ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יהושע אהל פז ישועה נגד גבי אלבז :

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט נ' הנדל

המערער:

יהושע אהל פז ישועה

נ ג ד

המשיבים:

1. גבי אלבז

2. אלי אלבז

3. מרדכי אלבז

4. ערן אלבז

5. רחל אלבז

6. מאור אלבז

7. פורמלי עז' אברהם ארנון ז''ל

8. פורמלי יוסף אלבז

9. פורמלי שמואל אלבז

10. פורמלי עזבון המנוחה בוהיה [בתיה]

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בעז' 8011/90 ובעז' 4616/98 מיום 26.6.06 שניתן על ידי השופטת ד' קרת-מאיר

תאריך הישיבה:

ל' בכסלו התש"ע

(17.12.09)

בשם המערער:

בעצמו

בשם המשיבים 6-1:

עו"ד דוד הורביץ

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעז' 8011/90, עז' 4616/98 (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 26.6.2006, אשר קבע לאחר שמיעת ראיות כי מבין שתי הצוואות של המנוח, ניסים אלבז ז"ל (להלן: המנוח), אחת מיום 5.11.90 (להלן: הצוואה המודפסת) והאחרת מיום 21.11.90 (להלן: הצוואה בכתב יד), הצוואה המודפסת היא המאוחרת והמחייבת. המנוח נפטר ביום 27.11.90. שתי הצוואות נערכו בפני עדים בחודש האחרון לחייו עת הוא שכב בבית חולים בגין מחלת הסרטן ממנה סבל.

המשותף לשתי הצוואות הוא כי אימו של המנוח עתידה לרשת אותו. השוני העיקרי הוא בדבר זהותו של היורש לאחר פטירתה. על פי הצוואה המודפסת, ילדי המנוח יזכו בירושה שתיוותר לאחר פטירת אם המנוח. לעומת זאת, בצוואה בכתב יד אין הוראה דומה לגבי הילדים. המערער הינו אחיו של המנוח ויורש האם וכן הוא היורש היחידי של משיב 7, אחיו של המנוח שהלך לעולמו. מכאן עולה, שהצוואה בכתב יד מטיבה עימו. המשיבים הם אשתו של המנוח וילדיו. הצוואה המודפסת נערכה ע"י עו"ד אביד. הצוואה בכתב יד נכתבה בכתב ידו של משיב 8, אחיו של המנוח (להלן: יוסי).

פסק דינו של בית-המשפט המחוזי

2. לאחר שמיעת ראיות, קבע כאמור בית המשפט המחוזי כי הצוואה המודפסת אשר נערכה ביום 5.11.90 היא הצוואה המאוחרת והמחייבת. בית המשפט המחוזי בחן את נסיבות עריכת הצוואה, התייחס לעדויות שנשמעו בפניו וקבע כי עדותו של עו"ד אביד, לפיה הצוואה המודפסת היא המאוחרת, הינה עדות אמינה. זאת, הגם ועדותו העלתה תמיהות בנקודות מסוימות, כפי שיובהר. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתו לפיה הצוואה בכתב יד נחשפה לעיניו יום קודם לעריכת הצוואה המודפסת. עוד קבע בעניין זה, כי עדותו באשר לתוכן המסמך הנ"ל מתיישבת גם עם המסמכים השונים, אשר נמצאו אותנטיים, שנערכו על ידו בכתב יד בסמוך לעריכת הצוואה המודפסת. לעומת זאת, קבע בית המשפט המחוזי שליוסי לא הייתה "גירסה של ממש" שיש בכוחה להזים את גרסתו של עו"ד אביד. תמיכה נוספת למסקנה כי הצוואה המודפסת היא הצוואה המאוחרת, מצא בית המשפט המחוזי בצורתה של הצוואה המודפסת. בעניין זה קבע, כי צורתה מביאה "בהכרח" למסקנה כי הצוואה בכתב יד הינה אותו מסמך אשר ראה עו"ד אביד לפני עריכתה של הצוואה המודפסת, שנעשו בו שינויים בשלב מאוחר יותר. בית המשפט המחוזי הדגיש כי עדותו של יוסי באשר לתוספת הכתובה באותיות קטנות יותר לפיה המנוח מוריש את הבית לאישה ולילדים, אינה אמינה עליו וזו אף "איננה סבירה בעליל". המסקנה היחידה, כך קבע, היא כי מילים אלה הוספו בשלב מאוחר יותר ולא נאמרו ליוסי ע"י המנוח במעמד כתיבת המסמך. עוד קבע, כי מסקנה דומה ניתן להסיק גם לגבי התוספת לפני החתימות בצוואה בכתב יד. תמיכה נוספת למסקנה זו, ניתן למצוא בעניין החתימות ואישור הצוואה, באופן שבמסמך אשר אמור היה להיכתב ולהיחתם באותו מעמד נעשה שימוש ב-5 עטים שונים לפחות. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של יוסי לפיה אישור הצוואה נעשה באותו מעמד של עריכתה, וקבע כי דבר זה מעלה "תמיהה משמעותית" באשר למועד אישור הצוואה. לא זאת בלבד. הכיתוב בצוואה בכתב יד "לאחר שהצהיר שזאת צוואתי" מעלה קושי, שעה שיוסי איננו עו"ד ו"קשה להניח כי אותו מונח המופיע באישור היה ידוע לו לפני שראה את הכיתוב באישור אשר הופיע בצוואה המודפסת". בית המשפט המחוזי סיכם וקבע, כדלקמן:

"כל האמור לעיל מביא גם הוא למסקנה כי הצוואה בכתב יד הינה מסמך שהיה קיים לפני הצוואה המודפסת שעבר שינויים בשלב מאוחר יותר, כאשר הוסף לו האישור בדיעבד על מנת לתת למסמך תוקף ולהפוך אותו לצוואה מאוחרת המבטלת לכאורה את הצוואה המודפסת. אותו תאריך בו נקב האישור הוסף גם על העמוד הראשון של המסמך, כאשר ברור מהספרות המופיעות התאריך העמוד הראשון של המסמך כי הכותב עבר על המספרים פעמיים, וגם לעניין זה לא ניתן כל הסבר" (עמ' 19 לפסק הדין).

בית המשפט המחוזי הדגיש כי על מנת לקבוע שהמסמך בכתב יד הוא אכן צוואה מאוחרת המבטאת את רצון המנוח, יש למצוא הסבר לשינוי הקיצוני שבין שני המסמכים, והסבר כגון דא לא בנמצא. בית המשפט המחוזי דחה "באופן חד משמעי" את גרסת יוסי לפיה המנוח, בין היתר, הביע רצון לנשל את ילדיו מצוואתו וקבע, כי הצוואה בכתב יד אף איננה הצוואה המבטאת את רצונו האמיתי של המנוח.

טענות הצדדים

3. בערעור שלפנינו משיג המערער נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי וכן נגד ממצאי המהימנות שקבע. לטענתו, שגה בית המשפט עת התעלם מהסכם המתנה משנת 1974, בו העניק המנוח לאימו את הבעלות על המוסך כהבעת כוונה להשיב לאימו את הכספים שקיבל ממנה בחייו ואשר הושקעו במוסך- דבר העולה בקנה אחד עם הוראות הצוואה בכתב יד. בנוסף הוא טוען, כי לא היה מקום לקבל את עדותו של עו"ד אביד. זאת ועוד. שגה בית המשפט עת קבע כי נערכה תוספת מאוחרת לצוואה בכתב יד בלי להידרש לחוות דעת מומחה. לטענת המערער, הוא היה עד לעריכת הצוואה בכתב יד ולנסיבות עריכתה, הגם ולא נערך תצהיר "מסודר" בעניין זה. בנקודה זו הוסיף, כי בית המשפט קמא הוא אשר מנע ממנו להעיד. מנגד, המשיבים סומכים ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשים לדחות את הערעור. לטענתם, אין מקום להידרש לטענות המערער שעה שמדובר בהשגות על ממצאים עובדתיים.

דיון והכרעה

4. חוק הירושה לא הגדיר צוואה מהי, אך בהוראות החוק עובר כחוט השני היסוד של רצון המצווה ברוח "המצווה לקיים דברי המת" (גיטין, יד, ב; כתובות, ע, א). עוגן נוסף לכיבוד רצון המת בצוואתו הוא בגדר זכויות היסוד החוקתיות – כבוד האדם וזכות הקניין כפי שבאה לידי ביטוי בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (סעיף 3 לחוק):

"כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה בצידו את שאלת 'כבוד המת' השלוב בעיקרון הכללי של 'כבוד האדם' אשר היה לעקרון על במשפטנו עם קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בית משפט זה, לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריה, שזורה כחוט השני העמדה, שלפיה בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר. זאת על פי הכלל הגדול הנקוט בידינו כי 'מצווה לקיים דברי המת'" (ראו ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד, פ"ד מח (1) 22, 28 (1993)).

על פי הגישה הרווחת בדין הישראלי, בזכות לקניין גלומה אף הזכות להעביר את רכושו של האדם עם מותו למי שיחפוץ בכך (ראו א' ברק פרשנות במשפט- פרשנות הצוואה (כרך חמישי, 2001), בעמ' 49-50). קניינו של אדם כולל את הזכות לעשות ברכושו כפי שליבו חפץ, גם ביחס לתקופה שלאחר מותו, לרבות הורשת נכסיו. המצווה איננו כפוף, אפוא, לאינטרס של קרוביו, שאין להם אינטרס מוגן לחלק בעיזבון (ראו מ' קורינאלדי דיני ירושה ירושות, צוואות ועזבונות (2008), בעמ' 208-209).

5. ככלל, צוואה אחרונה בזמן היא הקובעת וכל הוראה הסותרת הוראה בצוואה קודמת- בטלה (ראו סעיף 36 (ב) לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965). במקרה דנא, עולה השאלה איזוהי הצוואה האחרונה בזמן. לאמור, הסוגיה המתעוררת היא מהו רצונו האמיתי של המנוח. בית משפט קמא הכריע כי הצוואה המודפסת היא האחרונה בזמן. עינינו הרואות, כי בצוואה המודפסת ציווה המנוח את רכושו לשימוש אימו והרכוש אשר יוותר בידה לאחר מותה יועבר לילדיו באופן שווה.

פסק דינו של בית-משפט קמא מושתת רובו ככולו על ממצאים עובדתיים. ההכרעה מבוססת בראש ובראשונה על קביעות מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית ובשים לב, למארג הראיות הכולל שהונח בפניה. ליבת הערעור שלפנינו היא בשגגות שנפלו בהתרשמות בית משפט קמא מהעדים שהעידו בפניו, ממצאי המהימנות שקבע, קביעותיו העובדתיות והמסקנה אליה אמור היה להגיע. הלכה מושרשת היא, כי בית המשפט שלערעור יתערב בהכרעות עובדתיות של בית משפט קמא בעניינים כגון דא רק במקרים חריגים וקיצוניים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה. כך למשל, במקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב (2) 582 (1998)). הטעם בדבר הוא כי לערכאה הדיונית ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי, יתרון בולט ומובהק על פני ערכאת הערעור אשר העדויות החיות לא באו בפניה.

בית-המשפט המחוזי קבע את ממצאי המהימנות שלו על פי מכלול של שיקולים. הוא התרשם כאמור באופן ישיר מהעדים. הוא השווה את דברי עו"ד אביד לראיות אחרות: דברים שנאמרו מפי אחרים וראיות חיצוניות. הוא בחן את העדות עצמה באמות מידה של היגיון ושכל ישר על ידי ניתוח דברי העד, גילוי סתירות בעדותו והשוואתם לפעולות שביצע בהזדמנויות אחרות. בית המשפט המחוזי לא התעלם מהשאלה המתעוררת בעקבות התנהגותו של עו"ד אביד. הוא החתים את אימו של המנוח ואחד מבניה על תצהירים לפיהם הצוואה בכתב יד היא הצוואה המאוחרת. זאת בניגוד לעדותו לפיה הצוואה המודפסת היא המאוחרת. בית המשפט המחוזי לא הסתיר את אי שביעות רצונו מהתנהגותו של עו"ד אביד. ברם, ובדין קבע, כי תפקידו של בית המשפט בהליך זה איננו לבדוק אם התנהגותו של עו"ד היא ראויה אלא עליו לקבוע את הממצאים העובדתיים החיוניים להכרעה. נפסק כי יש לקבל- לצורך קביעת המארג העובדתי- את הסברו של עו"ד אביד לפיו אישור תצהיר לחוד וידיעת העובדות נשוא התצהיר לחוד. אשר על כן, לא מצאתי מקום להתערב בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית-המשפט המחוזי, כמו גם את ממצאיו בדבר חוסר אמינות גרסתו של יוסי. סבורני, כי ה'יש' הראייתי הוא מספיק כדי לבסס מסקנה של ביכור הצוואה המודפסת כזו המחייבת.

בית המשפט קמא קבע כי ההוראה בדבר הורשת בית המגורים לאישה ולילדים וכן ההוראות בדבר תשלומים עבורם הינה תוספת מאוחרת. ככלל, אין הכרח להיזקק לחוות דעת מומחה אף אם עסקינן בהוכחת זיוף. שכן, לא ניתן לשלול אפשרות להסתפק בראיות אחרות. קביעת בית המשפט המחוזי היא תולדה של מכלול הנסיבות, כשרק אחת מביניהן נעוצה בשימוש במספר לא סביר של עטים – הן במסמך האישור עצמו והן בהשוואה בין מסמך הצוואה לבין מסמך האישור. בית המשפט המחוזי ציין כי עניין זה ניתן "לראות בבירור" ומכאן שלא הצריך חוות דעת מומחה בדבר. מבחן ההתרשמות הוא מבחן פנימי. בענייננו, אין לשלול את גישת בית המשפט המחוזי לפיה גם הגיון הדברים וניסיון החיים – הוא מבחן חיצוני- תומכים גם בתוצאה אליו הגיע.

בצוואה המודפסת הדגיש המנוח את דאגתו לרווחת ילדיו, שאותה עת היו קטינים: הגדול מביניהם בן 13 והקטן מביניהם בן שנתיים. בצוואה בכתב יד, שנערכה על פי הנטען שבועיים לאחר הצוואה המודפסת, יום לפני בר-המצווה של בנו אותו חגג בקרב החוג המשפחתי וחמישה ימים טרם מותו, הורה המנוח להעביר את כל הרכוש לאימו, תוך שהוא מנשל את ילדיו מצוואתו, למעט הורשת הבית. שינוי כה קיצוני בזמן כל כך קצר מעלה תמיהה, שלא ניתן לה הסבר. כל שכן, כאשר האם נהנית משתי הצוואות וההבחנה ביניהן מצטמצמת ליורשים את נכסיו של המנוח לאחר מועד פטירתה - ילדיו או אחיו. אף לא נמצא הסבר הגיוני וסביר מדוע המנוח יבקש להדיר את ילדיו הקטינים מירושה ולהעביר זאת לאחיו, הלכה למעשה, במקומם. הטענה כי המנוח כעס על ילדיו שלא טיפלו בו במהלך מחלתו נקבעה על ידי בית משפט קמא כבלתי סבירה, ככזו שאיננה מצדיקה שינוי כה מהותי בתקופה של שבועיים ואף התבררה בסופו של יום כלא מבוססת – "בלשון המעטה".

6. בית המשפט המחוזי לא התעלם מקיומו של חוזה המתנה, עליו מצביע המערער כראיה התומכת במסקנה כי הצוואה בכתב יד היא זו האחרונה בזמן. בנקודה זו, קבע בית משפט זה בהליך קודם בין הצדדים (ע"א 1330/93 בתיה אלבז נ' גבי אלבז (לא פורסם, 12.6.1997)) כי חוזה המתנה שנערך בין המנוח לאימו הוא חוזה שפקע או בוטל על ידי הסכמת הצדדים. חרף התמורות המשמעותיות שחלו בחייו של המנוח מאז עריכת חוזה המתנה, לא הועברה הבעלות בנכס על שם האם ואף לא נרשמה איזושהי הערת אזהרה להבטחת זכותה של האם במקרקעין. וכך קבע בית משפט זה לאמור:

"חוזה המתנה 'שבק חיים' או בוטל בהסכמה מכללא או על-ידי התנהגות, או כי האם ויתרה על זכותה לקבל את המתנה. מסקנה זו מתחזקת דווקא לנוכח צוואתו של המנוח בה קבע שהוא מוריש את המוסך שבבעלותו לאימו. יש ללמוד מהוראת הצוואה, כי המנוח סבור היה בעת כתיבת הצוואה, שהתחייבותו להעביר את המוסך במתנה אינה קיימת עוד...ההסכמה ההדדית לביטול חוזה המתנה, או הויתור שבשתיקה מצידה של האם על זכותה לפי חוזה מתנה, נובעים מאי קיום ההתחייבות משך תקופה כה ארוכה..מן העובדות שהוכחו בפני בית משפט קמא עולה כי המנוח נהג בקרקע מנהג בעלים (בין היתר ביצע עבודות בניה) וכי לא נעשה צעד כלשהו למימוש ההתחייבות או לשריונה בדרך זו או אחרת" (ראו פסקאות 14 ו-15 לפסק הדין).

שיהוי בהגשת בקשה למתן צו לקיום הצוואה המודפסת

7. באשר לטענה נוספת של המערער לפיה המשיבים השתהו בהגשת בקשת צו לקיום הצוואה המודפסת, נדרש בית משפט זה לעניין בהליך קודם בו קבע:

"הבירור של פרשה מורכבת זאת היה, בעיקרו, במישור הדיוני ולא במישור המהותי, על בסיס הליכים, שכמתואר לעיל, היו משובשים מבחינה דיונית....מצב דברים זה מצריך תיקון על דרך של בירור מחדש שבו ייקבע איזו מן הצוואות יש לקיים ולאיזו צוואה אין תוקף, אחרי שיועמדו ההליכים על מכונם הדיוני. תוצאה זו היא מצערת, משום שבכך נפתחים מחדש הליכים שראשיתם לפני שנים רבות וראוי היה שיסתיימו מכבר, אולם אין מנוס מכך" (ע"א 7735/02 (לא פורסם, 16.2.2004), ראו פסקה 6 לפסק הדין)

רוצה לומר, כי בית משפט העליון סלל את הדרך לבדיקת תוקפן של שתי הצוואות.

סוף דבר

8. על יסוד האמור לעיל ולאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט, מנומק כדבעי, מבוסס על אדני העובדות והראיות שהיו בפניו ועל יישום נכון של ההלכות המשפטיות הנוגעות לעניין, וכי אין מקום להתערב בו. הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי תומכים במסקנה המשפטית והעובדתית אליה הגיע בית המשפט ואין לגלות בפסק הדין כל טעות שבחוק. אשר על כן, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד המשיבים 1-6 יחד בסך של 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אני מסכים.

המשנה-לנשיאה

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

ניתן היום, ט"ו באייר התש"ע (29.4.10).


מעורבים
תובע: יהושע אהל פז ישועה
נתבע: גבי אלבז
שופט :
עורכי דין: