ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ליננברג נגד אלי יוחנן :


בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים

א 009342/06

בפני:

כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ

בעניין:

ליננברג רון
ע"י ב"כ עו"ד יאיר חרובי

התובע

נ ג ד

אלי יוחנן

ע"י ב"כ עו"ד אמיר זהר

הנתבע

פ ס ק ד י ן

מבוא

1. התובע והנתבע הם בעלי חלקות סמוכות, חלקות 212 ו-170 בגוש 30049, הידועים כבתים מס' 11 ו-13 ברחוב דורות ראשונים שבמרכז ירושלים. נושא התביעה הוא דרישת התובע להפסיק ולמנוע את הבניה בחלקתו של הנתבע.

הסעדים המבוקשים בכתב התביעה הם צווי מניעה האוסרים המשך העבודות , שימוש ופגיעה ברכושו של התובע וכן צו להשבת המצב לקדמותו. התביעה איננה תביעה כספית וכמו כן לא הוגשה בקשה למתן סעד זמני. שאלת הסעד היא מהותית ביותר במקרה זה ועל כן מן הראוי לציין עובדות אלו כבר עתה.

2. התובע טוען כי עבודות הבניה שמבצע הנתבע פוגעות בזכויות הקניין שלו, ובזכותו ליהנות מרכושו ומונעות ממנו אור שמש ואויר. חלק נכבד מנימוקיו של התובע מוקדש לטענה שהנתבע מבצע עבודות בניה שלא כדין. זאת על אף שהנתבע קיבל היתר בניה ופועל לפיו. אלא שלטענת התובע היתר הבניה ניתן שלא כדין, והוא הגיש עתירה מינהלית נגד ההיתר. העובדה שעתירה זו נדחתה בפסק דין מיום 22.4.07 (עת"מ 573/06) אינה מונעת מן התובע לחזור על טענותיו. יצויין כי התובע תקף את תכניות הבניה שהגיש הנתבע בהליכים מהליכים שונים, אשר נדחו כולם. מאחר שהליכים אלו אינם נוגעים ישירות לענייננו, אין צורך לפרטם.

הנתבע טוען כי בנה כדין ובהתאם להיתר שניתן לו ולא פגע בזכויות התובע.

האם הנתבע בנה על פי היתר בניה

3. בחקירתו נשאל התובע (עמ' 15 שורה 15) אם הוא יכול להצביע על חריגה מהיתר הבניה. הוא השיב שאינו יכול להצביע על חריגה אולם ההיתר עדיין בערעור. (הכוונה לעתירה המינהלית שהוגשה נגד מתן ההיתר). דהיינו: התובע אינו טוען שהבניין נבנה בניגוד להיתר, אלא נגד תקפו של ההיתר. תקיפת היתר הבניה שניתן לנתבע אינה עניין לבית משפט זה, ואכן התובע הגיש שורה של הליכים – מהתנגדויות ועררים ועד עתירות מינהליות, בנוגע להיתר הבניה. היתר הבניה לא בוטל ועל כן ניתן לקבוע בכל הנוגע להליך זה כי הבניה נעשתה בהתאם להיתר הבניה.

האם קיימת פגיעה בזכות קניין של התובע

4. שאלה זו מתחלקת לשתי שאלות משנה: האחת לגבי פגיעות זמניות, ממושכות יותר או פחות, כתוצאה מעצם הליכי הבניה, כגון מעבר בחלקתו של התובע, הקמת פיגומים ברום חלקתו וכדומה. השאלה האחרת והמשמעותית יותר היא האם קיימת בניה של קבע בתחום קניינו של התובע.

5. בניית קבע בתחום רכושו של התובע:

ככל שניתן להבין מטיעוני התובע, טענתו היא שהנתבע בניה את קיר הבית בגבול בין החלקות, ובכך פרש לרכושו של התובע. בעניין זה יש להבחין בין בניה של קיר משותף, דהיינו קיר המשרת את שתי החלקות ונבנה בקו האמצע ביניהן, לבין בניה ב"קו 0" של חלקה. האחרונה נבנית בתוך תחום החלקה, והיא משרתת את החלקה בלבד ולא את החלקה הסמוכה (אם כי מתוך ראיית האפשרות שייבנה קיר מקביל בחלקה הסמוכה).

6. בחוות דעת השמאי שהגיש התובע צויין כי אושרה בקשה להיתר בניה בשטח חלקת הנתבע הכוללת "בניה בקיר משותף (קו בנין 0) עם הבנין הנדון (ללא הסכמת הבעלים) במקום במרחק של 2.5 מטר" (חלק כללי של חוות הדעת). חוות הדעת ניתנה עוד לפני התחלת הבניה ואף לפני שהוצא היתר בהתאם לאישור שניתן, כך שאין היא מבוססת על המצב השורר במקום אלא על אפשרויות הבניה בהתאם לאישורים בלבד. על כן אין לראות בחוות דעת השמאי אסמכתא עובדתית לשאלה היכן נבנה הקיר.

התובע בסעיף 6. א לתצהירו טען כי הנתבע החל לבנות על חלקתו בית "עם קיר משותף/קו 0" בגבול בין הבית לחלקה. התובע, כמוהו כשמאי, אינו מבחין בין קיר משותף לבין בניה על "קו 0". הוא אף אינו מבהיר במפורש היכן בדיוק נמצא אותו קיר בבניה ביחס לגבולות החלקות.

7. הנתבע הצהיר בסעיף 21 לתצהירו כי קיר הבית שהיה בחלקתו במקור לפני ההריסה לא היה מעולם קיר משותף וכולו מצוי בחלקתו שלו. בעדותו בבית המשפט העיד כי קיר הבית הנוכחי נבנה בדיוק על תוואי קיר הבית הישן ללא סטיה (פרוטוקול עמ' 20 שורה 8). בהמשך הבהיר העד כי הקיר הנבנה הוא קיר בקו 0, (דהיינו בגבול המגרש, בקו 0), אולם הקיר איננו קיר משותף. אם ייבנה מבנה חדש בחלקת התובע, יהיה עליו לבנות קיר בעצמו (עמ' 20 שורות 10-13).

8. כיון שהנתבע טען במפורש כי אין מדובר בקיר משותף אלא בקיר שבתחום חלקתו, ואילו התובע לא הבחין בין המצבים ולא הבהיר את טענתו לגבי המצב העובדתי, אני מקבלת את עמדת הנתבע לפיה הבניה היא בתחום קו המגרש של הנתבע ואינה פולשת למקרקעי התובע. מכאן שהנתבע לא בנה דבר בתחום חלקתו של התובע.

9. פלישה זמנית לרכושו של התובע

התובע פירט את טענותיו בתצהירו: בסעיף 14 לתצהיר טען כי אנשים מטעם הנתבע נכנסים לחצר בית התובע ללא רשות, תוך בניית פיגומים וקירות מגן בתוך חלקת הבית והשארתן שם חודשים רבים, באופן הגורם הצרת חלל הכניסה בגובה הקרקע ובחלל הרום. זאת למרות הבהרות התובע שאינו מרשה כניסה לבית ללא רשותו. בסעיף 18 לתצהיר מוסיף התובע כי דיירים בבית התלוננו על כך שהעבודות גורמות להם אי נוחות ונזקים, לרבות רעש, אבק ולכלוך.

לתצהיר צורפו, כנספח י"ג, תמונות המתארות את המצב. חלק מהתמונות מצריכות פרשנות על מנת להבין מה בדיוק נראה בהן. אולם בחלקן ניתן בהחלט לראות כי על קיר הבטון הנבנה מונחות – שעונות יריעות פח במרחק מסויים. כיון שהקיר עצמו בנוי בגבול המגרש, ניתן להניח שהיריעות נמצאות בתחום חלקת התובע. נראה גם כי יריעות הפח מגבילות ומצרות את הדרך אל השער השחור, שהוא כנראה השער לבית התובע.

בעדותו בעל פה תיאר התובע כי הנתבע משתמש בחלקה שלו "ללא בושה". הוא הצר את הכניסה, פסולת נופלת. דברים מסוכנים, אם זה פוגע בחייב שלי אני בבעיה". (פרוטוקול עמ' 14 שורה 17). ובהמשך: "יש הרבה פסולת נייר נהרסה ערוגה בכניסה והוא לא תיקן וגם היום יש הסגת גבול מתמדת. כשעשו יציקה נפלו חלקי טיח" (עמ' 15 שורה 1).

10. הנתבע התייחס לנושא זה בסעיף 22 לתצהירו. שם טען כי פעולות הבניה בחלקתו נעשו במטרה למנוע כל הפרעה לחלקת התובע. דוגמא לכך מציין הנתבעכי נעשו פיגומים תלויים מסובכים אשר מפריעים זמנית רק לחלל הרום של חלקת התובע במקום לבנות פיגומים מהקרקע כמקובל.

11. מכל האמור לעיל ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי במהלך העבודה אכן היתה פלישה מסויימת לשטחו של התובע. כך בהצרת הכניסה לבית שבחלרת התובע, בהקמת פיגומים ברום חלקתו. התובע לא הביא ראיות שיש בהן פירוט מדוייק של מועדים והפרות ספציפיות. הוא אף נמנע מהבאת הדיירים בבניין לעדות והסתפק בעדות שמיעה שאינה קבילה בנוגע לתלונותיהם. אולם גם בהעדר ראיות קונקרטיות סביר להניח כי עבודות הבניה שבוצעו חייבו פלישות זמניות נוספות לשטחו של התובע, כגון מעבר בשטח על מנת להגיע לחלק החיצוני של הקיר, העברת ציוד וכדומה. עבודות אלו כרוכות מעצם טיבן באי נוחות והפגעה בלתי מבוטלת לחייהם של הדיירים בבית הסמוך. יתכן שנגרמו גם נזקים מסויימים כגון נזק לצמחיה בערוגה, כפי שטוען התובע.

עם זאת, העובדות שתוארו אינן חורגות מן המקובל והצפוי בכל בית שבסמוך ואף בצמוד אליו מבוצעות עבודות בניה.

האם נפגעו זכויות קניין של התובע

12. התובע טוען כאמור לפגיעה בזכותו לאור שמש ואויר.

התובע הגיש מטעמו חוות דעת של השמאי גיל יזרעאלי. בחוות הדעת נקבע כי הבניה צפויה לגרום לפגיעה בדירות השונות בבית שבבעלות התובע, ברמות שונות של פגיעה לכל אחת מהדירות. הפגיעות שפורטו בחוות הדעת הן הסתרת אור, חסימת אויר, הסתרת זוית וקווי ראיה. כמו כן ציין השמאי מפגעים בזמן הבניה הגורמים לירידת ערך זמנית לנכס.

בנוסף לכל אלו התייחס השמאי לירידה בערך נכסו של התובע כתוצאה מהבניה המוצעת בחלקה הגובלת, אשר עשויה להקים לתובע זכות תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965. נעיר כאן כי תביעה כזו יכולה להיות מוגשת נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה שאישרה את התכנית, אולם אין לה דבר וחצי דבר עם קיומה של זכות תביעה כלפי הנתבע.

על כל פנים אין מחלוקת על כך שחוות הדעת ניתנה על סמך התכניות שאושרו על ידי רשויות התכנון, עוד לפני שהחלה הבניה בשטח. השמאי עצמו הבהיר, הן בחוות הדעת והן בעדותו בבית המשפט (פרוטוקול עמ' 22, חוות דעת עמ' 11), שאת מידת הנזק והיקפו ניתן יהיה לבדוק רק לאחר הקמת הבניין. מצב זה הופך את חוות הדעת כולה לתיאורטית, ותרומתה הראייתית נמוה ביותר.

אירועים משנת 2003

13. כתב התביעה וסיכומי התובע כוללים התייחסות לאירועים של הריסה ובניה בשטחו של הנתבע בשנת 2003. מנוסח כתב התביעה והסיכומים נראה כי עובדות אלו מובאות כרקע עובדתי בלבד, כך שאין עילת תביעה ובקשה לסעד המתייחס קונקרטית אליהן. יתר על כן: כיון שהסעדים המבוקשים הם בעיקרם צווי מניעה המתייחסים להמשך העבודות, הרי שאותן עבודות שבוצעו עוד לפני התחלת עבודות הבניה נשוא התביעה הנוכחית אינן רלוונטיות והסעדים המבוקשים אינם יכולים כלל להתייחס אליהן.

14. זאת ועוד: בסעיפים 19, 20 לתצהירו טוען הנתבע כי בשנת 2003 לא בוצעו כל עבודות בחלקתו, והוא היה בשלב של הליכי מתן ההיתר. על החלקה היה בניין עותומני הרוס בחלקו, שחלקים ממנו היו בסכנת הריסה והתקרה היתה תלויה על בלי – מה. לאחר התייעצות בין מהנדסים הוחלט להסיר קטעים מסויימים מהקיר ומהתקרה כדי למנוע סכנה. התובע מוסיף כי המטרה היתה מניעת סכנה וספק אם היה צורך בהיתר, אולם התובע ראה בכך קרדום לחפור בו ופנה לבית המשפט (מדובר בתביעה קודמת בת"א 10280/03 שהסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אשר עיקרו הוא הסכמה שלא תבוצע בניה ללא היתר, ואפשרות לתובע לתבוע השבת המצב לקדמותו לאחר שיתקבל היתר בניה).

לא הובאו ראיות הסותרות עובדות אלו. התובע עצמו נחקר בנושא, בעמ' 15, 16 לפרוטוקול. הוא השיב כי אינו זוכר את כל האירועים כיון שמדובר בשנת 2003, וכי אלמלא זריקת הפסולת, דהיינו האירועים שארעו מאוחר יותר, לא היו מגיעים לבית המשפט. מכאן שהתובע עצמו זנח את התביעה בנושא זה.

הסעדים המבוקשים

15. כפי שציינתי במבוא לפסק הדין, שאלת הסעדים המבוקשים היא משמעותית ורבת חשיבות בתביעה זו. נראה שניתן לראות בכל מה שנאמר עד כה מעין מבוא לשאלה העיקרית של הסעדים הראויים.

הסעדים המבוקשים בכתב התביעה, בקיצורים ובהשמטות המתחייבים הם כדלקמן:

לאסור על הנתבע להיכנס לבית התובע, לבנות ולהשתמש בו, לעבור או להפריע לשימוש בו; לאסור על הנתבע לבצע בניה שלא כדין; לאסור עליו לבצע בניה או הריסה כלשהי מעבר לקו הבניין של הבית שהיה בעבר על חלקת הנתבע בלא תיאום עם הנתבע, מיגון מתאים או באופן שיפגע בדיירים, לצוות על הנתבע להשיב את המצב לקדמותו, להצהיר שהנתבע יהיה אחראי לכל עבודות בניה ותוצאותיהן כלפי התובע וצד ג' ולחייב אותו בהפקדת בטחונות או ערבויות למימוש אחריותו.

16. היעדר בקשה לסעד כספי

חלק מעילות התביעה של התובע הן עילות נזיקיות (חלקן בנוסף להיותן עילות קנייניות). כך השגת הגבול, מניעת אור שמש ואויר, ועוד. אלא שכאמור לעיל התובע לא תבע תביעה כספית כי אם סעדים של עשה ואל תעשה. העדרו של סעד זה מוריד מן הפרק כל אפשרות לפסוק לתובע פיצוי כספי, ומייתר כל דיון בשאלת הפיצוי. נושא זה רלוונטי לגבי כלל עילות התביעה, ובמיוחד לגבי העילות הנזיקיות שלגביהן סעד כספי הוא המתבקש בדרך כלל. הדברים אמורים ביתר שאית כאשר פסק הדין ניתן בדיעבד, לאחר השלמת ביצוע העבודות או רובן, כאשר אין טעם במתן סעד של הפסקת המטרדים, כפי שיפורט להלן.

יצויין כי התובע עצמו הוא עו"ד במקצועו ואף היה מיוצג בדיון על ידי עו"ד. שאלת עילות התביעה והסעדים המבוקשים עלתה במהלך קדמי המשפט (ראו פרוטוקול עמ' 7 שורה 5), כך שהתובע אינו יכול ליהנות מסלחנות מסויימת שיש לעיתים כלפי בעלי דין שאינם מיוצגים ואינם בעלי ידע משפטי.

17. תביעה לצו מניעה – אינה רלוונטית עוד

הנתבע העיד (פרוטוקול עמ' 20 שורות 19, 20 על כך שהבניה עומדת בפני סיום. מן הסתם הסתיימה כבר ואם לא היא מצויה בשלבים אחרונים שלה. במצב זה כל סעדי המניעה שנתבעו אינם רלוונטיים כבר, שכן ממילא אין הנתבע או מי מטעמו אמור להמשיך בעבודות, במעבר דרך חלקת התובע וכיוצ"ב.

18. תביעה להשבת המצב לקדמותו

הלכה היא שבתביעות קנייניות שיקול הדעת של בית המשפט מצומצם בהרבה מזה הנתון לו מקום שמדובר על סעדים מדיני היושר.

כך נקבע כבר השופט י. כהן בפסק הדין המצוטט רבות גם כיום, בע"א 749/76, נחום וצביה יוסף נגד יצחק בכר, פ"ד לב (3), 617, סעיף 5 לפסק הדין:

"דעתי היא, שאם כי שיקול- דעתו של בית-המשפט למתן צו-מניעה במקרה של פגיעה בזכות הקניין הוא מצומצם למדי, הרי עדיין רשאי בית-המשפט לסרב לתת צו-מניעה, כאשר הנזק הוא פעוט וניתן לפצות בנקל את התובע בתשלום פיצויים ובמקרים מיוחדים אחרים כאשר קיימים טעמים חשובים במיוחד שלא לתת צו-מניעה."

לדוגמא נוספת ראו גם: ע"א 429/80, צבי גורפינקל נגד דיאנה ארליך, פ"ד לו (4) 141.

עם זאת אין מדובר בדיעה גורפת. כך לדוגמא בע"א 782/70, שושנה רדומילסקי נגד יצחק פרידמן, פ"ד כה (2) 523, נקבע כי על אף שהעברת קו טלויזיה בחלל הרום מעל קרקע אינה מהווה מעבר בלבד ויש בה פגיעה בזכות קניין, לא ינתן צו עשה שכן יש בתביעה משום התעמרות בדייר.

19. פסק הדין המנחה בעניין זה ניתן ברע"א 6339/97, משה רוקר נגד משה סלומון, פורסם במאגרים. בבית המשפט העליון בהרכב מורחב נחלקו הדעות בנוגע ליחס בין דיני הנזיקים לדיני הקניין, וביתר פירוט בענייננו בנוגע להיקף שיקול הדעת הנתון לבית המשפט במתן סעד בעין של צו הריסה מכח דיני הקניין, בשונה ממערכות דינים אחרות.

גם בין שופטי הרוב המצדדים בהגבלת שיקול הדעת של בית המשפט, אין מחלוקת בדבר קיומו של שיקול דעת כלשהו בידי בית המשפט, בהתאם להלכת יוסף נגד בכר שהובאה לעיל. כך הגדיר את המצב כב' השופט טירקל, ממצדדי הגישה המצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, בסעיף 17 לפסק דינו:

"רואה אני חובה לעצמי למנות את השיקולים העיקריים אשר לדעתי ראוי שינחו את הפעלתו של שיקול הדעת, בבואנו להגביל את בעל זכות הקניין מלממש את זכותו, מכוח סעיף 39 לחוק החוזים... .
השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה הימנה.
השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי - משני בחשיבותו לקודמיו - הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי הדין. לענין שיקולים אלה, תיראה, לדוגמא, זכות בעלות במקרקעין כבעלת עוצמה גדולה מזכות שכירות; פגיעה בזכות על ידי תפיסה של שטח גדול תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסת שטח זעיר; פגיעה על ידי תפיסה דרך קבע, או לזמן ארוך, תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסה דרך ארעי. ככל שעוצמת הזכות שנפגעה גדולה יותר, ככל שעוצמת הפגיעה גדולה יותר, יצטמצם וילך שיקול דעתו של בית המשפט, עד בלי השאיר לו שריד."

20. בענייננו, כפי שציינתי לעיל, לא הוכחה פגיעה קבועה וארוכת טווח בזכות הקניין של התובע, כיון שהקיר שנבנה היה בתחום מגרשו של הנתבע. לאור עובדה זו יש לבחון אם בנסיבות העניין ראוי להיעתר לתביעה למתן צו להשבת המצב לקדמותו, דהיינו להריסת הבנין שנבנה.

כאמור הפגיעה היתה לזמן קצר יחסית, לתקופת הבניה. בהשוואה למשכי זמן הנזכרים בחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969, כגון תקופות שכירות המחייבות רישום, הרי פרק הזמן המדובר בענייננו אינו ארוך. בהתאם לקביעות לעיל, הפגיעה היתה לצורך ביצוע הבניה, ולא ניתן לבנות ללא הפרעה מסויימת לשכנים. כך נקבע בע"א (ת"א) 2834/01, אליעז תמר נגד בן נפתלי אורנה, בסעיף 30 לפסק הדין:

"אין צורך להכביר מילים כי כל בניה יכול ותגרום להפרעה זו או אחרת לבעל מקרקעין סמוכים או לשכן. אם היינו מקבלים את הגישה כאילו כל בניה שתגרום להפרעה שכזו יכול ותימנע בגין אותה הפרעה, נמצאנו פוגעים בזכות הקניין של המבקש לבנות."

20. שיקול נוסף שיש להביא בחשבון הוא שהבניה בקו 0, שעליה הלין התובע במיוחד ואשר הגבירה את ההפרעה לתובע בגין הצורך לעבור דרך חלקתו, מהווה ביטוי לאינטרס ציבורי ולא לגחמה של הנתבע. הגוף המוסמך והמופקד על הנושא הוא שקבע כי במרכז העיר ירושלים, כמו במרכזי ערים אחרות, יש לעודד בניה בקו 0. כך, בהחלטת ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ירושלים בערר 11/05, 19/05 מיום 15.3.05, נספח י' לתצהיר הנתבע, נדונו ערריהם של התובע והנתבע כאן. הועדה קבעה:

"תכנית מתאר ירושלים והתכניות החלות במקום מאפשרות בניה בקו אפס, ואנו סבורים כי במקרה דנן מן הראוי כי יבנה קיר אטום מתחילתו ועד סופו, אשר משני צידיו יוכלו גם העורר בתיק מס' 011/05 וגם העורר בתיק מס' 019/05 לבנות בעתיד. בניה שכזו בקיר משותף מקובלת, נכונה וטובה במרכזי ערים, בעולם כולו ובירושלים בפרט".

21. שיקול נוסף שיש להביא בחשבון, כפי שעולה בעיקר מפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ברק בפס"ד רוקר נגד סלומון הוא תום הלב.

ועדת הערר בהחלטתה שנזכרה לעיל טרחה להעיר לגבי התובע הערה שאינה שכיחה בהליכים כגון אלו:

"ערים אנו לכך כי העורר בערר 019/05 עושה ככל יכלתו כדי לא לאפשר את הבניה המבוקשת, ועל כך אנו מביעים תמיהה ופליאה..."

בנוגע להתנהגותו של התובע ניתן למנות נימוקים נוספים: העובדה שהתובע לא פנה בבקשה למתן סעד זמני ולא מנע מלכתחילה את הנזק העלול להיגרם לתובע אם תתקבל התביעה. (אם כי יש לציין כי הנתבע מודע כמובן להליכים בתיק זה כך שעצם הסיכון בפניו הוא עומד ידוע לו). הנזק המצומצם שנגרם לתובע אינו עומד ביחס סביר לנזק שייגרם לנתבע אם יידרש להרוס את הבניין שנבנה, וגם בכך יש ביטוי לחוסר תום לב מצד התובע.

22. בהתחשב בכל הנימוקים הללו אני סבורה שאין להורות לנתבע להרוס את המבנה ולהשיב את המצב לקדמותו. מאחר שלא נתבע סעד כספי, אין צורך לדון בשאלה אם קיימת עילה לפיצוי.

סיכום

23. לאור הנימוקים שפורטו אני דוחה את התביעה.

התובע יישא בהוצאות הנתבע בעין וכן בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

ניתן היום כ"ד בכסלו, תש"ע (11 בדצמבר 2009) בהעדר.

המזכירות תשלח עותקים מפסק הדין לצדדים.

חגית מאק-קלמנוביץ, שופטת


מעורבים
תובע: ליננברג רון
נתבע: אלי יוחנן
שופט :
עורכי דין: