ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נירלט בע"מ נגד עונות חטיבת הפנאי בע"מ :


בפני כבוד ה שופטת תמר שרון נתנאל

מבקשת

נירלט בע"מ

נגד

משיבות

  1. עונות חטיבת הפנאי בע"מ
  2. אספן בניה ופיתוח בע"מ

בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט חיים טובי) איחד את הדיון בשתי התביעות המקוריות, אך החליט לעכב את הדיון בהודעה לנירלט עד למתן פסק דין בתביעה. עם זאת, כל הצדדים, כולל נירלט הגישו תצהירי עדויות ראשיות לתיק המאוחד.

החלטה

1. זו החלטה בטענת התיישנות תביעתן של המשיבות (עונות חטיבת הפנאי בע"מ ואספן בניה ופיתוח בע"מ) לשיפוי בגין הסכומים ששילמו המשיבות בגין ליקויי הבנייה וזאת - בהתאם להסכמת הצדדים, על פי התצהירים שהוגשו לעניין זה והחומר הקיים בתיק.

ההחלטה ניתנת בהמשך להחלטתי מיום 19.1.2021 (להלן: "ההחלטה הקודמת") ולהשלמת הראיות והטיעונים בנוגע לטענת המבקשת (להלן: " נירלט") לפיה התביעה בנוגע לליקויי הבנייה התיישנה .

2. העובדות פורטו על ידי בהחלטה הקודמת ולא אחזור עליהן.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופט חיים טובי) איחד את הדיון בשתי התביעות המקוריות, אך החליט לעכב את הדיון בהודעה לנירלט עד למתן פסק דין בתביעה. עם זאת, כל הצדדים, כולל נירלט הגישו תצהירי עדויות ראשיות לתיק המאוחד.

3. המשיבות הגיעו להסדר פשרה עם התובעים בתביעה השנייה (ת"א 1248/05), אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 14.5.2013. על פי הסדר זה התחייבה עונות, בין היתר, לבצע על חשבונה שיפוץ מסיבי בבנייני הפרויקט ובכלל זה - תיקוני צבע והחלפת חיפוי חוץ, אשר בוצעו בעלות נטענת בסך של 10,700,000 ₪. אומדן העלויות המיוחס לחיפוי החוץ כולל חידוש צבע מעקות הוא סכום מצטבר של 5,518,557 ₪.

4. כמפורט בכתב התביעה דנן, המשיבות הגיעו לשלושה הסדרי פשרה עם התובעים בתביעה הראשונה (ת"א 1245/05) אשר מכרו את דירותיהם לפני ביצוע השיפוץ , במסגרתם שילמו המשיבות לבעלי דירות אלה, פיצויים עבור ירידת ערך של דירות אלה, הנובעת מליקויים בחיפוי החוץ , אך נושא ירידת הערך איננו רלבנטי להחלטה זו, אשר עוסקת בהתיישנות התביעה בגין ליקויי הבנייה בלבד.

5. נירלט טוענת כי תביעתן של המשיבות נגדה התיישנה, שכן, גם ללא הבאה בחשבון של התקופה בה הייתה ההודעה לצד ג' תלויה ועומדת בבית המשפט בתל-אביב, מאז גילוי הנזק חלפו יותר מעשר שנים.

לטענתה, בכתב הגנתן של המשיבות בתביעה הראשונה, טענו המשיבות כי מאז קרות הנזק ועד להגשת התביעה הראשונה, חלפו כמעט 7 שנים, כך שהתקופות המצטברות עולות על תקופת ההתיישנות.

6. המשיבות טוענות, לעומתה, כי פרק הזמן שחלף מהיום 8.11.18 - הוא המועד בו ניתנה החלטת בית המשפט בתל-אביב, אשר סיימה את הדיון בהודעה לנירלט ביחד עם המועד שחלף מעת אירוע הנזק ועד להגשת התביעה הראשונה , קצר מעשר שנות התיישנות ולפיכך התביעה לא התיישנה.

מאחר שלא הובאו בפניי כל הנתונים העובדתיים, קבעתי בהחלטה הקודמת, כי ההכרעה בטענת ההתיישנות תתקבל לאחר בירור עובדתי של המועד בו אירע הנזק.

7. בעקבות ההוראות שניתנו על ידי, המציאו המשיבות טיעונים אליהם צורפו תצהירים מטעם מר ויקטור ארביב (להלן: "ארביב") אשר שימש כמנהל נכסים וכסמנכ"ל באספן וכן מטעם מר יוסי אשכנזי (להלן: "אשכנזי"), אחד מרוכשי הדירות בפרויקט ובעל תפקיד בחברת הניהול. לתצהירים צורפו מסמכים שונים, לרבות תצהיר מטעם מר שי ערד (להלן: " ערד") אשר הוגש מטעם המשיבות בהליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

8. נירלט הגישה הודעה (מיום 22.6.21) בה ציינה, כי מר ערן הרנשטט ז"ל, אשר היה מי שטיפל מטעמה בפרויקט, הלך לעולמו וכי עקב חלוף השנים לא עלה בידה לאתר עד רלבנטי שיש לו ידיעה אישית בדבר השתלשלות העניינים המדוייקת, או המועדים ה מדוייקים הרלבנטיים, כך שחלוף השנים גרם לה לנזק ראייתי משמעותי . כן ציינה נירלט, כי תצהירו של ארביב לא נעשה מתוך ידיעה אישית אלא מתוך עיון במסמכים.

נירלט טוענת שהעבודות הושלמו לפני הוצאת תעודות האחריות, אשר הוצאו ביום 1.9.1999, אם כי נמסרו, בפועל, בחודש מרץ, בשנת 2000 וש הנזקים אירעו סמוך לאחר הוצאת תעודות האחריות.

9. ארביב טען בתצהירו, כי הדברים ידועים לו מידיעתו האישית וגם מעיון במסמכים וכי העבודות הסתיימו "בסוף חודש מרץ או בסמוך לכך". באמירתו זו הוא נסמך על המועד בו נמסרו תעודות האחריות (30.3.2000). ארביב בחר שלא להתייחס למו עד בו הוצאו תעודות האחריות (כאמור - 1.9.99) כפי שכתוב בתעודות עצמן, בחתימתה של נירלט.

10. לא ניתן לראות במועד הוצאת תעודות האחריות, כמועד גילוי הנזק, כטענתה של נירלט, שכן סביר שאם הנזק היה מתגלה לפני מסירת תעודות האחריות, הדבר היה בא לידי ביטוי כלשהו, עובר למסירתן. משלא כך הדבר, יש לקבוע כי הנזק התגלה "סמוך" לאחר מועד מסירת תעודות האחריות, כפי שנכתב בתצהירו של ערד.

עם זאת, מהו המועד "הסמוך" למסירת תעודות האחריות, לא הובהר ו לא הובאו ראיות בשאלה מהו מועד זה. המכתב הראשון שהוגש בנוגע לגילוי הנזקים, הוא מכתבם של דיירי הפרויקט אל המשיבות, מיום 8.3.2001 (עמ' 26 לתצהירי המשיבות) אשר מתייחס לשיחה עם המשיבות שנערכה ביום 28.2.2001. למכתב צורפה רשימת ליקויים מיום 5.3.2001. לא מצאתי ראייה לגילוי מוקדם יותר של הנזק.

11. אולם, אין חשיבות של ממש לשאלה אם הנזק אירע (והתגלה) באפריל 2000 (מיד לאחר מסירת תעודות האחריות ) או במרץ 2001 (מועד מכתבם הנ"ל של דיירי הפרויקט), שכן יש לראות את נירלט כמי שהודתה באחריותה, בשנת 2001. כך עולה ממכתבה של נירלט לאספן, מיום 28.10.2001 (נספח 6 לתצהירו של ארביב) ומתצהירו של ערד.

מכל אלה עולה, כי בחודש אוקטובר 2002 נירלט לקחה אחריות לתיקון הליקויים, היינו - הודתה , בכתב, בקיומם ובאחריותה לתקנם והם אף תוקנו , בפועל, במימונה של נירלט .

12. תיקון ליקויים ואף תיקון מקצת מהליקויים, מהווה "הודאה בקיום זכות" על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התי"ח-1968: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה".

13. לעניין זה ראו פסקה שנייה למכתבה של נירלט מיום 27.6.2004. שם אישרה נירלט כי כשנתיים וחצי לפני כן (היינו - בתחילת שנת 2002) התקבלה אצלה הודעה בדבר בעיות בפרויקט, היא ביצעה בדיקות רבות במעבדה, הציעה הצעה לביצוע התיקונים וביצעה אותם. ראו גם לעניין זה, את מכתבה של נירלט אל אספן, מיום 28.10.2001, אשר גם בו קיבלה על עצמה נירלט "לטפל בתיקון המקומות הפגועים".

אמנם, בהמשך המכתב מיום 27.06.2004 "מזכירה" נירלט שהעבודה באתר לא בוצעה על ידה ושהיא רק מכרה חומר ועזרה ככל שידעה ו גם בתצהירה של גב' אדווה בר-און מטעם נירלט הובהר כי הכשל, לא נגרם כתוצאה מפגם בחומרים שסיפקה נירלט, אלא מפגם בביצוע העבודה, לה נירלט אינה אחראית, אולם דברים אלה אינם יכולים להשליך לאחור (לעניין ההתיישנות) על העובדה שנירלט הכירה באחריותה ואף ביצעה תיקונים, ואינם פוגמים בטענת המשיבות לפיה ביצוע התיקונים, בשנת 2002, במימונה של נילרט מהווה "הודאה בזכות" במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות .

14. אמור מעתה;

מועד אירוע הנזק לעניין סעיף 89 לפקודת הנזיקין, הוא חודש מרץ 2001 . ממועד זה, יש למנות 10 שנים.

המועד למניין תקופת ההתיישנות של 7 שנים, על פי חוק ההתיישנות , הוא, לכל המוקדם, 28.10.2001, שכן יש לראות במכתבה של נירלט מתאריך זה, משום הודאה באחריותה להיווצרות הנזקים (שלאחריה בוצעו תיקונים, בפועל) . לכן, ממועד זה יש למנות 7 שנים, על פי סעיפים 7 ו- 9 ל חוק ההתיישנות.

15. ההודעה לנירלט, במסגרת התביעה הראשונה נשלחה ביום 20.2.2005, היינו - 39 חודשים + 22 ימים לאחר יום 28.10.2001, שהוא תחילת מועד מניין ההתיישנות.

מיום מתן פסק הדין בתביעה הראשונה (08 .11.2018) ועד הגשת התביעה דנן, חלפו 17 חודשים ו- 16 ימים.

סה"כ, ללא התקופה בה ההודעה לנירלט הייתה תלויה ועומדת במסגרת התביעה הראשונה , חלפו 57 חודשים ו-8 ימים, שהם פחות מחמש שנים, כך שהתביעה לא התיישנה (התיישנות דיונית) על פי חוק ההתיישנות.

16. ממועד אירוע הנזק - מרץ 2001 ועד להגשת התביעה דנן - 28.4. 2020, עברו תשע עשרה שנים וחודשיים ולכן יש לבחון האם התביעה התיישנה (התיישנות מהותית) על פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

17. כפי שהבהרתי בהחלטתי מיום 19.1.21, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין קובע מגבלה של 10 שנים מיום אירוע הנזק . היחס בין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לובן באופן יסודי ומקיף על ידי בית המשפט העליון בגדרו של ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב, פ"ד נד(2) 535. הובהר שם כי הסדר ההתיישנות המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, נוגע לגילוי מאוחר של רכיב הנזק, ואילו הסדר ההתיישנות הכללי הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ממשיך לחול כאשר לתובע נודעו באיחור עובדות אחרות המהוות חלק מעילת התביעה שלו, שאינן הנזק, למשל - הקשר הסיבתי. ראו גם: ע"א 2242/03 אורה אברהם ואח' נ' עדנאן רשאד ואח', תק-על 2005(3) 746, 750 (2005)); ע"א 7707/01 עליזה צורף נגד קופ"ח כללית (24.11.05).

אין "לחבר" בין שני הסעיפים. כל אחד חל "בתחומו"; על פי סעיף 89 לפקודה, התביעה מתיישנת 10 שנים לאחר אירוע הנזק, ללא קשר לשאלה מתי הוא התגלה לתובע. כך, למשל, כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי, שאז מגיעות לקיצן גם 10 השנים שבסעיף 89(א). גם כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה, על פי סעיף 89(א) הוא, עדיין, עשר שנים מיום התרחשות הנזק.

לעומת זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות (החל על רכיבי עילת התובענה ולא על רכיב הנזק) אינו קובע מגבלה של שנים ולפיכך, כאשר הוא חל ניתן להגיש את התביעה עד שבע שנים מיום הגילוי וזאת - גם אם חלפו עשר שנים ויותר מאז התרחשות הנזק מושא התביעה. כל זאת, כמובן, בתנאי שהתובע עמד במגבלות ובתנאים אשר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות בנוגע למועד גילוי הנזק.

18. כאמור, בענייננו עברו, כאמור, 19 שנים וחודשיים מא ז אירוע הנזק ועד להגשת התביעה דנן. אלא ש כאמור, בחלק ניכר מתקופה זו, הייתה הודעת צד ג' של המשיבות לנירלט, תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

סעיף 15 ל חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כי בחשבון תקופת ההתיישנות לא יימנה פרק זמן בו הייתה תלויה ועומדת תביעה בבית משפט, בגין אותה עילה והיא הסתיימה באופן שאינו מונע מהתובעת להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה.

19. כך אירע, למעשה, עם תביעתן של המשיבות - היא הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט בתל-אביב (בדמותה של ההודעה לנירלט) מיום 20.2.2005 ועד למתן פסק דין בתל-אביב, ביום 8.11.18, היינו - 13 שנים ו -שמונה חודשים ו תקופה זו אין למנות במסגרת אותן 10 שנות התיישנות הקבועות בסעיף 89 לפקודה. שהרי, בתקופה בה הייתה תביעת המשיבות (במסגרת ההודעה לנירלט) תלויה ועומדת בבית המשפט בתל-אביב , לא היו יכולות המשיבות להגיש תביעה נפרדת באותו עניין. ראו: ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון פ"ד נז(5) 166 )(21.07.2003); ת"א (מחוזי מרכז) 38519-06-16 דניאל מושקוביץ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ( 16.03.2021).

סעיף 16 לחוק ההתיישנות, מוסיף שנה על תקופת העיכוב, אך במקרה זה אף איננו נזקקים לשנה זו. מאחר שגם ללא תוספת השנה, לא חלפו 10 שנים "נטו" מאירוע הנזק , אלא "רק" 5 שנים ו- 5 חודשים ; לפיכך, לא ניתן לומר שהתביעה התיישנה לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.

20. עוד יש להבהיר, כי בסופו של דבר, במסגרת התביעה הראשונה לא נפסק לתובעים סעד של תיקון הליקויים או פיצוי בגינם. סעד זה נפסק להם רק בתביעה השנייה (בה, כזכור, לא נשלחה לנירלט הודעת צד ג'). מש"סעד הליקויים" "לא נפסק", בתביעה הראשונה. לפיכך, ניתן, לכאורה, לטעון שסעד הליקויים אינו כלול בסעד לוֹ זכאיות המשיבות מנירלט במסגרת ההודעה , ולכן ההודעה לנירלט, במסגרת התביעה הראשונה, איננה עוצרת את מירוץ ההתיישנות .

ניתן להשיב לכך בפשטות ולומר, כי עילות לחוד - וסעדים לחוד וכי אין "לפרק" את ההודעה לנירלט לגורמים, לפי הסעדים שנפסקו בסופו של דבר וכי, מעת שנכללו בהודעה כל העילות הנכללות בתביעה דנן, כולל "עילת הליקויים", הרי כל עוד לא נמחקה ההודעה (או באה לסיומה המשפטי בדרך אחרת) לא ניתן היה לקבוע שסעד זה לא ייפסק במסגרת ההודעה ולכן חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

21. כל עוד לא ניתנו פסקי הדין בתביעה הראשונה, לא נשללה האפשרות שהמשיבות תחוייבנה, כלפי התובעים שבתביעה הראשונה ובמסגרתה, בתיקון הליקויים שכן, כאמור, סעד זה נכלל בתביעה הראשונה (ובהודעה לנירלט). מאחר שבהודעה נדרשה נירלט לשלם לתובעות כל שייפסק בתביעה הראשונה, ממילא עד המועד בו ניתנו פסקי הדין בתביעה הראשונה, לא נסתם הגולל על חלק זה של ההודעה לנירלט ולא חלה עליו התיישנות.
למעשה, כל עוד לא התקבל פסק הדין בתביעה הראשונה , לא היה בידי המשיבות "כוח תביעה ממשי", שהרי הדיון בהודעה לנירלט עוכב על ידי בית המשפט. אילו היו המשיבות מגישות תביעה נפרדת נגד נירלט, בתקופה זו, היא הייתה נמחקת נוכח ההליך בתל-אביב. ראו בעניין זה את הנאמר בע"א 9128/11 ד"ר מוניר טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (בפירוק) (22.12.2014) שם, פסקאות 16-15. [בקשה לדיון נוסף - דנ"א 130/15 ד"ר מוניר טנוס נ' בולוס ובניו חברה לאירוח ותיירות בע"מ (12.04.2015) נדחתה].

23. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת ההתיישנות.

מבלי שתשתמע מכך עמדה לגבי טענת השיהוי אומר, כי אין באמור בהחלטה זו כדי לגרוע מטענת השיהוי שבפיה של נירלט, אשר תידון (כפי שקבעתי בהחלטה הקודמת) במסגרת ההליך העיקרי.

נקבעת בזה ישיבה ליום 25.10.21 בשעה 10:30, לשם דיון באופן בו יימשך הליך זה .

24. נירלט תשלם למשיבות הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים ותעדכן את יומני.

ניתנה היום, ח' תשרי תשפ"ב, 14 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נירלט בע"מ
נתבע: עונות חטיבת הפנאי בע"מ
שופט :
עורכי דין: