ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פלונית נגד פלוני :


1

בתי-המשפט

בבית משפט השלום בירושלים

א 011097/07

בפני:

כבוד השופט רם וינוגרד

תאריך:

25/11/2009

בעניין:

שאול ברזני

ע"י ב"כ

עו"ד אלון יפת

המבקש (הנתבע 1)

נ ג ד

1 . פלונית

ע"י ב"כ

עו"ד דב גורטלר

המשיבה (התובעת)

2 . עיריית ירושלים

ע"י ב"כ

עו"ד גלעד בן-עמי

משיבה פורמאלית

החלטה

1. המשיבה (להלן: "התובעת") הגישה תובענה כנגד המבקש (להלן: "הנתבע") בה היא דורשת כי הנתבע יפצה אותה בגין הנזקים שנגרמו לה בעקבות אונס שביצע בה. אין מחלוקת שהנתבע הורשע בפלילים באינוס המשיבה, ופסק-הדין הפלילי הוא חלוט לאחר שערעור שהגיש לבית המשפט העליון נדחה לגופו. בקשה זו שבפני עניינה בטענת הנתבע לפיה אין להסתמך במסגרת ההליך האזרחי על הקביעות שבפסק-הדין הפלילי החלוט שהרשיע אותו באינוס המשיבה. לשיטתו מתקיימים בנסיבות העניין תנאיו של סעיף 42ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), ולפיכך שומה על בית המשפט להתיר לו להביא ראיות לסתור את הקביעות העובדתיות המצויות במסגרת הממצאים והמסקנות של פסק-הדין שניתן כנגדו בהליך הפלילי.

הרקע לבקשה

2. כתב האישום שהוגש בעניינו של הנתבע ייחס לו עבירת אינוס שביצע בתובעת על פי הטענה ביום 2.11.00 ועבירות של מעשה מגונה ובעילה אסורה של קטינה, אותן ביצע על פי החשד במתלוננת אחרת בשנת 1999. בהכרעת הדין שניתנה בעניינו בבית המשפט המחוזי בירושלים, בתפ"ח (י-ם) 3039/00 מדינת ישראל נ' שאול ברזני, מיום 28.10.01 (שניתנה על-ידי כבוד הנשיא ו' זילר, כבוד סגן הנשיא י' צמח וכבוד השופט ע' קמא; להלן: "הכרעת הדין") זוכה הנתבע מחמת הספק מהאישומים הנוגעים לקטינה, והורשע באינוס התובעת. הנתבע ערער על ההרשעה (ועל העונש) לבית המשפט העליון, אך זה דחה את ערעורו, תוך התייחסות לראיות לגופן (ע"פ 1165/02 ברזני נ' מדינת ישראל, מיום 13.7.03; להלן: "פסק-הדין בערעור").

3. בבקשה שבפני שב הנתבע וגולל את כל אותן סתירות המצויות לדבריו בחומר הראיות שהוצג במסגרת ההליך הפלילי בפני בית המשפט המחוזי, המצביעות לשיטתו על שהיה מקום לאמץ את טענתו לפיה קיים עם התובעת יחסים בהסכמה מלאה, ולמעשה – לאחר שזו פיתתה אותו לעשות כן. לטענתו לא הוצגו בפני בית המשפט המחוזי ראיות מסויימות, שלו היו מוצגות היה בהן כדי לשפוך אור על חוסר מהימנותה של התובעת, ולהביא לכך שלא ניתן היה לבסס הרשעה על גירסתה. בין ראיות אלה נכלל "דו"ח ביניים" של חוקר פרטי, שהנתבע ביקש להגישו כראיה נוספת במהלך הערעור בבית המשפט העליון. אעיר כבר עתה כי לא רק שהדו"ח אינו מהווה ראיה, אלא שהאמור בו כלל אינו תומך בטענות הנתבע אלא מהווה אמירה כללית ביותר, ואולי אף כזו שהיא סותרת לחלוטין את המיוחס על ידי הנתבע למסמך זה; ואמירות של ב"כ המדינה בדיון שהתקיים ביום 5.11.01 במסגרת הליך פלילי שהתקיים כנגד התובעת בשל עבירות שונות, מהן מסיק הנתבע כי המדינה חיוותה דעתה שהתובעת אינה אמינה. למעשה, הציטוט מהפרוטוקול בהקשר זה (נספח י' לבקשה) הוא כי "בחלק מהתיקים היו חיזוקים המעוררים ספקות כבדים בדבר אמינותה של הנאשמת" וכי יש "ראיות הפוגמות באמינותה". אין זאת אלא שהנתבע סבור כי דברים שטוען תובע בדיון מהווים תורה למשה מסיני, ואם זה טען שנאשם אינו אמין הרי שיש לקבל דבריו כ"כזה ראה וקדש". משום מה לא מחיל הנתבע אמת מידה זו לגביו. מכל מקום, לשיטתו, כך נראה, יש להעדיף דברים שאמר תובע אגב טיעון המייצג את עמדת מרשתו, על קביעות של בית משפט מוסמך ששקל את כל הראיות לגופן.

4. לשיטת הנתבע בוססה ההרשעה כולה על האימון שרחש בית המשפט המחוזי לתובעת, ומאחר ורחישת אמון זו בטעות יסודה לנוכח הראיות השופכות אור (או שמא נאמר – חושך) על מהימנות התובעת – יש מקום להתיר לו להביא ראיות לסתור בעניין זה, שהרי קבלתן יגרור את המסקנה כי ההרשעה הושתתה על אדנים מוטעים. לבד מטענה זו עוסקת הבקשה כולה, בפירוט רב, בבחינת ובניתוח הראיות שעמדו בפני בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, ובנסיון לשכנע את בית המשפט כי המסקנות שהסיקו בית המשפט המחוזי והעליון עולות כדי "עיוות דין", ומופרכות מיסודן. כפי שיובהר להלן נראה שאף הטענה לפיה הושתתו הכרעת הדין ופסק-הדין בערעור באופן בלעדי על מהימנותה של התובעת, אין בה ממש.

המסגרת הנורמטיבית

5. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות קובע כי:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע... הוא בעל דין במשפט האזרחי".

6. אין מחלוקת שבמקרה דנא ניתן פסק-דין פלילי חלוט בעניינו של הנתבע, וכי לצורך ההכרעה בהליך האזרחי מבקשת התובעת להישען על הקביעות שהן בגדר "הממצאים והמסקנות" של פסק-דין פלילי חלוט המרשיע את הנאשם (להיקף התפרשותו של הדיבור "הממצאים והמסקנות" של פסק-הדין ראו ע"פ 4392/91 חוואג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 45, 51-52 (1995); רע"א 378/96 וינבלט נ' משה בורשטיין בע"מ, פ"ד נד(3) 247, 266 (2000); רע"א 3373/06 גרשון נ' קאנטרי הומס בע"מ, מיום 13.5.08, בפיסקה 5 להחלטה). מכאן שאין מניעה מהגשת פסק-הדין הפלילי כראיה במסגרת ההליך שבפני, שעניינו באותה מערכת עובדתית ממש.

7. בחינה של הפסיקה והספרות מגלה כי הבסיס העיוני לקביעתו זו של המחוקק, המאפשרת את הגשת פסק-הדין הפלילי כראיה בהליך אזרחי בין המורשע או חליפו ובין אחר, מושתת על מספר הנמקות אפשריות:

א. מייד לאחר שינוי החקיקה במסגרתו תוקנה פקודת הראיות הובהר כי הרציונאל שבבסיס הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות הוא ש"בית-המשפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית-משפט אחר", מה גם ש"חקירה-ודרישה שנעשתה על-ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת" ולפיכך זכאית להתקבל כראיה (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן, פ"ד כט(1) 208, 217 (1974); להלן: "הילכת מ.ל.ט."; והשוו יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, תשס"ד) 1353). מכאן שהושם דגש על מידת ההוכחה הגבוהה בהליך הפלילי, הדורשת שיכנוע "מעבר לספק סביר", ועל ההגיון בהחלת הממצאים שהושגו בהליך מעין זה במסגרת הליך אזרחי, שבו מידת הוכחה נמוכה יותר, וזאת מכוחו של קל וחומר (הילכת מ.ל.ט., שם; אך ראו רע"א 4528/06 ברנס נ' מרכוס, מיום 18.5.09, בפיסקאות 18-19 להחלטה);

ב. הנמקה נוספת בהקשר לכלל ראייתי זה הצביעה על "עקרון העקביות", המחייב מניעת מסקנות סותרות בפסיקת בתי המשפט (ראו דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (ה"ח תשל"ב 995, מיום 15.5.1972, בעמ' 265); והשוו ת.א. (מחוזי מרכז) 5286-08-07 רוזנברג נ' בולוס, מיום 25.10.09, בפיסקה 8(ד) להחלטה). עקרון דומה עובר כחוט השני בדיני הראיות החלים במשפט האזרחי גם בהקשרים אחרים, שאינם בהכרח זהים (דוגמת הכלל הנוגע למעשה בי-דין או ל"הליך תלוי ועומד").

ג. משקל לא מועט ניתן לעובדה שלנתבע ניתן יומו בהליך הפלילי, ואין מקום לשוב ולהטריח את בית המשפט בדיון בפלוגתאות שנדרש להם בית משפט בהליך קודם. הנמקה אחרונה זו, של חסכון בזמן שיפוטי ומניעת כפילות הדיון, עמדה "על ראש דאגתה" של הועדה שהתכנסה לדון בשינוי המצב החקיקתי בהקשר זה (ראו הילכת מ.ל.ט., בעמ' 217; הנמקה זו עמדה בעין הסערה של הביקורת שהוטחה במצב המשפטי הקודם – ראו ע"א 680/66 מרציאנו נ' בורקאן, פ"ד כא(2) 285, 289 (1967); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 772 (1973); והשוו רע"א 1190/93 מדינת ישראל נ' הפול, פ"ד מד(4) 230, 249 (1991); להנמקות לכלל הראייתי ראו אליהו הרנון דיני ראיות (חלק שני, תשל"ז) 352-355; וראו בהרחבה דניאל פרידמן "פס"ד פלילי כראיה במשפט אזרחי" הפרקליט כה (תשכ"ט) 92, בעמ' 93-101, והמשכו במאמר "פסק-דין פלילי כראיה במשפט אזרחי", בעמ' 372 לאותו כרך, בעמ' 380-388).

8. חריג לאפשרות להבאת פסק-הדין הפלילי החלוט כראיה בהליך אזרחי מצוי בהוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות הקובעת:

"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

9. הכלל הוא "שלא בנקל תינתן לבעל-דין כזה רשות להבאת ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי-המשפט ידם במתן הרשות, יסכלו את מטרת התחיקה, לרכז את חומר הראיות בבית-המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת" (הילכת מ.ל.ט., בעמ' 217ז-218א; והשוו ע"א 9283/04 צברי נ' פקיד השומה, מיום 9.11.06, בפיסקה 9 לפסק-הדין; קדמי, בעמ' 1370). העתרות לבקשות מעין אלה יש בהן גם כדי "להביא לזילות ההליך הפלילי ולאבדן אמון הציבור" (דברי כבוד השופט י' עמית בת.א. (חי') 1019/00 רוור נ' לניר, מיום 23.10.05, בפיסקה 42 לפסק הדין ובבש"א (חי') 5735/06 ראובן בן ציון נ' חזן, מיום 25.1.07, בפיסקה 6 להחלטה). ממילא נראה שמתן רשות מעין זו ייוחד בעיקרו של דבר למקרים בהם נראה כי אכן נפלה בפסק-הדין או בניהול ההליך טעות בסיסית, היורדת לשורשם של דברים. אם לא נמצאת אומר כן תנוהל התדיינות כפולה בהליכים רבים עד למאד, שלא רק תגרור פגיעה מערכתית אלא אף תביא לדילול ופגיעה במעמדו של בית המשפט הדן באישום הפלילי ומכריע בעניין לאחר שהגיע למסקנה כי ההרשעה היא "מעבר לספק סביר".

האם חל החריג במקרה דנא?

10. כאמור, הנתבע טוען כי ההכרעה בהליך הפלילי הסתמכה באופן בלעדי כמעט על עדותה של התובעת, שנמצאה מהימנה. לשיטתו שגה בית המשפט המחוזי כשנתן אמון בתובעת, ולו היתה נפרשת בפניו התמונה המלאה בנוגע לחוסר מהימנותה, היה מגיע למסקנה שונה בתכלית.

11. טענה זו אין בה ממש. עיון בהכרעת הדין מעלה כי היא בוססה הן על חוסר האמון שניתן בגירסת הנתבע (עמ' 16 להכרעת הדין, פיסקה שניה), הן על האמון שניתן לגירסת המתלוננת בשל דרך מתן עדותה והתרשמותו הבלתי אמצעית של מותב התלתא מהעדות (עמ' 18 להכרעת הדין, פיסקה שניה), והן על הגיונם של דברים, כפי שהוסק ממכלול עובדות הארוע. הנתבע שב וטען בבקשתו כי בית המשפט העליון העביר תחת שבט ביקורתו את הכרעת בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מבהיר בפסק-דינו כי היה על בית המשפט המחוזי "לנהוג בשאלת אמינותה בזהירות כפולה ומכופלת" לנוכח "אישיותה המורכבת של המתלוננת, וסתירות שנגלו בעדותה" (פיסקה 3 לפסק-הדין בערעור), משל חטא בית המשפט המחוזי משלא עשה כן. לאמיתו של דבר, עיון בפסק-הדין בערעור מעלה שלא רק שבית המשפט העליון לא סבר שנפלה טעות בהערכת עדותה של המתלוננת על ידי בית המשפט המחוזי, אלא שלאחר שסקר את המכלול הראייתי, הגיע לכלל מסקנה כי הגיונם של דברים חייב מסקנה זו. לסיכום בחינת העניין העובדתי הבהיר בית המשפט העליון כי בית המשפט המחוזי "לא שגה בתוצאה אליה הגיע" וכי "מארג הראיות שהציגה המשיבה חייב תוצאה זו" (ההדגשה הוספה – ר.ו.). דברים אלה נכתבו לאחר ניתוח הראיות והקביעה כי מהלך הדברים, כפי שהוצג בעדויות, אינו מתיישב מבחינה הגיונית עם מסקנה אחרת לבד מאינוסה של התובעת על ידי הנתבע.

12. מכאן שההרשעה לא התבססה בעיקרו של דבר על עניינים הנוגעים למהימנותה של התובעת, אלא דווקא על הגיונם של דברים כפי שזה בקע ועלה מהראיות ומ"ניסיון החיים" (פיסקה 3 לפסק-הדין בערעור). לפיכך, לא יהא בהצגת אותן ראיות, ושמא נאמר שברי ראיות, שמבקש הנתבע להוסיף היום כדי להעלות או להוריד בהקשר זה.

13. לא למותר לציין כי לאמיתו של דבר מבקש הנתבע מבית המשפט לקבוע כי ששת השופטים שדנו בעניינו של הנתבע, ובכללם שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי ושלושה שופטים בבית המשפט העליון שהרשיעוהו בדין כולם, פה אחד, שגו כולם בהערכתם את הגיונם של דברים, התבססו על נסיון חיים מוטעה מעיקרו, וקבעו ממצאים העומדים בסתירה לראיות. דומה שמסקנה אפשרית אחרת, סבירה יותר, היא שדווקא הנתבע הוא השוגה בהערכת הראיות. מכל מקום, מאחר ומדובר בקביעות הנוגעות לליבת המעשה השיפוטי ולהערכת עדויות על ידי ערכאות שנמנו וגמרו כי יש בראיות כדי להרשיע את הנתבע מעבר לספק סביר, אין מקום להעברתן תחת שבט ביקורתו של בית משפט זה משל היה ערכאת ערעור נוספת. אימוץ שיטתו של הנתבע חותר תחת כל אותם הרציונאלים העומדים בבסיס הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות, ואין לקבל גישה זו. הרבה למעלה מהנדרש אעיר כי אף לו הייתי נצרך לכך, ואין זה המקרה, הייתי מוסיף דעתי, בכל הצניעות הנדרשת, לדעתם של אותם גדולים ממני שדנו בעניינו של הנתבע.

14. כללו של דבר: הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין ישא הנתבע 1 בהוצאות התובעת בסכום של 4,000 ₪.

15. הצדדים יגישו בתוך 20 יום מהיום רשימת מועדים מתואמים לשמיעת הראיות, והתיק יובא לעיוני ביום 20.12.09.

המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ח' בכסלו תש"ע (25 בנובמבר 2009), בהעדר הצדדים.

__________________

רם וינוגרד, שופט


מעורבים
תובע: שאול ברזני
נתבע: פלונית
שופט :
עורכי דין: עו"ד דב גורטלר,עו"ד אלון יפת