ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פלוני נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט י' דנציגר

העורר:

פלוני


נ ג ד


המשיבה:

מדינת ישראל


ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 8.2.2010 ומיום 3.3.2010 במ"ת 13277-01-10 שניתנו על ידי כבוד השופטת ט' חימוביץ


בשם העורר: עו"ד ש' דיוויס

בשם המשיבה: עו"ד ס' רוסו

תאריך הישיבה: ‏ד' באייר התש"ע (18.4.2010)

החלטה

ערר על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ט' חימוביץ) במ"ת 13277-01-10 מיום 8.2.2010 ומיום 3.3.2010 במסגרתן הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

כתב האישום

1. העורר והמתלוננת נשואים זה לזו מחודש מאי 2007 ובמועדים הרלוונטיים לכתב האישום התגוררו יחדיו, עם בתה הקטינה של המתלוננת (להלן: הקטינה) ועם בתם המשותפת (להלן: התינוקת). לפי האישום הראשון, במהלך חודש אוקטובר 2009 או בסמוך לכך הודיעה המתלוננת לעורר כי בכוונתה להיפרד ממנו. העורר עזב את הדירה המשותפת והמתלוננת קיבלה משמורת זמנית על התינוקת. החל ממועד זה ועד ליום מעצרו החל העורר לבלוש אחר המתלוננת בכך שעקב אחריה ברחוב ועמד מחוץ לביתה כשהוא מתצפת לעברו. המתלוננת הבחינה בעורר, במועדים שונים, ממתין לה מחוץ למקומות בהם שהתה, צועד אחריה ברחוב ומתבונן אל עבר חדר השינה שלה דרך התריס, אותו שבר בכדי לעשות כן. משכך, ביקשה המתלוננת מהעורר שלא יצור עמה קשר והודיעה לו כי אם יעשה כן, תפנה למשטרה. בתגובה הניע העורר את המתלוננת מלמסור תלונה למשטרה באומרו שלא תעז להתלונן נגדו. במספר מועדים שונים אף איים העורר על המתלוננת, אמר לה כי הוא יתנקם בה וקילל אותה ובאחד המקרים, המתין למתלוננת ליד סניף קופת חולים, ומשהבחין בה ובתינוקת שהיתה עמה, ניסה לקחת את התינוקת מן העגלה. בתגובה ביקשה ממנו המתלוננת שיניח לה. בנוסף, במהלך שנת 2009 עת השניים התגוררו יחד נהג העורר לעקוב אחר המתלוננת לכל מקום אליו ביקשה ללכת. בגין מעשים אלו הואשם העורר בעבירות של פגיעה בפרטיות (לפי סעיף 5 בצירוף סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות), הדחה בחקירה [לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)], איומים (לפי סעיף 192 לחוק העונשין) והיזק לרכוש במזיד (עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין).

לפי האישום השני, בחודש אוקטובר 2009 או בסמוך לכך, בעת שהמתלוננת והעורר התגוררו יחד, נכנס העורר לחדר השינה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת, אשר שכבה על המיטה. המתלוננת, שהופעתה ממעשיו של העורר, ביקשה ממנו שיפסיק ואמרה לו שהיא "לא רוצה". חרף התנגדותה של המתלוננת המשיך העורר להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה ובהמשך ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. בגין מעשים אלו הואשם העורר בעבירות של אינוס (לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין) וניסיון אינוס (לפי סעיף 345(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין).

לפי האישום השלישי, במועד בו התגורר העורר עם המתלוננת ועם הקטינה תקף העורר את הקטינה שלא כדין בכך שדחף אותה בחוזקה בחזה וגרם לה ליפול. הרקע לתקיפה היה כעסו של העורר על הקטינה, אשר לא סיימה יוגורט אותו אכלה. במועד נוסף תקף העורר את הקטינה שלא כדין עת הכה אותה על ידה, מכיוון שלא היה מרוצה מהאופן בו גזרה ניירות. בגין מעשיו אלו הואשם העורר בעבירה של תקיפת קטין בידי אחראי (לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין).

הליכים קודמים

2. בד בבד להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. במסגרת הדיון שנערך ביום 8.2.2010 טען בא כוחו של העורר כי ישנו כרסום בחומר הראיות. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטה בעניין זה תינתן במועד מאוחר יותר ויצא מנקודת הנחה כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו. משכך, בחן בית המשפט המחוזי את חלופת המעצר שהוצעה על ידי העורר והחליט לקבלה, זאת למרות שהחלופה הנ"ל נבחנה על ידי שירות המבחן, אולם נפסלה בסופו של דבר על ידו. בית המשפט המחוזי ציין כי:

"איני שותפה להערכת שירות המבחן כי מדובר בערבים שאינם מתאימים. העובדה שהערבים אינם מכירים את [העורר] היכרות מעמיקה וחלקם אף לא מכירים אותו כלל, אינה יכולה לשלול את כשירותם כערבים. יתכן אף שהעדר קשרים קודמים עם [העורר] אף יפעלו לטובת העניין, שכן לערבים אין מחויבות רגשית או אחרת כלפי [העורר] ולכן בנקל יודיעו למשטרה על כל הפרה של תנאי השחרור".

בית המשפט המחוזי עמד על כך שהעורר הינו אדם מבוגר, ללא עבר פלילי אשר זהו לו המעצר הראשון וקבע כי לעובדה זו יש השפעה מרתיעה על ניסיונות לבצע עבירה בעתיד. משכך הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של העורר תחת התנאים הבאים: מעצר בית מלא בביתם של זוג ערבים אשר נבחנו ונחקרו על ידי בית המשפט; איזוק אלקטרוני; על העורר נאסר ליצור קשר עם המתלוננת. להבטחת התנאים הנ"ל הורה בית המשפט על ערבות עצמית וצד ג' של כל אחד מהערבים בסך 10,000 ש"ח והפקדת ערבון כספי בסך 5,000 ש"ח.

3. ביום 3.3.2010 ובהמשך להחלטה זו, ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין טענתו של העורר לכרסום בחומר הראיות. במסגרת טענה זו גרס העורר כי המעשים המתוארים בסעיף 4 לאישום השני, לפיהם הוא ניסה לקחת את התינוקת מהעגלה, עת ראה אותה ואת המתלוננת ליד סניף קופת חולים, אינם מהווים עבירה פלילית שכן לדבריו אב שרואה את בתו ברחוב, רשאי להרימה מהעגלה. עוד טען העורר כי בכתב האישום ישנו ניסיון לתאר אותו כאדם אובססיבי, וזאת בניגוד לעובדות בשטח לפיהן כאשר ביקשה ממנו המתלוננת לעזוב את הבית, הוא עשה זאת מיד. בנוסף נטען כי ההטרדות המיוחסות לו בכתב האישום אינן כלל הטרדות, אלא מדובר בהתנהגות טבעית של אדם במצבו, אשר אשתו החלה לקיים קשר רומנטי עם אדם אחר. העורר טען עוד כי למתלוננת עבר פסיכיאטרי, כי היא נוטלת תרופות ושותה אלכוהול.

בית המשפט המחוזי קבע כי לא קיימת פגיעה בעוצמת הראיות באופן לו טוען העורר. נקבע כי אכן המתלוננת החלה לקיים קשר רומנטי עם אחר, אבל אין בכך בכדי להצדיק את תגובתו של העורר, כפי שזו עולה מכתב האישום. בית המשפט קבע כי מדובר בהתנהגות אובססיבית המקימה מסוכנות ולפיכך גם עילת מעצר והותיר את תנאי השחרור כפי שנקבעו על ידו בהחלטתו מיום 8.2.2010.

4. ביום 15.3.2010 הגיש העורר לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטותיו מיום 8.2.2010 ומיום 3.3.2010. במסגרת הבקשה חזר העורר על טענתו לפיה לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו וכי אין עילת מעצר המחייבת את הישארותו במעצר בית מלא. בנוסף ביקש העורר מבית המשפט לאפשר לו לצאת ממעצר הבית לטיפולים רפואיים; לפגישות עם בתו התינוקת ועם באי כוחו; ולהתאווררות במושב בו הוא שוהה, ללא ליווי ערב.

ביום 14.4.2010 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי אשר קבע כי החלק הראשון של טענותיו הינו למעשה ערר על ההחלטה מיום 3.3.2010 ולפיכך על ערכאת הערעור לדון בו. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי ישקול בחיוב להיענות לבקשתו של העורר ולאפשר לו להיפגש עם בתו התינוקת וכי לצורך כך יוכל העורר לצאת ממעצר הבית בליווי ערב. באשר לשאר בקשותיו של העורר נקבע כי לא חלף די זמן מאז החלטת השחרור וכי אין מקום לערוך את השינויים המבוקשים בתנאי השחרור.

טענות העורר

5. העורר - באמצעות בא-כוחו, עו"ד שאול דיוויס – טוען כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר קבע כי קיימות ראיות המצדיקות את המשך שהייתו במעצר בית. לטענתו, כתב האישום שהוגש נגדו "רצוף טעויות משפטיות ועובדתיות", ובנוסף נטען על ידו כי תרגום תמלול חקירתו מאנגלית לעברית "סובל מעריכה ומהשמטות".

באשר לאישום הראשון טוען העורר כי זה אינו מגלה עבירה פלילית ולמצער לא עבירה המהווה עילת מעצר. לטענתו, במצב שנוצר כאשר הוא עזב את ביתו נוכח דרישת המתלוננת, אך טבעי שהוא ירצה לראות את בתו התינוקת ובנסיבות אלה אין לומר כי המפגשים בינו לבין המתלוננת היוו בילוש או מעקב המנוגדים לחוק הגנת הפרטיות. עוד טוען העורר כי התיאור בכתב האישום לפיו הוא ניסה לקחת את בתו התינוקת בעגלה, אינו מהווה עבירה שכן המדובר באב שמרים את בתו מהעגלה. לטענת עורר התנהגויותיו אינן מהוות התנהגויות אובססיביות, וניתן ללמוד על כך מהעובדה שהוא עזב את הבית מיד כשהתבקש על ידי המתלוננת לעשות כן.

באשר לאישום השני טען העורר כי מתלונתה של המתלוננת במשטרה עולה כי היא אמרה במפורש "אני לא אמרתי לו כלום", דבר המנוגד לעובדותיו של כתב האישום, ולמעשה פוגם ביסוד "העדר ההסכמה". בנוסף טוען העורר כי התלונה באשר למעשים המתוארים בכתב האישום הוגשה כ-11 שבועות לאחר שקרו המעשים הנטענים, ולפיכך מדובר בתלונה כבושה מבלי שניתן לכך כל הסבר.

באשר לאישום השלישי טוען העורר כי אישום זה אינו מגובה בראיות, שכן לפי דבריו חוקרת הילדים לא היתה מוסמכת לחקור את הקטינה ועדותה מהווה לכן עדות שמועה. עוד נטען כי גם לפי דבריה של הקטינה מדובר במקרים יחידים בלבד.

לסיום טען העורר כי המתלוננת אינה יציבה בנפשה, כי היא נוטלת תרופות וכי אירעו מספר מקרים בהם היא הגיעה לתחנת המשטרה כשהיא שיכורה וצעקה על השוטרים.

תגובת המשיבה

6. המשיבה – באמצעות באת-כוחה, עו"ד סיון רוסו – טענה כי המעשים המיוחסים לעורר במסגרת כתב האישום חושפים את התנהלותו האובססיבית כלפי המתלוננת ומקימים עילת מעצר כנגדו. לטענת המשיבה חומר הראיות מגולל סיפור ארוך של התנהגות אובססיבית מצד העורר, אשר מגובה, בין היתר, בהודעה של עובדת סוציאלית למשטרה וביומן אירועים מפורט לפרטי פרטים אשר נכתב על ידי העורר, ושנמסר על ידו למשטרה, המתעד את כל הפגישות, הטלפונים וההודעות בינו לבין המתלוננת. באשר להודעתה של העובדת הסוציאלית, מדובר בהודעה שניתנה בעקבות שיחה של חברתה של המתלוננת עם אותה עובדת סוציאלית. החברה שוחחה עם המתלוננת, אשר סיפרה לה על מעשיו של העורר, ומיד לאחר השיחה יצרה החברה קשר עם העובדת הסוציאלית. בעקבות השיחה נפגשה העובדת הסוציאלית עם המתלוננת ובהודעתה במשטרה מתארת העובדת הסוציאלית את המתלוננת כמי שנראתה מאוד מפוחדת.

לטענת המשיבה שחרורו של העורר למעצר בית בתוספת תנאים מגבילים נוספים, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מהווה את האיזון הנכון בין המעשים המיוחסים לו וחומרתם לבין הרצון להפחית את הפגיעה בחירותו של נאשם במידת האפשר, ולפיכך אין להתערב בהחלטה זו.

דיון והכרעה

7. לפי סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, על בית המשפט לבחון, טרם החלטתו על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, האם קיים פוטנציאל ראייתי סביר להרשעתו במעשים המיוחסים לו [ראו, בין היתר: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2)133; בש"פ 2639/10 פחימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.2010)].

בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו מיום 3.3.2010 כי קיימות ראיות לכאורה למעורבותו של העורר במעשים המיוחסים לו במסגרת כתב האישום וקביעה זו מקובלת עליי. יתרה מכך, טענותיו של העורר כלפי חומר הראיות נוגעות בעיקר למשקל שיש לייחס לו, לדוגמא, טענתו בדבר עדותה של חוקרת הילדים בנוגע לאישום השלישי או טענתו, שעלתה בדיון שנערך לפניי, לפיה היומן בו מתועדות בפירוט ההתקשרויות בינו לבין המתלוננת למעשה מבסס את טענותיו שלו, ולא את טענות המשיבה כלפיו. מקומן של טענות אלה הינו במסגרת ההליך העיקרי, שכן בית המשפט אינו נזקק לטענות בדבר דיות הראיות ומשקלן בשלב המעצר עד תום ההליכים [ ראו: בש"פ 7175/09 אלגבור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.9.2009); בש"פ 8165/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2009) ].

נוכח זאת אין מנוס מלקבוע כי קיימת עילת מעצר כנגד העורר. כבר ציינתי בעבר כי התנהגות אובססיבית של נאשם כלפי מתלוננת מקימה כנגדו עילת מעצר בדמות מסוכנות, "כאשר המסוכנות הינה בעיקר מסוכנות קונקרטית כנגד המתלוננת" [בש"פ 6618/08 מדינת ישראל נ' פרץ (לא פורסם, 25.7.2008)]. סבורני כי קביעה זו נכונה גם בענייננו, לפחות לעת עתה ובהסתמך על חומר הראיות והמעשים המיוחסים לעורר.

8. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי פעל על פי מצוות המחוקק ובחן את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר [ראו: בש"פ 8249/09 מדינת ישראל נ' אבו עסא (לא פורסם, 16.10.2009) ]. כפי שטענה המשיבה לפניי, גם אני סבור כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לשחרר את העורר למעצר בית תחת תנאים מגבילים משקפת את האיזון הראוי בנסיבות המקרה דנן. כמו כן יש לציין את קביעתו של בית המשפט המחוזי במסגרת החלטתו מיום 3.3.2010:

"ככל שיחלוף הזמן ו[העורר] לא יפר את תנאי השיחרור, יהיה בכך כדי ללמד על צמצום המסוכנות אשר נובעת בעיקרה מההטרדות המאיימות, שכן אז ניתן יהיה להניח כי ככל שסבל [העורר] מכפייתיות כלשהי בנוגע למתלוננת, הרי שזו צומצמה או חלפה, ועל כן יהיה מקום בהקשר זה לעדכן את תנאי השחרור".

בית המשפט חזר על קביעתו זו במסגרת החלטתו בבקשה לעיון חוזר שהוגשה על ידי העורר, אולם ציין כי לא חלף די זמן מאז ההחלטה לשחרר את העורר למעצר בית.

מכאן, ברי כי בית המשפט המחוזי התחשב במסגרת החלטתו בטענותיו של העורר לגבי חומר הראיות, במסכת הראיות שהונחה לפניו על ידי המשיבה ובנסיבותיו האישיות של העורר – גילו המבוגר והעובדה שהוא נעדר כל עבר פלילי – ומכאן שאין מקום, נכון לעת הזו, להתערב בה. למותר לציין כי לעורר עומדת האפשרות, בבוא העת, להגיש לבית המשפט המחוזי בקשה להקלה בתנאי שחרורו ומשוכנע אני כי בקשה זו תיבחן בכובד ראש על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד.

9. בכפוף לדברים אלו, הערר נדחה.

ניתנה היום, ד' באייר התש"ע (18.4.2010).