ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אמסלם דוד נגד עיריית ירושלים :


בתי המשפט

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים

עב 002560/09

בפני:

כב' השופטת יפה שטיין

08/04/2010

בעניין:

אמסלם דוד

ע"י ב"כ עו"ד

בוטח אסף

תובע

נ ג ד

עיריית ירושלים

ע"י ב"כ עו"ד

עצמון אסתר

נתבעת

פסק דין

1. השאלה העומדת בפנינו הינה האם הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בתיק עב 3118/04
ושקיבל תוקף של פס"ד (להלן: הסכם הפשרה) בוצע כנדרש, או שנכונה טענת התובע כי התובע
לא קיבל את מלוא המגיע לו על פי הסכם הפשרה.

2. הרקע לתביעה:

א. התובע עבד ממאי 1981 בקרן לירושלים, לאחר מכן בחברה למתנ"סים, ומ-1/2/96 בחברה העירונית אריאל בע"מ (להלן: חברת אריאל). יצויין כי חברת אריאל הינה חברת בת של עיריית ירושלים שהוקמה בהתאם להוראות צו העירייה (הקמת תאגידים) תש"מ 1980, לצורך ניהול פרויקטים.

ב. התובע הגיש תביעה לבית הדין בתיק עב 3118/04 ובו ביקש, לאור עבודתו בחברת אריאל, להכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין עיריית ירושלים. במסגרת נסיונות להגיע לפשרה בינו לבין עיריית ירושלים, ומבלי להודות בכל עובדה וטענה של מי מהצדדים, חתמו הצדדים ביום 6/3/06 על הסכם הפשרה. מפאת חשיבותו לתביעה הנוכחית יצוטט להלן עיקרי הסכם הפשרה, על פיו הוסכם בין הצדדים כי:
"...הנתבעת תשלם לתובע פיצויי פיטורין בשיעור של 100% על בסיס שכר הקובע של 9,222 ₪, בגין כל תקופת עבודתו בתפקיד מנהל המחלקה הטכנית של בריכת הסולטן. פיצוי הפיטורין ישולמו בנוסף לכל סכום ששולם לתובע בעבר בגין פיצויי פיטורים ובנוסף לסכומים שהצטברו בביטוח המנהלים. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע את הזכויות המגיעות לעובד בוותק כשל התובע בהתאם להסכם ההבראה משנת 2004, ובכלל זה לא פחות מ-4 חודשי הסתגלות, מענק פרישה, ימי חופשה וכו'... מועד סיום עבודתו של התובע יהיה ביום 30/4/06".

ג. ביום 15/5/06 נחתם בין התובע לבין חברת אריאל הסכם להארכת העסקה זמני (להלן: "הסכם ההארכה"), בו הוסכם כי התובע ימשיך בעבודתו כמנהל מחלקה טכנית בבריכת הסולטן בירושלים מיום 1/5/06 ועד 31/12/06. בסעיף 4 להסכם ההארכה נקבע כי:
"העובד יודע ומסכים כי תנאי פרישתו יהיו בהתאם לתנאי העסקתו בחברת הראל ובהתאם לפסק הדין, כשהם מותאמים למועד סיום ההעסקה על פי הסכם זה".

ד. בפועל, קיבל התובע 100% פיצויי פיטורין על פי משכורת קובעת של 9,222 ₪, לתקופה שמ-1/5/81 ועד 31/1/96, וכן שוחררו לו כספי ביטוח מנהלים לתקופה שמ-31/1/96 ועד 31/12/06 (כמפורט במכתבים ששלחה חברת אריאל לחברת מנורה מבטחים ולבנק הפועלים – קרן כינרת שצורפו לסיכומי הנתבעת). כן קיבל התובע 4 חודשי הסתגלות, וכן מענק פרישה בסך של 27,980 ש"ח על בסיס פנסיה של 64.34% (על פי חישוב של 25 שנים ו-8 חודשים בתוספת 13% תוספת מורפל). בנוסף, קיבל התובע דמי פדיון חופשה עבור 110.6 ימי חופשה בסך של 30,544.4 ₪.

ה. התובע, אשר סבר שלא קיבל את מלוא המגיע לו פנה לבית הדין בבקשה לביזיון בית המשפט, אולם תביעתו זו נמחקה, ותחתיה הוגשה תביעה זו לאכיפת ההסכם.

ו. יצויין כי בהסכמת הצדדים לא קויים דיון להוכחות, ומאחר שהמחלוקת הינה לעניין פרשנות הסכם הפשרה, סוכם כי הצדדים יגישו סיכומים בכתב בלבד.

3. המחלוקות בתיק ועיקר טענות הצדדים:
המחלוקת העיקרית בתיק הינה האם קויים הסכם הפשרה במלואו.
לעניין זה טוען התובע כי הובטח לו שבתמורה להסכמתו להמשך העסקתו עד 31/12/04
יקבל 150% פיצויים לכל התקופה, על פי תוכנית ההבראה לפורש משנת 2004. כמו כן טוען
שחישוב פיצויי הפיטורין צריך להיות על פי השכר שהיה ביום 31/12/04, שזה סך של 9,500
₪, ולא 9,222. כמו כן תבע הפרשי דמי פדיון חופשה, פיצויי הלנת פיצויי פיטורין, והחזר
תשלומי מס ששילם ביתר למס הכנסה.
מנגד טוענת הנתבעת כי שולמו לתובע כל הסכומים בהתאם להסכם הפשרה ועל פי
התחשיבים שצורפו לתצהיר במסגרת הבקשה לביזיון בית המשפט, וכי אינו זכאי לכל
סכום שהוא (כולל לעניין פיצויי ההלנה שהתיישנו וכולל החזרי מס שאינה חייבת לשלם).
כמו כן טוענת כי התשלומים שולמו מבלי שהודתה בעניין קיום יחסי עובד ומעביד ולפיכך
בכל מקרה אין היא מחזיקה בכספי המס של התובע.

4. דיון:

א. על מנת לבחון את כוונת הצדדים בהסכם הפשרה , נפנה תחילה לחוק החוזים (כאשר הסכם הפשרה מהווה למעשה הסכמה חוזית בין הצדדים.

ב. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים) קובע כי:

”(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך בנסיבות.

(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש לפיו הוא בטל.

(ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים".

בספרה "דיני חוזים" כותבת הפרופ' גבריאלה שלו כי:

"יש לפרש חוזה לפי אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעתם של הצדדים, שפירושו השערת כוונתם, הוא המפתח לפתרון כל בעיות הפירוש. סעיף 25 לחוק קובע את הכללים לפירוש חוזים במשפטנו, סעיף זה בנוי מעגלים-מעגלים. במרכזו, במעגל הפנימי, כוונת הצדדים" (מהדורה שניה, ע' 298-299).

בית משפט העליון בע"א 708/88 שפס נ' בן יקר, אומר לעניין זה (מפי כב' השופט אהרון
ברק (כתוארו אז) כי:

"כלל הפרשנות הבסיסי בדיני חוזים הינו כי מבין המשמעויות הלשוניות השונות של 'הטקסט' החוזי על הפרשן לבחור באותה משמעות משפטית המגשימה את 'אומד דעתם של הצדדים'" (פ"ד מו(2) 743, 747).

ג. לאור זאת נבחן את האמור בהסכם הפשרה. ראשית, יצויין,כי בהסכם הפשרה נרשם במפורש כי הוא נערך "מבלי שכל צד יודה בטענות משנהו". לפיכך, אין בהסכם הפשרה כדי להוות הודאה של הנתבעת בדבר קיום יחסי עובד ומעביד. הנחת בית הדין היא ששני הצדדים שקלו היטב את כדאיותו של הסכם פשרה זה, בין השאר תוך בחינת הסיכוי והסיכון שבקביעת בית הדין (לו היה המשפט מתנהל) בשאלת קיומם או אי קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבעת, ובהתאם לכך הסכימו לפשרה שניתנה ללא הודאה בקיום יחסי עובד ומעביד. לאור זאת – אין מקום לטענות התובע כאילו יש בהסכם הפשרה משום הודאה מכללא בקיומם של יחסי עובד ומעביד.

ד. לעניין הטענה בדבר הבטחה לתובע כי בתמורה להסכמתו לעבוד בחברת אריאל עד ליום 31/12/04, יקבל 150% פיצויי פיטורין למשך כל התקופה של 25 שנה ושמונה חודשים – לא ניתן לקבל טענה זו. משהוסכם כי הדיון בתיק זה יקויים על דרך של סיכומים בכתב לעניין פרשנות הסכם הפשרה - ברור היה כי לא תועלה טענה עובדתית שאינה קשורה להסכם הפשרה (שאם לא כן – היה על התובע לבקש כי יקויים דיון להוכחות בשאלה זו). יתרה מכך, על פניו יהיה זה בלתי סביר להניח כי הבטחה כה מהותית של תשלום 150% פיצויי פיטורין (במקום 100%) – לא תירשם בגוף הסכם ההארכה, אף שנערך במיוחד לעניין זה חוזה ההארכה. תמיהה נוספת מתעוררת ה לעניין ההיגיון שבהסכמת המעסיק להוסיף לתובע 50% לפיצויי פיטורין לתקופה של למעלה מ- 25 שנה, רק בתמורה להסכמת התובע לעבוד 7 חודשים נוספים (מעבר למשכורת הרגילה לחודשים אלו). התובע לא שיכנע מדוע היה על הנתבעת להסכים לתנאי שכר מופלגים אלו רק בגלל הסכמתו להמשיך ולעבוד מס' חודשים נוספים. מכל מקום וכאמור – לא הוכחה הבטחה מעין זו ואין מקום לקבל את טענות התובע לעניין זה.

ה. האם זכאי היה התובע לפיצויי פיטורין בשיעור של 150% ע"פ הסכם הפשרה, וזאת מכוח הסכם הבראה 2004? אף בעניין זה התשובה שלילית. בהסכם הפשרה סוכם במפורש כי התובע יקבל 100% פיצויי פיטורין. לו הצדדים היו מסכמים על 150% היה הדבר צריך לבוא לידי ביטוי באופן מפורש בהסכם הפשרה (או לכל הפחות הייתה אמורה להיות בעניין זה הסתייגות ברורה שאם זכאי לפי הסכם ההבראה ל-150%, יקבל זאת). מעיון בהסכם הפשרה עולה בבירור כי ההפניה להסכם ההבראה לא הייתה ביחס לפיצויי הפיטורין (אשר נקבעו, כאמור, באופן ברור ומפורש), אלא רק ביחס ל"חודשי הסתגלות, פדיון חופשה מענק פרישה וכו'". הפירוש שהתובע טוען לו - בעניין כה מהותי להסכם הפשרה – אינו עולה מקריאת הסכם הפשרה, וברור לחלוטין כי בנקודה משמעותית זו לא היו הצדדים משאירים עניין זה לפרשנות. אין גם מקום לטענה כי יש לבחור את הפירוש המיטיב עם התובע, כיוון שהסכמות הצדדים לעניין זה ברורות מהסכם הפשרה, והצדדים הביעו מפורשות את הסכמתם ל- 100% פיצויי פיטורין. גם טענתו של התובע כי לא הייתה לו כל סיבה להסכים להסכם פשרה הנותן לו את זכויותיו המגיעות לו ממילא – אינן יכולות להתקבל. על פי הסכם הפשרה, הוסכם כי התובע יקבל 100% פיצויי פיטורין גם על תקופות שכבר קיבל בגינם בעבר פיצויי פיטורין - דהיינו מקרן ירושלים ומהחברה למתנ"סים, כך שהייתה לתובע סיבה של ממש להסכים להסכם הפשרה, ולא לקחת סיכון בעניין זה.

ו. מענק פרישה – בנושא זה הופנו הצדדים להסכם הבראה 2004, ועל פיו קיבל התובע מענק פרישה בסך של 27,980 ₪, זאת בהתאם לזכויות של העובד הזכאי לקצבה בוותק דומה לוותק של התובע. התובע קיבל את מלוא המגיע לו כמענק פרישה לפי סעיף 22(א) לחוק שירות המדינה גמלאות (נוסח משולב) התש"ל - 1970 ועל פניו איננו זכאי לכל סכום מעבר למה שקיבל (כך אף בסעדים הנדרשים בסיכומיו אין טענות לעניין זה).

ז. מיסוי פיצויי הפיטורין :
יצויין כי טענה זו אינה מתייחסת באופן ישיר לפירוש הסכם הפשרה. אעפ"כ, משהועלתה בכתב התביעה תהיה התייחסות גם לטענה זו. לטענת התובע היה אמור לקבל טופס 161 מעיריית ירושלים ולא קיבל מהם, ולפיכך (ולאור הטענה כי העירייה הינה מעסיקתו – זכאי לקבל מהנתבעת החזרי מס ששולמו ביתר בשל אי חתימה על טופס זה. לטענת הנתבעת – התובע קיבל טופס זה מחברת אריאל ולא ממנה, ובכל מקרה היא איננה מחזיקה בהחזרי המס של התובע. גם לעניין זה לא קויים דיון להוכחות (בשאלה האם קיבל מחברת אריאל טופס 161). מכל מקום, מאחר שאין הסכמה כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לנתבעת, הרי שעצם קבלת טופס 161 מחברת אריאל (טענה שלא הוכחשה על ידי התובע )– די היה בה כדי למלא את חובתה כלפי התובע. בכל מקרה, וככל שהתובע לא עשה תיאומי מס מול רשויות המס – רשאי לעשות כן גם עתה, וככל שזכאי להחזרי מס – עליו לפנות לרשויות המס. אין מקום להורות לנתבעת לשלם לתובע החזרי מס המגיעים לו ממס הכנסה.

ח. חישוב גובה 100% פיצויי הפיטורין:
כאמור, ועל פי הסכם הפשרה, היה על התובע לקבל פיצויי פיטורין בשיעור 100% על בסיס שכר של 9,222 ₪. אלא שבפועל ולמרות האמור בהסכם הפשרה – הוארך החוזה עימו כך שעבד עד ליום 31/12/06. לטענת הנתבעת לא הייתה אמורה לשלם לו פיצויי פיטורין, אלא רק לאחר סיום תקופת העבודה, דהיינו – ב-31/12/06, ובהתאם לכך שילמה לו פיצויי פיטורין לתקופה של 25 שנה ו-8 חודשים (תקופה שכוללת את העבודה מתחילת מאי 1981 ועד סוף דצמבר 2006). משמע – הנתבעת מכירה בהסכם ההארכה, כהסכם שממשיך את רציפות עבודתו, באופן שהתקופה שלגביה הגיעו להסכם פשרה, אמורה להצטרף לתקופה שעבד על פי הסכם ההארכה. מאחר שפיצויי פיטורין משולמים לפי השכר החודשי האחרון, ומאחר שמוסכם כי למרות האמור בהסכם הפשרה, ימשיך התובע לעבוד עד סוף דצמבר 2006, הרי שחישוב פיצויי הפיטורין היה צריך להיעשות על פי השכר האחרון שקיבל בפועל, ולא על פי הסכום של 9,222 ₪ שנקבע בהסכם הפשרה, ושהיה נכון לסוף אפריל 2006. עניין זה אף נובע מהסכם ההארכה, שם נאמר כי "העובד יודע ומסכים כי תנאי פרישתו יהיו בהתאם לתנאי העסקתו בחברת הראל ובהתאם לפסק הדין, כשהם מותאמים למועד סיום ההעסקה על פי הסכם זה" (ההדגשה לא במקור – י.ש.). לטענת התובע – קיבל בסיום עבודתו שכר של 9,500 ₪. הנתבעת לא הכחישה סכום זה לא בכתב ההגנה ולא בסיכומיה, לפיכך על התובע לקבל 100% פיצויי פיטורין לפי השכר האחרון, דהיינו – לפי חישוב של 9,500 ₪. לאור זאת יקבל התובע הפרש פיצויי פיטורין בסך של 7,133.48 ₪ (אופן החישוב: 9,500 ₪ פחות 9,222 ₪X 25.66 שנות עבודה).

ט. פיצויי הלנה:
אף שהתובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורין – התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורין, שהוגשה ב-13/7/09 בגין תקופת עבודה שהסתיימה ב-31/12/06 - התיישנה זה מכבר התיישנות מהותית. העובדה שהתובע הגיש תביעה לביזיון בית משפט (שנמחקה), אינה מרפאה את ההתיישנות המהותית לעניין מועד הגשת תביעה זו.

י. פדיון חופשה :
כיוון שבהסכם ההעסקה, נכתב כאמור כי הוא יותאם למועד סיום ההעסקה, ומאחר שבמועד שנחתם הסכם הפשרה עמד שכרו האחרון על 9,222 ₪, סכום שעל פיו חושבו לתובע הפרשי דמי פדיון חופשה, והתובע קיבל בפועל, כאמור לעיל, בסיום העבודה (אחרי ההארכה) משכורת חודשית של 9,500 ₪ לחודש, הרי שיש להתאים גם סכום זה לסכום שקיבל בסיום עבודתו. כיוון שהתובע היה זכאי לקבל בסיום עבודתו דמי פדיון חופשה בגין 110.64 - הרי שזכאי להפרש דמי פדיון חופשה בשיעור של 920.75 ₪. (אופן החישוב: 9,500 חלקי 9,222 ₪
X 30,544 = 31,464.75. כיוון שקיבל 30,544 ₪ נותר לתשלום סך של 920.75 ₪).

יא. סוף דבר:
התובע זכאי להשלמת פיצויי פיטורין ל-100% על פי השכר האחרון שקיבל ב-12/06, בסכום של 7,133.48 ₪. כמו כן זכאי לסך של 920.75 ₪ בגין הפרש פדיון חופשה. שאר רכיבי התביעה נדחים.
בנסיבות העניין, ובהתחשב בכך שחלק ניכר מהתביעה נדחה – תשלם הנתבעת לתובע סך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ, כשכ"ט עו"ד.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום 8 באפריל 2010 בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

--------------------- -------------------------- -------------------

נציג עובדים יפה שטיין, שופטת נציג מעבידים

אב"ד



מעורבים
תובע: אמסלם דוד
נתבע: עיריית ירושלים
שופט :
עורכי דין: בוטח אסף