ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חוזיימה נמר תיתי נגד עזבון המנוחה תמאם דיאב תיתי :

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

כבוד השופט נ' הנדל

המערערת:

חוזיימה נמר תיתי

נ ג ד

המשיבים:

1. עזבון המנוחה תמאם דיאב תיתי

2. חמאדה דיאב תיתי

3. מחמד דיאב תיתי

4. חמד דיאב תיתי

5. הדייה דיאב תיתי

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.7.08 בתיק א' 558/07 שניתן על ידי השופט י' עמית

תאריך הישיבה:

ג' בשבט התש"ע

(18.1.10)

בשם המערערת:

עו"ד האשם שחאדה, עו"ד נאדר שחאדה

בשם המשיבים:

עו"ד יזאבכי אמין

פסק-דין

השופט נ' הנדל:

בפנינו מונח ערעור על פסק דינו ההצהרתי של בית משפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' עמית) בתיקים המאוחדים ת"א 5587/07, 595/07 ו-1062/06 מיום 20.7.08, בגדרו נקבע כי הזכויות בחלקת הקרקע מושא המחלוקת הינן של המשיבים.

העובדות הצריכות לעניין

1. החלקה במחלוקת משתרעת על שטח של 267 מ"ר. המדובר בחלקה 73 בגוש 18968 בכפר בענה (להלן: חלקה 73) אשר נרשמה בשנת 1961 במסגרת הליכי ההסדר כחלקה ללא בעלים. חלקה 73 מצויה בתוך חלקה 49. במסגרת השרטוט הראשוני של השטח, שורטטו חלקות 52 ו-53. לאחר בירור התביעות לגופן על ידי פקיד ההסדר, נמצא כי הלכה למעשה גודלה של חלקה 53 הינו קטן מכפי ששורטטה לראשונה, בעוד גודלה של חלקה 52 נשאר נאמן לשרטוט המקורי. המרווח שנוצר לאור הפער האמור בין שתי החלקות – הוא חלקה 73 נשואת מחלוקת זו. חלקה 52 נרשמה על שם אבי המערערת. חלקה נוספת – חלקה 41, אשר מצויה מדרום לחלקה 52, נרשמה על שם סבם של המשיבים. חלקה 53 נרשמה בבעלות אחרים והיא אינה מענייננו. משמעות הדברים, היא כי חלקה 73, שלא נרשמה על שמם של מי מן הצדדים, "כלואה" למעשה בין חלקות שונות. ביתה של המערערת, המצוי בחלקה 52, גובל בחלקה 73. נוכח סכסוך על עצי זית שנעקרו בשנת 2004 בחלקה 73 על ידי המערערת, פרץ הסכסוך בין הצדדים ואלו הגישו, כל אחד בנפרד, תזכורות תביעה סותרות לפקיד ההסדר על בעלותם בחלקה.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

2. המערערת טענה בבית משפט קמא, כי חלקה 73 הוענקה לה במתנה מאביה, שהיה זכאי לטענתה להירשם כבעליהם של החלקה. המשיבים טענו מנגד, כי סבם היה זכאי להירשם כבעליהם של חלקה 73, ואשר הורשה לשתי בנותיו אשר חילקו ביניהן את החלקה. חלקה 73, לטענתם, נפלה בשטחה של אמם, וזו הורישה את החלקה למשיבים.

בית המשפט המחוזי קבע, כי נוכח התשתית הראייתית שהונחה בפניו, נחה דעתו כי המשיבים הם הזכאים להירשם כבעליהם של חלקה 73. עוד נקבע, כי במסמכי ההסדר יש משום ראיה פוזיטיבית לכך כי עוד ברישום הראשוני של השטח בכללותו, הייתה זכאית אמם של המשיבים להירשם כבעלת חלקה 73. ממצא זה עולה מרישום שערך פקיד ההסדר ובמסגרתו נכתבו הערות בכתב יד כי: "חלקה 73 שנוצרה עקב החלוקה, טענו שהיא שייכת לתמאם דיאב תיתי [אמם של המשיבים]". לדידו של בית המשפט, די בהוכחה אובייקטיבית זו כדי להטות את מאזן ההסתברויות לטובתם של המשיבים. עם זאת, הוסיף, כי לא רק בשל כך נדחתה תביעת המערערת, אלא משום שאף העדים שהובאו מטעמה של המערערת עצמה, הסירו את הספקות בנוגע לזכאותם של המשיבים להירשם כבעליהם של הקרקע. כך למשל, מצא בית המשפט כי בסופו של יום אין חולק של ממש על העובדה כי בני משפחת המשיבים הם אשר החזיקו ועיבדו את חלקה 73 במשך שנים רבות. ממצא זה, נסמך על עדויות אשר נמצאו על ידי בית המשפט כמהימנות וביניהן עדותם של עדים אובייקטיבים כגון בעליהם של חלקות שכנות (אשר אינן שייכות למי מבני משפחת הצדדים). כמו כן, קבע בית משפט קמא כי לא הונח בפניו נימוק מדוע לא דאג אביה של המערערת להסדיר את הרישום על החלקה חרף העובדה כי ידע עוד בשנת 1975 כי אינה רשומה על שמו. לעומתו, מצא בית משפט קמא כי אמם המנוחה של המשיבים עיבדה את האדמה בשל האמונה כי החלקה רשומה על שמה. יתרה מזאת, עד פרוץ הסכסוך האמור בין הצדדים במסגרתו נודע לה על היעדר הרישום בחלקה 73, לא ידעה אם המשיבים כי אכן החלקה אינה רשומה על שמה. כמו כן, מציין בית המשפט כי ממילא המערערת לא הציגה בפני בית משפט קמא כל מסמך המעיד כי אכן הועברה לה החלקה האמורה במתנה מאביה.

עוד מצא בית משפט קמא, כי יש ליתן משקל לכך כי במשך השנים הקפידו המערערת ואחותה לבנות אך בשטחה של חלקה 52, הרשומה על שמן, ולא לחרוג ממנה. בעוד שלעומתן – המשיבים עיבדו את האדמה ועצי הזית בשטח מזה שנים רבות וכן אף הוכנה תכנית לבניית ביתה של המשיבה 5 בשטח החלקה. לבסוף, ציין בית המשפט כי העובדה שהמערערת לא הביאה את אחותה לעדות מטעמה, יש בכך כדי לזקוף זאת לחובתה. על כן, לא מצא בית המשפט כי המערערת הביאה ראיות התומכות במקור זכותה בחלקה 73 כאמור.

טענות הצדדים

3. עיקר הסתייגויותיה של המערערת נסבו סביב הטענות לפיהן בית המשפט המחוזי העניק משקל לראיות שאינן מבוססות מבחינה עובדתית, ומנגד התעלם מראיות אחרות שהיו בפניו ואשר תמכו בגרסתה של המערערת. כך למשל, טוענת המערערת, כי הקביעה שאבי המערערת הצביע על גבולות חלקתו במסגרת הליכי ההסדר כגבולות חלקה 52 בלבד, לא נתמכה ברישום של מחלקת ההסדר. בנוסף, גורסת המערערת כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, הרי שהיא לא ידעה על היעדר הרישום בחלקה 73 וסברה בתום לב כל אותו הזמן כי היא רשומה על שמה. לטענתה, אמם של המשיבים היא זו אשר לא תבעה את חלקה 73 בהליכי הסדר, אלא חלקות אחרות. זאת, בעוד אבי המערערת תבע את זכותו על חלקה 73 כחלק מחלקה 52 אשר הייתה בבעלותו. אף לטענתה, שגה בית משפט קמא עת קבע, בהיעדר הוכחה, כי המערערת ידעה על היעדר הרישום בחלקה עוד בשנת 1975. יתרה מכך, לטענת המערערת בעוד חלקה 52 אשר בבעלותה גובלת בחלקה 73 בשלושה כיוונים, הרי שלמשיבים אין שטח הגובל בחלקה 73. כמו כן, טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי לא ניתן להפריד בין הזהות של בעליהם של שלושת עצי הזית בחלקה 73 לבין בעלות על החלקה עצמה. לטענתה, עצי הזית אשר נגדעו בחלקה 73 היו בבעלות המשיבים, בעוד החלקה עצמה הייתה בבעלותה. לטענתה, דיני הקרקעות העותומאניים מאפשרים הפרדת הבעלות בנטיעות לבין הבעלות על הקרקע עצמה. למשיבים, אם כן, הייתה הזכות למסוק את עצי הזית משעה שהיו בבעלותם, אך אין זה מעיד על בעלותם בקרקע. לבסוף, המערערת טוענת כי אין לזקוף לחובתה את העובדה כי אחותה לא זומנה לעדות מטעמה. לחלופין, טוענת המערערת כנגד חיובה בתשלום שכר טרחה בסך 50,000 ₪ אשר הינו שיעור גבוה מדי גם על פי פסיקת בית המשפט המחוזי לפיה תביעתה נדחתה.

מנגד, טוענים המשיבים כי בית המשפט נתן את המשקל הראוי לכלל הראיות שהונחו בפניו. טענותיה של המערערת הופרכו בבית המשפט על ידי עדויות. כך למשל, טענתה של המערערת כי אביה לא נכח בעת החקירה הפומבית על ידי פקיד ההסדר, לא נתמכה בראיה ונסתרה ממילא על ידי עדותו של פקיד ההסדר אשר העיד בבית משפט קמא. פקיד ההסדר דבק בגרסה אחת ואחידה לאורך תיאורו של כלל הליך הרישום ועל פיו בעליהם של חלקה 73 היא אמם של המשיבים. כמו כן, טוענים המשיבים כי אביה של המערערת תבע את בעלותו בחלקה 52 מבלי להתייחס לחלקה 73 ומשכך אף חלקה 73 לא נרשמה על שמו. כמו כן, המשיבים חולקים על יתר טענותיה של המערערת הנוגעות למשקלן היחסי שניתן לעדויות המשיבים. כך למשל, טוענים המשיבים כי בית משפט קמא מצא שעדויות קרובי משפחתם הינה אמינה, בעוד שהמערערת בחרה שלא להביא את עדות אחותה, אשר הייתה יכולה לתמוך בגרסתה. לבסוף, טוענים המשיבים כי אם היה אבי המערערת תובע את השטח אשר במחלוקת, לא היה לכאורה לפקיד ההסדר אינטרס של ממש שלא לרשום את השטח כאמור תחת בעלותו. על כן, אין ממש בטענות המערערת. ממילא, טוענים המשיבים, עדי המערערת עצמם הציגו גרסאות סותרות ובסופו של יום עדותם תמכה בעמדת המשיבים כי חלקה 73 כאמור עובדה והוחזקה על ידי המשיבים.


דיון והכרעה

4. מרכז כובדן של טענות המערערת נסמך על שגיאותיו לכאורה של בית משפט קמא בחלוקת המשקל בין הראיות והעדויות השונות שהובאו בפניו. ואכן, בית משפט קמא ביסס את הכרעתו כשהוא נסמך על שני אדנים מרכזיים המהווים את נימוקו: האחד, קיומן של ראיות אובייקטיביות במסמכי ההסדר המעידות על בעלותה של אם המשיבים בחלקה. השני, הינו הסתמכות על עדויות אשר בית המשפט קבע כי אלו מהימנות עליו ומעידות על זכויות המשיבים בנכס, בין היתר - נוכח החזקתם בחלקה 73 לאורך השנים ועיבודה. ויובהר, כי בית המשפט ציין כי בנסיבות המקרה יכול היה להסתפק בקיומן של ראיות אובייקטיביות כגון מסמכי ההסדר, אך ציין כי למען הסר ספק אף העדויות השונות מחזקות את מסקנתו כאמור.

ככלל, קביעות אלו ואחרות של בית המשפט, וביניהן טענות שונות אותה העלתה המערערת בהודעת הערעור ובסיכומיה, אינן אלא השגות על ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא. כך למשל, קביעת משקלן היחסי של הראיות ככלל והעדויות השונות בפרט. כלל ידוע הוא, אם כן, כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים שבעובדה אשר נקבעו באמתחתו של בית משפט קמא לאחר הליך שמיעת עדויות וראיות. זולת, אם מדובר במקרה חריג ויוצא דופן בו נפלה טעות של ממש בערכאה הדיונית, כגון: טעות ביישום ההלכה על עובדות המקרה, או כאשר הטעות בולטת על פניה (ראו למשל: ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598 (1990)) [ראו: ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר-בית חולים, פ"ד נא(4)687 (1997); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 9163/04 גרטלר נ' רובינשטיין (לא פורסם, 18.4.2007)]. התערבות זו תיעשה במשנה זהירות ובמקרים חריגים במיוחד כאשר מדובר בממצאים המבוססים על המהימנות שיוחסה לעדים שהופיעו לפני הערכאה המבררת (ראו: ע"א 11172/05 אלון נ' מדינת ישראל נ' משרד הבטחון (טרם פורסם, 21.10.09)).

כלום המקרה דנן נופל לגדר אותם מקרים חריגים? ברי, כי התשובה לכך בשלילה. בית המשפט המחוזי התרשם מקיומן של ראיות אובייקטיביות בעיקרן, כגון השרטוטים המקוריים של חלוקת השטח כפי שנוצרו לראשונה בתחילתם של הליכי ההסדר. המערערת טוענת, בין היתר, כי תזכיר התביעה המקורי התייחס לשטח הגדול משטחה של חלקה 52 - אשר לבסוף נרשמה היא לבדה על שמו של אביה - באופן המעיד כי השטח אליו התייחס תזכיר התביעה כולל בחובו אף את שטחה של חלקה 73. בית משפט המחוזי קבע, על בסיס הראיות האובייקטיביות וסימוני השטח של פקיד ההסדר, כי השטח הנתבע לא כלל את חלקה 73 בתוכו. פקיד ההסדר מצא, נוכח הכוונתו של אבי המערערת עצמו עת נכח בעת השרטוט, כי שטח חלקה 52 אשר בבעלותו למעשה קטן יותר מזה שצוין בתזכיר התביעה. אין עובדה זו שאביה של המערערת תבע תחילה שטח גדול יותר מאשר שנקבע לו לבסוף – כדי להעיד בהכרח על כוונתו לתבוע גם זכויות בחלקה 73. ואכן, בית המשפט קבע כי העובדה שמסמכי ההסדר מעידים כי אבי המערערת תחם הוא עצמו את גבולותיה של חלקתו אך לגבולות חלקה 52, משום עדות לכך כי אף אבי המערערת לא ראה עצמו כבעליהם של חלקה 73.

בית המשפט המחוזי המשיך וקבע, על בסיס ממצאים עובדתיים נוספים הנסמכים בעיקרם על עדויות הצדדים, כי לא הצליחה המערערת לעמוד בנטל להוכיח קיומו של מקור בעלות בחלקה 73. יתרה מזאת, בית המשפט קבע כי בעוד עדותם של עדי המשיבים מהימנה עליו, הרי שעדות אחיה של המערערת סתרה את האמור בתצהירו. כך למשל, תצהיר אחיה של המערערת העלה כי הבעלות בחלקה 73 הייתה מאז ומתמיד של אביו וכי המערערת ואחיותיה מעבדות ושומרות את חלקה. בית המשפט המחוזי מציין כי בחקירה הנגדית דווקא העיד אחיה של המערערת כי מי שנהגו למסוק את עצי הזית אשר היו נטועים בחלקה 73, לא היו אלא המשיבים עצמם. בהקשר זה קובע בית המשפט, כי לא מצא שהמערערת הצליחה להוכיח כי אכן יש בסיס לטענת הפיצול בגינה עצי הזית היו לכאורה בבעלות המשיבים בעוד האדמה עצמה הייתה בבעלותה כל אותה העת. זאת, בעיקר נוכח העובדה כי אין זה מן הנהוג במקרים כגון אלו של בעלי הדין שלפנינו לפצל את הבעלות בעצי הזית לבעלות בקרקע. על כן, מצא בית המשפט המחוזי כי אף בעדותם של עדי המערערת היה כדי לחזק את מסקנתו כי מי שהחזיק בשטח ועיבד אותו במשך השנים היו לא אחרים מאשר המשיבים עצמם.

עוד יוסף, כי אף לא מצאתי בטענת המערערת כי שגה בית משפט קמא כאשר זקף לחובתה את דבר היעדר עדות אחותה (היא היורשת יחד עמה את שטחי אביהן). אכן, אי הבאת עד שהינו חיוני לצורך תמיכה בטענות המערערת ושיש בו כדי לשפוך אור על הסכסוך, יש בה משום חיזוק משקלו ומהימנותו של גרסת היריב, קרי – המשיבים בהליך זה (ראו: ע"א 498/81 זמיר קבלנות כללית בע"מ נ' שא"ז חברה לשרותים בע"מ, תק-על 85(3), 210 (1985); ע"א 635/76, טייבר ואח' נ. טייבר ואח', פ"ד ל"א (743 ,737) (1977)). על כן, הרי שמשעה שבית משפט קמא קבע כי ממילא גרסת המשיבים הינה מבוססת יותר מאשר טענות המערערת, היה בהיעדר עדותה של אחות המערערת משום חיזוק נוסף לגרסת המשיבים. ויצוין, כי בית המשפט כאמור ציין כי יכול היה להתבסס אך על קיומן של ראיות אובייקטיביות אשר הטו את כף המאזניים לטובתם של המשיבים. מכלול הראיות של המשיבים בנסיבות המקרה דנן, והיעדר תמיכה בטענותיה השונות של המערערת, היא אשר הביאה את בית המשפט כאמור להכריע בדבר זכויותיהם של המשיבים בחלקה.

כפי שנאמר, בית המשפט המחוזי ציין כי די בראיות האובייקטיביות של פקיד ההסדר כדי להטות את הכף לטובת המשיבים, והעדויות מחזקות מסקנה זו. ראיות אלו, אכן איתנות, כפי שהובהר לעיל. ברם, ניתן להגיע לאותה מסקנה סופית, בדבר דחיית התביעה, אף מהכיוון ההפוך. רוצה לומר, שהתרשמותו של בית משפט קמא מהעדים אשר העידו בפניו, חזקה דיה כדי להוביל לדחיית התביעה והחומר האובייקטיבי הוא אשר מחזק מסקנה זו. יצוין שלא רק שהעדים מטעם המערערת לא ביססו את עמדתה, אלא בפועל הם דווקא חיזקו את עמדת המשיבים. למשל, אף אחד מעדי המערערת לא סיפק הסבר מדוע עניין הרישום לא הוסדר בשנות השבעים כאשר כבר אז עולה שהיה ידוע למערערת על היעדר הרישום בחלקה. בהמשך לאותו קו, העדים מטעמה של המערערת לא הצליחו להסביר מדוע המערערת בנתה את ביתה בתוך השטח של חלקה 52 בלבד ולא בתוך חלקה 73. מכאן יוצא, כי ההתרשמות של בית המשפט המחוזי מהעדים משתלבת עם התנהגותם בשטח של הצדדים, כך שכל מארג ראייתי – התרשמות מן העדים והתנהגות הצדדים - הופך למעגל עצמאי שמבסס את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. לשני מעגלים אלו יש לצרף את המעגל השלישי – הוא המעגל לגביו נתן בית המשפט המחוזי את המשקל המרבי - החומר האובייקטיבי בפני פקיד ההסדר. הנה כי כן, אין בנימוקי המערערת כדי לערער על התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא.

6. אשר לשאלת פסיקת הוצאות משפט ושכר טרחת המשיבים, הרי שזו מסורה לשיקול הדעת של הערכאה השיפוטית שלפניה נדון העניין הרואה לנגד עיניה, בין היתר, את מכלול נסיבותיו של הסכסוך; מורכבותו; היחס בין שכר הטרחה לסכום התביעה, וכן התנהלות הצדדים לאורכו של המשפט. אשר על כן, אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתה זה של הערכאה הדיונית, אלא אם נפלה בהחלטה טעות משפטית או כאשר התגלה פגם בשיקול דעתו [ראו: רע"א 4370/07 ד"ר הרן נ' חברת נתיבי איילון בע"מ (לא פורסם, 20.11.2007); ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד מט(6)490 (2005); ע"א 11512/04 קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ (המשיבה שכנגד) נ' גב ים חברה לקרקעות בע"מ (המערערת שכנגד), תק-על 2006(4), 1593 , 1599 (2006), פסקה 15 לפסק הדין]. ניתן לומר, לערכאה המבררת החוש לכמת את גובה ההוצאות ומכאן יתרונה על ערכאת הערעור. אף אם שיעור ההוצאות נופל על הצד הגבוה, במקרה זה, לא השתכנעתי כי הוא נופל בגדר אותם מקרים חריגים כאמור.

נוכח כל האמור לעיל, סבורני כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכאמור אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערת תשא בשכר טרחת עורך דין לטובת המשיב בסך 20,000 ש"ח.

ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

אני מסכים.

המשנה-לנשיאה

השופטת א' פרוקצ'יה

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל.

ניתן היום, ט"ו באייר התש"ע (29.4.10).


מעורבים
תובע: חוזיימה נמר תיתי
נתבע: עזבון המנוחה תמאם דיאב תיתי
שופט :
עורכי דין: