ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אולג חזנוב נגד מדינת ישראל :

בפני:

כבוד השופט י' דנציגר

העורר:

אולג חזנוב


נ ג ד


המשיבה:

מדינת ישראל


ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 7.4.10 במ"ת 23899-03-10 שניתנה על ידי כבוד השופטת ט' חימוביץ


תאריך הישיבה: א' באייר תש"ע (15.4.2010)

בשם העורר: עו"ד ק' סודרי

בשם המשיבה: עו"ד א' קדוש

החלטה

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ט' חימוביץ) במ"ת 23899-03-10 מיום 7.4.2010, להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

העובדות על פי כתב האישום

1. נגד העורר ושניים אחרים הוגש כתב אישום במסגרתו יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לפשע [לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)]; הריגה (לפי סעיף 298 לחוק העונשין); חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין) והחזקת סכין (לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין).

2. על פי המתואר בכתב האישום, בחודש נובמבר 2009 פרץ ויכוח בין העורר לבין חאלד חג'אזי (להלן: חאלד), עימו הייתה לו היכרות מוקדמת. לאחר הויכוח האמור התקשר העורר לחאלד ואמר לו להגיע לפארק בשכונת "נווה זאב" בבאר-שבע. חאלד הגיע אל הפארק מלווה באחיו סאמר חג'אזי (להלן: סאמר) ושם פגשו בעורר, אשר שלף סכין ואיים לדקור את חאלד. אנשים שנכחו במקום הפרידו בין העורר לבין חאלד, ובכך הסתיים האירוע באותה עת.

ביום 17.2.2010 בשעות הערב ישבו סאמר וחאלד יחד עם חבריהם, ביניהם האחים מחמוד ורביע ג'ארושי (להלן: מחמוד ורביע) ומשה יעקבוב (להלן: משה), על גבי חומה בשכונת "נווה זאב" בבאר-שבע. העורר הגיע למקום ברכבו ביחד עם חברתו. העורר יצא מן הרכב, הסתכל לעבר סאמר, חאלד, מחמוד ורביע וירק על הרצפה ואז ניגש לשוחח עם חברו משה. מחמוד, סאמר, חאלד ורביע התקרבו אל העורר ובין הצדדים התפתח עימות (להלן: העימות), במהלכו משך מחמוד בחולצתו של העורר. לאחר מכן נכנס העורר לרכבו ועזב את המקום. לאחר מספר דקות התקשר העורר למשה וביקש לשוחח עם חאלד. משה מסר את הטלפון לחאלד והעורר אמר לחאלד: "שלושה מתנפלים על אחד?". חאלד השיב לעורר כי הם לא התנפלו עליו ושהם רק הסבירו לו ש"יעשה כבוד". העורר אמר לחאלד להגיע ל"קאנטרי" כדי "לסגור את הסיפור". לאחר מכן אמר העורר לחאלד להגיע אל מאחורי הבניין בקרבת המקום בו ישבו. בשלב כלשהו לאחר העימות קשר העורר קשר עם אחרים (להלן: הקושרים) לתקוף את חאלד, סאמר וחבריהם.

העורר חזר למקום בו ישבו חאלד, סאמר, מחמוד ורביע (להלן: המתלוננים) וביקש לדבר עם מחמוד מאחורי הבניין. מחמוד התלווה אל העורר וסאמר, חאלד ורביע אשר חששו, הלכו אחריהם אל השטח שמאחורי הבניין. שם, בהתאם לקשר האמור, המתינו להם כעשרה אנשים כשהם חמושים בסכינים, דוקרנים, אלת בייסבול ובקבוקי זכוכית. העורר החל לקרוא לחבריו הקושרים קריאות במטרה להלהיט את הרוחות, לקח בידיו אלת בייסבול והכה את מחמוד ברגליו. חאלד התקרב אל העורר והצליח לחלץ את האלה מידיו. אז הותקף חאלד על ידי קבוצה מהקושרים, כשאחד מהם דקר אותו באמצעות סכין בגבו. לאחר שחאלד נפל על צידו דקר אותו העורר בזרועו באמצעות סכין וקושרים נוספים דקרו אותו דקירה אחת בחזה ודקירה נוספת במותן. לאחר מכן זרק העורר על חזהו של חאלד הפצוע אבן רצפה משתלבת והפילו ארצה. בד בבד עם מעשים אלו תקפו חלק מן הקושרים גם את סאמר, מוחמד ורביע. רק לאחר ששכנים בבניינים הסמוכים ואנשים אחרים צעקו שיזמינו משטרה הפסיקו העורר והקושרים את התקיפה ונמלטו מן המקום.

כתוצאה ממעשי העורר והקושרים נפצע סאמר פצעי דקירה שונים, שאחד מהם גרם למותו. חאלד נפצע ואושפז בבית החולים, שם הוכנס נקז לחזהו.

הליכים קודמים

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בדיון שהתקיים ביום 7.4.2010 לא חלק העורר על קיומן של ראיות לכאורה בכל הנוגע למעשים המיוחסים לו ישירות, דהיינו, לתקיפתם של חאלד ומחמוד, אך חלק על כך שלעורר קמה אחריות שילוחית להריגתו של סאמר או לידיעה כי אחרים יגיעו למקום עם סכינים. בית המשפט המחוזי לא קיבל את טענתו זו של העורר וקבע כי המספר הרב של החברים שהוזמנו על ידי העורר, מול מספרם של המתלוננים, מרמז על כוונת העורר. בנוסף, נקבע כי מן הראיות עולה כי החברים שהוזמנו היו מצויידים בכלי נשק מגוונים ואף העורר עצמו היה חמוש בסכין, כך שאין לטעון כי העורר לא ידע כי החברים שהזמין לא הגיעו על מנת לנהל שיחה או שלא ידע כי באו חמושים. דהיינו, גם אם לא נקשר קשר להרוג את מי מהמתלוננים, עדיין הראיות מצביעות על כך שנקשר קשר לחבול במתלוננים וכי החבלות שחבל העורר בסאמר המנוח היו במסגרת הקשר. בית המשפט המחוזי קבע כי בכל מקרה קמה ביחס לעורר עילת מעצר לנוכח החבלה באמצעות סכין.

בהמשך להחלטתו של בית המשפט המחוזי כי קמה ביחס לעורר עילת מעצר, עתר בא כוחו של העורר להפנות את העורר לשירות המבחן לצורך בחינת חלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קבע כי העורר הינו אדם שמסוכנותו גבוהה ונובעת הן מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום (לגביהם נקבע כי קיימות ראיות לכאורה) והן מעברו הפלילי. בית המשפט המחוזי הדגיש כי מסוכנותו של העורר אינה נובעת רק מהתקיפה באמצעות סכין אלא גם מגיוסם של יתר בני החבורה וזימונם למטרת ביצוע התקיפה החבלנית, אשר תוצאותיה היו קטלניות. בית המשפט המחוזי ציין כי אין מדובר באדם שנקלע לקטטה והגיב בצורה אלימה או קטלנית אלא באדם שיזם את כל האירוע, ובכך מוגברת מסוכנותו. בנסיבות העניין ועל רקע עברו הפלילי העשיר של העורר, על אף גילו הצעיר, סבר בית המשפט המחוזי כי לא יהיה בחלופה כדי לאיין את מסוכנותו ועל כן לא מצא טעם להפנותו לשירות המבחן והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.


טענות העורר

4. העורר – באמצעות בא כוחו, עו"ד קובי סודרי – טוען כי שגה בית המשפט קמא בהסיקו כי קשירת הקשר מצד העורר הייתה לחבול בכל המתלוננים וכי בפועל ניתן להסיק מן הראיות לכאורה כי קשירת הקשר הייתה לחבול במחמוד ובחאלד בלבד, ולא בסאמר המנוח. בא כוחו של העורר טען בדיון שנערך בפניי כי הדבר אף נלמד מכך שהעורר ביקש לדבר עם מחמוד לבדו ואילו חאלד, סאמר ורביע הצטרפו אליו מיוזמתם. בנסיבות אלה, טען בא כוח העורר, לא ניתן להסיק אפילו כי היה על העורר לצפות את אפשרות התרחשותם של האירועים אשר הובילו למותו של סאמר.

העורר טוען עוד כי שגיאתו העיקרית של בית המשפט קמא נמצאה בקביעתו כאילו החבלות שחבל העורר במנוח היו במסגרת הקשר, בעוד שאין שום טענה כזו בכתב האישום וגם אין שום ראיה המלמדת על כך. לטענת העורר, כתב האישום מייחס לו חבלות רק במחמוד ובחאלד ולא בסאמר ובכך גם ניתן למצוא חיזוק נוסף לכוונותיו המוקדמות לכאורה של העורר, לחבול בהם ורק בהם.

העורר אינו מכחיש כי לחובתו עומדת העובדה שהוא "ליווה עצמו" בחבורת אנשים שהגיעו להתעמת עם חאלד ועם מחמוד. אך לטענתו, מהראיות לכאורה עלה הרושם כי היה מדובר בגיוס "ספונטאני" אשר התבצע "בלהט הרגע" ללא תכנון או ארגון ואשר נועד לגבות את העורר בעימות שלו עם חאלד ומוחמד, הא ותו לא. העורר טוען כי מכתב האישום עולה שמעורבותו של סאמר המנוח הייתה ב"קטטת משנה" שהתפתחה בצד הקטטה שבה היה מעורב העורר ובזירת "משנה", כאשר העורר לא נטל בה חלק בשום שלב.

על אף האמור, העורר אינו חולק על כך שאפילו תתקבל עמדתו ביחס לחלקו המצומצם באירוע, עדיין קמה נגדו עילת מעצר ואף ניתן למצוא לה חיזוק בעברו הפלילי. אלא שלטענת העורר, בין אם תתקבל עמדתו ביחס לחלקו באירוע האמור ובין אם יוותרו קביעותיו של בית המשפט המחוזי בקשר לכך בעינן, עדיין אין במכלול נסיבות המעשה והעושה שלו כדי לשלול את האפשרות לבחון חלופת מעצר בעניינו, כפי שהדבר מתחייב מהוראות החוק וההלכה הפסוקה. בכלל זה, מפנה בא כוח העורר להחלטות בית משפט זה בבש"פ 5431/04 בדראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.6.2004) ובבש"פ 5353/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2007).


טענות המשיבה

5. המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד איילת קדוש – טוענת כי העורר אינו מצביע על סתירות בחומר הראיות לגופו אלא מתייחס רק לניסוחם של סעיפי כתב האישום. המשיבה טוענת כי מחומר הראיות עולה כי מדובר בקטטה שהחלה ביוזמתו של העורר וכי הניסיון להבחין בין המקום שבו נהרג סאמר לבין המקום בו נפגעו מוחמד וחאלד ולטעון ל"קטטת משנה" הינו ניסיון מלאכותי שאינו הולם את האירועים בשטח. לטענת המשיבה מדובר באירוע אחד שהחל כשחבט המשיב במוחמד באמצעות אלת בייסבול, אירוע שכלל לא היה מתרחש אלמלא העורר.

באת כוח המשיבה ציינה כי העורר הגיע לזירת האירוע כשהוא חמוש ומלווה ב-15 אנשים חמושים גם כן וכשהוא מודע ליחסי הכוחות בין הצדדים. נוכח זאת, טוענת המשיבה, לא יכול העורר לטעון כי לא יכול היה לצפות את התרחשות התוצאה הקטלנית. באת כוח המשיבה אף הדגישה כי ניסיונו של העורר לטעון כי לא ידע כי האחרים שליוו אותו היו חמושים אינו יכול לעמוד, נוכח העדויות בתיק, ובכלל זה עדותו של סרגיי נסימוב (אשר נאשם גם הוא בכתב האישום) ועדותו של משה יעקובוב מהן עולה כי העורר הגיע אל זירת האירוע והחל את הקטטה כשהוא מלווה באנשים חמושים. המשיבה טוענת כי עדותו של משה הינה עדות אובייקטיבית היות שמשה היה מיודד עם העורר ועל אף אי הנעימות שחש, העיד נגדו ובעימות שנערך ביניהם אף הפציר בעורר לקחת אחריות על מעשיו.

באת כוח המשיבה טענה כי לא היה מקום במקרה זה לבחון חלופת מעצר. לדבריה, המעשים המיוחסים לעורר מבססים עילת מסוכנות שכן קיימת בתיק תשתית ראייתית לכאורה גם לעניין עבירת ההריגה וזאת בנוסף לעבירת החבלה שהינה חמורה כשלעצמה. יתרה מכך, המשיבה טוענת כי גם אישיותו של העורר מלמדת על מסוכנותו ועל כך מעידים הן עברו הפלילי והן דבריו של משה לפיהם העורר ביקש מחאלד להיפגש עמו כאשר כוונותיו "לא היו טובות" וכי העורר הגיע לפגישה "לא כדי לדבר זה בטוח".

דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בהודעת הערר, שמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ועיינתי בחומר החקירה שהוגש לעיוני על ידי המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

7. ראשית, שוכנעתי כי במקרה זה אכן קיימות ראיות לכאורה אשר עשויות לבסס את הרשעתו של העורר בעבירת ההריגה אף על פי שכתב האישום, על פניו, אינו מייחס לעורר עצמו פגיעה פיסית ישירה בסאמר ועל אף שמהחלטת בית המשפט המחוזי לכאורה עולה אי בהירות מסויימת בסוגייה זו.

מן הראיות לכאורה עולה כי העורר הגיע לזירת האירוע כשהוא חמוש בסכין במטרה להתעמת עם מוחמד ועם חאלד. למטרה זו הוא אף גייס עשרה אנשים (לכל הפחות) אשר היו חמושים גם כן, חלקם בסכינים וחלקם באמצעים אחרים כגון בקבוקים ואלת בייסבול. העורר, אשר ראה לנכון להגיע מלווה בחבריו החמושים, יכול וצריך היה לצפות את האפשרות כי במקום תתרחש קטטה שבמהלכה עלול מי מהמעורבים להיפגע קשות ואף למצוא את מותו. העורר אף היה יכול וצריך לצפות שסאמר, חאלד ורביע יחושו לעזרתו של מוחמד לאחר שראו כי העורר הגיע במטרה להתעמת עם מוחמד כשהוא מלווה באנשים חמושים רבים. על כן, אין העורר יכול להיבנות מן הטענה כי כוונתו הראשונית לא הייתה לפגוע בסאמר אלא רק במוחמד ובחאלד.

הניסיון להבחין בין הקטטה שמהלכה חבל העורר במוחמד לבין "קטטת המשנה" שכתוצאה ממנה נהרג סאמר, אינו יכול להתקבל. בסעיף 9 לכתב האישום מצויין כי העורר "החל לקרוא לחבריו הקושרים קריאות במטרה להלהיט את הרוחות, לקח בידיו אלת בייסבול והכה את מחמוד ברגליו". הדבר מעיד על כך שהעורר "נתן את האות" לחבריו לפתוח בקטטה ואף אם סאמר לא נפגע פיסית על ידי העורר עצמו, הרי שהפגיעה בו אירעה לכאורה כהמשך ישיר לפעולותיו של העורר ועל כן אין לראות בה קטטה נפרדת שבה העורר לא לקח חלק.

8. כמו כן, שוכנעתי כי לא נפל פגם בקביעת בית המשפט קמא לפיה במקרה דנא קיימת עילת מעצר ולא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה.

בהתאם להוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), מקימה מסוכנות הנובעת מנאשם עילה למעצרו של הנאשם עד תום ההליכים נגדו. בבואו לבחון את שאלת מסוכנותו של נאשם, שוקל בית המשפט האם מעידות נסיבותיה של העבירה כי הנאשם עלול לחזור על המעשה או לעשות מעשה דומה והאם מעידה אישיותו של הנאשם (כפי שהיא מתגלה מתוך עברו ואורח חייו), על כך שהוא עלול לחזור על המעשה [ראו: בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 702 (1997); בש"פ 2602/10 כחלול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.4.2010)].

אני מקבל את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה נסיבות המעשים המיוחסים לעורר במסגרת כתב האישום מלמדות על מסוכנותו. מסוכנות זו אינה נובעת רק ממעשה התקיפה שביצע העורר בעצמו אלא גם מגיוסם של חבריו למטרת ביצוע התקיפה, שתוצאותיה היו קטלניות. גם אישיותו של העורר כפי שהיא באה לידי ביטוי מתוך עברו ואורח חייו מלמדת על כך שהוא עלול לשוב ולבצע מעשי אלימות אם ישוחרר לחלופת מעצר. מתוך המסמכים שהוגשו על ידי באת כוח המשיבה עולה כי לעורר עבר פלילי בלתי מבוטל, בייחוד לנוכח גילו הצעיר. כך, בין היתר, הורשע העורר בבית המשפט לנוער בעבירות של תקיפה סתם (לפי סעיף 379 לחוק העונשין) ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (לפי סעיף 380 לחוק העונשין).

9. בא כוח העורר טען כי מכוח הדין היה על בית המשפט קמא לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר. ואולם, בהקשר זה יובהר כי הוראת סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים מטילה על בית המשפט חובה לבחון את השאלה האם ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר, ולא בהכרח לבחון חלופת מעצר קונקרטית. מדובר, למעשה, בבדיקה דו שלבית: תחילה בוחן בית המשפט אם ניתן להשיג את מטרת המעצר על ידי הסרת המסוכנות (או עילת מעצר אחרת) באמצעות חלופת מעצר כלשהי. אם מגיע בית המשפט למסקנה חיובית באשר לשאלה זו, הרי שאז עליו לבחון חלופות מעצר קונקרטיות המוצעות לו ולהחליט באשר למידת התאמתן. אך אם מסקנתו של בית המשפט היא כי על דרך העיקרון, שום חלופה לא תוכל לאיין את המסוכנות הנובעת מן הנאשם (או עילה אחרת), אזי מתייתר הצורך לבחון חלופות קונקרטיות כגון מעצר בית בביתו של פלוני או אלמוני [ראו: בש"פ 9447/04 זבידאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.2004); בש"פ 1668/09 זבולנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.3.2009)].

במקרה זה, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי חלופת מעצר לא תוכל להפיג את המסוכנות הנשקפת מן העורר, בהיותה ברורה ומוכחת. בנסיבות אלה, לא חלה על בית המשפט המחוזי חובה לבחון חלופות מעצר קונקרטיות שייתכן שהיה בידי העורר להציע ועל כן לא קמה עילה להתערבות בית משפט זה בהחלטה.


10. לנוכח כל האמור לעיל, הערר נדחה.

ניתנה היום, ד' באייר תש"ע (18.4.2010).