ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין .המוסד לביטוח לאומי - ויצמן נ :


בית הדין הארצי לעבודה

עבל000647/09

בעניין:

המוסד לביטוח לאומי

המערער בעבל 647/09

המשיב בעבל 101/10

אמיל קמר

אודית קמר

המשיבים בעבל 647/09

המערערים בעבל 101/10

בפני: השופט יגאל פליטמן, השופט שמואל צור, השופט אילן איטח

נציג עובדים מר ראובן רבינוביץ, נציג מעבידים מר ישראל בן יהודה

בשם המערער – עו"ד קרת

בשם המשיבים – עו"ד יצחק הראל, ועו"ד מוחמד דחלה

בשם המערער – עו"ד קרת

בשם המשיבים – עו"ד יצחק הראל, ועו"ד מוחמד דחלה

פסק דין

1. בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור, ונציגי הציבור מר אהוד חביב ומר נוריאל ממליה; ב"ל 11946/07), בו נדחתה טענת המשיבים אמיל קמר ואודית קמר (להלן – "המשיבים") לעניין תושבותם, והמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"), חוייב לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד נוכח העובדה כי לא נערך למשיבים שימוע לפני שהוחלט לגביהם כי אין הם בגדר תושבי ישראל.

2. לאחר בחינת כל חומר התיק וטיעוני הצדדים, הגענו לכלל הסכמה, כי פסק דינו של בית הדין קמא באשר לשאלת התושבות, ראוי להתאשר מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991. בפני בית הדין קמא עמדו מספיק ראיות לקבוע, כי מקום מגורי המשיבים הינו מחוץ לתחומי מדינת ישראל. זאת הן בהסתמך על המדידה בעקבות החקירה בשנת 2006, תעודת עובד הציבור של מר כרמלי המודד המחוזי. בדיעבד, נטען על ידי המשיבים כי הם הצהירו שהינם תושבי ישראל לפי מקום מושבם, אלא שטענה זו הינה טענה סתמית, ועל פי כלל הראיות בהתייחס לבית שעליו למעשה נסב בירור התביעה כבית מגוריהם, אזי מדובר בבית המצוי מחוץ לתחומה של מדינת ישראל.

לאור האמור, פסק דינו של בית הדין קמא באשר לשאלת התושבות – ראוי להישאר על כנו. מקום המגורים הוא בעיקרו של דבר מעיד על מרכז החיים ומשמקום המגורים היה מחוץ לתחומה של מדינת ישראל, אזי מרכז החיים היה מחוץ לתחומה של המדינה ולכן המשיבים לא היו תושביה.

כאן המקום להוסיף כי טענת ההסתמכות על זכאות במשך עשרות בשנים כתושבי ישראל, ראויה להידחות באשר הזכאות צריכה להיקבע על פי חוק. ומשבדין נקבע על פי חוק שאין המשיבים בגדר תושבים, העובדה שבעבר הם נחשבו לתושבים ורק בעקבות חקירה שנעשתה בעניין אחר הוברר כי אין הם תושבים – עובדה זו אינה מקנה להם זכאות שלא מגיעה להם על פי דין. בנסיבות המקרה, אכן היה צידוק שלא לחייב את המשיבים בתשלום רטרואקטיבי של הגמלאות שניתנו להם, שלא על פי דין.

3. באשר לפסיקת בית הדין קמא לחיוב המוסד בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד למשיבים בסך כולל של 13,500 בגין העדר שימוע - אזי יש ליתן הדעת לכך שאין המדובר במקרה שבפנינו במקרה הרגיל בו מעביר בית דין לעבודה שבט ביקורתו על ההחלטה המינהלית של הרשות כאשר הוא מחוייב בעקרון לפיו אין הוא ממיר שיקול דעתו בשיקול דעתה, אלא במקרה שלפנינו, לאחר שפקיד התביעות של המוסד החליט שלא להכיר במשיבים כתושבי ישראל, קויים דיון מחדש על כל השאלות הכרוכות בשאלת התושבות כאילו לא ניתנה מעולם החלטת פקיד התביעות בעניין. במילים אחרות, למשיבים היה מלוא יומם בפני בית הדין קמא המוסמך להחליט כפקיד התביעות בשאלת התושבות. עם זאת, אין להתעלם מכך, כי מלכתחילה לפני שפקיד התביעות החליט בעניינם של המשיבים, היה עליו לשמוע עמדתם קודם לכן טרם מתן החלטתו, ודבר זה לא נעשה גם אם בדיעבד הוברר, שהחלטתו היתה מוצדקת.

בנסיבות אלה, הגענו לכלל מסקנה, כי יש להפחית את הסכום אותו פסק בית הדין קמא כהוצאות ושכר טרחה ולהעמידו על סך של 5,000 ₪ בלבד כשכר טרחת עורך דין שעל המוסד לשלמו בתוספת מע"מ כחוק, תוך 30 יום מהיום.

4. כל צד ישא בהוצאותיו בערעור זה.

ניתן היום כ"ד בניסן, תש"ע (8 באפריל 2010) במעמד הצדדים.

יגאל פליטמן, שופט

שמואל צור, שופט
אילן איטח, שופט

נציג עובדים מר ראובן רבינוביץ

נציג מעבידים מר ישראל בן יהודה

שם הקלדנית: רונית י.