדין למתן פטור מעירבון או הפחתתו למי שידו אינה משגת להפקידו, המדובר בפגיעה שהיא גם מידתית.

11. שנית, יש לזכור כי אל מול זכותו של המערער - אם לגישה לערכאות, אם לקניין ואם זכותו לערער ככזו - עומדות גם זכויותיו של בעל הדין שכנגד (ראו עוד, רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827 (2003); בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 17.10.07)). אף לבעל הדין שכנגד זכויות יסוד, ובהן זכותו לקניין בדמות פירעון הוצאות שהוציא בעל כורחו (ראו פרשת דייויס, לעיל, בפסקה 16 לפסק הדין) וזכות הגישה שלו לערכאות (ראו פרשת ורנר לעיל). משעה שהוראת תקנה 427 עצמה היא חוקתית, שאלת פרשנותה עניינה באיזון בין התכליות השונות וזכויות היסוד המגולמות בהן, הן של המערער העיקרי והן של המערער שכנגד ובאיזון זה מסקנתי היא כאמור כי יש לחייב גם את המערער שכנגד בהפקדת עירבון (ראו ודוקו בג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד נח(1) 529, 539 (2003))).

12. טרם סיום, אבקש להעיר שתי הערות: ראשית, לא נעלם מעיני השיקול החשוב שעניינו מניעת סרבול דיוני, כמו גם מניעת עיכוב יתר של בירור הליכי ערעור. אין חולק כי בהליכי ערבון – ובכלל זה גם טיפול במידת הצורך בבקשות לפטור מערבון – יש משום עיכוב אפשרי בבירור הערעור, ונוכח החלטתי זו גם בערעור שכנגד הכרוך בו. עם זאת, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי. כך הדבר, שכן גם בהליכי ערבון בערעור העיקרי יש משום עיכוב, ובכל זאת קמה חובת ההפקדה בשל חשיבות ההגנה על זכויותיו של בעל הדין שכנגד. אותו רציונאל חל גם בכל הנוגע לחיוב בערבון בערעור שכנגד. מעבר לכך, באותם המקרים בהם מועד הדיון בערעור הנו רחוק ממילא, לא יגרם עיכוב בשמיעת הערעור בשל הליכי הערבון בערעור שכנגד. אם מבקש המערער העיקרי לברר ערעורו בלא דיחוי – וקיימת הצדקה עניינית לנדון – יכול הוא ממילא לוותר על זכותו לערבון בערעור שכנגד ובכך למנוע עיכוב נוסף זה בבירור הערעור. כך או כך, ראוי הוא כי תהא הקפדה יתירה בכל הקשור במועדי הפקדת הערבון בערעור שכנגד, בכדי למנוע עיכוב יתר של בירור הערעור העיקרי ומניעת מניפולציות שמטרתן כבילת רגלי הערעור העיקרי במשקולות מכבידות. שנית, יש ליתן הדעת אודות שיקול הדעת הכרוך בהחלטה על גובה הערבון שיש לקבוע בערעור שכנגד. אכן, בדומה לעירבון בהליך ערעור עיקרי, יש לקחת שורה של שיקולים בכל הקשור בשיעור העירבון ועיקרם המקובל בדרך כלל בסוג ההליך הנידון וזאת בהתחשב בהיקפו של ההליך, במידת מורכבותו, סכום ההוצאות שנפסקו בערכאה ראשונה, מספר המשיבים ומספר עורכי הדין המייצגים אותם, וכן בשיעור ההוצאות הצפוי אם ההליך ייכשל. אולם בערעור שכנגד יש להוסיף על שיקולים אלו - וליתן לכך משקל מרכזי - את העובדה כי המדובר לרוב בערעור מצומצם בהיקפו; המתייחס למי שהגישו ערעור עיקרי בלבד; ותוך תוספת שולית נתונה ומוגבלת לשיעור ההוצאות שהוציאו מיוזמתם ולא כתוצאה מסיכון הוצאות שנוצר על ידי המערער שכנגד דווקא. שקלול נתונים אלו יכול ויוביל, במרבית המקרים, לקביעת עירבון בערעור שכנגד שהוא פחות – ולעיתים פחות באופן משמעותי – משיעור העירבון בערעור העיקרי. זאת ועוד, וכאמור לעיל, גם מערער שכנגד שחוייב בעירבון מכוח תקנה 427 לתקנות יכול, מכוח תקנה 432 להן, להגיש בקשה לפטור מעירבון או הקטנתו מטעמי חוסר יכולת כלכלית, בקשה שתיעתר אם יעמוד המערער שכנגד בתנאים לעניין זה שעיקרם הוכחת חוסר יכולת כלכלית וקיום סיכויים טובים לערעור שכנגד.

מן הכלל אל הפרט

13. משהוגש ערעור שכנגד בהליך שבכותרת נקודת המוצא היא אפוא, כאמור לעיל, כי מכוח תקנה 427 חייב גם המערער שכנגד בהפקדת עירבון. המערערים שכנגד חייבים אפוא בעירבון בהליך זה. אשר לשיעור העירבון: הערעור העיקרי מוסב על פסק דינו של בית המשפט קמא בו נדונה תובענה שהגישו המשיבים (המערערים שכנגד) כנגד המערערת (המשיבה שכנגד) בגין ליקויי בניה ורטיבות בבית מגורים שרכשו. בפסק הדין, מונה בא כוח התובעים ככונס נכסים לביצוע תיקוני הרטיבות על ידי מומחה, תוך קביעת חלק מן התשלום בו תישא המערערת כבר בשלב זה וחיובה גם בפיצויים בגין ירידת ערך ועוגמת נפש. המערערת חויבה גם בשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪, ובהוצאות משפט. עם זאת, חלק מן התובענה נדחה מטעמי התיישנות. הערעור העיקרי תוקף את מסקנות בית המשפט קמא לעניין מינוי כונס הנכסים, פסיקת הפיצויים וכן אי דחיית מלוא התובענה מטעמי התיישנות. הופקד במסגרתו ערבון בסך 30,000 ₪. בערעור שכנגד משיגים התובעים כנגד דחיית חלק מתביעתם מטעמי התיישנות. הערעור שכנגד מצומצם הוא אפוא בהיקפו ביחס לערעור שכנגד, ומתייחס לשאלה מצומצמת יחסית של התיישנות – שאלה שעלתה גם בערעור העיקרי. בנסיבות אלו, סבור אני כי יש לחייב את המערערים שכנגד בהפקדת עירבון בסך 10,000 ₪; שיופקד תוך 30 ימים מעת ההמצאה. בלא הפקדת העירבון עד למועד האמור ידחה הליך הערעור שכנגד בלא התראה נוספת. בשים לב לעקרוניות הסוגיה וגדרי אי הבהירות שבנדון, לא מצאתי מקום לעשיית צו להוצאות במסגרת הליך זה.

ניתנה היום, כ"ט בניסן תשס"ט (23.4.2009).


מעורבים
תובע: שקמים בינוי ופיתוח בע"מ
נתבע: משה שמאי
שופט :
עורכי דין: