ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אביעד מור נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המבקש:

אביעד מור

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 9.2.10 בע"פ 5150/09 וע"פ 5152/09 שניתן על ידי כבוד השופטים: צ' סגל – סג"נ, מ' דרור וי' נועם

בשם המבקש:

עו"ד אבי חימי

בשם המשיבה:

עו"ד ד"ר דותן רוסו

החלטה

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים בשני הליכים שונים. האחד, (פ 4778/05) בגין עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין. השני, (פ 3237/07) בגין עבירה של מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(5) לחוק העונשין והיזק לבעל חיים לפי סעיף 451 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום במסגרת (ת.פ. 4778/05), (להלן: כתב האישום הראשון) המבקש שהיה בתקופה הרלוונטית לאישומים תושב חווה בהר חברון, הבחין בשני תושבי האזור (להלן: המתלוננים) עושים את דרכם לעבר הישוב "טנא עומרים" בכדי לבצע בו עבודות ניקיון שהוזמנו על ידי חבר מזכירות הישוב. משפגש המבקש את המתלוננים הורה להם לרדת מהטרקטור ולהישכב על הארץ כשפניהם לקרקע, אגב כך, נהג המבקש באחד מהמתלוננים באלימות הטילו ארצה, בעט בו וסטר לו וכל זה כאשר המבקש מאיים על המתלוננים באקדח טעון.

לפי הנטען בכתב האישום במסגרת (ת.פ. 3237/07) (להלן: כתב האישום השני) המבקש הבחין בשני רועי צאן הרועים את עדרם בשטח הסמוך לחווה, הורה לרועים באיומי אקדח להתקרב אליו ומשאלו התקרבו לעברו ירה המבקש שתי יריות, כתוצאה מהן נפגעו שתי עיזים מהעדר.

ביום 14.7.2008 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט ע' שחם) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב באישום הראשון. וביום 12.11.2008 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט ע' שחם) את המבקש על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום השני. ביום 13.12.2009 גזר בית המשפט את דינו של המבקש בשני ההליכים יחד, והשית עליו שלושה חודשי מאסר בפועל; שלושה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות; ארבעה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור המבקש כל עבירה של החזקת נשק שלא כדין, שימוש בנשק שלא כדין או עבירת אלימות; שני חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור המבקש עבירה של איומים ופיצוי למתלוננים בסך 5,000 ש"ח.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערו הן המבקש, והן המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 5150/09; ע"פ 5152/09). המבקש ערער על חומרת העונש ואילו המשיבה ערערה על קולתו.

ביום 9.2.2010 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים מ' דרורי וי' נועם), ברוב דעות את הערעורים והותיר את גזר הדין על כנו. בית המשפט קבע כי אין מקום להתערב בעונש שהושת על המבקש ולהקל בו, זאת לנוכח חומרת מעשיו והישנותם של המעשים האלימים שנעשו תוך השפלה, התעמרות ורמיסת כבודם של המתלוננים. יחד עם זאת, סבר בית המשפט כי אין מקום להחמיר את עונשו של המבקש ולהתערב באיזון בין מכלול שיקולי הענישה לחומרה ולקולה בו נקטה הערכאה הדיונית.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר בעיקרה טוען המבקש כי היה על בית המשפט המחוזי להתערב בעונשו, מאחר ובית משפט השלום שגה באופן בו איזן בין שיקולי גמול והרתעה ובין נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות, בכך טוען המבקש, סתר בית המשפט את עקרון הענישה האינדיבידואלית. עוד טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הקל בעונשו והתחשב בנסיבותיו האישיות ובמציאות הביטחונית הקשה אשר בהשפעתה בוצעו מעשיו.

מנגד, טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. כן טוענת המשיבה, כי כל כולה של הבקשה מכוון כנגד חומרת העונש וכי טענות בדבר חומרת העונש, כשלעצמן, אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור. אף לגופו של עניין, סבורה המשיבה כי דין הבקשה להדחות שכן הערכאות הקודמות הביאו בחשבון את מכלול השיקולים, נסיבות ביצוע העבירות ונסיבותיו האישיות להן טוען המבקש במסגרת בקשה זו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה)). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה. מסיבה זאת בלבד, דין הבקשה להדחות.

יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. עיקרה של הבקשה מופנה כנגד חומרת העונש, אולם העונש שהוטל על המבקש הינו מאוזן וראוי זאת לנוכח חומרת מעשיו, מימד ההתעמרות וההשפלה שלווה להם והישנותם של המעשים, ולנוכח שיקולי גמול והרתעה אותם על בית המשפט להביא בחשבון. שכן "בית המשפט אינו יכול ליתן ידו למציאות בה כל דאלים גבר. את הסלידה, ההוקעה והצורך בשירושה של תופעה זו מן החברה שומה עליו לבטא בענישה מחמירה המרתיעה" (בע"פ 2583/08 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2006). אל מול שיקולים אלו, ניתן משקל ראוי לאחריות בה נושא המבקש על מעשיו ולהליך השיקום החיובי אותו הוא עובר. על כן, האיזון בו נקטו בתי המשפט הולם את נסיבותיו של העושה והמעשים.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 7.3.2010 לענין ביצוע העונש, מבוטלת בזאת.

המבקש יתייצב ביום 1.6.2010 בשעה 10:00 בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים, לשם תחילת ריצוי עונשו. מיד עם שחרורו ממאסר, יתייצב המבקש בפני הממונה על עבודות השירות, לצורך קליטה והצבה על פי הוראת הממונה שתומצא למשיב ו/או לבא כוח תוך תקופת שהיית המשיב בכלא.

ניתנה היום, ט"ו באייר התש"ע (29.4.2010).


מעורבים
תובע: אביעד מור
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: