ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ירון אוחיון נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט י' עמית

המבקש:

ירון אוחיון

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.5.09 בעפ"ג 6235-01-09 שניתן על ידי כבוד השופטים: ר' שפירא, ע' גרשון וצ' קינן

תאריך הישיבה:

ז' בניסן התש"ע

(22.3.2010)

בשם המבקש:

עו"ד גדעון קוסטא; עו"ד ישי שרון

בשם המשיבה:

עו"ד זיו אריאלי

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ג 6235-02-09 (כבוד השופטים ר' שפירא, ע' גרשון, צ' קינן) מיום 14.5.2009, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה (ת"פ 3136/06, כבוד השופטת י' אבירם- סג"נ).

רקע

1. המבקש הורשע על פי הודאתו במספר עבירות, ביניהן אחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, התפרצות, גניבה, הונאה בכרטיסי חיוב ועוד, אשר יוחסו לו בכתבי אישום שונים שאוחדו לדיון בבית משפט השלום בחיפה. בכתב האישום העיקרי בו הורשע המבקש (ת"פ 2288/06) נטען כי הוא ביחד עם אחרים נכנסו לבתי קשישים, בתואנת שווא ותוך הצגה של אחד מבני החבורה בפני הדייר, בכזב, כבעל מקצוע. בעת שהוסחה דעתו של הקורבן, השותף האחר גנב תיקים וארנקים, שהכילו כסף מזומן, מסמכים וכרטיסי אשראי מבית הקורבן. בהמשך, התקשר אחד מבני החבורה, לדייר ממנו נגנב כרטיס האשראי, התחזה בפניו כנציג מחלקת הביטחון של חברת האשראי וביקש לקבל את המספר הסודי של הכרטיס, בתואנה שבכרטיס בוצעו פעולות חריגות, המצריכות ברור. באמצעות הכרטיס שנגנב והקוד הסודי,שנתקבל כאמור לעיל, נמשכו מחשבונותיהם של הקורבנות סכומי כסף נכבדים. בכתב אישום זה פורטו 19 אישומים, והמבקש הורשע ב-8 מהם.

2. ביום 30.12.2008 גזר בית משפט השלום על המבקש 54 חודשי מאסר בפועל; מאסר על תנאי של 15 חודשים; פיצוי לקורבנות בסך 9,000 ש"ח וחתימה על התחייבות בסך של 10,000 ש"ח. בית משפט השלום קבע כי במעשיו של המבקש יש היבט מיוחד של כיעור וחומרה, המעורר סלידה. כמו כן נקבע כי גם העובדה שכל עבירות הרכוש בוצעו בחבורה, תוך חלוקת תפקידים מוגדרת ובשיטה מיוחדת, מדורגת, הכוללת אלמנטים של מרמה, מעצימים את חומרת המעשים. בנוסף נקבע כי יש להביא בחשבון את עברו הפלילי המכביד ביותר של המבקש, אשר מתפרש על פני 22 שנים. לחובתו מספר רב של הרשעות קודמות בעשרות תיקי משטרה, בעבירות רכוש מסוג פשע, סמים ואלימות, ובגין חלק מהן ריצה מאסרים בפועל. על כן נראה כי כל אמצעי הענישה והטיפול בהם נקטו בתי המשפט בעבר לא היה בהם כדי לעצור את פעילותו הפלילית המזיקה של המבקש. לצד זאת נקבע כי יש להכניס לגדר השיקולים חוות דעת חיוביות ביותר, שנתקבלה בעניינו, מן הגופים המטפלים. בנוסף גם התרשמותו של שירות המבחן חיובית ביותר והמלצתו העיקרית היא שלא להטיל עליו מאסר בפועל. כמו כן, קבע בית משפט השלום כי יש לתת את הדעת בשלב גזירת העונש לכלל בדבר אחידות בענישה, כאשר העונש שהוטל על שותפו לביצוע המעשים (בגין 14 אישומים) עמד על חמש שנות מאסר, וזאת כאשר לא הייתה לחובתו של השותף כל הרשעה קודמת. בסיכומו של דבר נקבע כי לאחר איזון בין האלמנטים השונים – חומרת העבירות, התחכום והנסיבות המיוחדות, ריבוין ואופיין המכוער של העבירות, הנזק שנגרם לקורבנות חלשים, עברו הפלילי המכביד של המבקש, ההודאה המאוחרת יחסית, העדר ביטוי כלשהו לחרטה בבית המשפט, העובדה כי ניתנו לו בעבר הזדמנויות להשתקם, ולעומתם – חוות הדעת החיוביות ביותר מצד גורמים שונים ונסיבותיו האישיות, יש לגזור עליו עונשים כפי שפורטו לעיל.

3. המבקש ערער על גזר הדין לפני בית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 14.9.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בגדרו נדחה ערעורו ברוב דעות. שופט המיעוט (השופט ר' שפירא) סבר כי מקרה זה הינו ייחודי לאור ההליך השיקומי המוצלח של המבקש. לטעמו, על אף חומרת המעשים ומדיניות הענישה שהותווה בפסיקה, יש לתת משקל בכורה לאינטרס החברתי-שיקומי שכן המבקש נטל חלק בתהליך שיקום שנשא פרי, ושיקול זה צריך לעמוד לזכותו למען ידעו נאשמים בעתיד כי מי שייקח חלק בהליך שיקום מוצלח וייצא ממעגל העבריינות, ייזקף הדבר לזכותו במסגרת שיקולי הענישה. בסיכומו של דבר, סבר שופט המיעוט, כי יש להמיר את עונש המאסר שנגזר על המבקש לשישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות ובנוסף יועמד המבקש לפיקוח שירות המבחן לשלוש שנים, ויתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם. דעת הרוב (כבוד השופטים ע' גרשון וצ' קינן) קבעה כי אין מקום להעדיף במקרה זה את האינטרס השיקומי לאור חומרת המעשים, אשר כוונו, בכוונת מכוון, לאוכלוסיה חלשה ופגיעה של קשישים. בנוסף יש לתת את הדעת במקרה הנדון לעקרון אחידות הענישה, שכן אין זה סביר ששותף אחד, ללא עבר פלילי, יישא בעונש של חמש שנות מאסר בעוד המבקש, שהינו בעל עבר מכביד ביותר, יקבל עונש קל באופן משמעותי. מכאן נקבע כי בית משפט השלום איזן כראוי את כלל השיקולים ואין מקום כי ערכאת ערעור תתערב בעונש.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טיעוני הצדדים

4. המבקש סומך ידיו על עמדתו של שופט המיעוט בבית המשפט המחוזי, וטוען כי מקרה זה מעורר "בעיה אנושית-מצפונית" אשר מקימה עילה למתן רשות ערעור לבית משפט זה. לטענתו לאור הליך השיקום המוצלח – הבא לידי ביטוי בשינוי משמעותי באורחות חייו, בגמילה משימוש בסמים, בהקמת משפחה ובהשתלבות במעגל התעסוקה – יש להעדיף את האינטרס השיקומי ולהימנע משליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח. עוד הוא טוען כי יש לתת משקל מיוחד להליך הגמילה המוצלח שהוא עבר, אשר על פי ההלכה הפסוקה מהווה שיקול משמעותי להקלה בעונש. בנוסף לכך לטענתו יש לתת משקל משמעותי יותר להמלצת שירות המבחן, אשר מלווה אותו בהליך שיקומו המוצלח. כמו כן, לטענתו אין מקום להשוואה בין מקרה זה לבין גזר דינו של שותפו לביצוע העבירות, שכן שותפו היה הרוח החיה מאחורי ביצוע העבירות, ואף הורשע במספר רב יותר של עבירות. כמו כן, לטענתו על אף העונש אשר הוטל על שותפו יש לתת בכורה לשיקול השיקומי, בעניינו, לאור ייחודו של מקרה זה. בסיכומו של דבר לטענתו שליחתו למאסר מאחורי סורג ובריח תגדע את הליך השיקום המוצלח, ואולי אף תוריד אותו לטמיון, ועל כן, לטענתו יש להמיר את עונש המאסר בשישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

5. המשיבה טוענת כי מקרה זה לא מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לטענתה מעשיו של המבקש חמורים ביותר ומבטאים זלזול בחוק, בזולת, ובעיקר בחסרי ישע. על מעשים אלו יש להגיב ביד קשה ביותר בדמות ענישה משמעותית המציבה את האינטרס הציבורי בראש סדר העדיפויות. כמו כן, הערכאות הקודמות שקלו ואיזנו בין כלל השיקולים הרלוונטיים, וביניהם הליך השיקום המוצלח והמלצת שירות המבחן, ואין מקום כי ערכאת ערעור שנייה תתערב באיזון ראוי ומבוסס זה. בנוסף יש להביא בחשבון, כפי שקבעו הערכאות הקדמות, את עונש המאסר שנגזר על שותפו של המבקש לביצוע העבירות.

דיון

6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה ושמעתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות המקרה שלפנינו הינן מיוחדות ומצדיקות מתן רשות ערעור וקבלת הערעור, באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.

7. עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות ולא על נקלה נדון בפעם שלישית בעניינו. על כן נמצאים אנו במסדרון אל עבר הטרקלין, ואכן המסדרון הינו ארוך ומרובה תנאים ומעליו מרחפת כל העת הלכת חניון חיפה הידועה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123(1982)). הלכה מושרשת זו מורה אותנו כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בענין. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)).

8. ביישום כללים אלו במקרה שלפנינו אכן נראה כי בקשה זו לא מעוררת כל שאלה עקרוניות החורגות מעניינו האישי של המבקש, ולכאורה אין מקום למתן רשות ערעור. על אף זאת, יש כאמור ליתן רשות ערעור, שכן לפנינו מקרה חריג, המצדיק זאת לאור שיקולי צדק (ראו רע"פ 4732/02 ענת סוריפין (לביא) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.11.2002); רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 19.01.2006); רע"פ 4954/90 זמיר נ' מדינת ישראל, לא פורסם) (להלן: פרשת זמיר); רע"פ 6351/08 טורנהיים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.12.2008) (להלן: פרשת טורנהיים); רע"פ 10808/06 בן יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.01.2007); רע"פ 2291/10 ולר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.3.2010)). "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז כ'). אכן, מטרתו של המשפט הוא הצדק (ראו סעיף 6 לחוק יסוד: השפיטה; חיים כהן המשפט 151 (1991); חיים כהן צדק במשפט (1992); עדי פורש "מקומם של שיקולי צדק בפסיקה של בית המשפט הגבוה לצדק" עיוני משפט יג 453 (1998); דניאל סטטמן "הצדק כ'שדה פרוץ': מעמד המוסריות בעיני בית המשפט העליון" מחקרי משפט יט 569 (2003); אהרן ברק שופט בחברה דמוקרטית 154 (2004). ראו גם John Rawls, A Theory of Justice (1971)), שהרי "בית המשפט מבקש, בכל נפשו ובכל מאודו, לעשות צדק. אוי לשופט אם עשה דין ללא צדק, ואוי לו אם עשה צדק ללא דין. אשרי השופט שעשה דין עם צדק" (דנ"א 2401/95 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ(4) 661, 767 (1996)) (להלן: פרשת נחמני)). ראו גם אהרן ברק "על משפט, שיפוט וצדק משפטים כז 5 (תשנ"ו)). אשר על כן אל לנו כשופטים להגיע למצב בו תוצאה השיפוטית נוגדת את חוש הצדק שלנו. "השאיפה לעשיית צדק [היא] צו פנימי של כל שופט. בהפעלת שיקול-דעת שיפוטי יש משום מאמץ למימוש הצדק. חוש הצדק הסובייקטיבי של השופט מנחה את שיקול-דעתו השיפוטי להשגת צדק משפטי, המהווה חלק אינטגרלי של המשפט" (פרשת נחמני, עמ' 691).

לאורם של שיקולים אלו, במקרים חריגים ביותר תינתן רשות ערעור, שכן "בית-משפט זה אינו נוהג להתערב בשאלות הנוגעות לחומרת העונש, בייחוד במסגרת 'גלגול שלישי' ... עם זאת אין זהו כלל חלוט, ויש ששיקולים של צדק יעמידו עילה להתערבות ולהקלה בעונש" (רע"פ 4261/04 פארין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 440, 450 (2004)). לענין זה ראו את דבריו של כב' המשנה לנשיא לשעבר, השופט ש' לוין, בספרו תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 182 (מה' 2, 2008)):

"קיימים מקרים נדירים ביותר שבהם תחושת הצדק שבקשת רשות לערער מעוררת לפני השופט הדן בה היא כל כך חזקה, עד שהוא יכול ליטול היתר לעצמו, לחרוג מהכללים, לתת לאינטרס הפרט משקל גדול יותר מכפי שמקובל בבקשות מהסוג הנדון, ולתת למבקש רשות לערער".

לענין זה ראו גם פרשת זמיר, שם נקבע, כי:

"בעייה משפטית מיוחדת שתצדק מתן רשות ערעור לבית המשפט הזה אינה קיימת במקרה דנן. בעייה אנושית-מצפונית שענינה האם הנסיבות של המקרה דנן - אישיותו של המבקש, מצבו המשפחתי, רצף העבירות החמורות שביצע וסיכויי השתלבותו בחברה לכשיתבגר - חייבו הרשעה ואם לאו, אכן מתעוררת".

עם זאת חשוב להדגיש כי "אין בסמכותו הטבועה של בית משפט זה להעניק רשות ערעור שעה ששיקולי צדק מצדיקים זאת כדי לגרוע מעוצמתה של ההלכה הידועה שנקבעה בענין חניון חיפה" (פרשת טורנהיים, פס' 13 לפסק הדין).

9. ההכרעה במקרה שלפנינו גרמה לי להתלבטות קשה. מן העבר האחד ניצבת העובדה שהמבקש "הצליח להתרומם מבור תחתיות, ולטפס במעלה התלול והמפרך של גמילה משימוש בסמים" (ע"פ 8087/03 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.2.2006)). מן העבר האחר ניצבים מעשיו החמורים ביותר של המבקש אשר התאכזר לחלשים ולחסרי ישע. עיקר מעשיו של המבקש בוצעו לא בכדי כלפי קשישים. הוא וחבריו ידעו כי כלפי אוכלוסיה חלשה זו לא יאלצו להשתמש באלימות אשר עלולה להביא לתפיסתם ולכישלון המזימה, "וזאת מאחר שניתן לנצל את חולשתם, תמימותם וקשייהם של הקשישים לצורך השגת כרטיסי האשראי ומספריהם הסודיים במרמה, בתחבולות ובהתחזות. הנזק לאוכלוסיה זו אף הוא גדול יותר. גם כאשר לא נגרם נזק פיזי נגרמת לקשיש, מעבר לפגיעה הכלכלית, פגיעה באמונו ובביטחונו, פגיעה אשר קשה לרפא" (ע"פ 1334/08 ללוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.9.2008) (להלן: פרשת ללוש)). גניבה בדרכי עורמה מקשישים הינה מן המעשים הנקלים ביותר ויש בה מימד חמור שבעתיים מכל מעשה גניבה אחר. מימד זה בא לידי ביטוי בפן הבלתי מוסרי אשר מתנוסס מעל מעשים קשים אלו. זהו אותו פן אשר מזעזע את הנפש ומעורר את סלידתנו העמוקה, שכן מצווים אנו לערך העליון של "והָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא י"ט לב'). אשר על כן מצווים בתי המשפט להכביד את ידיהם כנגד אלו הרומסים ברגל גסה את ביטחונם האישי של הקשישים וגוזלים את רכושם בדרכים נלוזות. חייבים אנו להיות מגן של ברזל לאותם קשישים, למען יורתעו מבצעי עבירה בכוח מלפגוע באכלוסיה זו, וכל זאת ברוח הפסוק "אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה; כִּכְלוֹת כֹּחִי, אַל-תַּעַזְבֵנִי" (תהילים ע"א, ט'). בנוסף, במקרה שלפנינו, יש להביא בחשבון את עברו הפלילי המכביד ביותר של המבקש, אשר נראה כי לא היה נכון לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו בעבר ולנתק עצמו ממעשי עבירה. העולה מכך הוא אפוא כי ניסיון העבר מלמד שהסכנה הגלומה במבקש זה הינה רבה, ומנקודת השקפה זו כליאתו לתקופה ארוכה כמו מתבקשת מאליה. על כן נראה כי העונש אשר נגזר עליו אינו סוטה כלל ממדיניות הענישה הראויה במקרים מעין אלו (ראו פרשת ללוש).

10. מנגד, כאמור עומד לזכותו של המבקש תהליך השיקום המוצלח אותו הוא עובר, תהליך שאינו פשוט כלל, ורק לעיתים רחוקות מניב פירות של ממש, ואכן במקרה הנוכחי נראה כי המבקש הצליח לפרוץ את מעגל הסם ולהיגמל משימוש בסמים. בנוסף לכך הוא ממשיך לשתף פעלה עם גורמי הרווחה, והוא אף נקלט בעבודה סדירה, וזוכה להערכה מצד מעסיקיו. הישג שיקומי זה – העומד במבחן הזמן – אינו חיזיון נפוץ במקומותינו ועל כן חובה עלינו לתת לו משקל נכבד באיזון הכולל בין שיקולי הענישה השונים, שכן ידוע הוא שהליך גזירת העונש מהווה איזון בין שיקולים נוגדים שיש להעניק להם משקל נכון לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה:

"ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה 'משוקללת' – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת 'שקלול' זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא ענין שבשיקול דעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על-ידי בתי-המשפט" (ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979)).

על חשיבות מתן משקל משמעותי להליך שיקום מוצלח במיוחד מקום שמדובר על גמילה מסמים, עמד בית משפט זה:

"ראשית, מבחינת האינטרס הציבורי בהגנה על שלום הציבור ובטחונו, שיקומו של עבריין מועד תורם לקיומה של ציפייה כי לא יחזור לעולם הפשע. ציפייה זו מקדמת את טובת הציבור ומתיישבת עם אינטרס חברתי רחב. שנית, מבחינת העבריין, השיקום המוצלח פותח בפניו אופקי-חיים חדשים, ולראשונה עולה תקוה כי יוכל לפנות לדרך חיים בונה, שבה יוכל להשתלב באורח חיים יציב וקונסטרוקטיבי. ושלישית, מבחינת שירותי השיקום והרווחה, חשוב לטעת את התודעה כי יש טעם ותוחלת בהשקעת משאבים חומריים ואנושיים בפעולות שיקום עבריינים, וכי מקום שפעולות אלה מניבות פרי, ישנה התחשבות בכך בתהליך הענישה וננקטים אמצעים המאפשרים ככל הניתן את הותרת תוצאות השיקום על כנן, בלא העמדתן בסכנה" (ע"פ 8092/04 חביב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2006)).

11. בענייננו, גם אם חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, רקעו הפלילי המכביד הקודם והעונש אשר הוטל על שותפו מצדיקים במצב אחר את עונש המאסר אשר נגזר עליו, ואולי אף עונש חמור מכך, הרי הישגי השיקום המיוחדים במקרה הנדון, וההשקעה הרבה – הן מצד המבקש והן מצד שירות המבחן ומערכת הרווחה – שהביאה להישגים אלה, מצדיקים באיזון כולל מתן משקל נכבד לגורם זה. אולם על אף זאת איננו יכולים במקרה הנדון להתעלם מחומרת המעשים, נסיבות ביצועם, והאינטרס הציבורי המחייב הכבדת ידינו במקרים מעין אלו, כפי שפורט קודם לכן. על כן אין בתהליך שיקום, מוצלח ככל שיהיה, כדי לאיין את חומרת המעשים ואת הצורך להעניש את המבקש במאסר מאחורי סורג ובריח. בנוסף לכך לא ניתן להתעלם מעונש המאסר אשר נגזר על שותפו לעבירות, וזאת לאור עקרון אחידות הענישה הקובע כי מקום בו מורשעים מספר נאשמים באותה פרשה, ומעשיהם דומים, אחריותם המשותפת תבוא בעיקרון לידי ביטוי בעונש דומה שיוטל עליהם (ע"פ 9937/01 חורב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6), 738, 752 (2004).ראו גם ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל, בפיסקה 15 (טרם פורסם, 1.4.2007)). מכאן שאיננו יכולים לתת מקום אך ורק לפן השיקומי, כל שניתן לעשות, לנוכח נסיבותיו של מקרה זה, הוא להעניק משקל רב יותר לפן השיקומי-טיפולי באיזון האינטרסים. אך כאמור, גם במתן משקל רב יותר לשיקול זה לא נוכל להגיע לתוצאה אשר יש בה לפטור את המבקש ממאסר בין כותלי בית הכלא.

סוף דבר

12. כאמור במקרה הנדון ועל אף השיקולים לחומרה, כפי שפורטו לעיל, ובאופן חריג יש מקום לתת משקל יתר לפן השיקומי לאור הליך השיקום המוצלח שעבר המבקש. על כן יש לשנות את האיזון שערך בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לעונש המאסר בפועל שהוטל עליו, ולטעמי יש לקבל את הערעור בחלקו, במובן זה שנפחית 18 חודשים מעונש המאסר בפועל אשר נגזר על המבקש, כך שעונש המאסר בפועל יעמוד על 36 חודשים בניכוי ימי מעצרו. יתר רכיבי גזר הדין יישארו על כנם.

13. כולי תקוה כי המבקש ימשיך במאמצי השיקום והטיפול גם במסגרת המאסר וכי הדבר יצלח בידו. חזקה גם על שירות בתי הסוהר כי יתן דעתו למצבו של המבקש במסגרת המענה הקיים לכך בין כותלי בית הסוהר, וכי הוא ישתלב בתוכנית טיפולית על מנת שיתקדם באופן אפקטיבי בתהליך השיקום המוצלח בו החל (ראו רע"פ 6577/09 צמח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.8.2009)). אכן במקרה הנדון ההכרעה אינה קלה לאור חומרת המעשים מחד, ולאור הליך השיקום המוצלח, מאידך. אני מודע לסכנה האפשרית (להליך השיקום) הכרוכה בשליחתו של המבקש למאסר מאחורי סורג ובריח, אולם, כאמור, לנוכח חומרת המעשים לא ניתן להימנע מעונש משמעותי, אך בליבי תקוה ואמונה כי כוח הרצון המרשים של המבקש – כפי שבא לידי ביטוי בתקופה האחרונה במסגרת הליך השיקום, ואשר פירותיו עומדים לזכותו כעת, יעמוד לצידו גם בין כותלי הכלא, וכי חומותיו של בית הכלא לא יהיו בעבורו חומות של ייאוש וחזרה למעגל העבריינות והסמים, אלא חומות של תקוה כי בסיום ריצוי העונש – המתחייב נוכח מעשיו לפני השינוי המשמעותי באורחות חייו – הוא ישוב אל חיק משפחתו ויפתח דף חדש כאזרח שומר חוק, כפי שתפקד בתקופה האחרונה.

ש ו פ ט

השופט א' רובינשטיין:

א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן. בתיק זה "הכרעת דרך הביניים" הניתנת על-ידינו באה בבחינת "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" (בבלי ברכות ס"א, א'). מן העבר האחד, אין צורך להכביר מלים על השפל המוסרי העמוק, בנוסף לעבירות הפליליות, שבהונאת קשישים. אם ישנה "בעיה אנושית מצפונית", לה טוען המבקש לגבי עצמו בעקבות שיקומו, היא בראש וראשונה בכיוון ההפוך, קרי, בפגיעה שנגרמה לקשישים תוך ניצול חולשתם. מן העבר האחר, לפנינו מקרה שיש בו, על פניו, הצלחה יוצאת דופן מאמצי שיקום, חרף עבר פלילי עשיר, ומתוך תקוה לכך שהמבקש לא ישוב לכסלה. ראינו לנכון איפוא לבחור דרך ביניים, שלא תתעלם מן האינטרס הציבורי והחברתי להרתיע ולענוש עבריינים מסוג זה, אך גם לא תתעלם מן ההתפתחות האינדיבידואלית ל"שינוי כיוון" בחיי המבקש מעבריין "מקצועי" לאזרח מועיל. על כן בחרנו בפתרון שעליו כתב חברי, המותיר מאסר מאחורי סורג ובריח כהכרח בעינינו בנסיבות העבירות, ועם זאת קוצב לו תקופה קצרה יותר בהתחשב בשיקולי השיקום. כבית משפט שתקדימיו מחייבים את הערכאות האחרות, אנו ערים לאפשרות שפסק דיננו יצוטט בפי סניגורים בכגון דא במגמה להקלה בעונש. אבקש איפוא להטעים, כי המדובר בנסיבות ייחודיות ביותר בקשר לשיקום, כפי שתיאר חברי בפסקאות 2 ו- 10 לחוות דעתו, ואין היא יכולה להפוך כשלעצמה נס ודגל, וכמובן כל מקרה לגופו; אילולא הנסיבות הללו היה העונש שהטיל בית המשפט קמא במקומו.

ב. ולבסוף, אצטרף לדברי חברי בסיפת דבריו באשר לטיפול המתאים למערער בבית הסוהר, ואוסיף כי הדבר מצריך כמובן לשקול שיבוץ בחברה מתאימה בתקופת המאסר, באופן שימעיט את הסיכוי להידרדרות מחודשת; חזקה על שירות בתי הסוהר שיתן דעתו לכך.

ש ו פ ט

השופט י' עמית:

אני מסכים.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

ניתן היום, ח' באייר התש"ע (22.4.2010).


מעורבים
תובע: ירון אוחיון
נתבע:
שופט :
עורכי דין: