ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ויקטור מישייב נגד מדינת ישראל :

בפני:  

כבוד השופט  י' דנציגר

העורר:

ויקטור מישייב


נ  ג  ד


המשיבה:

מדינת ישראל


ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז במ"ת 4066-10-09 שניתנה על ידי כבוד השופטת ק' רג'יניאנו ביום 28.3.2010

תאריך הישיבה:               ל' בניסן, התש"ע (14.4.2010)     

בשם העורר:                    עוה"ד א' חימי

בשם המשיבה:                 עוה"ד ד' פינקלשטיין

החלטה

    ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ק' רג'יניאנו) במ"ת 4066-10-09 מיום 28.3.2010 לפיה מעצרו של העורר יוארך עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות לפי כתב האישום

1. ביום 9.10.2009 הוגש כתב אישום כנגד העורר וארבעה-עשר נאשמים נוספים כתב האישום מכיל תשעה אישומים. במסגרת האישום השני בכתב האישום יוחסו לעורר העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע [לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)]; ניסיון לייבוא סם מסוכן [לפי סעיפים 13 ו-19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים)] יחד עם סעיפים 29(ב) ו-25 לחוק העונשין]; תקיפה בנסיבות מחמירות [לפי סעיף 382(א) בצירוף סעיף 379 וסעיף 29(ב) לחוק העונשין]; וסחיטה בכוח [לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין].

2. על פי הנטען באישום השני בכתב האישום, בתאריך כלשהו במהלך שנת 2008, העורר קשר, יחד עם נאשמים נוספים, עם ט' (להלן: עד המדינה), עם מישל בן סימון (להלן: מישל) ועם אנשים נוספים, קשר לייבא סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 108.2 ק"ג נטו מפנמה לישראל ולמדינות נוספות. זאת, תוך הסלקת הסם ברמקולים שיישלחו במכולה לישראל ולמדינות נוספות. במסגרת הקשר ולשם קידומו העורר ונאשמים נוספים השקיעו כספים לצורך ייבוא הסם וקבלת רווחים ממכירתו (להלן: המשקיעים).

    נטען כי בעקבות עיכוב שחל בייבוא הסם וכן בעקבות סכסוך על רקע חוב כספי קודם מעסקי סמים בין אחד הנאשמים לבין מישל, התפתח סכסוך בין הנאשמים לבין עד המדינה, במהלכו דרשו ממנו המשקיעים שיִפנה למישל ויסדיר את הבאת הסם בהקדם. נטען כי ביום 26.3.2009 הגיעו חלק מן הנאשמים (להלן: התוקפים) לביתו של עד המדינה בטבריה והורו לו לנסוע עימם לחוף התכלת בטבריה. בהגיעם לחוף הקיפו אותו התוקפים ואנשים נוספים מטעמם. נטען כי העורר ואחרים מטעמו הצטרפו אליהם וכי העורר החל חובט באגרופיו בפניו של עד המדינה. עוד נטען כי בעודם תוקפים אותו דרשו התוקפים, לרבות העורר, את החזרת השקעתם בייבוא הסם בו במקום. בעקבות כך, יצר עד המדינה קשר טלפוני עם אחד הנאשמים שלא נכח במקום וביקש ממנו להיחלץ לעזרתו, זה שוחח עם אחד הנאשמים שנכח במקום, ובעקבות התערבותו חדלו התוקפים מתקיפתו של עד המדינה. בעקבות זאת, ביום 1.4.2009 קבעו שניים מהנאשמים פגישה עם עד המדינה, עם כל המשקיעים (לרבות העורר) ואחרים מטעמם, בסמוך ליישוב מגדל, שמטרתה לפתור את הסכסוך ולהתעדכן במצב הדברים בנוגע לייבוא הסם. עד המדינה הגיע לפגישה יחד עם מספר נאשמים אחרים. במהלך הפגישה יצר עד המדינה קשר עם מישל, על מנת שיברר עם המשקיעים את פרטי הסכסוך. בסיום הפגישה הודיע עד המדינה כי יטוס למישל על מנת להשיב את כספי ההשקעה למשקיעים. בחודש יולי 2009 או בסמוך לכך, בהמשך לפגישה המתוארת לעיל, קיבל עד המדינה ממישל, באמצעות נאשם אחר, את כספו של אחד המשקיעים על מנת להשיב לו אותו. ההחזר בוצע באמצעות אחד מהנאשמים.

    ביום 8.8.2009 נתפס הסם בפנמה בפעילות משותפת של משטרת ישראל ומשטרת פנמה.

הבקשה למעצר עד תום ההליכים והחלטות בית המשפט המחוזי

3. העורר נעצר ביום 16.9.2009 ומעצרו הוארך מפעם לפעם. במקביל להגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה להורות על מעצרם של הנאשמים - ובכלל זה על מעצרו של העורר - עד לתום ההליכים המשפטים נגדם. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה כנגד הנאשמים וכי מסוכנותם של הנאשמים מחייבת את מעצרם עד תום ההליכים. כן נטען כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט אם ישוחררו הנאשמים ממעצרם.

4. בהחלטתו מיום 10.3.2010, ולאחר שעמד בפירוט רב על חומר הראיות, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות די ראיות המסבכות את העורר בעסקת הסמים, אולם עוצמתן אינה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים זאת בין היתר נוכח "חללים" בעדותו של עד המדינה. כן עמד בית המשפט המחוזי על עברו הפלילי של העורר, אך ציין כי אין בו כדי להכריע כאשר "מדובר בעוצמתן של ראיות". משכך, הורה בית המשפט המחוזי כי יינתן תסקיר של שירות המבחן באשר לחלופות מעצר אפשריות וחוות דעתו באשר לשאלה האם יש בהן כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

5. בתסקיר שירות המבחן מיום 24.3.2010, שנערך על בסיס פגישה עם העורר ופגישה עם המפקחים המוצעים - אמו, שני אחיו ואשתו - צויין כי העורר נשוי מזה חצי שנה; כי עבד קודם למעצרו בקיוסק השייך לאחיו; כי החל מגיל 16 היה מעורב בפלילים; כי יש לו 17 הרשעות בגין ביצוע עבירות רבות בתחומי הרכוש, אלימות ומרמה שבגינן ריצה עונשי מאסר בפועל, חלקם ממושכים; כי סיים לרצות את עונש המאסר האחרון בשנת 2005 וכי יש כנגדו שלושה תיקי מב"ד תלויים ועומדים, שניים מהם נפתחו לאחר שחרורו בשנת 2005. כן צויין כי העורר לא שיתף את שירות המבחן בקיומם של תיקים אלו. התרשמות שירות המבחן הייתה כי העורר עשה מאמצים "במישור התפקודי", אך עדיין המשיך לקיים קשרים חברתיים עם גורמים שוליים. כמו כן התרשם שירות המבחן כי העורר טרם גיבש לעצמו גבולות פנימיים ברורים אל מול מצבי סיכון למעורבות שולית ולמעורבות במצבי אלימות והעריך כי קיים סיכון להישנות התנהגות עבריינית מצידו.

    באשר למפקחים המוצעים, קבע שירות המבחן כי אלו מתייחסים באופן ביקורתי למצבו של העורר, מודעים לאורח החיים השולי שניהל ולסיכון בהידרדרות במצבו, מבינים את משמעות הפיקוח, ערכו חשיבה באשר ליכולתם להתארגן על מנת לשמש כמפקחים, וכי יש באפשרותם להוות גורם מציב גבול באופן שיפחית את הסיכון.

    נוכח זאת, שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בביתו בפיקוח המפקחים המוצעים. כמו כן הומלץ על צו פיקוח לתקופה של שישה חודשים.

6. ביום 28.3.2010, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. במסגרת החלטתו זו עמד בית המשפט המחוזי על האמור בתסקיר שירות המבחן ודחה את ההמלצות שבו, תוך שהוא קובע כי אין מדובר בתסקיר חיובי, נוכח הערכת שירות המבחן כי קיים סיכון להישנות התנהגות עבריינית מצידו של העורר, ותוך שהוא קובע כי ההמלצה לשחרור העורר לחלופת מעצר מבוססת על האמון מצד שירות המבחן במפקחים המוצעים ולא בעורר עצמו.

    בנוסף, עמד בית המשפט המחוזי על חומרת העבירות בהן נאשם העורר ועל המסוכנות הטמונה בביצוען. כן עמד בית המשפט המחוזי על כך כי עבירת הסחר בסם מסוכן מקימה עילת מעצר סטטוטורית, שרק במקרים חריגים ישוחררו הנאשמים בה לחלופת מעצר. עוד עמד בית המשפט המחוזי על עברו הפלילי של העורר, וציין כי המדובר ב"עבר מכביד" המצביע על אורח חיים עברייני. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי עברו הפלילי של העורר הוא שהקשה עליו לקבל את המלצות שירות המבחן.

7. מכאן הערר שלפניי.

 

טענות העורר

8. העורר - באמצעות בא כוחו, עוה"ד אבי חימי - טוען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר דחה את המלצות שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת מעצר, וזאת נוכח הכרסום בעוצמת הראיות כנגד העורר ונוכח המלצת שירות המבחן לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה.

    העורר עומד על ההמלצות בתסקיר שירות המבחן וטוען כי מדובר בתסקיר חיובי וכי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי אין מדובר בתסקיר חיובי ושנמנע מלקבל את ההמלצות בו.

     עוד טוען העורר כי נוכח קביעת בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 10.3.2010 לפיה עוצמת הראיות כנגד העורר אינה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים, נוכח המלצות שירות המבחן וכן נוכח מורכבות ההליך (בשל מספר הנאשמים הרב, האישומים הרבים והעדים הרבים) שתביא לניהול המשפט במשך שנתיים ואף שלוש שנים - אין מקום לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

    כן טוען העורר כי קיימת סתירה בין החלטות בית המשפט המחוזי. לטענת העורר, בעוד שהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.3.2010 התבססה על עברו הפלילי של העורר, הרי שבהחלטתו מיום 10.3.2010 ציין בית המשפט המחוזי כי אין בעבר זה כדי להכריע ככל שמדובר בעוצמתן של ראיות. עוד טוען העורר כי קיימת סתירה נוספת בין שתי החלטות אלה, שכן בהחלטה מיום 10.3.2010 "נקודת שיווי המשקל", כהגדרת העורר, הייתה על יכולתה של חלופת מעצר לאיין את מסוכנתו של העורר, בעוד שבהחלטה מיום 28.3.2010 "נקודת שיווי המשקל" הייתה בעורר עצמו.

9. נוכח השגות המשיבה באשר לקביעות בית המשפט המחוזי בנוגע לעוצמת הראיות לכאורה כנגד העורר, טוען העורר כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי עוצמת הראיות כנגד העורר פחותה וכי קביעה זו נעשתה לאחר בחינה מקיפה ומדוקדקת של חומר החקירה. בהקשר זה טוען העורר כי אין עדות ישירה לכך שלעורר היה חלק בעסקת הסמים וכי לכל היותר עולה מהודעות עד המדינה הסקת מסקנה לפיה העורר היה מעורב בעסקת הסם - שבה, בהיותה עדות סברה ולא עדות ישירה, אין כדי להביא להרשעתו של העורר.

10.     לבסוף עומד העורר על העובדה כי נאשמים אחרים הנאשמים במסגרת כתב האישום ובפרט במסגרת אותו האישום בו הוא נאשם, שוחררו לחלופות מעצר - חלקם בהסכמת המשיבה וחלקם על פי החלטת בית המשפט המחוזי.

טענות המשיבה

11.     המשיבה - באמצעות באת כוחה, עוה"ד דפנה פינקלשטיין - סומכת את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר. המשיבה טוענת כי עוצמתן של הראיות לכאורה נגד העורר, העבר הפלילי המכביד של העורר ותסקיר שירות המבחן מטים את הכף לחובתו של העורר ומחייבים את המסקנה כי יש לעצרו עד תום ההליכים.

    באשר לעוצמת הראיות לכאורה טוענת המשיבה כי הראיות כנגד העורר חזקות ביותר. במהלך הדיון שהתקיים לפניי באת כוח המשיבה עמדה על אותן הראיות הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו בכתב האישום עליהם, ובפרט על הודעות עד המדינה בהן סיפר העד מידיעתו האישית על שלושה מפגשים ישירים בינו לבין העורר שנגעו לעסקת הסם. בכל מקרה טוענת המשיבה כי הקשיים עליהם עמד בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 10.3.2010 נוגעים כולם לעבירה של קשירת קשר לייבוא סם מסוכן ולא לעבירות האלימות כלפי עד המדינה המיוחסות לעורר.

   

    המשיבה מוסיפה וטוענת כי תסקיר שירות המבחן, על אף ההמלצה שבסופו, אינו חיובי, וכי הוא מעיד גם מעיד על מסוכנות העורר ועל כך כי לא ניתן לתת בו אמון. המשיבה אף חולקת על "איכות" המפקחים המוצעים נוכח העובדה כי אלו לא ידעו כלל על תיקי המב"ד שנפתחו לעורר מאז שחרורו מהמאסר האחרון, עובדה המלמדת לשיטתה על כך כי המפקחים אינם מודעים לפרופיל המלא והאמיתי של העורר.

    באשר לטענת העורר לפיה יש ללמוד משחרורם של חלק מהנאשמים לחלופת מעצר על ענייננו שלו, טוענת המשיבה כי אין להקיש מעניינם של הנאשמים ששוחררו למעצר בית לעניינו של העורר. בהקשר זה טוענת המשיבה כי הנאשמים ששוחררו לחלופת מעצר שוחררו בשל נסיבות אישיות או כי הייתה הסכמה כי קיים קושי ראייתי בעניינם או שבית המשפט המחוזי קבע כי קיים קושי שכזה. כן עמדה המשיבה על כך כי מרביתם של הנאשמים נעצרו עד תום ההליכים בהסכמתם.

   

דיון והכרעה

12.     לאחר שעיינתי בהודעת הערר על צרופותיה ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

13.     בהחלטתו מיום 10.3.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לעורר, אף אם עוצמתן פחותה. איני מוצא מקום להידרש לטענות המשיבה בנוגע לקביעה זו של בית המשפט המחוזי משבחרה המשיבה שלא לערור על החלטה זו. 

נוכח קיומן של ראיות לכאורה ביחס לעורר, אף אם עוצמתן פחותה, הרי שבהתאם לסעיף 21(א)(1)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) קמה עילת מעצר סטטוטורית ביחס לעורר. למרות קיומה של עילת מעצר סטטוטורית סבר בית המשפט המחוזי כי יש מקום לבחון את שחרור העורר לחלופת מעצר, וזאת, בין היתר, נוכח עוצמת הראיות לכאורה כנגד העורר ובהתאם לסעיף 21(ב) לחוק המעצרים. ברם, אין בעצם ההוראה על מתן תסקיר מבחן כדי להפחית מן ההלכה לפיה שחרורו של נאשם בעבירות של סחר בסמים לחלופת מעצר ייעשה במקרים חריגים בלבד [ראו: בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'מאל, פ"ד מט(3)164 (1995) (להלן: עניין ג'מאל)].

14.     כאמור, העורר משיג לפניי על קביעות בית המשפט המחוזי באשר לטיבו של תסקיר שירות המבחן ולאפשרות איון מסוכנות העורר באמצעות חלופת מעצר. לאחר עיון בתסקיר שירות המבחן ובגיליון הפלילי של העורר אינו רואה מקום לקבל את טענותיו אלה.

נקודת המוצא לבחינת שחרורו של העורר לחלופת מעצר היא כי עליו להראות טעמים של ממש שילמדו על היותו חריג לכלל שנקבע בעניין ג'מאל. שילובם של הטעמים המצטברים הבאים הביא אותי לכלל מסקנה כי נשקפת מסוכנות מן העורר וכי קשה ליתן בו אמון כי יעמוד בתנאי שחרור לחלופת מעצר.

ראשית, לעורר עבר פלילי עשיר ובצדק קבע בית המשפט המחוזי כי עבר זה מצביע על אורח חיים עברייני אותו מקיים העורר מאז היותו נער. לעורר שני רישומים פלילים ללא הרשעה וחמש-עשרה הרשעות קודמות בעשרות תיקים בעבירות אלימות ורכוש, וכן בעבירות של שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה. העורר ריצה מספר עונשי מאסר בפועל לתקופות בלתי מבוטלות. עברו זה של העורר מלמד שאין כל חריג בענייננו המחייב סטייה מהכלל שנקבע בעניין ג'מאל [ראו: עניין ג'מאל, עמ' 170; בש"פ 6524/09 דואני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2009, פסקה 6 להחלטת השופטת ע' ארבל והאסמכתאות הנזכרות שם] ומלמד על מסוכנתו [ראו למשל: בש"פ 7075/09 מדינת ישראל נ' הרוש (לא פורסם, 26.10.2009), פסקה 8 להחלטת השופט ח' מלצר; בש"פ 3479/08 מרדכי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.2008), פסקה 8 להחלטתה של השופטת א' חיות].

שנית, על התמדתו של העורר באורח החיים העברייני ניתן ללמוד מעבירות האלימות המיוחסות לו כלפי עד המדינה, שלגביהן מקובלת עלי טענת המדינה כי המדובר בראיות מבוססות לכאורה.

 זאת ועוד: אמנם תסקיר שירות המבחן נחתם בהמלצה לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת, אך קביעת שירות המבחן לגבי העורר לפיה קיים סיכון להישנות התנהגות עבריינית מצידו של העורר והתרשמותו כי העורר מוסיף לקיים קשרים עם גורמים שוליים וכי הוא טרם גיבש לעצמו גבולות פנימיים ברורים אל מול מצבי סיכון למעורבות שולית ולמעורבות מצבי אלימות, מלמדות כי מן העורר נשקפת מסוכנות וכי אין עניינו של העורר אחד מאותם המקרים החריגים בהם יתיר בית המשפט את שחרורו של נאשם בעבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים.

אוסיף כי שתיקת העורר במהלך חקירתו מחזקת את המסקנה בדבר מסוכנתו [ראו: בש"פ 8638/96 קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5)200, 207 (1996)].

   

15.     באשר לשחרור חלק מן הנאשמים האחרים לחלופות מעצר, הרי ששחרור נאשם לחלופת מעצר ייעשה תוך בחינת העניין על פי נסיבותיו הפרטניות [ראו למשל: בש"פ 10443/09 זהבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.2010), פסקה 4 להחלטתו של השופט נ' הנדל; בש"פ 8136/09 שניידרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2009), פסקה 7 להחלטתי]. מתוך שנים העשר הנאשמים יחד עם העורר במסגרת האישום השני שישה נאשמים עצורים עד תום ההליכים בהסכמתם ושני נאשמים נוספים עצורים עד תום ההליכים על פי החלטת בית המשפט המחוזי. באשר לשלושת הנאשמים ששוחררו למעצר בית, הרי שענייננו של העורר נבדל מנסיבות עניינם של כל אחד מאותם הנאשמים נוכח השילוב בין עברו הפלילי המכביד, לבין חלקו בפרשה (בפרט החלק המיוחס לו בעבירת האלימות כנגד עד המדינה) וכן נוכח קביעות שירות המבחן בנוגע לסיכון להישנות התנהגות עבריינית מצידו.

16.     נתתי את דעתי לכך שצפוי כי ההליך המשפטי בעניין זה יתברר במשך זמן רב. ברם, בשלב זה, בו ההליך מצוי בראשית ראשיתו, אני סבור כי איזון ראוי בין זכות העורר לחירות כל עוד לא הורשע לבין האינטרס של הבטחת שלום הציבור וניהול הליך תקין מחייב את מעצרו. יש להניח כי בעתיד תבחן השאלה האם חלוף הזמן יש בו כדי לשנות את נקודת האיזון [ראו: בש"פ 711/10 מדינת ישראל נ' חייבטוב (לא פורסם, 7.3.2010), פסקה 7 להחלטתו של השופט י' עמית והאסמכתאות הנזכרות שם], ואולם, כאמור, כאשר ההליך מצוי בתחילתו איני סבור כי יש בטענה לגבי משכו הצפוי כדי להצדיק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

17.     כאמור, בנסיבות המקרה שלפניי - נוכח חומרת העבירות בהן נאשם העורר, נוכח עברו הפלילי המכביד ונוכח קביעות שירות המבחן לגבי הסיכון הנשקף ממנו - איני מוצא מקום להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

18.     סיכומו של דבר: הערר נדחה.

     ניתנה היום, ‏ד' אייר תש"ע (18.4.2010).