ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף אבו עיאדה נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט ע' פוגלמן

העורר:

יוסף אבו עיאדה

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 13.4.10 ב-עמ"ת 43528-09-10 שניתנה על ידי כבוד השופט א' סטולר

תאריך הישיבה: י"א באייר התש"ע (25.4.10)

בשם העורר: עו"ד נחמן בטיטו

בשם המשיבה: עו"ד נעמי לולב

החלטה

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' סטולר), אשר הותיר על כנה את החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת פרנקל) להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1. כתב אישום שהוגש נגד העורר לבית משפט השלום ברמלה מייחס לו עבירות של תקיפת בת-זוג הגורמת חבלה של ממש, תקיפת בת-זוג בנסיבות מחמירות ואיומים, לפי סעיפים 192, 379, 380 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בכתב האישום נטען, כי העורר תקף את בת-זוגו (להלן: המתלוננת) ואיים עליה בשורה של אירועים, שהטרי מביניהם התרחש סמוך להגשת כתב האישום. בין היתר, מתוארים אירועים של אלימות ואיומים בעת ששהו בני הזוג בדירתם; וכן אירוע שהתרחש כשבני הזוג היו בדרכם מבאר-שבע לביתם ברמלה, ובו איים העורר על המתלוננת כשהוא מצמיד סכין לגרונה (להלן: האישום הרביעי). גם האיום נושא האישום החמישי היה מלווה בהצמדת סכין למתלוננת. הרקע למעשים אלה, כפי שנלמד מכתב האישום ומהודעותיהם של השניים, היה תחושתו של העורר כי המתלוננת אינה שומרת לו אמונים.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים ובית משפט השלום ברמלה נעתר לבקשה זו. בהחלטתו, קבע בית משפט השלום כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית למעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום וכי עילת המעצר קמה מכוח החזקה הקבועה בסעיף 21(א)(1)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996. לעניין חלופת המעצר, הוגשו לבית משפט השלום שני תסקירים של שירות המבחן. בתסקיר הראשון, מיום 23.2.2010 (להלן: התסקיר הראשון) נכתב כי רמת הסיכון הנשקפת למתלוננת מצדו של העורר, כמו גם מצד בני המשפחה, לא פחתה ולכן לא ניתנה המלצה על שחרור העורר לחלופת מעצר. בתסקיר נוסף מיום 3.3.2010 (להלן: התסקיר המשלים), הומלץ – לאחר מפגש עם אביו של העורר ושיחה עימו – כי העורר ישוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים בפיקוח אביו ואחיו. בהחלטתו עמד בית המשפט על כך כי מדובר במשפחה בדואית מסורתית, כי העורר חושד שהמתלוננת בוגדת בו, וכי המתלוננת חרדה לחייה. בית המשפט הוסיף כי החלופה המוצעת לפי ההמלצה, יש בה "כדי להפחית סיכון לטווח הקרוב בלבד". בית משפט השלום ראה ליתן משקל להבטחת בטחונה ושלומה של המתלוננת והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה בהחלטת בית המשפט המחוזי מרכז ביום 14.4.2010 (כב' השופט א' סטולר). לעניין הראיות לכאורה, נקבע כי אכן קיימת תשתית ראייתית לכאורית לאישומים המיוחסים לעורר וכי עוצמתה אינה נחלשת בשל הבדלי גרסאות מינוריים באופן תיאור האירועים על-ידי המתלוננת. לגבי האישום הרביעי, העוסק באירוע שהתרחש בדרכם של בני הזוג מבאר-שבע לרמלה, העיר בית המשפט כי יתכן ויש כרסום בראיות משום שגרסת המתלוננת באשר למועד האירוע אינה עולה בקנה אחד עם רישומי דו"ח איזוק אלקטרוני, שלו היה נתון העורר באותה עת בשל פרשה אחרת.

בהמשך בחן בית המשפט את האפשרות לנטרל את המסוכנות הנשקפת מן העורר בחלופה של מעצר בית. קודם להכרעתו נותחו בפירוט הרקע למעשים המיוחסים לעורר, כפי שפורטו בתסקיר הראשון. צוין כי שירות המבחן התרשם "שעל האישה מופעל לחץ מצד בני המשפחה בין היתר על רקע קרבה משפחתית בין האישה המתלוננת לבין בעלה שהם בני דודים. בנוסף, הבין שירות המבחן שאביו של העורר לקח אחריות על בני משפחתה של האישה, מאחר ואביה נפטר. במובן זה מעמדה של המתלוננת חלש ונראה כי היא חוששת לתאר את דינמיקת היחסים בינה לבין העורר בגלל החשש מפני המשפחה המורחבת". מטעם זה סבר שירות המבחן בתסקיר הראשון כי רמת הסיכון הנשקפת לאשה לא פחתה. על רקע נתוני יסוד אלה, לא ראה בית המשפט לקבל את ההמלצות בתסקיר השני, בציינו כי המתלוננת נתונה לסיכון כפול, הן מצד בני משפחתה המורחבת, הן מצד העורר. בית המשפט הוסיף ועמד על הרשעותיו הקודמות של העורר בעבירות אלימות סמים ורכוש. נוכח אופי העבירה ונסיבותיה, עברו הפלילי, והסיכון שנשקף למתלוננת, מצא גם בית המשפט המחוזי כי חלופת המעצר המוצעת לא תנטרל את הסיכון הנשקף מהעורר ולפיכך דחה את הערר והורה על השארת העורר במעצר.

3. מכאן הערר שלפניי, בגדרו טוען העורר כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו שלא לשחררו לחלופת מעצר. ראשית, משיג העורר על קביעת בית המשפט ביחס למסוכנותו. בין היתר, טען בא-כוח העורר כי היעדרם של סימני חבלה חיצוניים לאחר האירועים המתוארים באישום הראשון והשני,מלמד על עוצמתה הפחותה של האלימות שננקטה לכאורה, וטוען כי יש לכך השלכה על שאלת המסוכנות. עוד נטען ביחס לעברו הפלילי של העורר, כי מרבית העבירות המופיעות בגיליון ההרשעות הקודמות הינן ישנות ואינן נוגעות לענייננו. בנוסף נטען כי חלופת המעצר שהוצעה מאיינת את המסוכנות. להשקפתו, יש מקום לקבל את המלצת שירות המבחן בתסקיר המשלים, ולהורות על שחרורו לחלופה זו.

4 . המשיבה מצידה סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, המתלוננת היתה חשופה לאלימות מצידו של העורר, ולא זכתה לסיוע ממשפחתה. רק כאשר חששה כי בעלה ואחיה קושרים קשר לרצוח אותה, על רקע חשש לפגיעה בכבוד המשפחה פנתה למשטרה ואז נחשפה הפרשה. המשיבה סבורה כי על רקע המצב המשפחתי המיוחד עליו עמד בית המשפט, האלימות שננקטה, האובססיביות שמגלה העורר על רקע החשד לפגיעה בכבוד המשפחה, ועברו הפלילי, לא ניתן ליתן בעורר את האמון הנדרש לצורך שחרורו לחלופת מעצר.

5. לאחר שבחנתי את נימוקי הערר ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. במסגרת הדיון שלפניי לא חלק בא-כוח העורר על דבר קיומן של ראיות לכאורה, במתכונת שנקבעה בהחלטת בית המשפט המחוזי. בא-כוחו של העורר התמקד בשאלת האפשרות לאיין את מסוכנותו של העורר על-ידי שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה. כידוע, בית המשפט הדן בבקשה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים מצווה לבחון אם קיימת אפשרות להשיג את מטרות המעצר בדרך שפגיעתה בנאשם תהיה פחותה (וראו סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996). כאמור, בתסקיר המשלים שהוגש מטעם שירות המבחן הומלץ לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת. קציני המבחן הינם אנשי מקצוע, המחזיקים בידע ובמומחיות בבחינת התנהגותו של הנאשם המובא בפניהם, סביבתו, משפחתו והאינטראקציה ביניהם, ונהנים ממיומנות וניסיון באשר להערכת תפקודו העתידי. עם זאת, שיקול הדעת בהחלטה בדבר מעצרו של נאשם נותר בידי בית המשפט, אשר רשאי שלא לאמץ את ההמלצות המובאות בתסקיר (ראו למשל: בש"פ 9416/09 שאלבייה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.11.2009); בש"פ 9361/09 דואני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2009)). במקרה דנן, חרף המלצת שירות המבחן, אך תוך העזרות בנתונים אותם הציג בתסקירו הראשון בהתייחס למתלוננת ולמשפחה, לא ראיתי עילה להתערב באיזון שערך בית המשפט המחוזי. בעניין זה, אני שותף להשקפתן של הערכאות שקדמו לי, כי מן העורר נשקפת מסוכנות המקימה עילת מעצר, שנלמדת הן משורת מקרי האלימות החמורים המיוחסים לו בכתב האישום, הן מעברו הפלילי אשר כולל גם עבירות אלימות. היחסים המשפחתיים והמערך החברתי הסובב את בני הזוג – המתוארים בכתב האישום ובתסקירי שירות המבחן – מעלים חשש ממשי כי שחרור העורר לחלופת מעצר יחשוף את המתלוננת לסיכון נוסף בדמות לחץ ואיומים מצדו, ואולי אף למקרי אלימות נוספים שלא ידווחו לרשויות. כידוע, שחרורו של נאשם לחלופת מעצר מבוססת על היכולת ליתן בו אמון (ראו למשל: בש"פ 2737/10 שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.4.2010); בש"פ 2911/08 שקרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2008)), בנסיבות העניין לא מצאתי – על יסוד הטעמים שהוזכרו - כי ניתן לעשות כן.

אשר על כן, הערר נדחה.

ניתנה היום, י"ג באייר התש"ע (27.4.10).


מעורבים
תובע: יוסף אבו עיאדה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: