ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דרור שיטרית נגד התובע הצבאי הראשי :

בפני:

כבוד הנשיאה ד' ביניש

המבקש:

דרור שיטרית

נ ג ד

המשיב:

התובע הצבאי הראשי

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי

לערעורים מיום 7.1.2010 בתיק ע/92/08

בשם המבקש: עו"ד מיכאל עירוני; עו"ד גלית זקש-פז

החלטה

לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים מיום 7.1.2010 בתיק ע/92/08, אשר במסגרתו החמיר בית הדין הצבאי לערעורים את העונש שנגזר על המבקש בבית הדין הצבאי המחוזי מחוז שיפוט צפון וחיל הים (להלן: בית הדין הצבאי המחוזי).

1. ביום 24.9.2008 הוגש נגד המבקש כתב אישום במסגרתו הואשם בשני אישומים נפרדים: הוצאת נשק מרשות הצבא לפי סעיף 78 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי), ועבירות בנשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 9.2.2009 הודה המבקש בפריט האישום הראשון וכפר בשני, שכן לגרסתו לא סחר בנשק שהוציא מרשות הצבא. ביום 29.3.2009 הוחזר הנשק לידי רשויות הצבא לאחר שאמו של המבקש הודיעה כי מצאה את הנשק בביתה בעת שערכה ניקוי יסודי.

2. ביום 30.6.2009 הורשע המבקש על ידי בית הדין הצבאי המחוזי בפריט האישום הראשון וזוכה מחמת הספק מפריט האישום השני. בית הדין הצבאי המחוזי קבע כי הנשק אכן הוצא מרשות הצבא על ידי המבקש, אך הוא הוטמן בעליית גג בבית אמו שם נמצא מאוחר יותר כאמור, ולא הוכח כי התבצעה בו עבירת סחר. בית הדין הצבאי המחוזי דחה את גרסת התביעה הצבאית שהתבססה בעיקרה על הודאתו של המבקש בפני מדובב שהוכנס לתא מעצרו, על פיה המבקש מסר את הנשק לחבר בשם "אבי" (להלן: החבר) בתמורה לשלושת אלפים שקלים שנמסרו לו במזומן והתחייבות להעביר לו תשעת אלפים שקלים נוספים (להלן: הודאת המבקש). בית הדין הצבאי המחוזי העניק משקל נמוך להודאת המבקש מכמה טעמים, ביניהם אמינות נמוכה שמצא לייחס לדברי המבקש בכלל והעדר תיעוד נאות של ההודאה. בית הדין קבע כי אינו יכול לדחות מעבר לכל ספק סביר את הסברו של המבקש כי גרסה זו נועדה אך להתרברב בפני המדובב שהציג את עצמו כסוחר סמים, וכי בפועל הנשק נמצא במסתור בביתו לאורך כל התקופה והוא הסתיר את מקום הימצאו מחוקריו מחשש לסבך את אמו ואחיו עם רשויות החוק. ביום 30.6.2009 נגזר עונשו של המבקש ל-30 חודשי מאסר בפועל ותקופה זהה לריצוי על תנאי לפיו במשך שנתיים מיום שחרורו לא יעבור המבקש כל עבירה שעניינה החזקת נשק שלא כדין או סחר בו. כן הורה בית הדין הצבאי המחוזי על הורדת המבקש בדרגה.

3. התביעה הצבאית ערערה על זיכויו של המבקש מפריט האישום השני וכן על קולת העונש, ואילו המבקש ערער על חומרת העונש. ערעור התביעה הצבאית כוון כנגד מספר קביעות של בית הדין הצבאי המחוזי אשר לטענתה היו שגויות. ראשית, נטען כי בית הדין הצבאי המחוזי שגה בהערכת משקלה של הודאת המבקש שכן זו נתמכה בחלקה בגרסה שמסר המבקש בחקירתו על ידי המשטרה הצבאית ובעדותו בפני בית הדין, ופרטים שונים מתוכה אומתו בחומר הראיות שהוצג בפני בית הדין. שנית, נטען כי הגרסה החלופית שהעמיד המבקש, לפיה הודאתו נועדה אך לצורך התרברבות, הינה בלתי סבירה ומלאת פרכות. שלישית, נטען כי מועד איתור הנשק ומסירתו לרשויות הצבא, שמונה חודשים לאחר שנחקר המבקש במשטרה הצבאית, מחזק את הסברה כי לאורך אותה תקופה נמצא הנשק מחוץ לחזקתו וכי הוא הועבר על ידו לחבר שהחזיר אותו מאוחר יותר. לבסוף, נטען כי משקבע בית הדין הצבאי המחוזי כי מהימנותו של המבקש נמוכה ביותר, לא ניתן היה להכיר בקיומו של ספק סביר תוך השענות על גרסה שמסר המבקש במועד מאוחר יותר.

4. ביום 7.1.2010 נתן בית הדין הצבאי לערעורים את פסק דינו בו דחה את ערעור התביעה הצבאית על זיכוי המבקש מפריט האישום השני שעניינו עבירות סחר בנשק, וקיבל את ערעורה על קולת העונש. בית הדין הצבאי לערעורים החליט לשנות את קביעותיו העובדתיות של בית הדין הצבאי המחוזי ובהתאם להחמיר את העונש שנגזר על המבקש בגין הרשעתו בפריט האישום הראשון. בית הדין הצבאי לערעורים מצא את הודאת המבקש ראיה בעלת חשיבות רבה ודחה את קביעת בין הדין הצבאי המחוזי כי רב בה הדמיון על המציאות. בית הדין הצבאי לערעורים סבר אף הוא שבהעדר תיעוד נאות להודאת המבקש ראוי היה שלא להעניק לה משקל מלא, אך קבע כי בנסיבות העניין – נוכח אופיו ואישיותו של המבקש, אמינות העדות שנמסרה על ידי המדובב שהינו שוטר צבאי, הגיונה הפנימי של ההודאה וסבירותה – יש לייחס לה משקל ממשי ומשמעותי. בית הדין הצבאי לערעורים מצא כי גרסה זו זכתה לאימות חיצוני בחקירתו של המבקש על ידי המשטרה הצבאית, וכן כי הוכח בראיות חיצוניות שהמבקש לקח את הנשק במטרה לסחור בו ועל כן קבע שגרסת ההודאה משתלבת באופן ברור במציאות. עוד קבע בית הדין הצבאי לערעורים כי הגרסה המאוחרת שמסר המבקש, לפיה לא מכר את הנשק אלא החביאו בביתו, לא ראויה לאמון בהיותה גרסה כבושה שלא ניתן הסבר מספק לעיכוב שבמסירתה. יחד עם זאת, הגיע בית הדין לכלל מסקנה כי קיים ספק סביר באשר לשאלת מסירת החזקה בכלי הנשק לידי החבר, ולפיכך לא ניתן לקבוע שעסקת מכירת הנשק הושלמה. על כן הותיר בית הדין הצבאי לערעורים את הכרעת הדין על כנה באופן שהמבקש הורשע בפריט האישום הראשון שעניינו הוצאת נשק מרשות הצבא, וזוכה מפריט האישום השני שעניינו סחר בנשק.

בהתייחסו לערעורים על גזר הדין, קבע בית הדין הצבאי כי מדובר בעבירה המסכנת את בטחון הציבור ושלומו וחותרת תחת ביטחון המדינה ובשל כך שיקול ההרתעה הוא בעל משקל מכריע במקרה דנן. לפיכך, מצא בית הדין הצבאי לערעורים להשית על המבקש עונש המשקף את חומרת המעשה וגזר עליו מאסר בפועל בן חמש שנים, תוך הותרת יתר רכיבי הענישה שהושתו על המבקש על ידי בית הדין הצבאי המחוזי בעינם.

5. על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה טוען המבקש כי עניינו מעלה שאלות עקרוניות בנוגע למדיניות הענישה אשר חורגות מהעונש הספציפי שהושת עליו. לדבריו, מדיניותו העקרונית של בית הדין הצבאי שהחמיר בעונשו אך על סמך הרחבה והוספה על התשתית העובדתית באשר למניע לביצוע העבירה, מחייבת את התערבותו של בית משפט זה. כן טוען המבקש כי החלטתו של בית הדין הצבאי לערעורים להכפיל את עונש המאסר בפועל שגזר עליו בית הדין הצבאי המחוזי, כשלעצמה, מהווה נסיבות חריגות ויוצאות דופן שיש בהן כדי להקים עילה לקבלת רשות ערעור. במסגרת בקשת רשות הערעור תוקף המבקש את קביעותיו העובדתיות של בית הדין הצבאי לערעורים וטוען כי יש להעדיף עליהן את קביעות הערכאה הדיונית, וכן תוקף הוא את ההחלטה להחמיר בעונשו וטוען כי היא מהווה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת הנסיבות העניין.

6. דין הבקשה להידחות. סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי קובע, כי בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים, "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". ברע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מב(1) 45 (1987) הבהיר בית משפט זה, כי השיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון בקובעו אם ליתן רשות לערור לפי סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, דומים במידה רבה לשיקולים המנחים את בית המשפט בבואו לדון בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, כפי שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). על פי שיקולים אלה, רשות ערעור תינתן, מקום בו מתעוררת שאלה ייחודית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית אחרת (ראו: רע"פ 7975/07 יצחק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.10.2007); רע"פ 7593/07 פלוני נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 17.4.2008)). בענייננו לא העלה המבקש כל שאלה כאמור. חרף ניסיונו של המבקש לטעון כי בקשתו מעלה שאלות כלליות החורגות מעניינו הפרטי, ניכר כי טענותיו מופנות בעיקרן כנגד קביעות עובדתיות של הערכאה הקודמת, והן אינן מעלות שאלה משפטית חשובה, קשה או מחדשת המצדיקה מתן רשות לערעור שני (ראו רע"פ 8056/98 סג"מ הילר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 8.2.1999)). משכך, בנסיבות העניין שלפנינו, אין מקום ליתן רשות ערעור.

7. אשר להתערבותו של בית הדין הצבאי לערעורים בממצאים העובדתיים, כידוע ההלכה בדבר אי-התערבות בממצאים עובדתיים הנה כלל שחריגים בצדו (ראו ע"פ 10477/08 פיזולאיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2010)). בית הדין הצבאי לערעורים עמד באריכות, בפסק דין מנומק, על הטעמים שהביאוהו לקבוע כי העניין שהובא בפניו ראוי להימנות עם אותם מקרים חריגים, ולא נמצא לי טעם או עילה להרהר אחריהם. כבר נקבע בפסיקתנו כי "העובדה ששתי הערכאות לא הגיעו לתוצאה זהה, איננה עילה לקבלת רשות לערער לערכאה שלישית" (רע"פ 28/00 דודו כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.1.2000), וראו גם: רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2005); רע"פ 8731/06 עאטף זאהר נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 30.4.2007)). לא מצאתי כי הוכחה עילה לסטות מאותה פסיקה בעניינו של המבקש.

8. באשר לטענות המבקש בעניין פערי הענישה בין הערכאות השונות, עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. רק בנסיבות חריגות בלבד בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת (ראו רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005); רע"פ 11072/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.1.2006)). אכן, עונשו של המבקש הוחמר במידה ניכרת, אלא שאין בעובדה זו, לעצמה, כדי להצדיק מתן רשות לערער. לא מצאתי כי התוצאה אליה הגיע בית הדין הצבאי לערעורים, על רקע התשתית העובדתית שנפרסה בפניו, הינה בלתי סבירה. בית הדין הצבאי לערעורים עמד בפסק דינו על היבטי חומרה הקיימים בעניינו של המבקש בשל אופי העבירה שביצע ונסיבות ביצועה, ולא מצאתי הצדקה לקיים דיון על קביעותיו בערכאה נוספת.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ח באייר התש"ע (2.5.2010).


מעורבים
תובע: דרור שיטרית
נתבע: התובע הצבאי הראשי
שופט :
עורכי דין: