ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יניב שריפי נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט נ' הנדל

המערער:

יניב שריפי

נ ג ד

המשיב:

מדינת ישראל

ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי חיפה בת"פ 49870-05-10 מיום 11.1.2011 שניתן על ידי כב' סגן הנשיאה א' שיף

תאריך הישיבה:

י"ב בחשון התשע"ב

(09.11.11)

בשם המערער:

עו"ד תומר נווה

בשם המשיבה:

עו"ד תמר פרוש

בשם שירות המבחן:

גב' ברכה וייס

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1. המערער הורשע על פי הודאתו ביום 5.10.2010 בבית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגן הנשיא א' שיף) בת"פ 49870-05-10 בעברות של דרישת נכס באיומים וגניבה לפי סעיף 404 סיפא וסעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה. לפנינו ערעור המופנה כנגד גזר הדין שניתן ביום 11.1.2011, שהטיל על המערער עונש של 30 חודשי מאסר בפועל; 15 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור עברה של שליחת יד ברכוש הזולת, אלימות שהיא פשע או עברה לפי סעיף 427 או 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ופיצוי בסך 3,000 ₪ לנפגע העבירה.

עובדות המקרה ונימוקי גזר הדין

2. על פי כתב האישום המתוקן, המערער הזמין מונית שהסיעה אותו מרעננה לעכו. לכשהגיע לעכו, הוא הצמיד סכין לגרונו של נהג המונית, ודרש ממנו למסור את כל הכסף שברשותו. לנוכח הסכנה, נהג המונית מסר למערער סכום של 750 ₪ שהיה ברשותו. המערער נטל את הכסף וברח מהמקום.

מגיליון רישומו הפלילי של המערער, יליד 1974, עולה כי החל משנת 1999 הוא הורשע בביצוע עבירות אלימות במשפחה, רכוש והחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. מתסקיר המבחן בעניינו עולה כי בהיותו כבן 19 שנים החל להשתמש בסמים, ובהם הרואין. בהיותו כבן 21 שנים התחתן, ונולדו לו שני ילדים. נישואיו נמשכו כ-8 שנים ולוו במשברים רבים, דבר שהתבטא בשלוש הרשעות בין השנים 1999-2003 בגין אלימות כלפי בת זוגו.

באשר לאירוע נשוא הערעור, המערער טען שהוא היה קשור למשבר בו היה נתון עם חברתו והחרדה באשר לסיום הקשר, אליה הגיב גם בביצוע חתכים בידו. יחד עם זאת, עלה מתסקיר המבחן, המערער נטה למזער את הבעייתיות במעשה ואת חומרתו. קצינת המבחן הוסיפה וציינה בפני בית המשפט המחוזי, כי ממידע נוסף שהתקבל ממרפאת "היבטים" – מרפאה לגמילה מסם – עולה, כי מאז 20.10.2010 המערער הגיע לשיחות תמיכתיות במרפאה בתדירות של אחת לשבוע-שבועיים וביצע בדיקות שתן המצביעות על ניקיונו מסמי רחוב.

בית המשפט המחוזי עמד על חומרת מעשיו של המערער, על עברו הפלילי המתמשך ועל המציאות המצערת שנהגי מוניות מהווים "טרף קל" למקרי שוד. מנגד, נשקלו לקולא הודיית המערער במיוחס לו בכתב האישום המתוקן, ניסיונותיו לצאת ממעגל הסם ותקופות המעצר ו"מעצר הבית" בפיקוח אלקטרוני בהן שהה. כאיזון בין השיקולים הנוגדים הגיע בית המשפט המחוזי לגזר הדין האמור לעיל, ומכאן הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים בערעור

3. המערער טוען כי שלל נסיבות מצדיקות התחשבות וגזירת עונש מקל יחסית. לדבריו, בהודאתו הוא לקח אחריות על מעשיו, ויש לראות בכך הבעת חרטה מצידו. כמו כן, יש לזכור את המצב הנפשי הקשה בו היה שרוי עובר לאירוע נשוא הערעור. שיקול נוסף הוא משך הזמן שבו היה שרוי במעצר וכן משך הזמן שבו היה נתון במעצר בית מלא. על גבי כל זה, המערער מבקש לתת עדיפות לאינטרס השיקומי, המחייב לדעתו הימנעות משליחתו למאסר ארוך, שעלול להוות "אבן כבדה אשר יכולה חלילה להטביעו". בדיון לפנינו הוסיף בא כוח המערער וטען, שהעונש נקבע בהתחשב בעברה של שוד, ולא בעברה הקלה יותר של דרישת נכס באיומים, על פי כתב האישום המתוקן. נאמר כבר כעת, כי עיון בגזר הדין מגלה שאין כל ממש בנימוק אחרון זה.

מנגד, המדינה מבקשת לדחות את הערעור, ולהותיר את האיזון בו נקט בית המשפט המחוזי על כנו.

דיון

4. דין הערעור להידחות.

אכן, צודק הסנגור כי יש מקום להתחשב בהודאתו, במצב האישי והמשפחתי ובעברו של המערער, במשך הזמן שבו היה נתון במעצר בית ובאינטרס השיקומי – בפרט כאשר מדובר בגמילה מסמים. ברם, שיקולים אלו היוו חלק ממלאכת האיזון אותה ערך בית המשפט המחוזי בראייה רחבה, שקולה ורגישה.

המעשים המדוברים חמורים הם. כפי שנאמר בע"פ 3907/10 אמיר נעאמנה נ' מדינת ישראל (23.3.2011):

"מימי קדם ועד ימינו, רבו האנשים שערכו בינם לבין עצמם חשבון של סיכויי ההצלחה מול הסיכונים הכרוכים, ונענו לפיתוי הכספי הכרוך באירוע אלים קצר טווח. כנגד פיתוי זה, נאלצה כל חברה אנושית למצוא את הדרכים להיאבק נגד הפגיעה החמורה בה וביחידיה".

כאשר מדובר בעברה שהפכה לתופעה חוזרת, של תקיפת נהגי מוניות, אשר מציעים את שירותם לנוסע שאין להם ברירה אלא לבטוח בו, חובתו של בית המשפט היא לספק הרתעה אפקטיבית. עבודת נהג המונית מבוססת, בין היתר, על החוזה הלא כתוב בינו לבין הנוסע, לפיה בסיום הנסיעה ישלם האחרון את מחיר הנסיעה. על אחת כמה וכמה, נהג המונית אינו אמור לגלות שלא זו בלבד שלא יקבל את שכרו, הוא אף זה שחייב לשלם את ה"מחיר" בדמות הכסף שהרויח מנסיעות אחרות, תחת איום בסכין. במובן זה, עברה מעין זו דומה לעברת התפרצות למקום מגורים. הנזק אינו רק במעשה, ואינו מתבטא בפגיעה הכספית בלבד, אלא גם בכך שהנפגע חושש להיות במקום שהיה אמור להיות בטוח, שמא המקרה העברייני יישנה.

העובדה שלא מדובר בכישלון חד-פעמי אף היא מהווה שיקול לחומרה. לכך יש להוסיף שאם התמכרותו של המערער לסמים היא שהביאה לביצוע העברות המדוברות, הרי שיש בסיס לחשש שהוא יחזור לסורו והעברה תחזור על עצמה. באשר לאינטרס השיקומי של גמילה מסם, הוא יכול להתקיים גם במסגרת מאסר.

לנוכח האמור, האיזון אליו הגיע בית המשפט המחוזי הוא ראוי ואינו מחמיר יתר על המידה. זאת אף מבלי להזדקק להלכה הכללית בנוגע לערעור על גזר דין, לפיה "אין ערכאת הערעור מעמידה את עצמה בנעלי הערכאה הדיונית לענין מידת העונש; והתערבותה בהקשר זה מצומצמת לנסיבות שבהן הערכאה הדיונית נכשלה בטעות או שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות" (ע"פ 1242/97 גרינברג ליאור ואח' נ' מדינת ישראל, 3.2.1998). יתרה מכך, מנקודת המבט של המעשה והעושה ושיקול ההרתעה הפרטני והכללי, העונש אף נוטה לקולא.

5. הערעור נדחה.

ניתן היום, ‏ט"ז חשון תשע"ב (‏13.11.2011).


מעורבים
תובע: יניב שריפי
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: