ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פלוני נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט י' דנציגר

העורר:

פלוני

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בעמ"ת 33192-03-10 מיום 28.3.2010 שניתנה על ידי כבוד השופט ד"ר א' סטולר

תאריך הישיבה: ד' באייר התש"ע (18.4.2010)

בשם העורר: עו"ד י' ציטיאט

בשם המשיבה: עו"ד ס' רוסו

החלטה

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט ד"ר א' סטולר) בעמ"ת 33192-03-10 מיום 28.3.2010 לפיה אין לשחרר את העורר כליל ממעצר הבית שבו הוא נתון ועליו לשהות בביתו במעצר בית מדי יום בין השעות 18:00 ועד 08:00 למחרת.

העובדות על פי כתב האישום

1. נגד העורר הוגש כתב אישום במסגרתו יוחסו לו עבירות של סחר בסם מסוכן [לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים)]; החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית (לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים) ושיבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977).

2. על פי המתואר בכתב האישום, בתאריכים שונים (במהלך כשלושה שבועות עובר לתאריך 22.11.2009) הגיע הקטין ד.ג. (להלן: הקטין) לבית העורר, שם מכר לו העורר סם מסוכן מסוג חשיש בכמויות ובמשקלים שונים בתמורה לסכומי כסף מזומן בסך 100 ₪ בכל פעם. בחלק מן המקרים נפגש לאחר מכן הקטין עם קטין אחר בגן ציבורי ומכר לו את הסם המסוכן.

ביום 7.3.2010, במהלך עימות שנערך בין העורר לבין הקטין בתחנת המשטרה, שיבש העורר הליכי משפט בכך שבעת שחוקר המשטרה הותיר את השניים לבדם אמר העורר לקטין: "תגיד ששיקרת". בהמשך, חזר בו הקטין ושינה את גרסתו.

הליכים קודמים

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בדיון שנערך בבית המשפט לנוער בבית משפט השלום ברחובות ביום 10.3.2010 לפני כבוד השופטת ש' דקל נווה טען בא כוח העורר כי אין בתיק זה ראיות לכאורה להרשעה, כי קיימת אפליה ברורה בין העורר לבין שני אחרים המעורבים בפרשה שלא נעצרו ואף לא הוגש נגדם כתב אישום וכי המשיבה השתהתה ללא כל סיבה במשך ארבעה חודשים עד להגשת כתב אישום.

ביום 11.3.2010 החליט בית המשפט לנוער (כבוד השופטת ש' דקל נווה) כי קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעה וכי משקלן הראוי ייקבע במהלך הליך ההוכחות. בית המשפט לנוער ציין כי קיים כרסום מסויים בעוצמת הראיות לנוכח הגרסאות השונות שמסר העד המרכזי, הקטין. יחד עם זאת, קבע בית המשפט לנוער כי אין בכרסום זה כדי לקבוע שאין ראיות לכאורה, אלא שיש להתחשב בו במסגרת שקלול הנתונים והאיזון הראוי במסגרת ההחלטה האם יש לעצור את העורר עד תום ההליכים או לשחררו לחלופת מעצר. בית המשפט לנוער קבע כי עבירות הסמים המיוחסות לעורר יוצרות חשש סביר ששחרורו יביא לסיכון ביטחון הציבור ובצירוף לעבירה המיוחסת לעורר של שיבוש הליכי חקירה, מקימות עילת מעצר. יחד עם זאת, בחן בית המשפט לנוער את השאלה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר, תוך שהוא מתחשב בגילו של העורר, בעובדה כי מיוחסות לו עבירות סחר בסמים בכמויות קטנות יחסית ולא בסמים "קשים", בעוצמת הראיות לכאורה, ובעובדה שלא ניתן הסבר לכך שהמשטרה המתינה שלושה וחצי חודשים מאז שנמסר לה המידע על עבירות הסחר שביצע לכאורה העורר ועד שהגישה את בקשת המעצר. בית המשפט לנוער אף ציין כי מדובר בעורר שטרם ריצה מעצר וכי בעבר עמד לדין רק פעם אחת בגין עבירת אלימות ומשפטו הסתיים ללא הרשעה. נוכח כל האמור, סבר בית המשפט לנוער כי יש מקום לבחון את אפשרות חלופת המעצר והורה על עריכת תסקיר על ידי שירות המבחן. לאחר שהתקבל התסקיר החליט בית המשפט לנוער ביום 17.3.2010 לשחרר את העורר למעצר בית מלא בבית אביו הכולל פיקוח אלקטרוני ואנושי.

4. העורר הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז ערר על החלטתו האמורה של בית המשפט לנוער תוך שהוא טוען שבית המשפט לנוער שגה בכך שקבע כי ישנן ראיות לכאורה בתיק ובכך שלא התייחס לאפליה בין העורר לאחרים. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים ותוך הדגשת החולשה בראיות לכאורה במקרה הנדון, קבע בית המשפט המחוזי ביום 28.3.2010 כי יש לשנות את תנאי מעצרו של העורר. בין היתר נקבע כי יבוטל האיזון האלקטרוני וכי העורר ישהה במעצר בית רק החל משעה 18:00 בכל ערב ועד למחרת בשעה 08:00 ולא ייצור קשר עם מי מהמעורבים בפרשה.

על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי.

טענות העורר

5. העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד יוסי ציטיאט – טוען כי טעה בית המשפט קמא משלא נתן משקל לכך שהקטין (שהינו העד היחידי הקושר את העורר לעבירות) הודה כי שיקר במשטרה. העורר סבור כי אין מדובר בעדויות סותרות שיוצרות כרסום בראיות אלא מדובר בעדות של אדם שנתפס כשברשותו סמים והודה כי הוא מוכר סמים בבתי ספר, הודה כי שיקר במשטרה ואף הסביר מדוע שיקר (על פי הודעתו, לא רצה לספר כי קיבל את הסמים משכנו ב.צ. על מנת לא לסבך את הלה). העורר טוען כי בנסיבות אלה, כאשר כל הראיות האחרות עומדות בסתירה מהותית לגרסתו של הקטין, המהווה אף שותף לדבר העבירה המיוחסת לעורר, צריך היה בית המשפט קמא לקבוע כי לא ניתן יהיה לבסס הרשעה בתיק רק על סמך גרסתו הראשונה של הקטין.

העורר טוען עוד כי טעה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן את מלוא המשקל לאפליה בין העורר לבין שני האחרים, המתבטאת בכך שנגד האחרים טרם הוגש כתב אישום למרות שעוצמת הראיות נגדם גבוהה בהרבה מהראיות נגד העורר. לטענת העורר, האפליה בינו לשני האחרים מקבלת משנה תוקף לנוכח תגובת בא כוח המשיבה בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי, לפיה הסיבה שבגינה נגד האחרים לא הוגש כתב אישום הינה מחוייבות המשיבה להוציא הודעת שימוע לנאשמים. העורר סבור כי בנסיבות אלה אין שום עילה להפלותו לעומת האחרים ולמנוע ממנו את הליך השימוע. בהקשר זה הפנה בא כוח העורר לדבריי בבש"פ 6652/08 אזברגה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.8.2008) (להלן: פרשת אזברגה), לפיהם עיקרון השיוויון בין נאשמים מחייב, לעתים, שחרורו של נאשם אחד בעקבות שחרורו של נאשם אחר כאשר מדובר בנסיבות דומות או זהות. בא כוח העורר אף טען כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר לאחר ששמע את טיעוני הצדדים והחליט להקל את תנאי מעצרו בכל זאת לא השווה בין העורר לאחרים. העורר טוען כי אם טענת האפליה מתקבלת הרי שיש לבטל את האפליה לחלוטין, דהיינו ליצור שיוויון מוחלט בין העורר לאחרים, ולא לצמצם את גודל האפליה.

בא כוח העורר חזר על הטענה לפיה המשטרה השתהתה במשך כארבעה חודשים עד שהגישה את כתב האישום נגד העורר.

בא כוח העורר טען כי העובדה שהעורר ביקש מן הקטין לומר שאינו מכיר אותו ולהפסיק לשקר אינה מצביעה על שיבוש הליכי חקירה, אלא מדובר בביטוי לאמת הפנימית של העורר.

לנוכח כל האמור, מבקש העורר מבית משפט זה לקבוע כי הראיות המצויות בתיק אינן מספיקות כדי להביא להרשעה ומצדיקות את שחרורו של העורר, שהינו קטין, בתנאים שאינם כה קשים ומכבידים. כמו כן מבקש העורר לקבוע כי אכן ישנה אפליה בינו לאחרים ולכל הפחות להחיל דין אחיד על כולם.

טענות המשיבה

6. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד סיון רוסו - טוענת כי בעניינו של העורר לא היה צורך בעריכת שימוע לפי סעיף 60א(ז) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1996 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) היות שהוא היה עצור בעת שהוגש כתב האישום נגדו.

באת כוח המשיבה ציינה כי חומר הראיות בעניינו אחד האחרים (ב.צ.) נבחן וכי טרם הוחלט שלא להעמידו לדין.

באת כוח המשיבה הסבירה כי בתיק מצויה הודעה מפורטת של אותו קטין, ששימש כמתווך, אשר מפלילה את העורר. באשר לטענת העורר כי אינו מכיר את הקטין, טענה באת כוח המשיבה כי אילו היה כך הדבר, היה העורר טוען זאת בפני החוקר שערך את העימות.

המשיבה טענה כי בעבירות סמים הנטייה היא לא לשחרר נאשמים לחלופת מעצר אלא במקרים חריגים, ועל כן עצם שחרור העורר לחלופת מעצר מהווה ראיה לכך שבית המשפט המחוזי הקל עמו. באת כוח המשיבה ציינה כי לעורר עבר פלילי בלתי מבוטל, לרבות בעבירות אלימות. כמו כן, הזכירה באת כוח המשיבה כי אחד הסעיפים בכתב האישום מייחסים לעורר עבירה של שיבוש הליכי משפט, דבר המלמד על חשש מפעולות נוספות של העורר במטרה לשבש את הליכי המשפט.

לנוכח האמור, טוענת המשיבה כי חלופת המעצר שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי הינה ראויה.

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי בהודאת הערר, שמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפניי ובדקתי את חומר החקירה שהוגש לעיוני על ידי באת כוח המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

8. בהתאם להוראת סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על בית המשפט לבדוק, עת נבחנת השאלה האם יש לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו, האם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט בוחן האם יש בכוחו של חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2)133; בש"פ 748/10 איסקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.2.2010) והאסמכתאות הנזכרות שם]. בשלב זה בית המשפט אינו קובע מהו המשקל שיש להעניק לכל ראייה, ואינו נדרש לשאלות כגון מהימנות העדים ולסתירות כאלה ואחרות, ככל שהן עולות מן העדויות שנגבו. רק מקום בו מוצא בית המשפט כי מדובר בסתירות מהותיות הגלויות על פני הדברים, עשוי הדבר לעתים להוביל למסקנה כי בשל חולשת הראיות לכאורה אין הצדקה למעצר מאחורי סורג ובריח או שיש מקום להורות על חלופת מעצר [ראו: בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.6.2006); בש"פ 194/10 חמודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.1.2010)].

במקרה הנוכחי, אכן נלמד מחומר הראיות כי קיימת סתירה בין הודעותיו השונות של הקטין ד.ג., אשר טען בתחילה כי רכש סמים מן העורר ולאחר מכן שינה את גרסתו. סתירה זו הינה מהותית וגלויה, ואכן יש בה כדי להחליש את עוצמת הראיות לכאורה נגד העורר ולהשפיע על תנאי מעצרו של העורר. ואולם, אין בהיחלשות זו של עוצמת הראיות לכאורה כדי לבטלן לחלוטין, בייחוד לנוכח טענת המשיבה, לפיה הגורם לכך שהקטין שינה את גרסתו נעוץ בחילופי הדברים בין העורר לבין הקטין בשעה שחוקר המשטרה שערך את העימות ביניהם עזב את החדר. על כן, אני סבור כי החלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר התייחס לאותה חולשה בחומר הראיות ושינה לקולא את תנאי מעצרו של העורר, הינה החלטה סבירה ומידתית. ויודגש, ההחלטה בדבר המשקל שראוי ליתן, הן להודעותיו של הקטין והן לטענת המשיבה, נתונה בידי הערכאה הדיונית.

9. כתב האישום מייחס לעורר מספר עסקאות של סחר בסם מסוכן. מדובר בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים אשר מקימות חזקת מסוכנות בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים [ראו: בש"פ 8087/09 מידברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2009); בש"פ 746/10 ליטבק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.2.2010)]. כמו כן, לא ניתן להתעלם מעברו הפלילי של העורר בעבירות אלימות, בייחוד לנוכח גילו הצעיר. לכך יש להוסיף כי אחד האישומים המיוחסים לעורר הינו שיבוש הליכי משפט ועל כן קמה גם עילת מעצר גם לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

לגישתי, החלטתו של בית המשפט המחוזי, שראה לנכון להתחשב בחולשת הראיות לכאורה ולהורות על הקלה בתנאי מעצר הבית בו נתון העורר, משקפת איזון ראוי בין המסוכנות הנובעת מן העורר כמו גם החשש משיבוש הליכי משפט לבין עוצמתן של הראיות לכאורה.

10. בא כוח העורר טען כי קיימת אפליה בכך שהוחלט להגיש כתב האישום נגד העורר בעוד שנגד המעורבים האחרים בפרשה טרם הוגשו כתבי אישום, על אף שעוצמת הראיות נגדם גבוהה מעוצמת הראיות נגד העורר. סבורני כי טענת האפליה לא יכולה להישמע בשלב זה, ובפרט בהתחשב בכך שלטענת באת כוח המשיבה טרם נתקבלה החלטה שלא להעמיד לדין את המעורבים האחרים בפרשה.

11. בא כוח העורר טען גם כי אם מתכננת המשיבה לערוך שימועים למעורבים האחרים בפרשה, הרי שהייתה צריכה לערוך שימוע גם לעורר טרם הגשת כתב האישום נגדו. אכן, סעיפים 60א(א) ו-60א(ד) לחוק סדר הדין הפלילי מטילים על רשות התביעה אליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירה מסוג פשע לשלוח הודעה על כך לחשוד ולאפשר לו לפנות בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב אישום. ואולם, סעיף 60א(ז) לחוק סדר הדין הפלילי קובע במפורש כי חובה זו אינה חלה על מי שבמועד העברת החומר היה נתון במעצר והוגש נגדו כתב אישום בתקופת מעצרו. על כן, חובת השימוע אינה חלה על העורר ומן הטעם הזה אין מדובר באפליה, כי אם בהבחנה שאינה פסולה, בינו לבין המעורבים האחרים לכאורה.

12. סוף דבר - הערר נדחה.

ניתנה היום, ‏ז' באייר התש"ע (21.4.2010).