ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חוסאם אמארה נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופטת מ' נאור

העורר:

חוסאם אמארה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק תה"ג 59898-03-11 מיום 13.9.2011 שניתן על ידי כבוד השופט גרינברג

תאריך הישיבה: ט"ז בחשוון התשע"ב (13.11.11)

בשם העורר: עו"ד ראפי מסאלחה

בשם המשיבה: עו"ד אבי קרוננברג, עו"ד טל תבור

החלטה

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט גרינברגר) מיום 13.9.2011 בתיק תה"ג 59898-03-11 לפיה נדחתה בקשתו של העורר כי יימסר לו חומר ראיות הנוגע לבקשת ההסגרה התלויה ועומדת נגדו.

בקשת ההסגרה

1. נגד העורר תלויים ועומדים הליכי הסגרה, לפיהם נדרשת הסגרתו לצורך העמדה לדין במדינת איווה שבארצות הברית בגין עבירות של קשירת קשר להענקת מחסה לזרים חסרי תעודות לשם רווח, עבירות פדראליות של הענקת מחסה לזרים חסרי תעודות לשם רווח, עבירה פדראלית של קשר לבצע מרמה במסמך ועבירה פדראלית של סיוע ועידוד למרמה במסמך. על בסיס האמור, ומכוח אמנת ההסגרה שבין ישראל לארצות הברית, הגישה ממשלת ארה"ב למדינת ישראל בקשה להסגרת המשיב לידיה, ובעקבות כך עתר היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי להכריז על המשיב כבר-הסגרה, לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954.

2. בעתירה להכרזה על העורר כבר-הסגרה, פורט כי נגד העורר הוצא צו מעצר ביום 16.7.2009 בבית המשפט המחוזי של המחוז הצפוני של מדינת איווה (בית משפט פדראלי). לפי המתואר, בתאריך 12.5.2008 פשטו סוכני הסוכנות הפדראלית לאכיפת חוקי ההגירה והמכס על חברת "אגריפרוססורס בע"מ" (להלן: החברה) שבמדינת איווה שבארצות הברית. ממצאי הפשיטה, אשר במהלכה נמצאו כ-389 אנשים שלא היו מורשים לשהות בארה"ב ולעבוד בה, והחקירה שבעקבותיה, הולידו כתב אישום רחב היקף, המייחס לעורר עבירות פדראליות שונות. העורר הוא אחד מחמישה נאשמים בכתב האישום. על פי פרטי כתב האישום, העורר היה מעורב בקשירת קשר ובהעסקתם ביודעין של עובדים שלא כדין, אשר החזיקו בתיעוד מזויף. כמו כן הוא מואשם כי סייע להם ועודדם לרכוש תיעוד מזויף, שנועד לאפשר את המשך העסקתם במפעל. לפי המפורט, שאלת חוקיותם של העובדים לא הייתה זרה להנהלת המפעל. העורר, אשר שימש כמנהל מחלקת העוף, נטל חלק במאמץ להעסיק במפעל עובדים שהחזיקו מסמכי זהות מזויפים. עוד פורט בבקשה כי תוך כדי ניהול ההליכים בפני חבר המושבעים הגדול, נמלט העורר מארצות הברית לישראל. על כן התבקשה הסגרתו לידי ארצות הברית. את העורר הוחלט לשחרר בתנאי ריתוק ופיקוח בביתו בכפר כנא.

פירוט ההליכים בבית המשפט המחוזי

3. בעקבות בקשת ההסגרה הגיש העורר עתירה לעיון במסמכים ובחומר ראייתי הנוגע לאישומים נגדו. במהלך הדיון פירט בא כוח העורר כי העורר לא היה אלא "עובד" במפעל אשר הוגש נגדו כתב אישום חמור ביותר, בו בעת שכתבי אישום אחרים כלפי עובדים בעלי משרות בדרגים גבוהים ממנו - בוטלו. העורר ביקש כי המשיבה תמציא לידיו את כתבי האישום שהוגשו נגד אותם עובדים וכן את גזרי הדין שניתנו נגד שתי עובדות במפעל, אשר אף הן היו מעורבות בפרשה. עוד ביקש העורר כי המשיבה תמציא לידיו את כל ההודעות שנמסרו על ידי נושאי משרה בחברה הנוגעות לעניינו, וזאת כדי שיוכל להוכיח כלפי הרשויות בארצות הברית מה היה מעמדו בחברה. לדידו של העורר קיימת גישה מפלה מצד רשויות התביעה בארצות הברית, הנעוצה בכך שהוא ערבי מוסלמי; נגדו הוגש כתב האישום חמור, בעוד כתבי האישום כלפי עובדים בכירים ממנו בוטלו. על כן, לדבריו, קמה לו טענת הגנה נגד הסגרתו. לסיום הוסיף העורר כי על מנת שיוכל להיערך לצורך העלאת טענות הגנה אלה הוא זקוק לכל חומר הראיות הרלוונטי מהמדינה המבקשת, ובכללו, גזרי הדין של כל המעורבים. בדיון בבית המשפט המחוזי התנגדה המשיבה לבקשה. לטענתה, אין לעורר כל זכות לקבל בישראל חומר כלשהו שנאסף במדינה המבקשת, ואין לעורר זכות לדרוש מהמדינה המבקשת, במסגרת זכות העיון הנתונה לו, את חומר החקירה המצוי ברשותה של המדינה המבקשת ואשר לא צורף לעתירה להכרזה על העורר כבר-הסגרה אשר הוגשה בישראל.

4. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה. בית המשפט פירט כי ההליך העומד במדינת ישראל הוא הליך בבקשת הסגרה בלבד. לצורך הליך זה, אין לדרוש מהמדינה המבקשת אלא שתציג בפני בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה ראיות המשקפות נאמנה את התשתית הראייתית הקיימת נגד המבוקש להסגרה, שהיא הבסיס לבחינת התקיימות התנאים להסגרתו של העורר. עוד נקבע כי בהתאם לתקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות) התשל"א-1970 (להלן: תקנות ההסגרה), אין לעורר אלא זכות עיון בחומר החקירה המצוי בידי העותר. מאחר והמסמכים להם עותר העורר אינם דרושים לצורך הדיון בבקשת ההסגרה, הרי שהם לא צורפו לעתירה להסגרתו. גם אם העורר זקוק לחומר האמור לשם הכנתו לגופם של האישומים נגדו, הרי שצרכי הגנה אלה אינם רלוונטיים להליך ההסגרה, ואין לעורר זכות לעיין בהם. בית המשפט קבע בנוסף כי טענת העורר, לפיה הוא זכאי לדרוש מהמדינה המבקשת חומר אשר לטענתו חיוני להוכחת טענותיו בהליך ההסגרה עצמו, דינה להידחות. לפי המפורט בתקנה 8 לתקנות ההסגרה, זכות העיון של העורר מוגבלת רק ל"חומר הראיות שבכתב הנוגע לעתירה ומצוי בידי העותר". בית המשפט קבע כי החומר אותו מבקש העורר אינו במסגרת החומר הדרוש הנוגע לעתירה, ומשכך אינו כלול בחומר שיש לו זכות עיון לגביו. אין לו זכות לבקש מבית המשפט להורות למדינה המבקשת לספק חומר זה, גם אם לדעתו יכול החומר המבוקש לשמש לצורך הגנתו נגד בקשת ההסגרה. על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.


הערר

5. העורר טוען כי טעה בית המשפט כאשר החליט לדחות את בקשתו לעיין במסמכים. העורר ציין כי בית משפט קמא טעה משקבע כי המסמכים דרושים לו לצורך הכנת ההגנה לקראת המשפט גופו ולא לצורך הגנה בפני בקשת ההסגרה. העורר טוען כי המסמכים הנדרשים הם לצורך גיבוי טענותיו בעניין בקשת ההסגרה, וללא המסמכים הללו הוא יתקשה בהוכחת טענותיו בבקשת ההסגרה. על כן, התבקש בית המשפט לקבל את הערר ולהורות על המצאת חומר הראיות לידי העורר. העורר סמך טענותיו על הנאמר ב-בש"פ 501/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו פיסקה 9 לפסק דינו של השופט לוי (טרם פורסם, 10.5.2009) (להלן: מאיו).

המדינה תומכת במסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המדינה אינה צריכה לפנות למדינה המבקשת בבקשה לקבל חומר נוסף העשוי לסייע למבקש בהליך עצמו.

דיון והכרעה

6. בפתח הדברים אציין כי איני משוכנעת כלל ועיקר שמעמדת הרוב בפסק דין מאיו יש להסיק כי קיימת למבקש זכות ערר במקרה שלפנינו. יש יסוד למחשבה שמעמדת השופט דנציגר שם ניתן ללמוד דווקא שיש לאפשר ערר של היועץ המשפטי רק כאשר מדובר בנזק בלתי הפיך. אציין גם כי כשלעצמי נוטה אני דווקא לדעת המיעוט של השופטת חיות שם, לפיה אין כלל זכות ערר (ראו גם דעת השופט עמית ב-בש"פ 5491/11 רוזי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 להחלטה (טרם פורסם, 3.8.2011)). לא מן הנמנע הוא בעיני כי בעתיד נצטרך לקבוע, בהרכב, מה היקפה של ההלכה שנקבעה בפרשת מאיו, והאם ניתן בכלל, כפי שעושה העורר דכאן להגיש ערר על החלטת ביניים לפיה לא יגולה לו חומר. כשלעצמי אני סבורה כי ערעור על כך יש להגיש רק במסגרת פסק הדין המורה על הסגרתו, אם יינתן פסק דין שכזה, וכי לא עולה אחרת מהלכת מאיו.

7. עם זאת לא אשתית החלטתי על פרשנות הלכת מאיו כשלעצמה. לדעתי אין ללמוד מהלכת מאיו כי במקרה שלפנינו יש חובת על המדינה לפנות למדינה המבקשת כדי להשיג חומר נוסף שאינו מצוי בחומר שהועבר למדינת ישראל מלכתחילה. פסק הדין בעניין מאיו עסק בשאלת חומר חקירה שנגבה על ידי הרשות בישראל. שורה ארוכה של פסקי דין ובהם פסקי דין המאוחרים להלכת מאיו כמו ע"פ 6710/09 אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 6.12.2010), שנזכר בהחלטת הערכאה הראשונה, שוללים את המבוקש על ידי העורר, לגבי חומר שבידי המדינה המבקשת.

8. אשר על כן, הערר, ככל שקיימת בכלל זכות להגישו – נדחה.

ניתנה היום, ‏‏ט"ז בחשוון, תשע"ב (13.11.2011).


מעורבים
תובע: חוסאם אמארה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: