ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין השאם מוחמד דאוד נגד עזרא דהאן :


בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בת"א – יפו

דמ 003378/09

בפני:

כבוד השופטת שרה מאירי

17/03/2010

השאם מוחמד דאוד

בעניין:

התובע

ז. עלי

ע"י ב"כ עו"ד

נ ג ד

עזרא דהאן

הנתבע

בעצמו

פסק - דין

1. ביום 16.4.09 הגיש התובע, באמצעות ב"כ, כתב תביעה כנגד הנתבע לאחר תקופת עבודה מ-10.07 ועד שפוטר ב-9.08.

לטענתו, דיווח הנתבע ללשכת התעסוקה היה חלקי הן באשר לימי העבודה והן באשר לשכרו. התובע עבד 6 ימים בשבוע, כ-25 ימים בחודש, השתכר 28 ₪ נטו לשעה (בעוד הנתבע דיווח על 149 ₪ ברוטו ליום), עבד מ-06:00 ועד 15:30 באתרי בניה שונים, יחד עם עובדים תושבי שטחים, חלקם ממקום מושבו.

משנסתיימו יחסי העבודה חייב הנתבע לתובע השלמת פ"פ בסך 4,837 ₪ (שנה X 25 יום X 9 שע' X 28 ₪ בנכוי הפרשה לפ"פ בסך 1,467 ₪); פיצוי תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,700 ₪; דמי הבראה בסך 1,755 ₪ ופדיון חג, 5 ימים בסך 1,125 ₪.

לתביעה צורף כרטיס אישי של התובע המפרט תקופת העבודה מאוקטובר 2007 (3 י"ע) ועד 9.08 (2 י"ע).

2. ביום 10.8.09 הגיש הנתבע כתב הגנה בו טען כי התביעה חסרת בסיס ויש לחייב התובע בהוצאות.

התובע החל לעבוד אצלו בסוף חודש אוקטובר ועבד רק 3 ימים.

התובע לא פוטר אלא הפסיק להגיע לעבודה בתחילת ספטמבר 2008 ועבד יומיים בלבד.

הנתבע דיווח לשרות התעסוקה לפי המצב בפועל.

שעות העבודה אצלו הן מ-07:30 ועד 15:00 כולל חצי שעה הפסקה בשכר ברוטו של 149 ₪ ליום.

התובע לא עבד שנה מלאה אלא כ-10 חודשים ולא עבד מלא מדי חודש ושולם לו כל המגיע לו. לא דרש מעולם דבר מה; התובע קיבל כל חודש תלוש שכר.

3. ביום 17.2.10 נשמעו בפניי הצדדים ובתום הדיון סיכמו טענותיהם.

ולהכרעתי

א. התובע לא ידע לומר במדוייק מהי תקופת עבודתו בפועל. משום מה, לא נתן גרסה מדוייקת בענין זה בתביעתו.

בחקירתו הראשית טען כי החל לעבוד בחודש עשירי, לא ידע באיזה שנה, "בערך ב-13 או 14 לחודש" וסיים ב-17.9, לא ידע באיזו שנה, עד שנאמר לו כי עכשיו 2010 ואז השיב 2008.

יש שבועות שעבד כל השבוע ויש שבועות שעבד 3,4,5 ימים.

עבד יותר מ-9 שעות וקיבל 250 ₪ במזומן, ללא תלושי שכר, אלא בחודשים האחרונים.

כשהוצג ת/1 (כרטיס עבודה ל-3 חודשים, כשהחודשים עצמם לא מפורטים; בחודש אחד מהשלושה מדווחים 4 ימים בלבד), השיב כי כתוב עליהם לאלו חודשים הם, אח"כ טען שהם מתייחסים לחודשים אחרונים, חודש שבע, ככה. התובע אישר כי לא כל חודש עבד 26 י"ע, וכי לא כל שבוע עבד מספר ימים קבוע.

כן אישר כי לא היתה פעם שהנתבע היה חייב לו כסף, או שביקש – ולא קיבל.

התובע אישר כי לפעמים עבד בשישי, לא כל שישי עבד.

מנגד, חזר הנתבע על טענותיו שבהגנה, טען כי דיווחיו לש"ת מתאימים לעבודה ולשכר כפי שהיו בפועל והוסיף כי לא פיטר את התובע, אלא שהתובע אינו מתמיד. חבריו עובדים עד היום ולא עובדים בימי שישי, אלא במקרים חריגים.

באשר לת/1 הבהיר כי משלא הוגש טרם הדיון, ממילא לא יכול לבדוק המצויין בו או להציג עדות מנהל העבודה (זה שיתכן ורשם את ת/1). כך גם לא התייחס לחשבון שבת/1.

עוד הבהיר כי שילם עבור ימי העבודה בהם התובע לא עבד, הן בחגי ישראל והן בחגי התובע; התובע קיבל מדי חודש תלוש ולא הלין על דבר.

ב. הנטל על התובע להוכיח תקופת עבודתו. כך, כשנשאל כללית לגבי מועדי עבודתו נדמתה תשובתו כ"ציטוט" מדברים שהתכונן לומר, לאו דוקא כתאור עובדה. תוקף נוסף לכך מצוי בכך כי בתביעה, משום מה, לא צויינה תקופת העבודה במדוייק אלא כללית, נטענו חודשים בלבד.

ללמדך, כי בעת שהוכנה התביעה, נסמך התובע אך על רישומי ש"ת המציינים כי עבד ב-10.07 וב-9.08 – זה ותו לא !

דוקא העובדה כי צויינו המועדים כך – מול העובדה כי ב-2 חודשים אלה מצויינים אך ימי עבודה בודדים (3 ימים באוקטובר 2007 ו-2 ימים בספטמבר 2008) - חייבה טענת עובדה ברורה בתביעה.

התובע גם לא הסביר בפנינו הכיצד ציין תאריכים מדוייקים בחקירתו (גם כשטען, בערך) ואף לא הסביר הכיצד מסתדרת טענתו זו עם מיעוט ימי העבודה ב-2 החודשים, שאינה מתיישבת כלל וכלל עם טענתו הכללית כי עבד 6 ימים בשבוע; שהרי אם כך – אין הוא נותן הסבר למיעוט ימי העבודה בחודש העבודה הראשון !

כך גם, הנתבע שאינו מיוצג, הגם שנתן גרסתו בהגנה אינו טוען כי אין קמה זכאות להבראה, מן הטעם שלא עבד התובע שנה שלמה (כפי שפרקליט ודאי היה טוען!), אלא (רק) כי שילם כל המגיע דרך ש"ת !

לא שוכנעתי כי אכן מדובר בתקופת עבודה בת שנה שלמה, מאמצע אוקטובר ועד סוף ספטמבר. ניתן לראות כי הגם שבדיווחי ש"ת אין עסקינן בחודשי עבודה מלאים (כטענת התובע בתביעתו, וכך לא טען בעדותו) – בכל החודשים (למעט הראשון והאחרון) יש ימי עבודה של מעל 10 י"ע בחודש (בממוצע 15.8 י"ע לחודש) – מה שאינו מתאים להתחלת עבודה באמצע אוקטובר עד סוף ספטמבר !!

הנה כי כן, משלא הוכחה, להנחת דעתי, תקופת העבודה הנטענת (בת שנה) – מקובלת עלי גרסת הנתבע, לפיה, הועסק התובע החל בימים האחרונים של אוקטובר 2007 (3), עד הימים הראשונים של ספטמבר 2008 (2).

תמוכין-מה לכך, מוצאת אני דוקא בחישובי התביעה ברכיב חג – האם טוען התובע שפוטר מיידית במהלך החג, בראש השנה?! ואם כך – דוקא ביום הראשון לחג? או שמא יום קודם לחג? (ואז, הכיצד נתבע יום חג ל-30.9?) (כשערב ראש השנה חל ב-29.9.08).

לכך יש להוסיף כי לא הופניתי לחודשים אליהם נטען כי מתייחס ת/1בפועל. ספק אם ניתן לקבל ת/1 כרישום רלוונטי להליך שבפני משהתובע אינו מציין מי רשם את ת/1 ומכל מקום, הרושם לא הובא בפניי ואין לדעת איפוא כיצד נרשם הכרטיס ועד כמה אכן מתייחס הוא לתובע (הגם ששמו רשום ע"ג הכרטיס – ולא ע"י התובע).

עוד אוסיף לכך, כי אם טען התובע כי ת/1 מתייחס לחודשים האחרונים, טען עוד בפניי כי קיבל תלושי שכר לחודשים אלה (וכאלה לא הוצגו) – שאז, נקל היה לתובע להוכיח אם יש הלימה בין ת/1 (המתייחס, כטענתו, לחודשים אחרונים) ולתלושי השכר שקיבל !

ועוד – אם ת/1 מתייחס לחודשי העבודה האחרונים – ברור ממנו (דף 2) כי לא עבד כטענתו בתביעה עד סוף ספטמבר 2008! ואף לא כבעדותו בפניי (עד 17.9).

הנה כי כן לא הוכח בפניי כי הועסק התובע ע"י הנתבעת במשך שנה תמימה.

ג. הפסקת עבודה –

טען התובע בתביעתו כי פוטר מיידית ע"י הנתבע.

כנזכר לעיל, טענתו כי פוטר מיידית בסוף ספטמבר נסתרת מיניה וביה מת/1. כך גם, כזכור 30.9 היה לשיטתו יום חג (ראשון רה"ש), במהלכו אין הוא טוען כי עבד ובודאי לא כי פוטר.

בעדותו טען כי פוטר בכך שהנתבע לא נתן לו רשיון ביום העבודה האחרון, אף שנתן הרשיונות לחבריו לקבוצה (טענה שאינה מתקבלת על הדעת, משעסקינן ביום חג).

הנתבע טען כי התובע הפסיק מיוזמתו להפך, היה שמח לוּ חזר, הגם שלא היה מתמיד.

בפועל, לא נחקר נגדית בהקשר זה כלל.

משעל התובע הנטל להוכיח כי פוטר ומשנטל זה לא הורם – אין מקום לתביעה לפ"פ ולהודעה מוקדמת.

במאמר מוסגר יובהר כי אם לא הוכחו חישובי התובע בתביעתו, ממילא ניתן היה לחשב זכאותו רק עפ"י רישומי ש"ת!

ד. הצדדים עבדו בענף הבניה.

בענף הבניה על המעסיק להפריש לשירות התעסוקה בגין הבראה (3%).

לכך אוסיף כי משקבעתי לעיל כי התובע לא השלים שנת עבודה ואף לא כי פוטר בתום שנת עבודה – ממילא, אין קמה לו זכאות להבראה (אם וככל שלא קיבל הפרשות להבראה מש"ת); במאמר מוסגר אציין כי בתביעה טען שהופרש עבורו לפ"פ והסכום המופקד לכך. משמע, ער הוא להפרשות שבוצעו לש"ת (אליהן משום מה, לא התיחס). היה כי כן – נדחית התביעה ברכיב זה.

ה. חגים –

התובע עתר בתביעתו ל-5 ימי חג, כשטען כי הנתבע לא העסיק בחג ולא שילם בגין חג.

אין התובע מסביר מדוע עתר ל-5 ימים בלבד (לא טען אם עבד יום לפני ואחרי; שבת וכדומה).

כך גם, משטען בפניי כי עבד מאמצע אוקטובר 2007 ועד אמצע ספטמבר (הגם שלא כך ממש הוכח) – ודאי אין קמה לו זכאות לימי החג הראשון והאחרון להם עתר (4.10.07; 30.9.08).

הנתבע טען כי שילם עבור ימי חג בין דווחיו לש"ת וכי התובע קיבל ביתר, משקיבל גם בחגי התובע וגם בחגי ישראל.

עם זאת, אין בפניי איזשהי ראייה בהקשר זה והנטל ברכיב זה על הנתבע.

משכך, נעתרת התביעה ברכיב זה, כך שעל הנתבע לשלם לתובע בגין 3 ימי חג (20.4.08, 8.5.08, 9.6.08) X 155 ₪ ברוטו וסה"כ 465 ₪ סכום שישולם בצרוף ה"ה וריבית כחוק מיום 1.10.08 ועד לתשלום בפועל ובתוך 30 יום.

ראיתי כך לקבוע משהוכחה בפניי גרסת הנתבע בדבר 7.5 שעות עבודה ליום, ומשלא הוכח שכר אחר משכר מינימום! עוד אציין כי בתביעתו חישב התובע רכיב זה לפי 225 ₪ (ולא 250 ₪ כטענתו).

ו. משנדחתה התביעה ברובה ונעתרה חלקית ברכיב אחד, משהתובע לא עתר להוצאות והנתבע עתר להן – אין ניתן צו להוצאות.

ניתן היוםכ"ג באדר, תש"ע (9 במרץ 2010) בהעדר הצדדים.

שרה מאירי, שופטת

קלדנית: א.כ.



מעורבים
תובע: השאם מוחמד דאוד
נתבע: עזרא דהאן
שופט :
עורכי דין: בעצמו,ע"י ב"כ עו"ד