ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ג'נאם סריה נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:

ג'נאם סריה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.7.11 בע"פ 6095-05-11 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' אלרון, מ' גלעד ומ' רניאל

בשם המבקש:

עו"ד ד"ר חגית לרנאו; עו"ד מוחמד עלי

בשם המשיבה:

עו"ד גלי פילובסקי

החלטה

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים י' אלרון, מ' גלעד ו-מ' רניאל) בע"פ 6095-05-11 מיום 13.7.2011, שבו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בית המשפט השלום בעכו (השופט ו' חמאד) בת"פ 2759/06, ת"פ 1031/07 ו-ת"פ 15095-10-09 מיום 28.3.2011.

נגד המבקש הוגשו שלושה כתבי אישום לבית המשפט השלום בעכו, שהדיון בהם אוחד. בכתב האישום הראשון (ת"פ 2759/06) הואשם המבקש באיומים, ניסיון לתקיפה והפרת חובה חוקית. לפי פרטי כתב האישום, בלילה שבין יום 20.4.2005 ליום 21.4.2005, זרק המבקש אבנים לתוך בית אמו, ובהמשך לכך איים להורגה וניסה לתוקפה בכך שזרק לעברה, פעמיים, אבנים. בנוסף לכך, הואשם המבקש כי ביום 2.5.2005 נכנס לבית אמו, בניגוד להוראה שיפוטית שאסרה עליו לעשות זאת. בכתב האישום השני (ת"פ 1031/07) הואשם המבקש באיומים ותקיפה סתם נגד אמו. לפי פרטי כתב האישום, תקף המבקש את אמו בעת שהיתה בבית משפט השלום בעכו, גרם לה ליפול על כיסא, ואיים עליה כי יהרוג אותה וישרוף את ביתה. בכתב האישום השלישי (ת"פ 15095-10-09) הואשם המבקש בהפרת צו בית משפט שנועד להגן על אדם, תקיפה סתם ואיומים. לפי פרטי כתב האישום, תקף המבקש ביום 14.9.2006 את אמו, הכה בה בפניה ומשך בשערותיה וכן איים עליה כי ישרוף את ביתה ויהרוג אותה. בנוסף, ביום 14.9.2007 שהה המבקש בבית אמו, למרות שהדבר נאסר עליו בצו שיפוטי.

ביום 13.10.2010 הרשיע בית המשפט השלום את המבקש בכל האישומים, על פי הודאתו. ביום 21.10.2010 ביקש המבקש כי בית המשפט יורה על קבלת חוות דעת מטעם ועדת אבחון לפי סעיף 19ג לחוק הסעד (טיפול במפגרים) התשכ"ט-1969 (להלן: החוק), בטענה כי הוא לוקה בכושרו השכלי, ולכן על ועדת האבחון להחליט על דרכי הטיפול בו, במקום שבית המשפט יגזור את דינו. בית המשפט נעתר לבקשה זו, למרות התנגדות המאשימה, תוך שקבע כי היא תוכל לטעון, לאחר קבלת חוות דעתה של ועדת האבחון, לאי תחולתו של הסעיף. בסיכום התכנסות ועדת האבחון מיום 12.12.2010 קבעה הועדה כי המבקש מתפקד ברמה גבולית שאינה פיגור שכלי וכי הוא מבחין בין טוב לרע ברמה הבסיסית ויכול להבין את משמעות מעשיו ואת תוצאותיהם. הועדה ציינה כי המבקש סובל מהפרעת התנהגות, וזקוק למסגרת חוץ ביתית התואמת את רמת תפקודו.

ביום 28.3.2011 גזר בית המשפט השלום את דינו של המבקש. בית המשפט קבע כי סעיף 19ג לחוק מתייחס לנאשמים ברי עונשין הסובלים מלקות בכושרם השכלי. עם זאת, קבע כי הפרעת ההתנהגות ממנה סובל המבקש אינה מצדיקה לנהוג לפי סעיף זה, ויש לגזור את דינו ולהשית עליו עונש, תוך שקלול מצבו הנפשי ונסיבותיו האישיות המיוחדות. לפיכך, בית המשפט דן את המבקש לחודש מאסר בפועל, והורה על הפעלה במצטבר של מאסר מותנה בן 60 ימים שהושת עליו בהרשעה קודמת. כן גזר עליו חמישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר.

בעקבות כך, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 20.6.2011 נעתר בית המשפט לבקשתו של המבקש, והורה על הפנייתו לממונה על עבודות השירות (להלן: הממונה) בכדי שישוב ויבחן את אפשרות שיבוצו במסגרת עבודות שירות, לאחר שנקבע בעבר כי אינו ניתן להשמה. בחוות דעתו מיום 4.7.2011 שב וקבע הממונה כי המבקש אינו מתאים לריצוי עונש בדרך של עבודות שרות.

ביום 13.7.2011 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש. בית המשפט קבע כי היות שנקבע באופן מפורש שאינו מפגר בשכלו, והיות ששירות המבחן ציין בתסקירו מיום 27.1.2011 כי אינו ערוך לספק את דרכי הטיפול שהומלצו בידי ועדת האבחון, העמדתו בצו מבחן לא יהיה בה כדי לצמצם את הסיכון להישנות עבירות דומות בעתיד. עוד קבע בית המשפט כי סעיף 19ג לחוק חל על המבקש, אך שיקול הדעת מסור לבית המשפט והוא שיכריע האם להורות על דרכי טיפול במקום על ענישה. בית המשפט המחוזי קבע אם כן שצדק בית המשפט השלום כאשר קבע כי ההפרעה בה לוקה המבקש אינה מצדיקה את הפנייתו לטיפול ופטור מענישה, וזאת תוך התחשבות בכך שהוא קיבל רישיון נהיגה בעבר (שנלקח ממנו בהמשך), לאחר שעמד בבחינת ה"תיאוריה", ואף נשא אישה ממנה התגרש. בית המשפט ציין עוד כי על הממונה לעשות מאמץ למצוא מקום עבודה גם לנאשמים שהורשעו וסובלים מלקות נפשית או הפרעת התנהגות, אך אין לחייב את הממונה למצוא לכל אדם, תהא מוגבלותו אשר תהיה, מקום לעבודות שירות. בית המשפט הוסיף וקבע כי העונש שנגזר על המבקש הוא עונש מתון ביותר, ומכאן שאין מקום להתערבות ערכאת הערעור בענישה.

מכאן בקשת הערעור שלפניי.

המבקש טוען כי בקשתו מעלה שתי סוגיות חשובות, אשר טרם לובנו עד תום בידי בית משפט זה, והדיון בהם חורג מעניינו הפרטי ולכן מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כך, טוען המבקש כי גדרי הפעלתו של סעיף 19ג לחוק לא הובהרו דיים בפסיקתו של בית משפט זה. בהמשך לכך הוא טוען כי החלטות ועדת האבחון בנוגע לדרכי הטיפול לפי סעיף זה אינן "המלצה", ובית המשפט אינו רשאי להתעלם מהן אם אין לפניו חוות דעת מקצועית אחרת עליה הוא נסמך. לטענתו, מסקנה זו נלמדת מלשון החוק, מדברי ההסבר לו ומבחינת מכלול ההסדר בחוק, הקובע, בסעיף 19ו בו, כי נציג התביעה רשאי להופיע בפני ועדת האבחון, ואף לערור על החלטותיה, ומכאן שהן מחייבות. בהקשר זה, טוען המבקש כי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי שגו כאשר לא הפעילו את סמכותם לפי סעיף 19ג לחוק, ובחרו לגזור עליו עונש מאסר בפועל, על אף שמדובר בנאשם המתפקד ברמה מנטלית גבולית, ועל אף שוועדת האבחון קבעה באופן חד-משמעי כי יש לשלבו בסידור חוץ-ביתי, קרי לבכר את הטיפול על הענישה.

בנוסף, טוען המבקש כי יש להציב קריטריונים מנחים בנוגע להשמת בעלי פיגור שכלי בעבודות שירות. הוא מדגיש כי אין לקבל עמדה לפיה נאשם לא יוכל לבצע את עונשו על דרך של עבודות שירות רק בשל מוגבלותו, היות שמדובר באפליה אסורה, הפוגעת עוד יותר בנאשמים שממילא גורלם לא שפר עליהם. לכן, גורס המבקש כי הערכאות הקודמות שגו כאשר קיבלו את חוות דעתו של הממונה בלא שווידאו כי אכן פעל בשקידה ראויה בכדי למצוא לו מקום עבודה שיתאים למגבלותיו. לחלופין, טוען המבקש כי הפעלת המאסר המותנה שהוטל עליו במצטבר לעונש המאסר שהוטל עליו בגין התיקים מושאי הבקשה שלפני, אינה מידתית ואינה סבירה לנוכח נסיבותיו האישיות החריגות.

מנגד, טוענת המשיבה כי הבקשה שלפניי "נעטפה" בשאלות רוחב, אך למעשה אין היא אלא ניסיון לערעור על העונש, שאינו חריג או יוצא דופן, ולכן יש לדחותה על הסף. מעבר לכך, טוענת המשיבה כי בידי בית המשפט מסור שיקול הדעת אם לקבל או לדחות את מסקנות ועדת האבחון, והוא אינו כפוף למסקנותיה, וכי בית המשפט שקלל את נסיבותיו האישיות של המבקש וגזר עליו עונש ראוי, שאף נוטה לקולא. בנוגע לביצוע עונשו של המבקש על דרך של עבודות שירות, טוענת המשיבה כי הממונה עשה כל שביכולתו בכדי למצוא לו מקום עבודה מתאים אך מקום זה לא נמצא, ובנסיבות אלה לא ניתן להשימו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי אין מקום למתן רשות ערעור ודין הבקשה להידחות.

מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, בהם נדרשת הכרעה בשאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. במקרה שלפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית הנדרשת להכרעה, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982)).

למעלה מן הצורך אוסיף כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. ברי כי נסיבותיו האישיות של המבקש קשות, וכי גזירת עונש מאסר בפועל עליו מעוררת קשיים מהותיים. עם זאת, מצבו הייחודי שוקלל בידי בית משפט השלום כאשר גזר את עונשו לאחר שבחן את חוות הדעת המקצועיות שהוגשו לו בעניינו, ועונש זה אינו חורג מהסביר. בנוסף, בניגוד לטענתו, שאלת גדרי הפעלתו של סעיף 19ג לחוק אינה נדרשת להכרעה בבקשה שלפני. בצדק קבעו הערכאות הקודמות כי סעיף 19ג לחוק מתייחס לנאשם שכושרו השכלי לקוי, אך לקות זו אינה עולה כדי אי מסוגלות לעמוד לדין, ולכן ניתן היה להחיל אותו עליו. עם זאת, אין משמעות הדבר כי בית משפט השלום היה מחויב להחיל את סעיף 19ג לחוק על המבקש. סעיף 19ה לחוק קובע כי:

"כדי לאפשר לבית המשפט להכריע אם יש מקום ליתן צו לפי סעיפים 19א עד 19ד, רשאי הוא להורות, לפי בקשת בעל דין או מיזמתו שלו, שהאדם יובא לפני ועדת האבחון כדי שתתן חוות דעתה על מצבו".

מפסק דינו של בית משפט השלום עולה כי הוא עשה שימוש בסמכות המוקנית לו לפי סעיף 19ה לחוק והורה על הבאתו של המבקש בפני ועדת האבחון בטרם גזר את דינו. יודגש, כי סעיף זה מעניק לבית המשפט את האפשרות להתרשם ממסקנות ועדת האבחון בטרם יחליט האם לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו מכוח סעיפים 19א עד 19ד, ולענייננו, בטרם יכריע האם יעשה שימוש בסמכותו מכוח סעיף 19ג ויפנה את הנאשם לאפיק הטיפולי במקום לגזור את דינו. לכן, ברי כי בית משפט השלום לא היה מחויב לאמץ את מסקנות ועדת האבחון, וההכרעה האם להשתמש בסמכותו מכוח סעיף 19ג נתונה לשיקול דעתו. אכן, יש להעניק למסקנות ועדת האבחון משקל רב, אך לא בלעדי, ובית המשפט יתייחס בשיקוליו, בין היתר, גם למכלול הראיות שהובאו לפניו בנוגע לכושרו השכלי ולמצבו הנפשי של הנאשם, לחומרת העבירות אותם ביצע ולאינטרס הציבורי בהענשתו. כך עשה בית משפט השלום בעניינו של המבקש, ובחר שלא להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 19ג לחוק. הכרעתו זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, ולא מצאתי מקום להתערב בה. אעיר עוד כי טוב יעשו בתי המשפט אם יבחנו את מסקנותיה של ועדת האבחון בטרם יחליטו האם להפעיל את סמכותם מכוח סעיף 19ג לחוק, אך ראוי שיבהירו כי הפניית הנאשם לוועדת האבחון נעשית מכוח סעיף 19ה לחוק, וכי טרם קיבלו החלטה בדבר הפניית הנאשם לאפיק טיפולי.

לא מצאתי ממש גם בטענה כי הממונה לא פעל בשקידה ראויה בכדי להשים את המבקש במקום עבודה מתאים. אכן, עקרון השוויון הוא עקרון יסוד בשיטתנו, ומכך מתחייב כי ייעשה מאמץ מיוחד למצוא מקום עבודה מתאים לנאשם עם מוגבלויות, גם אם הדבר כרוך לעיתים בהשקעת משאבים (ראו: ע"פ 779/08 מוסלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.4.2009), בפסקה 18 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה) (להלן: עניין מוסלי). עם זאת, לא כל אדם מתאים להשמה, והממונה רשאי להמליץ שייקבע כי הנאשם אינו מתאים לעבודות שירות כלל (ראו: עניין מוסלי, בפסקה 4 לפסק דיני). ברי כי לא ניתן לחייב את הממונה למצוא מקום עבודה מתאים בכל מקרה ומקרה. בענייננו, העיד המבקש על עצמו כי אינו מתאים לריצוי מאסרו בדרך של עבודות שירות כיוון שאינו מורגל ביציאה מביתו בלא מלווה, ואחיו המשמש כאפוטרופוסו הבהיר לממונה כי אין באפשרות בני משפחתו ללוותו למקום העבודה ובחזרה לביתו. נוכח כך, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הממונה פעל בשקידה ראויה למצוא למבקש מקום עבודה, ומקום עבודה כזה לא נמצא.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

החלטתי מיום 9.8.2011 בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הוטל על המבקש – מבוטלת בזאת. על המבקש להתייצב ביום 4.12.2011 בשעה 09:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה לשם תחילת ריצוי עונשו. תשומת ליבו של שירות בתי הסוהר מופנית למצבו הייחודי של המבקש, וכן לכך שיעשה כל מאמץ בכדי לשבצו במתקן כליאה ההולם את יכולותיו המנטליות ואת רמת תפקודו.

ניתנה היום, י"ח בחשון התשע"ב (15.11.2011).


מעורבים
תובע: ג'נאם סריה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: