ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף רקיבי נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופטת א' חיות

העורר:

יוסף רקיבי


נ ג ד


המשיבה:

מדינת ישראל


ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בב"ש 2353/09 שניתנה ביום 19.1.2010 על-ידי כב' השופטת צ' צפת


תאריך הישיבה: ד' באייר תש"ע (18.4.2010)

בשם העורר: עו"ד מוטי יוסף

בשם המשיבה: עו"ד רחל זוארץ-לוי

החלטה

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 19.1.2010 (כב' השופטת צ' צפת), בה הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1. העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של קשירת קשר לפשע, עבירות בנשק (החזקה והובלה), ניסיון לרצח, השמדת ראיה ואיומים. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 14.11.2009 סמוך לשעה 16:00, נסע העורר יחד עם גיסו מסעד (להלן: מסעד) ועם אדם נוסף שהינו מהגר עבודה תאילנדי (להלן: אסואין), בכלי רכב השייך למסעד (להלן: הרכב) אל עבר משק 52 שבמושב עין הבשור (להלן בהתאמה: המתחם ו-המושב), במטרה לרכוש שם משקאות אלכוהוליים. עם הגיעם אל המתחם התקרב אל השלושה כלב ואסואין זרק לעברו בקבוק. גבריאל גרה, אזרח סודני המתגורר ועובד במתחם (להלן: המתלונן), פנה אל השלושה וביקש מהם שלא להכות את הכלב. בתגובה אמר העורר למתלונן כי הם לא יהרגו את הכלב אלא יחזרו בלילה ויהרגו אותו. לאחר מכן קשרו ביניהם מסעד, אסואין והעורר קשר להכות את המתלונן ולהפחידו באמצעות אקדח שנמצא ברשות מסעד בביתו שבתל-ערד. לצורך כך נסעו השלושה לתל-ערד שם הוציא מסעד אקדח שהטמין בוואדי ליד ביתו והשלושה חזרו אל המושב. במהלך הנסיעה התאמנו מסעד ואסואין בירי מן האקדח ולאחר מכן הלכו השלושה ברגל לכיוון המשק בו עובד המתלונן כשמסעד נושא עימו את האקדח וחיפשו אחר הקרוואן בו הוא מתגורר. משלא עלה בידם לאתר את הקרוואן ויתרו מסעד ואסואין על הוצאת התכנית אל הפועל והחלו להתרחק מן המקום. בשלב זה אמר להם העורר כי הוא נשאר וימשיך לחפש אחר המתלונן ולאחר שלקח את האקדח ממסעד המשיך לסרוק את המקום. כעבור זמן מה איתר העורר את הקרוואן והודיע על כך בטלפון למסעד באמרו כי הוא רוצה לירות. מסעד הנחה את העורר לירות באוויר אך העורר החליט לגרום למותו של המתלונן ועל כן נעמד מחוץ לחלון הקרוואן וסמוך לשעה 22:40 ירה באקדח כארבע יריות דרך דפנות הקרוואן. היריות חלפו קרוב אל המתלונן שישן אותה עת במיטתו הממוקמת בסמוך לחלון הקרוואן, אך לא פגעו בו. לאחר הירי נמלט העורר ממקום האירוע והסתיר את האקדח.

2. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 16.12.2009 קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת צ' צפת) כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה נגד העורר, בציינו כי עדויותיהם של מסעד ואסואין, מהן עולה מעורבותו של העורר במיוחס לו, הן עקביות ומחזקות זו את זו. עוד קבע בית המשפט כי יש בחומר הראיות חיזוקים להודעות אלה, ובהם איכון מכשיר הטלפון הנייד של העורר וכן תצלומים שהופקו ממצלמות האבטחה שהוצבו בתחנת הדלק הסמוכה לזירת האירוע ובכניסה למתחם, בהן נצפו העורר, מסעד ואסואין ברכב. עוד ציין בית המשפט כי עדת ראייה שזיהתה את מסעד ואסואין ציינה כי האדם שנהג ברכב הוא ממוצא ערבי. בהקשר זה הדגיש בית המשפט כי אף שאין בנמצא עדות ראיה לכך שהעורר הוא היורה, נמצאו בזירה טביעות נעל התואמות את מיקומו של היורה, וחוות דעת מומחית שנערכה ביום 23.11.2009, קושרת בין אותה טביעת נעל ובין נעליים שנתפסו מוחבאות בדירתו של מסעד. עוד קבע בית המשפט כי מהאזנת סתר לשיחות שנערכו בין העורר למסעד עולה כי הנעליים שנתפסו שייכות לעורר, וזה מצידו אישר בהודעתו כי ביום האירוע נעל נעליים מסוג "נייק". בהחלטתו דחה בית המשפט טענות שונות שהעלה העורר באשר לאופן הטיפול בנעליים על-ידי גורמי החקירה והדגיש כי משעומת העורר עם תמלילי האזנות הסתר לשיחות שנערכו בינו לבין מסעד ביום 15.11.2009 לא היה בידו הסבר משכנע לעניין הנעליים או לעניין התצלומים. לבסוף קבע בית המשפט כי אין ליתן משקל לתמלילי השיחות בין העורר לבין המדובבים שהופעלו במהלך החקירה שכן ניכר מן התמלילים שהעורר לא נתן בהם אמון. נוכח כל אלו קבע בית המשפט, כאמור, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית והוא הוסיף וקבע כי קיימת עילת מעצר, אך דחה את ההכרעה בבקשה עד לקבלת תסקיר מאת שירות המבחן שיבחן את האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

ביום 19.1.2010, ולאחר שהתקבל תסקיר שירות המבחן אשר לא כלל המלצה חיובית בעניינו של העורר, ניתנה החלטתו המשלימה של בית המשפט בה קבע כי נוכח העבירה של ניסיון לרצח המיוחסת לעורר, נוכח נסיבות ביצועה בנשק חם וכן נוכח התרשמותו של שירות המבחן מן העורר, לא יהיה בחלופת מעצר כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו. על כן הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

3. על החלטה זו הוגש הערר שבכאן, בו טוען העורר כי אין כל ראיה עצמאית (פורנזית או עדות ראיה) הקושרת בינו לבין אירוע הירי וכי אף דגימת DNA שניטלה ממנו וכן בדיקת שרידי ירי ופרופרינט לא היה בהן כדי לקשרו לאירוע. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה הנעליים שנתפסו בביתו של מסעד קשורות אליו וכי גם בדברי מסעד אין כדי לקשור את העורר אליהן; לא בוצעה הגדלה של תמונת הנעליים שהעורר נעל לכאורה שעה שצולם בתחנת הדלק; ואף לא נדרש ממנו לנעול את הנעליים שנתפסו על מנת לבדוק אם הן מתאימות לו. כמו כן, כך לטענת העורר, חוות דעת מז"פ לא קשרה באופן חד-משמעי בין הנעליים שנתפסו לבין הטביעות שאותרו בזירה. עוד טוען העורר כי בית משפט קמא התעלם מכך שמסעד ואסואין הודו שהיה להם חלק דומיננטי באירוע וכן התעלם מן הסתירות שנתגלו בגרסאותיהם ומן השוני בין פרטי הלבוש שהעורר לבש בעת שנתפס לבין אלה שציין אסואין. לטענת העורר, חלקו המועט באירוע נלמד גם מהיעדר ראיות לכך שהוא התלווה למסעד ואסואין בנסיעתם לתל-ערד, בהדגישו כי לא נמצאו איכונים המוכיחים שהוא היה בתל-ערד. זאת ועוד, לטענת העורר לא היה מקום להסתמך על עדותו של מסעד שלו אינטרס למלט עצמו מן המעשים נוכח חלקו הדומיננטי באירוע ונוכח העובדה שתלוי ועומד נגדו מאסר מותנה ארוך והוא היה באותו מועד אסיר משוחרר ברישיון. העורר מוסיף וטוען כי מכל מקום אין הוכחה לכוונת קטילה מצידו וכי גם לדברי מסעד (המוכחשים על ידי העורר) אמר לו העורר שהוא לא ירה כדי להמית את המתלונן אלא כדי להפחידו בלבד. עוד טוען העורר כי בית משפט קמא התעלם מכך שמול המדובבים הוא התמיד בטענת החפות וטען כי מסעד מנסה "להפיל" עליו את התיק. לבסוף טוען העורר כי בהאזנת סתר לשיחה בינו לבין מסעד שנערכה עת נסעו בניידת המשטרתית, נשמע מסעד לוחש לו, בניסיון לשבש את החקירה, כי במהלך האירוע העורר לא היה יחד עימו ועם אסואין.

אשר לחלופת מעצר טוען העורר כי יש ליתן משקל לגילו הצעיר ולעובדה שהוא נשוי ללא ילדים וכן לכך שהתמיד במסגרת תעסוקתית ואין לו עבר פלילי. העורר מדגיש כי המפקחים שהוצעו על-ידו נמצאו טובים וראויים וכי היו מקרים בהם שוחררו לחלופת מעצר גם נאשמים בעבירת רצח.

4. המשיבה, מצידה, טוענת כי דין הערר להידחות. לטענתה קיימות בתיק ראיות לכאורה הקושרות את העורר לחלק הראשון של האירועים נשוא כתב האישום, לרבות עדותו של המתלונן המתיישבת עם הודעותיהם של מסעד ושל אסואין, וכי עדויות השותפים קושרות את העורר ליתר חלקי האירוע. לכך מצטרפת, לטענת המשיבה, העובדה שהעורר שמר על זכות השתיקה ולא מסר גירסה לעניין נוכחותו במקום בשלב כלשהו של האירועים המתוארים בכתב האישום. ראיות לכאורה נוספות עליהן מצביעה המשיבה הן התצלומים שהפיקו מצלמות האבטחה בתחנת הדלק בה רואים את העורר, מסעד ואסואין יחד בשעה 17:30, וכן חוות דעת מז"פ לפיה בידיו של העורר נמצאו שני חלקיקים אותם ניתן לזהות כשרידי ירי ועשרה חלקיקים בשערו (שני חלקיקים של שרידי ירי נמצאו גם על ידיו של מסעד). כמו כן קיימים לטענת המשיבה איכוני טלפון נייד הקושרים את העורר למקום האירוע בשעות הרלוונטיות. לעניין מיקום הקליעים טוענת המשיבה כי הכדורים פגעו בדופן התחתון של המיטה בה ישן המתלונן ולא מעל החלון כטענת העורר. בהגינותה אישרה עם זאת המשיבה בטיעוניה כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא אין זהות בין סוג הנעליים שנתפסו אצל מסעד (ניו באלאנס) ובין סוג הנעליים שהעורר נעל לדבריו ביום האירוע (נייק). כמו כן ציינה המשיבה כי האמירה בחוות הדעת לעניין הזהות בין הנעליים שנתפסו כאמור ובין טביעת הנעל שנמצאה בזירה הייתה אמירה מסויגת, ומשכך בחרה שלא לבסס את טיעוניה על ראיות לכאורה אלה. אשר לחלופת המעצר טענה המשיבה כי נוכח המסוכנות הנשקפת מן העורר הנלמדת מן העבירות המיוחסות לו וכן נוכח האמור בתסקיר שירות המבחן לעניין הקושי הקיים אצלו בהצבת גבולות, אין מקום לשחרורו לחלופה.

5. דין הערר להידחות.

מחומר החקירה במקרה דנן עולה כי קיימת תשתית של ראיות לכאורה המצדיקה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. המתלונן סיפר בהודעתו על מפגש עם "תאילנדי" ו"שתיים ערבים" עליהם נבח הכלב, ואף תיאר את הויכוח שהתפתח עם מסעד ועם העורר לאחר מכן (הודעות המתלונן מיום 15.11.2009, 17.11.2009). עיקר גרסתו של המתלונן עולה בקנה אחד עם גרסתם של מסעד ושל אסואין בעניין זה. גם נפפון סאיטונג, מוכרת הבירות, סיפרה על הויכוח עם המתלונן: "וכשיצאתי ראיתי אחד תאילנדי ושני ערבים וראיתי את [ה]מנהל שלי סודני יש לו ויכוח עם שתיים ערבים מדברים בקול אני לא מבינה מה אמרו ואני נתתי בירות לאחד ערבי ורצתי וחזרתי לעבודה..." (הודעה מיום 17.11.2009, עמ' 2 שורות 37-35). אשר לאירוע הירי עצמו, גרסתו של מסעד היא אכן הראיה העיקרית המסבכת את העורר אך גם אסואין סיפר כי העורר נשא נשק ואמר שהוא רוצה להרוג את הסודני (הודעת אסואין מיום 23.11.2009, עמ' 2 שורות 28-27). העורר, מצידו, הכחיש מעורבות כלשהי באיזו מן ההתרחשויות או האירועים המתוארים בכתב-האישום. לגרסתו, אותה מסר טרם שהחליט לשמור על זכות השתיקה, נסעו הוא ומסעד ביום האירוע בשעה 17:00 לתל ערד לבקר את משפחותיהם ובשעה 20:30 חזרו הוא ומסעד ללון במבנה הנמצא דרומית למושב עין הבשור והשייך לחבר המושב, ארנון ליפשיץ (מדובר במבנה שבו נהג מסעד ללון ברשותו של ארנון). העורר הכחיש, אפוא, כי ביום האירוע היה בעין הבשור או במתחם שבו אירע הירי (הודעת העורר מיום 15.11.2009, עמ' 2 שורות 17-15, עמ' 3 שורה 82; הודעתו מיום 17.11.2009, עמ' 2 שורות 25-12; וכן דו"ח "הולכה הפוכה" מיום 25.11.2009). הכחשה גורפת זו יש בה כדי לחזק את הראיות לכאורה נגדו, הקושרות אותו לשלבים השונים של האירועים המתוארים בכתב האישום, כמפורט לעיל. דברי העורר כי היה עם מסעד במהלך כל הערב, תחילה בביקור בתל-ערד ואחר כך כשהלכו לישון, אף אינה מתיישבת על פניה עם קיומן של שיחות טלפון ביניהם שאוכנו באזור, בעת שעל-פי גרסת העורר אמורים היו השניים להימצא יחדיו (ראו למשל הודעת העורר מיום 17.11.2009, עמ' 8-7 שורות 196-194). התנהלותו של העורר בעת העימות עם אסואין (במהלכו הסתפק באמירה כי אסואין משקר בלא שהטיח בו גרסה אחרת כלשהי) וכן התנהלותו בעת העימות עם מסעד (במהלכו בחר לשתוק למרות שלטענתו מסעד מנסה "להפיל" עליו את התיק), פועלות אף הן לחובתו ויש בהן כדי לחזק בשלב זה את תשתית הראיות לכאורה הקיימת נגדו.

6. לכל אלה יש להוסיף את העובדה שבידיו ובשערו של העורר נמצאו לכאורה שרידי ירי (ראו חוות דעת מומחה מיום 3.1.2010). העורר טען אומנם כי ביום האירוע ירה ברובה הציד של ארנון על מנת להבריח יונים (הודעה מיום 17.11.2009, עמ' 8 שורות 225-219; וכן הודעה מיום 18.11.2009, עמ' 3 שורה 39), אך מחוות דעת המומחה עולה כי הרכב היסודות הכימיים של החלקיקים שנמצאו אצל העורר ומסעד מתאימים ברובם להרכב שרידי הירי של תחמושת דוגמת התרמילים שנמצאו בזירת האירוע. במאמר מוסגר יצוין כי במהלך הדיון בערר הסתבר שחוות הדעת הנ"ל לא נמסרה לבא-כוח העורר במהלך הדיונים שהתקיימו בבית משפט קמא וזאת אף שעל פי התאריך הנקוב בה נערכה חוות הדעת טרם הדיון וההחלטה המשלימה מיום 19.1.2010. משנתברר כי חוות דעת זו מובאת לידיעת העורר לראשונה במהלך הדיון בערר, נתבקשה המשיבה למסור בעניין זה הודעה מבהירה ובהודעתה מיום 18.4.2010 נמסר בהתאם כי מדובר בתקלה שאירעה משום שהתיק טופל בשלבים שונים על-ידי פרקליטות שונות וכי תשומת ליבו של פרקליט המחוז הופנתה לתקלה זו על מנת שיבחן דרכים למניעת תקלות דומות בעתיד. ככל שהדבר נוגע למעצר, לא ראיתי לייחס משקל מכריע לתקלה זו שאירעה אצל המשיבה משום שלכאורה אין בחוות הדעת האמורה כדי לסייע להגנתו של העורר ולכל היותר ניתן לומר כי הממצאים אינם נחרצים דיים ואינם פועלים לחובתו (ראו סעיף 6 לחוות הדעת). כמו כן לא ראיתי מקום לייחס משקל מכריע בשלב המעצר לסתירות מסוימות העולות לכאורה מהודעותיהם של מסעד ואסואין, כטענת העורר. כבר נפסק לא אחת כי בשלב המעצר אין בית המשפט נדרש לשאלות של מהימנות עדים ולסתירות העולות מן העדויות שנגבו, וכל שעליו לבחון הוא את הפוטנציאל ההוכחתי הקיים בראיות לכאורה (ראו למשל: בש"פ 8433/09 אבו בכר נ' מדינת ישראל, פיסקה 7 (טרם פורסם, 10.11.2009; בש"פ 2099/10 אבו מעמר נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (טרם פורסם, 15.4.2010)). במקרה דנן מבססות הראיות לכאורה שעליהן עמדתי סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו, והטענות שהעלה באשר למהימנות הודעותיהם של מסעד ואסואין מקומן להתברר בהליך העיקרי ומכל מקום אין בהן בשלב זה כדי לכרסם בראיות לכאורה במידה המצדיקה את שחרורו.

אשר לסוגיית חלופת המעצר. אכן, עברו של העורר נקי ועובדה זו כמו גם גילו הצעיר (כבן עשרים וחמש שנים) פועלים לזכותו. יחד עם זאת, נוכח התסקיר המסויג ביותר של שירות המבחן שהתקשה לגבש המלצה חיובית בעניינו אף שמצא כי המפקחים שהוצעו מתאימים לתפקיד, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא שסבר כי בנסיבות אלה אין לאפשר חלופת מעצר.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, הערר נדחה.

ניתנה היום, ה' אייר, תש"ע (19.4.2010).