ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צדיק אברהם נגד חב' נמל אשדוד בע"מ :


בתי המשפט

בימ"ש לענינים מקומיים ת"א

פ 006963/06

בפני:

כבוד השופטת לימור מרגולין-יחידי

תאריך:

15/07/2009

בעניין:

מדינת ישראל

מאשימה

נ ג ד

1. אליאשוילי אליהו חיים

2. בהאיאן דוד

3. גוטמן ברטוב קלמן

4. כהן מיכאל

5.לובלינסקי שמואל

6. קאר שמחה

7. קאירי מרקוח

8. שלוח הנרי

נאשמים

נוכחים:

ב"כ המאשימה - עו"ד בני ימין כהן

נאשם 1

ב"כ נאשמים 2, 5 – 8 – עוה"ד בביאן

הכרעת דין

מבוא

נגד הנאשם 1 הוגש ביום 24.8.06 כתב אישום, שתוקן על דרך הוספת נאשמים 2 – 8 ביום 21.11.07. כתב האישום מייחס לנאשמים אי קיום הודעת דרישה לתיקון בניין מסוכן ואי תיקון הליקויים ברחוב נחלת בנימין 16 רמב"ם 11 ת"א. הנאשמים הואשמו בהפרת הוראות סעיף 3 לחוק עזר לתל-אביב- יפו (מבנים מסוכנים), התשס"ב – 2001 (להלן: "חוק העזר"), ביחד עם סעיף 254 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"). כן הואשמו הנאשמים באי תיקון מבנה מסוכן לאחר קבלת דרישה בכתב, עבירה על סעיף 490(7) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

טרם תשובה לאישום טען הנאשם 1 שתי טענות מקדמיות. הטענה העיקרית הייתה לפגם בכתב האישום, בכך שהוא הואשם כבעל הבניין, בעוד שמעמדו הוא של מנהל עזבון מכוח מינוי ביהמ"ש, ואין לו מעמד של בעל הבניין כהגדרתו בחוק העזר. לדבריו, לא ניתן לפעול נגדו בכובעו כמנהל עזבון ללא קבלת אישור מבית המשפט.

בהחלטתי מיום 18.11.07, המהווה חלק בלתי נפרד מהכרעת דין זו, דחיתי את העתירה לביטול האישום.

ביום 21.11.07 השיב נאשם 1 לאישום. נאשם 1 לא חלק על קבלת הודעת הדרישה. נאשם 1 כפר ביתר מרכיבי האישום.

לאחר שצורפו נאשמים 2 – 8 (להלן: "יתר הנאשמים") נערכה הקראה בעניינם. בשם נאשמים 2, 5 – 8 התייצב עו"ד בביאן (להלן לשם הנוחות: "ב"כ הנאשמים"), והצהיר כי הוא כופר בכל העובדות. במהלך הדיונים הובהר גם כי ב"כ הנאשמים טוען טענה מקדמית לפיה הנאשמים כבר נשפטו בגין העבירה.

נאשמים 3 ו – 4 אינם מיוצגים על ידי עו"ד בביאן או כל סניגור אחר. נאשמים 3 – 4 הוזמנו לפתיחת משפטם כדין, בהתאם להוראת סעיף 344 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ובהתאם להוראת סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ") (הדבקת ההזמנה על ידי חברה לחקירות על דלת דירת נאשם 3 ביום 14.1.08, ואישורי מסירה חתומים על ידי נציג בקשר לנאשם 4 מיום 25.12.07 ומועדים נוספים). נאשמים 3 – 4 לא התייצבו לאף דיון. בהתאם להוראות סעיף 240 לחסד"פ ביחד עם הוראת תקנה 2 (7) לתקנות סדר הדין הפלילי (חיקוקים לעניין סעיפים 239 – 240 לחוק), תשכ"ו – 1966, נאשם שהוזמן ולא התייצב לתחילת משפט או להמשכו יראוהו כמי שהודה בעובדות, וניתן לדון אותו שלא בפניו אם בית המשפט אינו סבור ששפיטתו בהעדרו תסב עיוות דין. בנסיבות העניין איני רואה עיוות דין בשפיטת הנאשמים 3 – 4 בהעדרם, והראיות שהוצגו לבית משפט יבחנו גם ביחס אליהם.

לאור הכפירה נשמעו ראיות התביעה בימים: 16.4.08 ו – 6.11.08 וראיות ההגנה ביום 26.2.09. לאחר מכן סיכמו הצדדים בכתב.

מטעם המאשימה העידו מהנדס ממדור מבנים מסוכנים שערך את הביקורת נושא כתב האישום, ולדימיר ליבורקין (להלן: "המהנדס ליבורקין"), מהנדס נוסף מהמדור שערך ביקורות מאוחרות במקום, אלכס זטולסקי (להלן: המהנדס זטולסקי"), מנהל מחלקת פיקוח על הבנייה ואחראי על המדור, דוד רבינוביץ (להלן: "מנהל המחלקה רבינוביץ"), מגישת תעודת עובד ציבור מהאגף לגביית ארנונה, מאירה גרוסמן (להלן: "מגישת תעו"צ").

בפרשת ההגנה העיד נאשם 1 בלבד. בהנחיית בית המשפט הוגשה תעו"צ בנוגע לנתונים שביקש הנאשם 1 להציג, באמצעות המאשימה. יתר הנאשמים לא עלו להעיד לאחר שבא כוח הנאשמים הצהיר כי הובהרו להם משמעויות של התנהלות זו.

יסודות העבירות בהן הואשמו הנאשמים

יסודות העבירה לפי סעיף 3 לחוק העזר כוללים: קיום ליקויים בבניין, העלולים לסכן את המחזיקים, הנכסים הסמוכים או הציבור; מתן הודעת דרישה בכתב לתיקון הליקויים לבעל הבניין; אי תיקון הליקויים על ידי בעל הבניין תוך פרק הזמן הנקוב בהודעת הדרישה.

יסודות העבירה לפי סעיף 490(7) לחוק העונשין כוללים:

קבלת הוראה בכתב מהרשות לתקן מבנה המצוי במצב של סכנה; אי תיקון המבנה, ללא עילה כשרה.

אעיר כבר עתה, כי אמנם לפי החוק מוסמכת המאשימה לייחס לנאשמים שתי עבירות שמהותן דומה, והוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 עניינה רק בהבטי הענישה, אך בהתאם להלכה המקובלת אין מקום לייחס לנאשמים עבירות בעלות מהות דומה או זהה, ויש להתייחס לאישום המבטא בצורה הנאותה ביותר את מהות המעשה (בש"פ 5284/91 לויאן נ' מדינת ישראל, ע"פ 51/76 ראובן נ' מדינת ישראל).

לאור דמיונן של העבירות עד כדי זהות ביניהן, ביחד עם העובדה שהמאשימה נדרשה הלכה למעשה לעבירה על פי חוק העזר, יתמקד בית משפט בעבירה זו.

טענות נאשם 1 וטענות יתר הנאשמים הן שונות, זולת כפירת כל הנאשמים בקיומם של ליקויים ובכך שלא תוקנו (ב"כ הנאשמים אמנם ציין ביום 16.11.08 כי חלקים מן הבניין מסוכנים, אך לאור כפירתו הכללית, לא אראה בהצהרה זו משום הודייה בדבר קיום הליקויים נושא האישום).

לאור קווי ההגנה הנפרדים אבחן תחילה את הסוגיות הנוגעות לנאשם 1, ולאחר מכן יבחנו ויוכרעו טענות יתר האשמים.

טענות נאשם 1

השאלות הטעונות הכרעה בתיק זה ביחס לנאשם 1 הן שאלות עובדתיות ומשפטיות כדלקמן:

א. האם נמסרה לנאשם 1 הודעת דרישה, המקיימת את הוראות חוק העזר והדין. יצויין בהקשר זה כי אין מחלוקת עובדתית לגבי עצם קבלת הודעת הדרישה – ת/2 על ידי הנאשם 1, כמפורט בתשובתו לאישום (וכן ת/14 – אישור מסירה).

ב. האם הנאשם 1 נופל לגדר "בעל בניין" כהגדרתו בחוק העזר.

ג. האם קיימים בבניין ליקויים המצדיקים הוצאת הודעת דרישה, והאם תוקנו הליקויים ובוצעו העבודות שפורטו בהודעת הדרישה תוך פרק הזמן שפורט בהודעה.

חוקיותה של הודעת הדרישה

הסוגייה הראשונה הטעונה הכרעה היא שאלת חוקיותה של הודעת הדרישה שנמסרה לנאשם 1. למותר לציין כי אם הודעת הדרישה הוצאה בחוסר סמכות ואין לה נפקות חוקית, מתייתר הצורך בבירור יתר הסוגיות.

סעיף 3 לחוק העזר קובע, כדלקמן:

"סבור ראש העיריה, על פי חוות דעת שנערכה לפי סעיף 2, כי בניין עלול לסכן... רשאי הוא לדרוש בהודעה בכתב מבעלי הבניין לבצע את העבודות המפורטות בה באופן ובתוך התקופה שנקבעו בהודעה".

לנאשם 1 הוצאה הודעת דרישה ביום 9.11.05 – ת/4. להודעת הדרישה נלוותה חוו"ד מטעם המהנדס ליבורקין– ת/2.

הודעת הדרישה נמסרה לנאשם 1 ביום 4.4.06– ת/14, והנאשם 1 אינו חולק על כך, כאמור.

על הודעת הדרישה לא חתם ראש העיר אלא מנהל המחלקה רבינוביץ בשם ראש העיר.

כעולה מעדות מנהל המחלקה רבינוביץ (ע' 2 שו' 11 ואילך) וממסמכים שהוגשו – ת/20א – ב, חתם רבינוביץ על הודעת הדרישה, לאחר שראש העיר העביר את סמכויותיו בנוגע לחוק העזר למהנדס העיר, וזה העביר את סמכויותיו האמורות למנהל המחלקה רבינוביץ.

העברת הסמכויות בוצעה לפי הראיות באופן הבא:

א ביום 19.12.01 העביר ראש העיר למהנדס העיר את כל סמכויותיו לפי חוק העזר – ת/20א. יצויין כי הוראות חוק העזר מסמיכות את ראש העיריה להעביר בכתב את סמכויותיו לפי חוק עזר זה, כולן או מקצתן, לאדם אחר (סעיף 1 לחוק העזר – הגדרת ראש עיר).

ב. ביום 23.1.02 העביר מהנדס העיר את כל סמכויותיו לפי חוק העזר למנהל המחלקה רבינוביץ – ת/20ב.

הנאשם 1 טוען כי מבחינה משפטית לא מוסמך מנהל המחלקה רבינוביץ לחתום על הודעת הדרישה ושרשרת העברת הסמכויות שהוצגה אינה חוקית. לשיטתו, הסמכות להוצאת הודעת הדרישה מסורה לראש העיר, ומנהל המחלקה רבינוביץ לא הוסמך מעולם על ידי ראש העיר. משום כך, לטענתו, אין להודעת הדרישה ששלח מנהל המחלקה רבינוביץ נפקות. לדברי הנאשם 1, תוך הפנייה לספרות ופסיקה, משהוענקה הסמכות לפלוני חייב הוא להפעילה באופן אישי, ואינו רשאי לאצלה, אלא אם ניתנה לו רשות מפורשת בחוק (במאמר מוסגר אציין, כי בניגוד לטענת הנאשם 1 לא קיים בהלכה הפסוקה איסור אצילה גורף, וההלכה היא שיש לבחון את האינטרסים והשיקולים במקרה הקונקרטי, וכי החזקה בדבר העדר סמכות לאצילה היא חזקה פרשנית הניתנת לסתירה).

ב"כ המאשימה מצידם סבורים כי לא נפל כל פגם בהסמכת מנהל המחלקה רבינוביץ לחתום על הודעת הדרישה. לטענתם, העברת הסמכויות המלאה מראש העיר לפלוני, הקבועה בחוק העזר, כוללת בחובה גם את הסמכות של פלוני להעביר את סמכויותיו בנדון לפלמוני (אעיר, כי עמדת המאשימה, שלא נתמכה בכל אסמכתא ולא פורטה ונומקה, אינה נקייה מספקות, שכן אם אכן מדובר באצילת סמכויות הכפופה להוראות החוק ולפסיקה, כטענת הנאשם 1, אזי מקובל כי יש לפרשה בצמצום, והסוגייה של אצילת סמכויות על ידי הגורם הנאצל לגורם נאצל אחר, היא שאלה מורכבת (ראו י. זמיר "הסמכות המנהלית" ע' 563)).

לאחר בחינת טענות הנאשם 1, ההסדר החקיקתי ותכליתו, באתי לכלל מסקנה כי אין מדובר באצילת סמכויות מכוח החוק או ההלכה הפסוקה, אלא בחלוקת סמכויות או העברתן או אצילתן כעניין של מנהל פנימי, ומשכך אין כלל תחולה להלכה הנוהגת בעניין אצילה, ולמגבלות המקובלות בחוק ובפסיקה.

כדי להבהיר את מסקנתי זו במישור הסמכות המנהלית, יש לגדור תחילה את מהות הפעולה של מתן הודעת דרישה, מקומה הגאוגרפי ואופיה. לשם כך יובאו להלן החקיקה הראשית המסמיכה וההוראות הרלבנטיות מחוק העזר.

הפרק השנים עשר לפקודת העיריות מגדיר את חובותיה וסמכויותיה של העיריה.

בסעיף 233 באותו פרק נקבע כי: "עיריה תעשה בתוך תחומה בענינים המפורשים בסימן ב'..."

סעיף 236 המצוי בסימן ב' בפרק 12 בפקודת העיריות, מורה כדלקמן:

"(א) בענין בנינים תעשה העיריה פעולות אלה:

(1) תפקח על הקמתם, הריסתם, שינוים ותיקונם של בנינים;"

המחוקק הראשי, אם כן, מנה בין חובותיה של עיריה לפקח על תיקון בניינים, והסמיכה להסדיר נושא זה.

פקודת העיריות הסמיכה את מועצת העיר להתקין חוקי עזר, בסעיף 250 הקובע:

"מועצה רשאית להתקין חוקי עזר כדי לאפשר לעיריה ביצוע הדברים שהיא נדרשת או מוסמכת לעשותם על פי הפקודה או כל דין אחר או לעזור לה בביצועם, או כדי לדרוש מבעל נכס או מחזיקו לבצע באותו נכס עבודה הנחוצה למטרה האמורה".

מכוח הסעיפים האמורים הותקן חוק העזר. חוק העזר נועד להסדיר את מימוש חובות העיריה בכל הנוגע לתיקון מבנים.

סעיף 3 לחוק העזר, כפי שכבר צויין, מורה כי הודעת דרישה לתיקון הליקויים תמסר על ידי ראש העיר. דבר זה, כאמור, לא נעשה במקרה שלפניי. ראש העיר העביר בכתב את סמכויותיו למהנדס העיר, וזה העבירן למנהל המחלקה רבינוביץ.

האם היה מהנדס העיר רשאי להעביר את הסמכות לרבינוביץ?

להשקפתי,התשובה לכך היא חיובית.

זאת, משום שהחוק המסמיך – פקודת העיריות – אינו מעניק את הסמכות, באופן שמשתמעת ממנו כוונה שרק אורגן מסויים יהא מוסמך ורשאי לממש את הסמכות הנקובה בחוק, ומשכך אין דיני האצילה חלים על הסוגייה הנדונה, ופעולות המנהל אינן כפופות ומחויבות לדינים אלה.

היטיב לתאר את הסיטואציה השופט בדימוס י. זמיר בספרו "הסמכות המנהלית" בפסקא ד. שכותרתה: "אצילה כעניין של מנהל פנימי" בע' 536:

"ההלכה בעניין האצילה מתבססת, כאמור, על כוונת החוק המעניק את הסמכות. כיוון שכך, יש לה תחולה במקרה שחוק מעניק סמכות לרשות מנהלית באופן המאפשר לייחס לו כוונה כי רק מי שנושא במשרת הרשות רשאי להפעיל את הסמכות. אך קיימים שני סוגים של מקרים, בהם אי אפשר לייחס כוונה כזאת לחוק, ולפיכך גם אין תחולה להלכה זאת. הסוג הראשון כולל מקרים בהם האצילה מתייחסת לסמכות המוענקת על ידי החוק באופן שאינו מזהה את נושא המשרה הרשאי להפעיל את הסמכות. הסוג השני כולל מקרים בהם האצילה מתייחסת, לא לסמכות המוענקת בחוק, אלא לסמכות עזר או לתפקיד עזר".

במקרה שלפנינו הוראת פקודת העיריות יצרה חובה של העיריה כגוף מנהלי, מבלי לזהות בקרב העיריה נושא משרה מסויים, שעליו מוטלת החובה ושהוא המוסמך להפעילה. מן ההוראה האמורה בחקיקה הראשית, מתבקשת המסקנה כי החוק לא ייחס חשיבות למיהות האורגן שיממש את החובה, ונתן מרחב שיקול דעת רחב מאד לרשות המנהלית לקבוע את זהות אותו גורם. בנסיבות אלה, מדובר בסוגייה של מנהל פנימי, שמגבלות ההלכות בכל הנוגע לאצילה אינן חלות עליה.

טענות הנאשם 1 מופנות הלכה למעשה להעברת הסמכות ממהנדס העיר למנהל המחלקה רבינוביץ, ואף הנאשם 1 אינו חולק על כך שלפי לשונו הברורה של חוק העזר הוסמך ראש העיר להעביר את כל סמכויותיו לאחר, לרבות מהנדס העיר. יודגש, עצם ההסמכה המפורשת של ראש העיר להעביר את כל סמכויותיו בנדון, מלמדת כי שאלת מיהות הגורם מוציא הודעת הדרישה אינה מהותית גם אליבא דמועצת העיר בשיבתה כמחוקק משנה.

בכל הנוגע להעברת הסמכות ממהנדס העיר למנהל המחלקה רבינוביץ, יש לקחת בחשבון כי מבחינה מהותית מדובר במהנדס בניין, איש מקצוע, האחראי על מחלקת הפיקוח על הבנייה, לרבות מדור מבנים מסוכנים, והוא בעל כשירות מקצועית ברורה מכוח תפקידו, מעמדו ונסיונו לקבוע אם ליקויים שנמצאו בבניין מהווים סיכון, ולהוציא בהתאם הודעת דרישה לתיקון הליקויים.

אין לשכוח בהקשר זה, כי בסעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית), התשנ"ב-1991 הכיר המחוקק בצורך הקיים באצילת סמכויות מאת מהנדס העיר למהנדס רשוי אחר שהוא עובד הרשות ובעל כשירות מקצועית בתחום. קביעה זו של המחוקק הראשי יש בה ביטוי להכרה במגבלות היכולת של מהנדס העיר לבדו לבצע את התפקידים המוטלים עליו, וביכולת המעשית של מהנדסים רשויים אחרים שהם עובדי הרשות לקחת חלק פעיל במילוי תפקידיו וסמכויותיו.

כעולה מן המקובץ, בהעברת הסמכויות למנהל המחלקה רבינוביץ יש שמירה על תכלית החוק, תוך הקפדה על שיקולי יעילות ואפקטיביות מחד גיסא, ועל אינטרס הציבור ומקצועיות ההחלטות מאידך גיסא. היות שלא נקבעה כאמור זהותו של מבצע הסמכות בחקיקה הראשית, והיא נותרה להכרעת הרשות המנהלית כעניין פנימי, לא חלים דיני האצילה, ולא נפל פגם של אי חוקיות בהסמכת מנהל המחלקה רבינוביץ ובחתימתו על הודעת הדרישה.

מבלי למעט מן האמור, אני סבורה כי ניתן לראות בסמכות האמורה סמכות עזר, שאינה כפופה כאמור להלכות האצילה ומגבלותיה.

סמכות עזר מוגדרת בסעיף 17(ב) לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981:

"הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת".

סמכויות העזר כוללות סמכויות בדיקה, עריכת חוו"ד, מתן הודעות ונקיטת כל צעדים אחרים הנדרשים להפעלת הסמכות. את סמכויות העזר רשאית הרשות להפעיל בעצמה או באמצעות גורמים אחרים הנתונים למרותה, לפי נסיבות העניין ובהתאם לשכל הישר.

החוק הותיר לרשות שיקול דעת לבחור מי מפעיל הלכה למעשה את סמכות העזר, בהתחשב בשיקולי יעילות, מקצועיות, ואפקטיביות בהפעלת סמכות העזר. המחוקק הראשי אדיש לשאלת הפעלת סמכויות העזר ומיהותם של הגורמים המפעילים סמכויות אלה, כל עוד תכלית החקיקה מתקיימת והרשות דואגת להפעלת הסמכות הראשית, במקרה זה - תיקון מבנים מסוכנים.

עמד על כך זמיר בספרו בע' 539 – 540:

"החוק מניח לרשות להחליט, לפי שיקול דעתה, אם להפעיל את סמכות העזר בעצמה, או באמצעות עובד פלוני, או באמצעות עובד פלמוני, או באמצעות זה וזה גם יחד. אם כך, מה טעם יש למנוע בעדה להפעיל את סמכות העזר באמצעות זה אחר זה, בדרך של אצילה, אם יהא צורך בכך? מבחינת החוק אחת היא, כל זמן שהרשות מפעילה בעצמה את הסמכות הראשית. לפיכך, ההלכה בעניין האצילה, המתבססת על כוונת החוק, אין לה אחיזה ככל שמדובר באצילה של סמכות עזר. עניין זה מופקד בידי הרשות כעניין של מנהל פנימי".

משכך, ניתן לראות בהודעת הדרישה משום מימוש וביצוע של חובת העיריה לדאוג לתיקון בניינים, וככזו סמכות עזר, המהווה חלק מפעולות של מנהל פנימי, ואינה כפופה למגבלות האצילה הנוהגות.

לאור המפורט לעיל, הגעתי למסקנה כי לא נפל פגם בשרשרת העברת הסמכויות בכתב כמפורט במסמכים ת/20א-ב, ובמתן הודעת הדרישה על ידי מנהל המחלקה, והודעת הדרישה היא חוקית ובסמכות. לא מצאתי במסמך נ/5 ובהתייחסות מנהל המחלקה אליו, כל נימוק שישנה ממסקנתי זו.

מעמד הנאשם 1 כ"בעל בניין"

טענתו העיקרית של הנאשם 1 היא כי הוא מואשם כבעל בניין, הגם שכל זיקתו לבניין היא זיקה של מנהל עזבון מכוח מינוי בית משפט, וככזה לא ניתן לפעול נגדו אלא באישור של בית המשפט שמינה אותו לתפקיד.

את הטענה האמורה טען הנאשם 1 עוד במסגרת הטענות המקדמיות, וכפי שציינתי בהחלטתי בעניין טענותיו המקדמיות, מדובר בכפירה במעמד המיוחס לו בכתב האישום וטענה כזו מחייבת בירור עובדתי.

לאחר בחינת מכלול הראיות שהוצגו הגעתי למסקנה כי בסופו של יום הוכיחה המאשימה מעבר לספק סביר את מעמדו של הנאשם 1 כבעל בניין, כהגדרתו בחוק העזר.

לשם הבהרת המסקנה אעמוד על הוראות החוק ותכליתן. אציין כבר עתה כי בהחלטתי בעניין הטענות המקדמיות נדרשתי להבטים המשפטיים של המונח "בעל בניין", הזיקות הנכללות במונח זה, וחובותיו הפעולה של מנהל עזבון מכוח מינוי בית משפט, כמו כן התייחסתי לראיות שהוצגו. איני מוצאת מקום לחזור על כל שנאמר בהחלטה זו, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מהכרעת הדין.

מבלי למעט מן האמור באותה החלטה, אציין כי סמכות העיריה לחייב בעל בניין לבצע תיקונים בבניין מושתתת על הוראות סעיפים 233 ביחד עם 236 וביחד עם 250 לפקודת העיריות. זה האחרון מורה במפורש כי:

"מועצה רשאית להתקין חוקי עזר... כדי לדרוש מבעל נכס או מחזיקו לבצע באותו נכס עבודה הנחוצה למטרה האמורה".

בעל נכס מוגדר בסעיף 1 לפקודת העיריות, כדלקמן:

""בעל" - לרבות אדם המקבל, או הזכאי לקבל, הכנסה מנכס, או שהיה מקבלה אילו היה הנכס נותן הכנסה, בין בזכותו הוא ובין כבא-כוח או כנאמן, בין שהוא הבעל הרשום של הנכס ובין שאינו הבעל הרשום, וכולל שוכר או שוכר-משנה ששכר נכס לתקופה שלמעלה משלוש שנים".

מחזיק מוגדר כך:

""מחזיק" - אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון".

בהתאמה להגדרות האמורות הוגדר בעל בניין בחוק העזר בסעיף 1:

א. הבעל הרשום של הנכס.

ב. אדם המקבל או הזכאי לקבל הכנסה מנכס, או שהיה מקבלה אילו הנכס היה נותן הכנסה, בין בזכותו הוא ובין כמורשה או כנאמן או כבא כוח.

ג. דייר לפי חוק הגנת הדייר... לרבות מחזיק. הגדרת המחזיק בחוק העזר זהה להגדרתו בפקודת העיריות.

ד. בעל דירה כמשמעותו בחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969. סעיף 2 לחוק המקרקעין מגדיר בעלות כזכות להחזיק במקרקעין להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או הסכם.

ודוק, לאור העובדה שמדובר בהגדרות חלופיות, הרי שדי להוכיח לבית משפט במידה הנדרשת את אחת הזיקות כדי לבסס את מעמדו של הנאשם 1 כבעל בניין כהגדרתו בחוק העזר.

המאשימה מייחסת לנאשם מספר זיקות במצטבר:

לטענת המאשימה הנאשם 1 הוא קודם כל יורש של הבניין כולו או חלקו, הזכאי להרשם כבעלים מכוח דיני הירושה.

בנוסף, טוענת המאשימה כי הנאשם 1 זכאי לקבל הכנסה מהנכס הן מכוח זכותו שלו כיורש, והן מכוח מעמדו כמנהל עזבון והיותו נאמן או מורשה.

מבלי למעט מן האמור, טוענת המאשימה כי הנאשם 1 היה במועד הרלבנטי לכתב האישום מחזיק בפועל של אחת הדירות באופן אישי.

הנאשם 1 מצידו כופר בזכויות האישיות שלו כיורש, וטוען כי מכוח מעמדו כמנהל עזבון לא ניתן לראות בו בעל בניין ולא מוטלות עליו חובות לבצע תיקונים בבניין. הנאשם 1 גם כופר במעמדו כמחזיק דירה בבניין.

לבית המשפט הוצגו שלל ראיות על ידי הצדדים בנוגע למעמד הנאשם 1 באופן אישי וכמנהל עזבון.

בהתאם לנסח לשכת רישום המקרקעין, הנכס מצוי בבעלות משותפת בחלקים שווים של עזבון אביו של הנאשם 1, המנוח רפאל אלואשווילי (להלן: "המנוח"), ושל אמו של הנאשם 1, מרים אלואשווילי, (שנפטרה לאחר מכן ביום 25.2.96) (להלן: "המנוחה") – ת/5.

מן הראיות עולה כי המנוח נפטר ביום 13.2.73. הנאשם 1 העיד כי המנוח לא ערך צוואה (ע' 2 שו' 30). על פי סעיפים 11(א)(1) ו- 13 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה") יורש הנאשם 1 (ביחד עם שתי אחיותיו) מחצית מהעזבון. היות שהעזבון טרם חולק הרי שלנאשם מעמד של יורש על פי דין כדי חלקו היחסי בכל נכסי עזבון המנוח.

בנוסף, בהתאם להוראות סעיף 11 (א)(1) לחוק הירושה ירשה המנוחה מחצית מעזבונו של המנוח. לבית משפט הוגש העתק צוואת המנוחה, שאושרה כהעתק נאמן למקור על ידי בית המשפט המחוזי ביום 6.11.96, לפיה מורישה המנוחה את כל עזבונה לנאשם, וצו קיום צוואה מיום 29.1.98 – ת/ 1ה - ו. מכוח צו קיום הצוואה הנאשם 1 הוא יורש על פי צוואה של כל עזבון המנוחה, ועזבון זה כולל גם את מחצית עזבונו של המנוח, כאמור.

הנאשם 1 אם כן הוא היורש על פי דין של למעלה ממחצית מנכסי העזבון. הבניין נושא הליך זה הוא חלק מנכסי העזבון.

הנאשם 1 כופר במסקנה האמורה.

הנאשם טען בחקירה הנגדית כי הצוואה נבלעה במינויו כמנהל עזבון בשני העזבונות. לדבריו אין לו שום חלק כיורש. עוד ציין הנאשם כי כשיש מנהל עזבון אסור ליורשים לפעול בעצמם והם אינם אחראים לחובות העזבון אלא בנכסיו. במענה לשאלת בית משפט הבהיר הנאשם כי מעולם לא פנה לבית משפט כדי לממש את זכויותיו כיורש על פי דין ו/או צוואה, הגם שמבחינת הדין המהותי אין מניעה שיעשה כן, וזאת מכיוון שאין מקום כיום במצב בו נמצאים הנכסים מבחינת חובותיהם לפנייה כזו. לגוף האישום הבהיר הנאשם 1 כי לא פנה לבית משפט בכובעו כיורש כדי לקבל הוראות בנוגע להודעת הדרישה שהתקבלה.

טענות הנאשם 1 כפי שפורטו לעיל, אין בהן כדי לגרוע ממעמדו כיורש.

בניגוד לטענות הנאשם 1, זכות היורש על פי דין או על פי צוואה היא זכות מהותית, הנוצרת עם פטירת המוריש (מ. גולדברג י. פלומין א. מעוז "דיני ירושה" בע' 4). אין בעצם העובדה שהיקף הנכסים בעזבון, שווי הנכסים בעזבון ומצב החובות של העזבון מצויים בבירור, ובכך שמונה על ידי בית משפט מנהל עזבון כדי לנהל את העזבון עד לחלוקתו, כדי להוביל למסקנה אחרת, ולגרוע מזכויות הנאשם 1 כיורש.

אכן בסעיף 126 לחוק הירושה נאמר כי עד לחלוקת העזבון אין היורשים אחראים לחובות העזבון אלא בנכסי העזבון, אך גם קביעה זו אינה ממעטת מזכותו המהותית של יורש ביחס לנכסי העזבון.

גם במינוי מנהל עזבון אין, כאמור, כדי לשנות מן האמור.

תפקידו של מנהל עזבון, כקבוע בסעיף 82 לחוק הירושה הוא מיום 1.9.1998

תיקון מס' 9

ס"ח תשנ"ח מס' 1670 מיום 30.6.1998 עמ' 243

תפקידים

לכנס את נכסי העזבון, לנהל את העזבון, לסלק את חובות העזבון, לחלק את יתרת העזבון בין היורשים, לפי צו ירושה או צוואה מקויימת, ולעשות כל דבר אחר הדרוש לביצועם של צו ירושה או של צוואה מקויימת. למנהל העזבון אין זכויות מהותיות בעזבון, אין הוא בעליו, והוא נושא בתפקיד של שליחות ונאמנות במקרה זה מכוח מינוי בית משפט (שם, בע' 52). אין בעובדה שבסעיף 121(א) לחוק הירושה נקבע כי עד לחלוקת העזבון אין היורשים רשאים לעשות בעזבון אלא ברשות מנהל העזבון או בית המשפט כדי לשנות מזכויות היורשים וממעמדם כיורשים. אין לשכוח כי הנאשם 1 לא טען כי במעמדו כיורש פנה למנהל העזבון (הוא עצמו) או לבית המשפט הדן הדן בעניינו, ועתר לאפשר לו למלא אחר הוראות הדין ולתקן את הבניין, וסורב. סעיף 121(א) האמור רק מגביל את עצמאות הפעולה של יורש בנכסי העזבון ודורש אישור לביצוע הפעולות, אך אין הוא משפיע על הזכויות והחובות המהותיות שיש ליורש מכוח מעמדו זה.

סיכומו של דבר, ראיות המאשימה הוכיחו מעבר לספק סביר כי הנאשם 1 הוא יורש בנכס, בעל זכויות מהותיות. מן הראיות עולה בבירור כי אין מניעה שבדין לחלק את נכסי העזבון ולהשלים את הירושה, והעיכוב במשך שנים ארוכות נובע משיקולים של כדאיות כלכלית וממצבו הכלכלי של העזבון. זכויות הנאשם 1 המהותיות אינן מותלות כל עוד לא חולק העזבון וכל עוד קיים מנהל עזבון.

הנאשם 1 אמנם אינו בעל רשום של הנכס, אך בהגדרת "בעל" בחוק המסמיך – פקודת העיריות צויין בבירור כי בעל כולל גם בעלים שאינו רשום, וזאת לאור תכלית החוק לאפשר לעיריה לבצע את חובותיה באמצעות הפניית דרישות מתאימות לגורמים שיש להם שליטה ו/או החזקה אפקטיביות בנכס. יתרה מכך, הנאשם 1 עונה על הגדרת בעלים משום שהוא זכאי ויהיה זכאי בעתיד לקבל הכנסות מהנכס מכוח זכותו כיורש. הנאשם 1 אמנם סירב להשיב על הטענה שהוצגה לו בנדון, אך התרשמות בית משפט הייתה שבכך ניסה להתחמק ממתן תשובה עניינית, וכי אין בהתחמקות כדי לשנות מזכויותיו בעתיד לקבל הכנסות.

בנסיבות אלה, עונה הנאשם 1 כיורש על הגדרת "בעל" או "בעל בניין" כהגדרתם בדין, והעיריה במסגרת פעולתה לשם מילוי חובותיה מול התושבים, רשאית להפנות אליו הודעת דרישה.

מבלי למעט מן האמור, יצויין כי לבית המשפט הובאו ראיות בדבר מעמדו של הנאשם 1 כמנהל עזבון בשני העזבונות.

לבית המשפט נמסרו מסמכים מהם עולה כי לבקשת אמו המנוחה של הנאשם 1, מרים אלואשווילי (להלן: "המנוחה") מונו הנאשם 1 והמנוחה על ידי בית המשפט כמנהלי עזבון המנוח, ועם פטירת המנוחה בשנת 1996 המשיך הנאשם 1 לבדו לכהן כמנהל עזבון – נ/7. בנוסף מונה הנאשם 1 כמנהל עזבון המנוחה, עזבון בו הוא יורש יחיד על פי צוואה – נ/8.

הנאשם 1 בחקירתו הודה כי מכוח מעמדו כמנהל עזבון מתקבלות הכנסות מדיירי הבניין, אך הדגיש כי הכנסות אלה מופקדות בקופת העזבון, והוא אינו מקבלן באופן אישי.

כפי שציינתי בהחלטותי הקודמת, בהתאם לחוק העזר נכלל בגדר בעל בניין גם מי שהוא נאמן או מורשה לקבלת כספים עבור הבעלים. לאור העובדה שהנאשם 1 בכובעו כמנהל עזבון מבצע פעולות גבייה כספית ופעולות אחרות בשם עזבון המנוחים (ולאור העובדה שבשני העזבונות הוא יורש יחיד או מרכזי), אני סבורה כי יש לראות בגביית כספי שכר הדירה ובאחריות לניהול העזבון לרבות הנכס הנדון, כגורמים המבססים את מעמדו כנאמן או מורשה או בא כוח לקבלת כספים ולביצוע פעולות, וכאחראי על פי הגדרות הדין במעמדו כמנהל עזבון.

אכן, בפסיקה שצירף הנאשם 1 נקבע כי אין לרדת לנכסי הנאשם 1 באופן אישי מכוח מעמדו כמנהל עזבון, אך אני סבורה כי בהליך שלפניי בשונה מן המקרים אליהם הפנה הנאשם 1 תכלית החוק מצדיקה הטלת אחריות על הנאשם 1 גם בכובעו כמנהל עזבון לתיקון ליקויים, מכוח יכולת השליטה שלו על הנעשה בנכס, וחובתו לבצע פעולות לשם שמירה על נכסי העזבון. לא מצאתי גם ממש בטענת הנאשם 1 כי פעולות לתיקון ליקויים בנכס יכולות להתבצע רק באישור בית משפט, ובהתאם לסעיפים 82 ו -97 לחוק הירושה לא נוכחתי כי נדרש אישור בית משפט לנקיטת פעולות הנדרשות על פי החוק לשם תיקון ליקויים במבנה. הנאשם 1 גם אישר כי לא פנה לבית המשפט בנדון וסורב. למותר לציין כי ככל שחובה המוטלת על הנאשם 1 במעמדו כמנהל עזבון כרוכה בהוצאות כספיות, אין חבות זו יוצאת מכיסו של הנאשם 1 במעמדו כמנהל עזבון אלא מקופת העזבון.

מן המקובץ עולה כי ניתן לראות בנאשם גם בכובעו כמנהל עזבון כבעל מעמד של בעל בניין כהגדרתו לעיל, ולמען אליו הודעת דרישה.

המאשימה מבססת את מעמד הנאשם 1 כבעל בניין גם על ראיות שהוצגו לבית המשפט בדבר מעמדו של הנאשם 1 באופן אישי כמחזיק בדירה אחת. בעניין זה העיד המהנדס ליבורקין ומסר תדפיס ארנונה מיום ופרטי מחזיק – ת/6 ות/13 בהם מצויין הנאשם 1 כמחזיק באופן אישי בדירה מספר 18. לעומת זאת, בתעודת עובד ציבור מיום 17.3.09, שהוגשה בהמשך לבקשת הנאשם 1, הובהר כי דירה 18 כמו יתר הדירות הייתה בבעלות המנוח וצריכה להיות רשומה על שם עזבון המנוח.

ממכלול הראיות עולה כי הבניין בכללותו נמנה על נכסי העזבונות, ובכלל נכסים אלה קיימת גם הדירה האמורה. משכך, לא שוכנעתי כי הנאשם 1 החזיק בפועל את היחידה האמורה באופן אישי, ואינני מייחסת לו אחריות כבעל הבניין מכוח החזקת אותה יחידה.

סוף דבר, המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר את מעמדו של הנאשם 1 כבעל בניין מכוח זכויות הירושה המהותיות שפורטו, ואת מעמדו כבעל בניין וחובותיו לתקן את הליקויים אף מכוח מעמדו כמנהל עזבון המורשה לקבל כספים.

קיום הליקויים והמנעות מביצוע העבודות שנדרשו

הנאשם 1 כפר כפירה כללית במיוחס לו בכתב האישום, ולפיכך יש צורך לבחון אם הודעת הדרישה שנמסרה לנאשם אכן יצאה בעקבות ממצאים בדבר קיום ליקויים, שיש בהם כדי לסכן את המחזיקים, הנכסים הגובלים והציבור.

לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות הגעתי למסקנה כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר את הליקויים הנטענים, ואת הצורך בתיקונם לשם שמירה על שלום המחזיקים בבניין והציבור. המאשימה העידה לעניין זה את המהנדס ליבורקין, והמהנדס זטולסקי.

המהנדס ליבורקין ממדור מבנים מסוכנים תיאר בעדותו את הביקורת שערך במקום ב - 7.11.05. את ממצאי הביקורת פירט המהנדס בת/2. המהנדס ציין התפרקות בטון בקרניז העליון, חשיפת הברזל החלוד בקורות שבקירות החיצוניים, התפוררות לבנים בקירות החיצוניים ובמעקה הגג, התפוררות בטון טייח וסדקים בתקרת חדר המדרגות, התפרקות בטון וברזל חלוד בשרידי הריסות המדרגות בעורף הבניין. המהנדס צילם בעת הביקורת אסופת תמונות – ת/3, בהן נראה מצב הבניין והתפוררות הטייח, מצבו הרעוע של המעקה, חדר המדרגות הפנימי, עורף הבניין ושרידי המדרגות. המהנדס ביקר במקום פעמים נוספות ולא חל שינוי בממצאיו (ת/15 – 16).

בהתאם לעדות ליבורקין, למפורט בחוו"ד מזמן אמת, ולתמונות שצולמו בעת הביקורת, הייתה במועד הביקורת סכנה למחזיקים, לציבור ולנכסים הסמוכים. המהנדס הדגיש כי את חווה"ד ערך על סמך התרשמותו המקצועית, ולאחר ששמעתי אותו ובחנתי את התמונות, לא מצאתי טעם לפקפק בעדותו זו ואני נותנת בה אמון מלא.

המהנדס זטולסקי אף הוא ערך ביקורות בבניין, וציין כי נכון ליום 12.2.08 הכרזת הבניין כמבנה מסוכן עומדת בעינה (ת/17 – 19)

דומה כי אין צורך להכביר מילים על כך שהליקויים המתוארים, יש בהם כדי לסכן את דיירי הבניין, וכן לסכן את ציבור עוברי האורח ברחוב הסמוך לבניין.

לא זו בלבד שמן הראיות שהוצגו עולה בבירור כי במועד המפורט בכתב האישום היו בבניין הליקויים המפורטים בכתב האישום, אלא שמן הראיות עולה גם כי תוך פרק הזמן שצויין בהודעת הדרישה, ואף עד למועד כתיבת דברים אלה, לא בוצעו כל עבודות לתיקונם (ת/15 – 19).

לאמור לעיל מצטרפת גרסת הנאשם 1, שאמנם לא התייחס לעניין תיקון הליקויים בעדותו, אך הצהרותיו, כי אין לו התנגדות שהדיירים יתקנו את הליקויים המפורטים בהודעת הדרישה, יש בהן כדי ללמד שהנאשם 1 עצמו אינו חולק על כך שהליקויים הללו לא תוקנו.

סוף דבר - נאשם 1

ברחוב רמב"ם 11 נחלת בנימין 16 תל-אביב עומד בניין ובו ליקויים, שיש בהם סיכון לדיירי הבניין ולציבור, למצער מאז שלהי שנת 2005. הגם שהנאשם 1 הוא "בעל בניין", כהגדרת המונח בדין, ויש לו יכולת וסמכות לתקן את הליקויים הן במעמדו כיורש והן במעמדו כמנהל עזבון, לא מתוקנים הליקויים בבניין מחמת הליכים משפטיים שמנהל הנאשם 1 בנוגע לעזבון המנוחים. בהתנהלותו זו פוגע הנאשם 1 באינטרס הציבורי ומפר את חובתו על פי דין.

לאחר שנוכחתי כי הוכחו כנדרש כל יסודות העבירה, אני מרשיעה את הנאשם 1 במיוחס לו.

טענות יתר הנאשמים

יתר הנאשמים כפרו בכל יסודות העבירה.

אשר למעמדם בבניין, העד ליבורקין העיד כי יתר הנאשמים הם מחזיקים בשכירות לתקופות של למעלה משלוש שנים, כהגדרת החוק. ליבורקין הסתמך על קבצי ארנונה ומס רכוש עירוניים, ואלה הוצגו לבית משפט – ת/6 – 12, ת/14. נאשם 1 הצהיר בפתח ישיבת ה- 6.11.08 כי אין לו התנגדות שיתר הנאשמים, דיירים מוגנים, יתקנו את הליקויים בהתאם להודעת הדרישה.

אף אחד מיתר הנאשמים לא עלה להעיד ולא הציג כל ראייה מטעמו לפיה אין מעמדו מעמד של בעל הבניין. ב"כ הנאשמים הצהיר כי לאחר שהובהרו לנאשמים המשמעויות של המנעותם מעדות הם לא מעידים. נאשמים 3 – 4 לא התייצבו לאף דיון וממילא לא העידו.

בנסיבות אלה, הוכיחה המאשימה כנדרש ממנה את מעמד יתר הנאשמים.

לעניין קבלת הודעת הדרישה, הוצגו אישורי המסירה המקוריים – ת/14.

גם בעניין זה לא הובאו כל ראיות נגדיות שהן.

כפי שפורט לעיל הוכיחה המאשימה את קיומם של הליקווים הנטענים, ואף הוכיחה כי ליקויים אלה לא תוקנו בשום שלב.

ב"כ הנאשמים טוען כי למרות כל שפורט לעיל אין לחייב את הנאשמים בדין, שכן לא הוכחה הזיקה בין הליקויים לבין העסק או היחידה שהם שוכרים. לדבריו, היות שאין מדובר בבעלות מבחינה קניינית, אין מקום להטיל על יתר הנאשמים את דרישת התיקון, אלא אם מדובר בליקוי המצוי בחלק הבניין שבשימושם, ושיש לו זיקה ברורה אליהם.

לא אוכל לקבל טענה זו, העומדת לשיטתי בניגוד מובהק לתכלית החוק וללשונו.

לא בכדי הגדיר המחוקק הראשי בפקודת העיריות את המונח "בעל" בהגדרה רחבה ביותר. כפי שצויין לעיל תכלית הגדרה זו הייתה להבטיח כי העיריה תוכל להפנות דרישות לביצוע פעולות, לרבות תיקון מבנים מסוכנים לכל מי שיש לו שימוש, החזקה ושליטה ממשית או רעיונית בבניין. בגדר בעלי הבניין נזכרו גם דיירים מוגנים וגם שוכרים לתקופות של למעלה משלוש שנים. אלה גם אלה מחזיקים בנכסים בבניין תקופה מספקת, או שהם בעלי זכויות במידה כזאת, שזכויותיהם בנכס מקנות להם גם חובות כלפי הציבור, והמחוקק רואה בהם כתובת להבטחת האינטרס הציבורי בכללותו.

בניגוד לנטען על ידי ב"כ הנאשמים, לאור העובדה שכל הליקויים שפורטו הם ליקויים בחלקים חיצוניים של הבניין או בחלקים המשמשים במובהק את כלל הבניין (עדות רבינוביץ ע' 3 שו' 30 ואילך, ת/2, עדות ליבורקין ע' 4 , 8, 9), השכל הישר מחייב הפניית הדרישה לתיקון אותם ליקויים לכל בעלי הבניין כהגדרתם בחוק (אף אם אין הבניין רשום כבניין משותף).

בנוסף, לא נדרש מהרשות החוקרת ביצוע פעולות בירור בשטח של חלקו המסויים של בעל יחידה זו או אחרת, היות שאין הצדקה להפנות רק לבעל יחידה פלונית דרישת תיקון ליקויים רק בחלקים הסמוכים לעסקו או דירתו, ולפטור אותו מאחריות למצב הקירות החיצוניים, מעקות הגג, חדר המדרגות או עורף הבניין.

ודוק, אף אחד מהנאשמים כאמור לא עלה להעיד, ואף אחד מהם לא הניח כל תשתית עובדתית, לכך שמחמת אופי היחידה שבהחזקתו, או מחמת אופי ליקוי כזה או אחר, אין מקום לחייבו בתיקון אותו ליקוי או בתיקון הליקויים בכלל. מדובר בטענה כללית, ואמורפית, שאינה מתיישבת עם החוק ואף אינה מתיישבת עם אופי הליקויים שפורטו, שכולם ליקויים כללים במהותם ובעלי פוטנציאל סיכון לכל המחזיקים בנכס. משכך אין ממש בטענה.

אשר לטענה הנוספת כי הנאשמים הועמדו בעבר בסיכון של אישום פלילי בגין אותה עבירה וכבר נשפטו, טענה זו אף היא אינה מסייעת לנאשמים. בהתאם ליסודות העבירה בה מואשמים הנאשמים, הרי שמדובר באי קיום דרישה קונקרטית מתאריך מסויים לתיקון ליקויים. העבירה של אי קיום הדרישה היא עבירה נמשכת מתחדשת, שתקופתה משתנה בהתאם למועד הגשת הודעת הדרישה. בהליך שלפניי תקופת העבירה תחילתה במועד שבו הודעת הדרישה לא קויימה בחלוף הזמן שצויין בה במהלך שנת 2006. בהליך הישן שהוצג באופן חלקי בלבד - נ/4 – 5, תקופת האישום עניינה אי קיום הודעת דרישה שנשלחה לנאשמים בשנת 1992 או במועד סמוך. ההליך עצמו התנהל במחצית שנות התשעים ולדברי ב"כ הנאשמים הושלם באותה תקופה. ברי כי אין מדובר בתקופות קרובות, ואף אין פוטנציאל של חפיפה ולו חלקית ביניהן. כפועל יוצא מכך אין מדובר באותו מעשה שבקשר אליו מועמדים הנאשמים בסיכון כפול. בנסיבות אלה אין כלל בסיס לטענה שהנאשמים כבר נשפטו, ואין צורך להדרש לשאלה העובדתית כיצד הסתיים ההליך הראשון, שאלה שבקשר אליה לא הובאו ראיות.

סוף דבר – נאשמים 2 – 8

לאחר ששוכנעתי מעבר לספק סביר כי הנאשמים הם בעלי מעמד של בעלים בבניין, כהגדרת המונח לעיל, כי קיימים בבניין ליקויים כמפורט לעיל שהם מוחזקים כאחראים לתיקונם, כי נשלחו להם הודעות דרישה וכי הליקויים לא תוקנו, אני מרשיעה את נאשמים 2 – 8 במיוחס להם.

לאור העובדה שנאשמים 3 – 4 זומנו כדין ולא התייצבו וכי בית משפט מוסמך לדון אותם בהעדרם, ולאור העובדה שמן הראיות עולה אחריותם הברורה, ומכיוון שהלכה למעשה הגנת ב"כ הנאשמים רלבנטית גם לנאשמים 3 – 4, לא נוכחתי כי יש בשפיטתם בהעדרם כדי לבסס חשש לעיוות דין, ואני מרשיעה אותם בהעדרם.

על המזכירות לשלוח הודעה על הכרעת הדין לנאשמים 3 – 4 במסירה אישית באמצעות החברה לחקירות.

ניתנה היום, כ"ג בתמוז, תשס"ט (15 ביולי 2009) במעמד הצדדים.

לימור מרגולין-יחידי, שופטת

עו"ד דסקל: אני מחליף את חברי עו"ד בביאן לשם שמיעת פסק הדין, אינני מכיר את התיק ואינני ערוך לטיעונים לעונש.

ב"כ המאשימה: מסכים בנסיבות אלה לדחות את הטיעונים לעונש.

הנאשם 1: אני מתנגד לדחיית הטיעונים לעונש, אינני מסכים לפסה"ד ואני מתכוון לערער ממילא והדחייה דוחה את מועד הערעור.


החלטה

אין מקום לפצל את הטיעונים לעונש ובנסיבות אלה אני דוחה את הטיעונים לעונש לשעה 11.11.09 שעה 11.30.

לאותו מועד יזומנו גם נאשמים 3 ו 4 ותשלח אליהם בדואר החלטתי זו.

נאשמים 1,3, ו- 4 מוזהרים בחובת התייצבות.

ניתנה היום, כ"ג בתמוז, תשס"ט (15 ביולי 2009), במעמד הצדדים.

לימור מרגולין-יחידי, שופטת