ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מיכאלה פנדאה נגד משרד הפנים :

בפני:

כבוד הרשם גיא שני

המבקש:

מיכאלה פנדאה

נ ג ד

המשיב:

משרד הפנים

בקשה להארכת מועד להגשת ערעור

החלטה

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת ש' גדות). בפסק-הדין נדחתה עתירתה של המבקשת, אזרחית רומניה, ליתן לה מעמד של קבע מכוח היותה ידועה בציבור של אזרח ישראלי, או לחלופין לאפשר לה להמשיך בהליך המדורג לאור היותה בת-זוג של אזרח ישראלי.

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 10.9.2009. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 28.3.2010 – למעלה מחצי שנה לאחר מתן פסק-הדין. בבקשה נאמר כי מדובר בהארכת מועד לתקופה קצרה ביותר של שבעה ימים. הכיצד שבעה? ובכן, המבקשת מסבירה כי עוד ביום 25.10.2009 הוגש הערעור לבית משפט זה אך נדחה מהרישום בשל האיחור בהגשתו. עוד נאמר בבקשה כי גם אם פסק-הדין נמסר לבא-כוחה הקודם של המבקשת בתאריך 13.9.2009, הרי שלה עצמה הוא נמסר על-ידי בא-כוחה הקודם רק ביום 13.10.2009, ואז הובא החומר שבתיק לבא-כוחה הנוכחי והוא החל לטפל בהגשת ההליך. המבקשת הוסיפה ועמדה על נסיבותיה האישיות ועל הנזק שייגרם לה אם תסורב בקשתה להארכת מועד להגשת הערעור, שסיכוייו – כך היא סבורה – גבוהים.

בהחלטתי מיום 28.3.2010 ביקשתי כי המבקשת תבהיר מדוע חל עיכוב ניכר בהגשת הבקשה להארכת מועד, כאשר לדבריה כתב הערעור על פסק-הדין הוגש – ונדחה מהרישום – עוד ביום 25.10.2009. בתשובה מיום 7.4.2010 הוסבר כי לאחר שנמנעה כניסתו של הערעור שהוגש ביום 25.10.2009 בשערי בית המשפט, החל המשרד המייצג את המבקשת להכין את הבקשה להארכת מועד, אולם אז עזבה עורכת-הדין שטיפלה בתיק את המשרד, ועורך-הדין בית-און (החתום על הבקשה שלפניי) נאלץ להתמודד עם אירוע אישי-משפחתי קשה. בנסיבות אלה ולאור מהות הבקשה סבורה המבקשת כי הוצג טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. המשיב מתנגד להארכת המועד במקרה זה, בעיקר נוכח האיחור הכבד בהגשת הבקשה (למעלה ממחצית השנה).

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר המונח לפניי באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות.

המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא שלושים ימים (תקנה 33(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). כאמור בתקנה 38 לתקנות אלה, המועד להגשת הערעור לא יוארך אלא "מטעמים מיוחדים שיירשמו". דרישה זו לקיומו של "טעם מיוחד" באה לאזן בין האינטרס של מבקש הארכה להשיג על פסק-דין שניתן בעניינו, לבין האינטרס של הצד שכנגד, ושל הציבור בכללותו, בהצבת קו-סיום להליכים משפטיים ובחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. שאלת קיומו של "טעם מיוחד" נבחנת בין היתר בהתחשב במשך האיחור, בעוצמת הנימוק שהובא להצדקת האיחור, במידת ההסתמכות של הצד שכנגד ובמהות ההליך וסיכוייו הלכאוריים.

בעניינו, אין בידי לקבוע כי הוצג טעם מיוחד להארכת המועד המבוקשת. פסק-הדין הומצא לבא-כוחה הקודם של המבקשת בתאריך 13.9.2009. אז החל מרוץ הזמן להגשת ההליך הערעורי. המרוץ תם, לפי דבר המחוקק, בתאריך 13.10.2009. ככל שנעשה ניסיון להגשת הערעור לאחר שחלף מועד זה, בתאריך 25.10.2009, הרי שניסיון זה לא צלח ובדין. יתכן בהחלט שאילו הוגשה בקשה להארכת מועד בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הערעור, או אף בסמוך לאחריו, הייתה הבקשה נשקלת בחיוב לאור מהות העניין והטענות בדבר חילופי ייצוג. אולם בקשה כזו לא הוגשה אלא בחלוף חצי שנה ממועד מתן פסק-הדין. יצוין, כי בתגובת המדינה נכתב שהמבקשת המשיכה לשהות בארץ שלא כדין חרף האמור בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, עד שביום 27.3.2010 נעצרה. כלומר, מתגובת המדינה עולה שהבקשה להארכת מועד הוגשה יממה לאחר מעצרה של המבקשת.

מן האמור לעיל עולה כי השיהוי בהגשת הבקשה להארכת מועד הוא ניכר ביותר. בהתחשב במשך הזמן שבו המבקשת "ישבה על הגדר" ונמנעה מלפעול לקידום הליך הערעור בבית משפט זה, הנטל המוטל עליה בגדרי הבקשה להארכת מועד הוא כבד. נטל זה לא הורם. ברי כי חילופי הייצוג, בסביבות חודש אוקטובר 2009, אינם יכולים ולוּ בקירוב להצדיק איחור של למעלה ממחצית השנה בהגשת הבקשה להארכת מועד. וודאי שאין בכך משום "טעם מיוחד". עם כל הצער וההבנה לנסיבותיו האישיות של עורך-הדין החתום על הבקשה שלפניי, כפי שמתוארות בתגובה מיום 7.4.2010, אין באלה משום "טעם מיוחד" להארכת המועד, בוודאי כשמדובר בחוסר מעש למשך תקופה כה ממושכת וכשבמשרדו של בא-כוח המבקש עובדים מספר עורכי-דין.

אוסיף כי בחנתי גם את סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי עצמו. בזהירות הנדרשת אומר כי למקרא פסק-הדין והודעת הערעור, סיכויי ההליך אינם גבוהים באופן המטה את הכף לטובת היעתרות לבקשת להארכת מועד חרף האיחור הכבד. זאת בהתחשב בנימוקיו של בית המשפט המחוזי, בשיקול הדעת הרחב הנתון למשיב, ובקביעה כי לא הוכח במקרה זה שהמבקשת מקיימת עם בן-זוגה, שעזב את מדינת ישראל בנסיבות שלא התבררו די הצורך, חיים משותפים.

אשר על כן, החלטתי לדחות את הבקשה להארכת מועד. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ז' אייר תש"ע (21.4.2010).