ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יחיאל אבידר נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט ח' מלצר

העורר:

יחיאל אבידר

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר החלטתו של בית המשפט המחוזי תל אביב יפו (כבוד השופט צ' גורפינקל) מיום 15.3.2010 בתיק 40357/05.

בשם העורר: עו"ד טלי גוטליב

בשם המשיבה: עו"ד דפנה פינקלשטיין

החלטה

1. לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל) מתאריך 15.3.2010, בגדרה הוצא כנגד העורר צו הבאה ללא שחרור.

נפתח בהצגת העובדות הקשורות לעניין.

2. נגד העורר הוגש בתאריך 21.12.2005 כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בנסיבות מחמירות. בכתב האישום נטען כי בתאריך 28.11.05 או בסמוך לו קשר העורר קשר לבצע שוד בצוותא עם אדם נוסף (להלן: השותף). במסגרת הקשר, הגיע העורר עם השותף לקיוסק, ואיים על המוכר באקדח שנחזה להיות אמיתי, בעוד השותף גנב שקית ובה כסף מזומן וחבילה של כרטיסי חיוג. במסגרת ההליך הפלילי הודה העורר בעבירת שוד והורשע על פי הודאתו. במקביל, הורה בית המשפט כי תובא בפניו חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של העורר. חוות הדעת הפסיכיאטרית הוגשה בתאריך 27.8.2009, ובעקבות האמור בה הורה בית המשפט המחוזי, בתאריך 9.11.2006, על הפסקת ההליכים כנגד העורר, מכוח סמכותו לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). במקביל הוציא בית המשפט צו טיפול מרפאתי כפוי בעניינו של העורר, מכוח סעיף 15(א) לחוק הטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש, או החוק). עם חלוף הזמן, נוכח הפסיכיאטר המחוזי לדעת כי העורר איננו משתף פעולה עימו וכי מצבו מדרדר ובעקבות כך הוא הוציא, בתאריך 14.9.2009, הוראת אשפוז כנגד העורר מכח סעיף 15(ה) לחוק (להלן: צו האשפוז).

3. צו האשפוז לא קוים ומשלא אותר העורר, פנתה המשיבה, בתאריך 26.1.2010 לבית המשפט המחוזי, וזה הוציא בתאריך 1.2.2010, בדיון במעמד המשיבה בלבד, צו הבאה כנגד העורר. עוד קבע בית המשפט דיון תזכורת בנושא, אשר הועד לתאריך 22.2.2010. במועד זה דחה כב' השופט צ' גורפינקל את הדיון לתאריך 15.3.2010, על מנת לאפשר לב"כ של העורר לאתרו באמצעות בני משפחתו ולגרום לכך שיתייצב מיוזמתו ובעצמו בבית החולים אברבנאל לצורך אשפוזו. בדיון שנערך בתאריך 15.3.2010, משהעורר לא התייצב – לא בבית החולים ולא בבית המשפט, הוציא בית המשפט (כב' השופט צ' גורפינקל) צו הבאה ללא שחרור כנגד העורר (להלן: צו ההבאה).

מכאן הערר שבפניי, המשיג על צו ההבאה.

המסגרת הנורמטיבית וטענות הצדדים

4. השאלה המשפטית הראשונה שמקרה זה מעלה היא – האם אכן לבית משפט זה ניתנה סמכות לדון בערר במקרה שנסמך על עובדות כגון אלו שהוצגו בפנינו.

הטיעון של העורר בנושא זה – הגורס תשובה חיובית – מבוסס על הנחה משולשת:

(א) סמכותו של בית המשפט להוציא צו הבאה (שעליו כאמור הוגש הערר) נלמדת מלשונו של סעיף 99 לחסד"פ, אשר קובע כדלקמן:

"בית המשפט רשאי לתת בכל עת צו הבאה נגד הנאשם, אם ראה שיש צורך בכך כדי לכפות את התייצבותו למשפט במועד שנקבע".

(ב) הערר מוגש (כך בכותרת הודעת הערר) "בהתאם להוראת סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים)". סעיף זה מורה כהאי לישנא:

"עצור, משוחרר בערובה ותובע רשאים לערור על החלטת בית משפט בענין הנוגע למעצר, לשחרור, להפרת תנאי ערובה או להחלטה בבקשה לעיון חוזר, וכן רשאי ערב לערור בענין ערבותו, בפני בית משפט שלערעור, שידון בערר בשופט יחיד; על החלטת בית המשפט המחוזי בערר, רשאים הם לערור בפני בית המשפט העליון, שידון בערר בשופט יחיד".

(ג) ההוראות שנזכרו לעיל חלות, בשינויים המחויבים, במקרה שלפנינו, מכוח סעיף 1(ג) לחוק המעצרים, אשר קובע: "הוראות חוק זה יחולו על מעצר ועל עיכוב לפי כל חוק, אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות".

5. השאלה המשפטית השנייה העולה במכלול היא – האם בית המשפט המחוזי הנכבד הוציא את צו ההבאה בסמכות. לטענת העורר סעיף 99 לחסד"פ, שהובא לעיל, מתנה את האפשרות ליתן צו הבאה בקיומו של צורך לכפות את התייצבותו של אדם להליך פלילי המתנהל כנגדו. לדידו של העורר, לא התקיים כאן התנאי המאפשר את הפעלת הסעיף, שהרי העורר פסק מלהיות "הנאשם" כמשמעותו לפי סעיף 99 לחסד"פ, וממילא אין צורך לכפות אותו להתייצב "למשפט", אלא לבית חולים פסיכיאטרי.

6. בשאלות הנ"ל חלוקים העורר והמשיבה זה על זו. לשיטתה של המשיבה, התשובה לשאלה המשפטית הראשונה היא שלילית, קרי – אין סמכות להגשת ערר בגין הוצאת צו הבאה. עוד ממשיכה המשיבה וטוענת כי אף אם קיימת סמכות להגשת הערר, יש לקבוע כי צו ההבאה ניתן בסמכות ויש להשאירו על כנו. לעומתה, העורר טוען כאמור כי ניתן להגיש ערר בעניינים כגון דא, וכי יש לבטל את הצו שניתן על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, הואיל וזה הוצא ללא סמכות. להשלמת המסגרת, יובאו להלן חלקיה הרלבנטיים לעניינינו של החלטת בית המשפט המחוזי, נשוא הערר דנן. אלה קוראים כך:

"על פי חוק, חובת הפסיכיאטר המחוזי היא לגרום לאשפוזו של אדם שהוצא נגדו צו אשפוז, אולם הכלים העומדים לרשות הפסיכיאר דלים למדי...

לכאורה, משנתן ביהמ"ש החלטתו בדבר הטיפול הכפוי, הוא סיים בכך את מלאכתו, והמשך הטיפול בידי הפסיכיאטר המחוזי.

יחד עם זאת יש לזכור כי צו האשפוז לא הוצא עקב טעמים רפואיים גרידא, אלא בעקבות הליך משפטי-פלילי, ואין מקום להשאיר צו שניתן, ולא לבצעו כלשונו. תפקיד בית ביהמ"ש הוא לגרום לכך שפסה"ד שיתן [ככל הנראה יש לקרוא: "שנתן" – הח"מ] יאכפו, והדרך היא באמצעות איתור הנאשם...

מאחר שכח העזר הפסיכיאטרי אינו מסוגל לאתר את הנאשם ולהביאו לאשפוז, אין מנוס מגיוס כח אחר, שאולי יהיה ביכולתו לאתר את הנאשם ולהביאו לאשפוז, וכח זה הינו משטרת ישראל. כדי לתת כלים בידי המשטרה, לאתר את הנאשם ולהביאו לאשפוז, אני מוציא צו הבאה כנגד הנאשם, ללא שחרור, שיבוצע בידי משטרת ישראל..." (כך בעמוד 53 להחלטתו של בית המשפט המחוזי).

סיכום עד כאן מלמד כי בשתי הקושיות המשפטיות שעלו, ניצבות, על פי גישותיהם של הצדדים – שתי חלופות לכל שאלה. עמדת המדינה גורסת תשובה ראשונה שלילית ושנייה חיובית לשאלות, ומאידך גיסא, העורר סבור שיש ליתן תשובה ראשונה חיובית ושנייה שלילית לקושיות. אציין כבר עתה וכרמז לבאות כי בעוד שפתרונות אלו הוצעו בפועל על ידי הצדדים, הן אינן החלופות היחידות שהמרחב הלוגי מתיר במינעד בו אנו דנים. בכל אלה אעסוק בהמשך הדברים.

דיון והכרעה

7. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש לי הגעתי למסקנה כי דין הערר – להידחות. ההכרעה בשתי הסוגיות המשפטיות שהועלו במקרה זה תיגזר על בסיס מעמדם המשפטי של הצווים שניתנו במכלול ההחלטות על ידי הגורמים הבאים: הפסיכיאטר המחוזי (צו האשפוז בכפייה) ובית המשפט המחוזי הנכבד (צו הטיפול המרפאתי הראשוני וצו ההבאה שהוצא בעקבות אי-קיום צו האשפוז בכפיה).

8. בפתח הדברים אדרש איפוא לבחינת מעמדן של החלטות אלה, וזאת אעשה על פי סדרם הכרונולוגי של הצווים:

(א) הצו לטיפול מרפאתי, הוא הצו הראשון שהוצא במקרה שלפנינו, והוא ניתן כאמור על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד מכוח סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, מאחר שהתנהל הליך פלילי במקרה זה. סעיף 15 לחוק מהווה את המסגרת הנורמטיבית ל"מסלול הפלילי" להוצאת צווי טיפול מרפאתי וצווי אשפוז כפוי, בעוד שסעיף 9 לחוק מהווה את "המסלול האזרחי" (ראו: פסקה 10 לפסק דינו של הנשיא א' ברק ב-רע"פ 2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי – מחוז תל אביב, פ"ד נב(1) 697 (1998) (להלן: פרשנת וילנצ'יק)).

(ב) צו האשפוז שהוצא על ידי הפסיכיאטר המחוזי ניתן גם הוא במסגרת "המסלול הפלילי" שבחוק, ובפרט מכוח סעיף 15(ה) לחוק. בעניין מעמדו של צו הניתן לפי סעיף זה, מורה אותנו המחוקק בפירוש כי "דין הוראת אשפוז לפי סעיף קטן זה כדין צו בית משפט, לכל דבר וענין" (שם בסייפא לסעיף 15(ה)). אם כן, עסקינן בצו שניתן (בפועל) על ידי הפסיכיאטר המחוזי, אך מבחינה משפטית יש לראות אותו כצו אשפוז שניתן על ידי בית המשפט.

(ג) באשר לצו ההבאה, נשוא הערר, הרי שניתן להעלות על הדעת שני מסלולים שמכוחם נגזרות תוצאות משפטיות שונות לתוקפו. אעבור כעת לדיון בשתי השאלות המשפטיות בהן אני נדרש להכריע, כפי שהן מקבלות ביטוי בשני המסלולים שיתוארו להלן.

9. בגדרו של המסלול הראשון, הוא "המסלול ה"פנימי" – נניח, על פי טענת העורר, כי צו ההבאה הוצא מתוקף סעיף 99 לחסד"פ, בשינויים המחויבים מכוח סעיף 1(ג) לחוק המעצרים, כפי שהוסבר בפיסקה 4 שלעיל. בהינתן שאלה הם המקורות עליהם נשען צו ההבאה – יש לבחון האם אכן קיימת סמכות להגיש ערר על החלטה שכזו. בנושא דומה כבר ציינה חברתי, השופטת ע' ארבל, כי "אכן, הכללים החלים במקרה של צו הבאה, בנוגע, למשל, לעיון חוזר, ערר והבאה בפני שופט אינם ברורים" (בפיסקה 6 ב-בש"פ 9661/08 שושן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 20.11.2008), להלן: פרשת שושן). יחד עם זאת, במקרים שבהם הוטלה ערובה, במסגרת צו הבאה, הוחלו בעבר הוראות 53 לחוק המעצרים והתקבלו עררים על גובה הפקדת הערובה (ראו: פרשת שושן; בש"פ 1200/08 כעכי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 8.2.2008); בש"פ 5274/95 אליאס נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.8.1995)). ואולם, בפניי כאמור ערר על עצם הוצאת צו ההבאה. מבלי לקבוע מסמרות בנושא, לדעתי ניתן להקיש מהוראות סעיף 53 לחוק המעצרים, בשינויים המחויבים, גם על העניין שבפנינו. בהקשר זה יש לציין כי מאחר שהטענה לפעולה בלא סמכות היא טענה מרחיקת לכת, ראוי לפרש את מכלול החקיקה הרלבנטית כמאפשר את זכות הערר, וזאת בהתאמה לנטייה הפרשנית המניחה כי: "במקרים של ספק, יש לפרש הוראת חוק בנוגע לחירותו של אדם – לטובת קיומה של ביקורת שיפוטית" (דברי הנשיא ברק בפיסקה 16 לפרשת וילנצ'יק).

10. עד כאן לנושא הביקורת השיפוטית על הוצאת צו הבאה, ככל שזה הוצא לפי סעיף 99 לחסד"פ, בשינויים המחויבים, כאמור. עתה עלינו לעבור לדיון בשאלה – האם בית המשפט הנכבד הוציא את צו ההבאה בסמכות? לדעתי יש לענות גם על שאלה זו בחיוב. את סעיף 99 לחסד"פ יש לקרוא כאמור בצורה מצרפית עם סעיף 1(ג) לחוק המעצרים, כך שתותר הוצאת צו הבאה לא רק כנגד "נאשם", אלא גם כנגד אדם, אשר ההליכים בעניינו הופסקו מאחר שהוא נמצא כלא-כשיר מבחינה פסיכיאטרית לעמוד לדין פלילי. אדם שכזה היה "נאשם" בעבר. ההליכים בעניינו נפסקו לא מאחר והוא זוכה. אדרבא, במקרה שלפנינו הנאשם הודה והורשע בעבירות שיוחסו לו. הפסקת ההליך הפלילי התאפשרה אך ורק בעקבות חוות הדעת הפסיכיאטרית שניתנה בעניינו. משמעות עובדה זו היא כי הפסקת ההליכים הפליליים כרוכה בצווים ה"פסיכיאטריים" שהוצאו בעניינו (בצו לטיפול המרפאתי ולאחר מכן בצו לאשפוז כפוי). תכליתו של סעיף 99 בנסיבות שלפנינו היא לאפשר לבית המשפט לטפל בהליך הפלילי – בשינויים המחויבים. את התכלית הזו יש להבין בצורה רחבה, כך ש"הליך" משמעותו גם כל מה שכרוך בהליך הפלילי ה"בסיסי" (קרי, שלב הדיונים בבית המשפט, הכרעת הדין וגזר הדין). במקרה שלפנינו משמעות הדבר היא כי סעיף 99 הנ"ל נועד, בין השאר, על מנת לעזור לבית המשפט לקיים את הוראותיו, וביניהן את ההוראה לאשפוזו הכפוי של העורר, שהיה "נאשם". (השוו ודייקו: בג"צ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ (3), 505).

כל זאת, כאמור, בגדר ה"מסלול הפנימי" בלבד. מסלול זה כונה "פנימי" מאחר שהוא אינו מערב "יציאה" ממכלול החקיקה, כפי שהיא הובאה עד לשלב זה. כעת אדון במסלול אפשרי נוסף, הוא "המסלול החיצוני". מסלול זה גם הוא מתיישב עם המסכת העובדתית שנפרסה בפנינו ומביא לתוצאה דומה, תוך שימוש בהוראות חוק נוספות.

11. בגדרו של המסלול החיצוני, נאמר כי הוצאת צו ההבאה נעשתה לא מכוח סעיף 99 לחסד"פ, אלא מכוח סעיפים 6(1), 6(2) לפקודת ביזיון בית המשפט (להלן: הפקודה). סעיף 6(1) לפקודה קובע כדלקמן:

"בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

התנאים להפעיל את הסעיף נקבעו בסעיף 6(2) לפקודה, אשר קובע כדלקמן:

"לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה".

12. נחיל את ההוראות הנ"ל על ענייננו ונעיר:

(א) אמנם בית המשפט המחוזי הנכבד הוציא כאן בפועל "צו הבאה" ולא "צו תפיסה", אך הבדל זה הוא במישור הסמנטי בלבד ואין לו משמעות משפטית, מה גם שמעיון בספרות המשפטית הקיימת בנושא עולה כי: "כיום אין בתי המשפט נוהגים להוציא "צו תפיסה"...ונהוג להכתיר את הצו בשם "צו הבאה"" (משה קשת ביזיון בית המשפט 174 (2002) (להלן: קשת)).

(ב) בית המשפט המחוזי מוסמך להוציא צו הבאה מכוח סעיף 6 לפקודה, רק במקרים בהם הוא נדרש לכוף אדם לצו קודם, "שניתן על ידו". לכאורה, הצו ניתן על ידי הפסיכיאטר המחוזי ולא על ידי בית המשפט המחוזי, אך לעניין זה מלמדת אותנו כאמור הוראת סעיף 15(ה) לחוק כי דינו של הצו שניתן על ידי הפסיכיאטר המחוזי, כדינו של צו בית המשפט "לכל דבר ועניין". "לכל דבר ועניין" – אף לעניין פקודת ביזיון בית המשפט במשמע. אפשרות פרשנית זו מתחייבת לדידי מפשוטם של מכלול סעיפי החוק. לעניין זה ראו גם את נכונותו של בית המשפט לראות בצווים שניתנו על ידי רשם בית משפט מוסמך – כצווים שלגביהם ניתן להחיל את סעיף 6 לפקודה (קשת, בעמוד 98; וראו גם שם, בעמ' 88, 101).

תחת תפיסה פרשנית זו, הצו לטיפול מרפאתי הוצא (מבחינה עובדתית) מכוח סעיף 15(א) לחוק; צו האשפוז הוצא (מבחינה משפטית) כצו בית משפט לכל דבר ועניין, מכוח סעיף 15(ה) לחוק; ואילו צו ההבאה ניתן מכוח סעיף 6(2) לפקודה, כנגזרת מרצונו של בית המשפט הנכבד לאכוף את צו האשפוז, שדינו כאמור כדין צו-בית-משפט.

13. כעת ניתן לשוב ולבחון את שתי השאלות העומדות לפתחנו, בהינתן התשתית המשפטית "החיצונית" שנסקרה לעיל. באשר ליכולת לערור על צו ההבאה שניתן על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד, הרי שזו קיימת, אם כי תחת אכסניה משפטית אחרת מזו שנבחרה. בידי העורר הייתה האפשרות להגיש ערעור כנגד ההחלטה, בהתאם לסעיף 8(1) לפקודת הבזיון, ובמקביל לבקש את עיכוב ביצועו של צו ההבאה; הבקשה לעיכוב הביצוע הייתה נבחנת על ידי שופט יחיד בבית משפט זה, כפי שנעשה הדבר בבקשות דומות מעת לעת (ראו לדוגמא: קשת, בעמוד 233; ע"פ 7174/09 רייפמן נ' עו"ד איתן ארז (לא פורסם, 21.9.2009), בש"א 3061/02 מוסלם נ' מוסלם (לא פורסם, 11.4.2002); ע"פ 6482/09 לביא נ' כונס הנכסים – עו"ד שלומי נרקיס (לא פורסם, 27.8.2009); ע"פ 10955/02 קאסם נ' קיבוץ רמת הכובש (לא פורסם, 5.1.2003); ע"פ 823/97 ביטון נ' עזבון איבויקה שיף ז"ל (לא פורסם, 9.3.1997)).

על כך יש להוסיף שתי הסתייגויות:

(א) סעיף 8(1) לפקודת הביזיון, ממנו אנו למדים כאמור את הסמכות להגיש ערעור כפי שנזכר לעיל, קובע:

"צו המטיל עונש שניתן ע"י בית משפט מחוזי או בית משפט שלום עפ"י סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה".

מכאן יוצא, כי תנאי מקדים להגשת ערעור מכוח סעיף 8 לפקודת הביזיון הוא כי הצו שכנגדו מוגש הערעור "מטיל עונש" על המערער. לכאורה עומד בפנינו מכשול מסוים, שהרי בפרשת וילנצ'יק נקבע כי: "צו לאשפוז כפוי אינו עונש. מטרתו של האשפוז הכפוי הפלילי אינה עונשית" (בפיסקה 13 לפסק הדין). ואולם, במקרה שלפנינו מדובר בערעור לא על צו האשפוז הכפוי עצמו (שאף עליו ניתן לערער, כאמור בסעיף 15 לחוק וכמבואר בפרשת וילנצ'יק, בעמוד 711) אלא על צו ההבאה (ללא שחרור) שנועד לאכוף את צו האשפוז הכפוי.

(ב) התשתית העובדתית שהוצגה לעיל והשתלבותה ב"מסלול החיצוני" מניחה כי העורר צריך היה להגיש ערעור ובצידו בקשה לעיכוב ביצוע, ולא לערור בדרך בה נקט. לעניין מסוג זה נדרשתי כבר בעבר, וקבעתי כי מקום בו הפגם בסיווג ההליך לא יצר נזק מכיוון שממילא בית המשפט שנדרש לענין היה מוסמך לדון בסוגיה, יש לאפשר את המשכו של ההליך, בבחינת "קיום יחסי", למרות הפגם הפרוצידורלי (עיינו: בר"מ 9791/09 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 24.12.2009); רע"א 9790/09 פלוני נ' הועדה הפסיכיאטרית המחוזית, מזרע (לא פורסם, 3.1.2010)). מסקנה זו ישימה גם לענייננו, שהרי גם בדיון לעיכוב ביצוע של צו שניתן במסגרת הליכי בזיון – היה שופט דן יחיד של בית משפט זה נדרש לענין.

14. משצלחנו את הקושי לדון בערר גם במסגרת "המסלול החיצוני" – עלינו לשוב לסוגיה השניה, קרי – סמכותו של בית המשפט המחוזי הנכבד להוציא את צו ההבאה. דומה עלי שלקושיה זו בהקשר ל"מסלול החיצוני" ניתן במובלע פתרון בפיסקה 12 לעיל. אין חולק כי קיימת סמכות להוצאת צו שכזה מתוקף סעיף 6(2) לפקודה. נחה איפוא דעתי כי צו ההבאה ניתן כדין ובסמכות גם על פי שיטת "המסלול החיצוני", ומשכך אין מקום לבטלו.

15. לסיכום – עיון מפורט בשני המסלולים שהותוו (ה"פנימי", או ה"חיצוני") מראה כי דינן של שתי השאלות המשפטיות שהעלו הצדדים להיענות בחיוב תחת כל החלופות (וזאת בניגוד לעמדות הראשוניות של הצדדים): אכן, קיימת אפשרות לביקורת שיפוטית על הוצאת צו הבאה כגון זה שניתן במקרה שלפנינו; אכן, הוצאת הצו בדין היה יסודה, ואין מקום לבטלה.

16. למעלה מן הנדרש אציין כי בצד המסלולים שהותוו בדבריי עד הנה, קיים גם מסלול שלישי, אותו אכנה "המסלול הנוסף". במסלול זה טבוע יתרון מובנה, שכן אילו נעשתה הבחירה בו, ייתכן והיה נמנע ההליך שלפניי (וממילא הייתה מתייתרת גם הברירה בין המסלול ה"חיצוני" וה"פנימי"). במה דברים אמורים? בפעולה הנסמכת על הוראת סעיף 15(ה) לחוק, המורה אותנו, כפי שצוין לעיל, כי דינו של צו אשפוז בכפייה כדינו של צו שהוצא על ידי בית משפט. משכך, מקום בו מוצא צו אשפוז בכפייה, לכאורה אין כלל צורך לפנות מלכתחילה לבית המשפט בבקשה להוצאת צו הבאה, שהרי בכוחו של צו האשפוז בכפייה להביא לתוצאות זהות, שהרי הוא בעצמו צו בית משפט לכל דבר ועניין. די להפנות לעניין זה לסעיפים 14 ו-33 לחוק, אשר מכוחן קונה הפסיכיאטר המחוזי סמכות להיעזר במשטרה על מנת לאכוף את הצו.

17. לפיכך ולאור כל האמור לעיל – דין הערר להידחות.

ניתנה היום, ה' באייר התש"ע (19.4.2010).