ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין GAVAL ALI ABDELSALAM נגד גולד ליבר בע"מ :

לפני:

כבוד השופטת הבכירה עידית איצקוביץ
נציגת ציבור (עובדים) גב' נורית אלון
נציג ציבור (מעסיקים) מר יצחק קוגמן

התובע
GAVAL ALI ABDELSALAM
ע"י ב"כ עו"ד מוטי דזנה
-
הנתבעים

  1. גולד ליבר בע"מ - נמחקה
  2. ישראל בורוכוב - נמחק
  3. נופר ולינוי ניהול ייזום והשקעות בע"מ - בפירוק
  4. ירון סולמי – שאינו מיוצג על ידי עו"ד
  5. גל טל רז בע"מ - נמחקה
  6. אדי בניטה - נמחק
  7. דניה סיבוס בע"מ – הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין

פסק דין

לפנינו תביעתו של מר GAVAL ALI ABDELSALAM (להלן – התובע) נגד מר ירון סולמי (להלן – מר סולמי או הנתבע ), הבעלים ומנהלה של חברת נופר ולינוי ניהול ייזום והשקעות בע"מ (להלן – חברת נופר ולינוי), לתשלום זכויות שלטענתו מגיעות לו בגין תקופת עבודתו וסיומה. חברת נופר ולינוי פורקה לפי צו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, ולפי החלטת בית המשפט הבקשה לניהול הליכים נגדה נדחתה (העתק החלטה צורף לבקשה מיום 2.2.18). על כן, ביום 2.2.18 ניתנה החלטה בנוגע לעיכוב הליכים נגדה בתיק זה.

ההליכים שהתקיימו
התובע, נתין זר מסודן המחזיק ברישיון שהייה זמני ממשרד הפנים, הגיש תביעה נגד שבעה נתבעים, שלטענתו כולם היו מעסיקיו במשך תקופת עבודתו שהחל מחודש מאי 2013 ועד ליום 11.1.17.
כאמור, ביום 2.2.18 ניתנה החלטה בדבר עיכוב הליכים נגד הנתבעת 3, חברת נופר ולינוי, לנוכח מתן צו פירוק כנגדה.
ביום 1.3.18 נערך קדם משפט ובסופו ניתנה החלטה בדבר מחיקת התביעה נגד הנתבעים 1,2,5,6, גולד ליבר בע"מ (להלן – חברת גולד ליבר), ישראל בורוכוב, גל טל רז בע"מ (להלן – חברת גל טל רז), ואדי בניטה, ללא צו הוצאות. זאת נוכח בקשת בא כוח התובע בטענה שלפיה לא הצליח לבצע מסירות של כתב התביעה לאותם הנתבעים.
ביום 22.1.20 הגיע התובע להסכם פשרה עם הנתבעת 7, חברת דניה סיבוס בע"מ (להלן – חברת דניה סיבוס), שניתן לו תוקף של פסק דין. נגד מר סולמי ניתן פסק דין בהיעדר התייצבות. בהחלטה מיום 2.2.20 תוקן פסק הדין כך שצוין שהוא ניתן נגד מר סולמי בהעדר הגנה מטעמו, מאחר שהוא היה בזמנו אסיר שלא הוזמן לדיון.
ביום 2.12.20 הגיש מר סולמי הודעה על כך שהיה בבית הסוהר ולא ידע על קיומו של הדיון. ביום 13.1.21 ניתנה החלטה בנוגע לביטול פסק הדין שניתן נגדו ביום 22.1.20 וחידוש ההליכים נגדו. מכאן שהנתבע היחיד שנותר בהליך הוא מר סולמי.

השאלה העיקרית הנתונה להכרעה היא: האם קיימת עילה כדי לחייב את מר סולמי באופן אישי או עילה להרמת מסך ההתאגדות של חברת נופר ולינוי שבבעלותו . בבית הדין האזורי בתל אביב מתנהלות מספר תביעות של עובדים שונים המיוצגים על ידי אותו בא כוח נגד מר סולמי ונתבעים נוספים. בחלק מהתיקים ניתן פסק דין והוגש ערעור. בבית הדין הארצי לעבודה ניתנו פסקי דין אשר לאותה סוגיה בעניינם של עובדים שונים בתיקים שלהלן : ע"ע 45322-12-20, ע"ע 32281-01-21, ע"ע 1916-12-20, ו-ע"ע 27736-08-20.

טענות התובע
התובע טען שעבד אצל הנתבעים החל מחודש מאי 2013 ועד ליום 11.1.17 בעבודות צבע באתרי בנייה שונים ברחבי הארץ. לטענתו, הנתבעים 1-7 היו מעסיקיו. כאמור, רק מר סולמי נותר בהליך. התובע קיבל מספר תלושי שכר מחברת גולד ליבר ומחברת גל טל רז, שנמחקו מהתביעה לבקשת ב"כ התובע. לטענתו, מר סולמי היה מנהל ובעל מניות בכל החברות שנתבעו. התובע טען בעניינו של מר סולמי כי יש לחייב אותו מכוח היותו מעסיק, ולחלופין, בשל היותו מנהל ובעל מניות בחברת נופר ולינוי (שפורקה) וזאת מכוח דוקטרינת הרמת מסך.
התובע טען כי ראה במר סולמי כמעסיקו וכמנהלו הישיר. אולם, זה בחר להנפיק לו תלושי שכר מחברות שונות שבשליטתו או בשליטת מקורביו. התלושים שהונפקו היו פיקטיביים, שכן לא שיקפו את השכר ששולם בפועל במזומן, את מועדי העבודה ואת זהות המעסיק.
התובע טען כי לא נערך לו שימוע ולא ניתן לו מכתב פיטורים או הודעה כאשר הרישום של המעסיק בתלושי השכר השתנה. כמו כן, התובע טען שלא קיבל הודעה על תנאי העבודה או הסכם עבודה. לטענתו, הנתבעים אף קיזזו ממנו 400 ₪ עבור הנפקת כל תלוש שכר.
אשר למתכונת העבודה טען התובע כי עבד החל מהשעה 07:00 בבוקר ועד לשעה 17:00 בערב, ובימי שישי סיים לעבוד בשעה 14:00. לטענתו הוא עבד 24 ימי עבודה בחודש בפועל. לטענתו, הסכם קיבוצי כללי בענף הבנייה חל על העסקתו אצל הנתבעים.
לטענתו, בתחילת תקופת עבודתו עמד שכרו היומי על סכום של 250 ₪ ליום, לאחר כשנה עודכן הסכום ל-350 ₪ ליום, וכעבור שנה נוספת עמד על סך של 400 ₪ ליום.
התובע תבע תשלום בגין שכר עבודתו והלנתו, הפרשות לפנסיה, פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, החזר קיזוז בגין הנפקת תלושי שכר, גמול בגין שעות עבודה נוספות, פדיון חופשה, דמי חגים, פיצוי לפי חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, ופיצוי על אי מתן הודעה לעובד לפי חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002.

טענות הנתבע – מר סולמי
הנתבע טען שתביעתו של התובע היא ניסיון לעשות עושר ולא במשפט שכן התובע כלל לא עבד אצלו או בחברת נופר ולינוי. התובע לא הציג את מלוא התשתית העובדתית ולא ביסס עילה נגד הנתבע. לפיכך לטענתו יש לדחות את התביעה בשל היעדר עילה, היעדר יריבות ומחמת היותה קנטרנית וטורדנית.
לחברת נופר ולינוי (שבבעלותו) אישיות משפטית נפרדת ולא היה כל ניסיון להשתמש בה כדי להונות או לקפח את התובע. התובע הציג שישה תלושי שכר שאינם קשורים לחברת נופר ולינוי ולנתבע ולא מוכיחים כי עבד אצלו. כמו כן, התובע לא הציג אף כרטיס עבודה שקושר אותו לחברת נופר ולינוי או לנתבע. התובע טען כי עבד אצל הנתבעים החל מחודש מאי 2013 ועד ליום 11.1.17, אך לא הציג שום ראיה לכך. נוסף על כך, אין עד תביעה שיכול לתמוך בטענותיו של התובע.
צירופו של הנתבע נעשה בכוונה ובניסיון פסול להרמת מסך. ואולם, אין כל בסיס להרמת מסך, שכן הרמת מסך מוצדקת במקרים חריגים בלבד. כבר נקבע כי טענה של הפרת הוראות חוקי העבודה אין בה כדי להצדיק הרמת מסך. משכך יש לדחות את התביעה נגדו.

ראיות שנשמעו
התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. מטעם התובע הגישו תצהירי עדות ראשית מר אות'מן עבדאללה צדיק (להלן – מר צדיק), שהצהיר שעבד אצל מר סולמי יחד עם התובע; ומר אדם חסן מוחמד (להלן – מר חסן), שהצהיר אף הוא שעבד עם התובע. לתצהירו של מר חסן צורפו תלושי שכר שקיבל מחברות שונות, ובין היתר מחברת גל טל רז וחברת גולד ליבר. יצוין ששני העדים מטעם התובע הגישו תביעות נגד מר סולמי והחברות השונות.
בהליך זה התקיימו שני דיוני הוכחות: הראשון נערך ביום 11.6.19 בנוכחותם של התובע ובא כוחו, ובא כוחה של חברת דניה סיבוס ונציג מטעמה, מר איציק סרפר (שהגיש תצהיר אך לא נחקר עליו). מר סולמי לא נכח באותו הדיון מאחר שהיה אסיר באותה התקופה. בדיון זה חקר בא כוחה של חברת דניה סיבוס את העדים מטעם התובע. כאמור בדיון שנערך ביום 22.1.20 הגיעה חברת דניה סיבוס להסכם פשרה עם התובע שקיבל תוקף של פסק דין, וניתן פסק דין נגד מר סולמי. על כן, הנציג מטעמה לא נחקר.
כאמור, בהמשך בוטל פסק הדין שניתן נגד מר סולמי, והוא הגיש כתב הגנה מטעמו. מר סולמי לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא זימן עדים מטעמו. ביום 4.4.21 נערך דיון הוכחות נוסף בו התייצב מר סולמי, ללא ייצוג, ונחקר. במהלך דיון ההוכחות חקר מר סולמי את התובע ואת מר צדיק, אך מר חסן לא נחקר על ידו.

דיון והכרעה
האם מר סולמי היה המעסיק של התובע?
בהתאם לראיות שבתיק, ביום 13.11.14 התקשרה חברת נופר ולינוי, שבבעלותו של מר סולמי, עם חברת דניה סיבוס בהסכם למתן שירותי קבלנות משנה באתריה השונים (העתק הסכם ההתקשרות צורף כנספח א לתצהיר חברת דניה סיבוס). בהסכם האמור נקבע כי חברת נופר ולינוי, כקבלן, תבצע עבור דניה סיבוס עבודות באתריה השונים בהתאם להזמנת עבודה. מר סולמי העיד לפנינו כי חברת נופר ולינוי אכן ביצעה עבודות באתרים שונים מכוח הסכם זה (עמ' 26 ש' 28-32 לפרוטוקול הדיון). עוד מעדותו של מר סולמי עולה כי חברת נופר ולינוי אמנם התחייבה לביצוע עבודות שהזמינה ממנה חברת דניה סיבוס, אך בפועל היא התקשרה עם קבלני משנה והעבודות בוצעו על ידם.
בא כוחה של חברת דניה סיבוס מסר בדיון ההוכחות מיום 11.6.19 אשר להתקשרות עם חברת נופר ולינוי שבבעלותו של מר סולמי כי: "ההתקשרות של הנתבעת היתה עם החברה הנתבעת 3 (חברת נופר ולינוי) שהיא בבעלות של הנתבע מס' 4 (מר סולמי). מדובר בחברה שעסקה בתחום הבניה ונתנה שרותים בענף הבניה, קבלן משנה שנתן שרותים לדניה סיבוס בהרבה מאוד אתרים וגם להרבה חברות אחרות. אנחנו הקבלן הראשי. הוא העסיק עשרות עובדים באתרים רבים בפרויקטים לא רק של דניה סיבוס, גם בחב' גיא ודורון ובדורי כולל חברות ציבוריות. היה (כך במקור, כפי הנראה הכוונה ל"הוא") היה קבלן משנה גדול שהעסיק עשרות אם לא מאות עובדים. התובע עבד ממאי 2013 עד ינואר 2017. נכחתי במספר דיונים שירון סולמי הגיע בעצמו עוד לפני שהוא נעצר עד תום ההליכים " (עמ' 3 ש' 16-22 לפרוטוקול הדיון). כאמור, חברת דניה סיבוס הגיעה להסכם פשרה עם התובע, אשר קיבל תוקף של פסק דין, והנציג מטעמה לא נחקר לפנינו על תצהירו.
התובע הצהיר כי עבד אצל הנתבעים החל מחודש מאי 2013 ועד ליום 11.1.17, בעבודות צבע באתרי בנייה שונים ברחבי הארץ לפי הוראותיו של מר סולמי ומנהלי העבודה שלו. לגרסת התובע, כל הנתבעים היו מעסיקיו, אך הוא לא קיבל תלושי שכר מחברת דניה סיבוס או מחברת נופר ולינוי. התובע צירף לתצהירו שישה תלושי שכר שקיבל: החל מחודש 9/2015 ועד לחודש 12/2015 מחברת גל טל רז, ובחודשים 1/2016 ו-2/2016 מחברת גולד ליבר. כאמור, שתי החברות הללו נמחקו מההליך לבקשת בא כוח התובע . יצוין שבתלושי השכר שקיבל מחברת גל טל רז נכתב: "מחלקה: 001 ירון סולמי". התובע הצהיר כי: "לא יודע למה שינו לי את התלושים כל פעם. בכל מקרה מה שהיה כתוב בתלושים לא קשור למה שקיבלתי באמת". בגין שאר התקופה הרלוונטית לתביעה לא הוצגו תלושי שכר.
כמו כן, לתצהירו של התובע צורף מסמך שכולל רישום ידני של שמו ושל תקופת עבודתו, לכאורה, מחודש 05/13 ועד לחודש 01/17 שלפיו: עבד ב"רמת החיל בית אל" בתקופה שבין 05/13-01/15 ומנהליו היו אולג, דרור ומשה; לאחר מכן עבד ב"משתלה" בתקופה שבין 01/15 ועד 09/15; לאחר מכן עבד ב"נס ציונה השופטים" החל מ-10/15 ועד 10/16 והמנהל שלו היה רוני; לבסוף עבד בהרצליה החל מ-10/16 ועד 01/17. המסמך צורף כנספח לתצהיר התובע מבלי שהופיעה כל התייחסות אליו בגוף התצהיר. בהודעה שהוגשה מטעם ב"כ התובע ביום 20.12.17 צוין שמדובר ברשימה של אתרי עבודה בהם עבד התובע, כולל כתובת האתרים, תאריכים ושמות מנהלי העבודה. עוד צוין בהודעה כי " יובהר כי הרשימה אינה מדוייקת (בטח בנוגע לתאריכים), שכן זו נעשתה בימים האחרונים מתוך זיכרון והבנת התובע, ולא מתוך רישום שמנוהל אצל התובע". קרי, מדובר במסמך שנערך על ידי התובע לצורך התביעה, לכן למסמך זה משקל אפסי. יתרה מכך, המסמך שצורף לבקשה מיום 20.12.17 שונה מזה שצורף לתצהיר שכן במסמך שצורף לתצהיר אף נוספו שתי ערים נוספות שבהן כביכול עבד התובע "נס ציונה-באר יעקב" ו"אור יהודה" מבלי לציין את התקופה שבה עבד בהן.
התובע העיד לפנינו בדיון הוכחות לגבי מר סולמי: "אני מכיר את הנתבע 4. עבדתי 3 וחצי שנים. מכיר את ירון טוב טוב. הוא בעל הבית שלנו". בהמשך העיד: "סיימתי לעבוד כי הוא הלך לכלא. הוא לא שלם לנו משכורת. אמרו לנו שהוא לא בארץ שהוא בבית כלא" (עמ' 22 ש' 8-9, 18-19 לפרוטוקול הדיון מיום 4.4.21). התובע נשאל מדוע לא הציג תלושי שכר והשיב: "ב-2016 הוא אמר לנו אם מישהו צריך תלוש הוא ישלם 400 שקל, הוא יקח מהמשכורת שלנו 400 שקל בתמורה לתלוש. נאור (אחיין של מר סולמי) אמר את זה. אם מישהו צריך ויזה הוא נותן לו תלוש ישר... ". לדבריו, החל משנת 2013 לא הונפקו תלושי שכר (עמ' 22 ש' 28-33 לפרוטוקול הדיון). כאמור, התובע הציג שישה תלושי שכר שקיבל מחברות אחרות (9-12/15, 1-2/16) וחברות אלו נמחקו לבקשת בא כוחו .
התובע העיד כי "ניר" וירון (מר סולמי) היו המנהלים וכי "הם רשמו בדף מי בא ומי לא" (עמ' 23 ש' 3-5 לפרוטוקול הדיון). הוא העיד שקיבל את הכסף "פעם מניר ופעם מנאור". עוד העיד כי הוא לא מכיר את חברת NVM (הכוונה לחברת NVN, שהייתה בבעלותו של נאור ונתבעה בהליכים אחרים) [עמ' 23 ש' 6-9 לפרוטוקול הדיון]. בחקירה החוזרת נשאל שוב לגבי כרטיסי עבודה והשיב: "אני חשבתי שאמרו לי כרטיסים זה תלושים. אבל אין כרטיסים. אין פועל שיש לו כרטיס" (עמ' 23 ש' 12-13 לפרוטוקול הדיון).
מטעם התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מר צדיק, אשר כאמור גם הוא תבע את מר סולמי ואשר בענייננו ניתן פסק דין בערעור בבית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 27736-08-20). לפי תצהירו של מר צדיק, הוא עבד אצל מר סולמי והחברות שבבעלותו בעבודות צבע באתרי בנייה שונים ברחבי הארץ . הוא קיבל הוראות מטעם מר סולמי, נאור ומנהלי העבודה שלהם. לדבריו, לא ידוע לו מדוע הנפיקו לו תלושי שכר מחברות שונות, אך הוא קיבל את הכסף ממר סולמי ומנאור. הוא הצהיר ששימש כמנהל עבודה והיה אחראי על התובע החל משנת 2014 באתרי עבודה של חברת דניה סיבוס, ובין היתר כי עבד יחד עם התובע במספר אתרים שונים.
מר צדיק נחקר בשני דיוני ההוכחות הן ביום 11.6.19, באותו דיון מר סולמי לא התייצב, והן ביום 4.4.21 – אז נחקר על ידי מר סולמי. לשאלת ב"כ הנתבעת 7 היכן פגש לראשונה את ירון סולמי השיב מר צדיק: "בפעם הראשונה שעבדתי עם ירון זה היה ליד נתניה. זה היה בשנת 2013 באתר של דניה סיבוס ומי שהיה מנהל שם בשם אילי ואחרי שסיימנו עברנו לנס ציונה עם אילי" (עמ' 6 ש' 21-23 לפרוטוקול הדיון מיום 11.6.19). הוא העיד כי מנהל העבודה היה אילי אך את הכסף הוא קיבל ממר סולמי. לאחר מכן העיד: "את הכסף קבלתי מירון. עבדול היה מביא את הכסף לאתר ואילי היה נותן לנו סידור עבודה כל יום " (עמ' 7 ש' 24-28 לפרוטוקול הדיון). עוד העיד שקיבל את השכר במזומן מירון או מנאור, וכי קיבל תלושי שכר רק כשרצה לחדש את הוויזה. כמו כן, הוא העיד שעבד כמה שנים ללא תלושי שכר (עמ' 8 ש' 18-30 לפרוטוקול הדיון). לדבריו רישום הנוכחות של העובדים נערך על ידי נאור (עמ' 9 ש' 19-21 לפרוטוקול הדיון). לעניין סיום העבודה העיד מר צדיק כי סיים לעבוד בחודש 2017 וכך לדבריו: "הוא התקשר אלינו. נאור. אמר מחר אתם לא הולכים לעבודה ואני אהיה אתכם בקשר אבל הוא לא יצר קשר. ידענו שהוא כבר בכלא כמה ימים" (עמ' 9 ש' 24-28 לפרוטוקול הדיון). מר צדיק העיד כי הוא והתובע החלו לעבוד בחודש מאי 2013 בנס ציונה (עמ' 10 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון), וסיימו לעבוד בחודש ינואר 2017 באתר המשתלה (עמ' 11 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון). לדבריו, התובע עבד בשלושה אתרים: נס ציונה, רמת החיל והמשתלה (עמ' 10 ש' 5-6 לפרוטוקול הדיון).
לעניין מתכונת העבודה העיד מר צדיק:
"ש. אתה הגעת לנס ציונה מצורן?
ת. ירון במקביל היו לו 4 – 3 אתרים. למשל אני היתי עובד ברמת החיל ובנס ציונה רצו פועלים אז היו מתקשרים אלי מחר אתה מגיע לאתר השני שהיו צריכים בו פועלים.
ש. אתה היית הנציג של ירון סולמי ושלחת בשמו פועלים לאתר שהוא היה מבקש ממך?
ת. אני היתי באתר. אם היה לי למשל חסר לי דברים חומר או דברים שצריך הייתי מתקשר אליו והוא היה מביא לי את זה. לגבי פועלים – ירון היה מתקשר לכל הנציגים לכל העובדים. אם הוא היה צריך עובדים וחסר לו עובדים אז הוא היה מתקשר לכולנו ומבקש שאם יש חבר מחפש עבודה, שיבוא.
ש. באיזה שנים עבדת ברמת החייל?
ת. מ- 2015. עבדתי חודשיים ברמת החייל. היו מעבירים אותי לנס לציונה חודש ואז היתי חוזר. כל האתרים האלה הם כולם של דניה סיבוס".
(עמ' 10 ש' 9-19 לפרוטוקול הדיון).

בדיון ההוכחות השני העיד מר צדיק:
"קבלתי כל הזמן את הכסף מירון הנתבע מס' 4 ומנאור.
בית הדין שואל אותי באיזה תקופה עבד התובע ואני משיב שהוא עבד מ-2013 . הוא הגיע אחרי. גם אני הגשתי תביעה. הוא גם הגיע ב- 2013. אני הגעתי לפניו. לא זוכר איזה חודש. סיימנו בינואר 2017. ביחד. עבדנו ביחד מ- 2013 עד 2017 בחודש ינואר. הוא עבד כל הזמן. היינו ביחד. עבדנו ברמת החייל נס ציונה. בלי הפסקות. רק בחגים.
לשאלת בית הדין מה הקשר עם הנתבע 4 – אני עבדתי אצלו. אני מכיר אותו טוב מאוד. יש לו מנהל עבודה. אני חושב מהמשפחה שלו. שמו נאור. ירון הנתבע 4 הוא קבלן של החברה שלו. הוא כל הזמן החליף תלושים. לא יודעים מה החברה. יש לי תלוש גם של לינוי".
(עמ' 20 ש' 3-10 לפרוטוקול הדיון).

כמו כן, מר צדיק העיד שהעובדים לא קיבלו כרטיסי עבודה, ועבדו במתכונת "חבר שהביא חבר". לדבריו, הם קיבלו את תלושי השכר ואת המשכורת מנאור שהיה הבעלים של חברת NVM ( NVN). לדבריו נאור גם לקח אותם לאתרי העבודה השונים, ובאתרים השונים הם קיבלו הוראות מהמנהלים של החברות – "משה" ו"אילי". לפי עדותו: "אני לא קורא עברית וכשהבאתי את התלושים לעורך הדין שלי הוא אמר לי שכל תלוש זה משהו אחר" (עמ' 21 ש' 11-28, עמ' 22 ש' 1 לפרוטוקול הדיון).
מר סולמי, כאמור הבעלים של חברת נופר ולינוי והנתבע היחידי שנותר בהליך, לא הגיש תצהיר עדות ראשית. בדיון ההוכחות הוא העיד לפנינו כך:
"אני ירון סולמי בעלים של חברת נופר ולינוי. בצענו פרויקט של קבלנות משנה לדניה סיבוס ועוד חברות כקבלן ראשי. בנוסף היו לי קבלני משנה לעבודות צבע חברתNVM שבעליה זה נאור צאיג שעבדו תחת הסכם מול חברת נופר ולינוי בעבודות צבע וניקיון דירות. התובע וכנראה אחרים שעורך הדין דזנה מייצג כנראה עבדו בחברות האלה. אם יש להם תלושים של NVM ומפה הגיעה התביעה אלי. היו כבר 3 פסקי דין אחד מהם של עד התביעה ובפסק הדין לא אושרה הרמת מסך והתביעה נדחתה והוגש ערעור לארצי. הדיון בערעור בארצי יהיה ב-24.5. עם עוד תיקים נוספים שהוגשו ערעור. תיקים די דומים.
אני לא מכיר את העובד. לא יודע מי הוא. לא היו לי קשרי עבודה אתם. חברת NVM השכירו משרד באותו בניין שאנחנו השכרנו ומשם ראו שחברת NVM נכנסים מדי פעם למשרד שלנו. אין לי מגע אתם. לא קבלו ממני כסף או שכר או הוראה לעבודה או הסעות. יש שלושה פסקי דין של שלושה שופטים שונים כפי שציינתי בכתב ההגנה ".
(כפי הנראה הכוונה לחברת NVN אך בפרוטוקול הדיון מופיע שמה NVM, ייתכן שעקב טעות בהקלדה).
(עמ' 23 ש' 24-32, עמ' 24 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון).
כמו כן, מר סולמי העיד בעניינו של התובע כך:
"ש. אתה אומר שהתובע עבד בחברת NVM?
ת. לפי מה שהוא אומר. הוא אמר שהוא מכיר את נאור. אם הוא מכיר את נאור צאיג הוא הבעלים של NVM. התובע אמר שקיבל כסף ותלושים מנאור צאיג. כשאני שאלתי מי שלם לך כסף וקבל אותך לעבודה הוא אמר נאור וניר. נאור הוא הבעלים וניר הוא המנהל של NVM. אין לי תלושים של NVM".
(עמ' 24 ש' 14-18 לפרוטוקול הדיון).

מעדותו של מר סולמי עולה כי חברת NVN, שנוהלה על ידי נאור, אחיינו של מר סולמי, הייתה קבלן משנה של חברת נופר ולינוי, שכאמור מר סולמי היה הבעלים שלה. מר סולמי לא הגיש הסכם התקשרות בין חברת נופר ולינוי ובין חברת NVN (עמ' 24 ש' 27-31 לפרוטוקול הד יון). כמו כן, מר סולמי הכחיש שהיה לו הסכם עם חברת גל טל רז, ועם חברת גולד ליבר – שהתובע הציג מספר תלושי שכר שקיבל מהם בתקופה הרלוונטית לתביעה. מר סולמי העיד כי חוץ מההסכם עם חברת NVN לא היה לחברת נופר ולינוי שום הסכם עם חברות אחרות (עמ' 25 ש' 15-24 לפרוטוקול הדיון). בהמשך העיד מר סולמי כי הוא היה הבעלים של חברת דורן, שהעסי קה עובדים זרים סינים, שעבדו בחברת נופר ולינוי ובחברות נוספות. לדבריו, חברת דורן העסיקה עובדים ולחברת נופר ולינוי היו קבלני משנה שהעסיקו עובדים – כך למשל חברת NVN (עמ' 26 ש' 1-12 לפרוטוקול הדיון). יצוין שחברות אלו לא נתבעו בהליך זה.
כאמור, בתלוש השכר שקיבל התובע מחברת גולד ליבר כתוב בשם המחלקה "ירון סולמי". מר סולמי נשאל על כך בחקירתו הנגדית והשיב: "כמו שאמרתי בתחילת האמירות שלי שחב' נופר ולינוי עבדה באתרים של דניה סיבוס. אני הייתי קבלן ראשי בדניה סיבוס. כל חברות המשנה שעבדו דרך נופר ולינוי אני בניתי בדמי מפתח מהתחלה. אם ליבר או מישהו הגיע לאתר לא היו מכירים אותם" (עמ' 26 ש' 28-32 לפרוטוקול הדיון). לטעמנו, אין בכך כדי להעיד כי התקיימו יחסי עבודה ישירים בין מר סולמי לתובע.
לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו לפנינו הגענו לכלל מסקנה שלא עלה בידי התובע, שעליו נטל ההוכחה בעניין, להוכיח שבינו ובין מר סולמי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בתקופה לה טען במסגרת כתב התביעה. כאמור, ביום 13.11.14 נחתם בין חברת נופר לינוי ובין חברת דניה סיבוס הסכם מסגרת לביצוע עבודות, שלפיו חברת נופר ולינוי תבצע עבודות באתרי הבנייה של דניה סיבוס. מעדותו של מר סולמי עולה כי חברת נופר ולינוי, שבבעלותו, התחייבה לביצוע העבודות שהזמינה ממנה חברת דניה סיבוס, אך בפועל העבודות בוצעו על ידי קבלני משנה של חברת נופר ולינוי. כך למשל על ידי חברת "NVM" – כפי הנראה הכוונה לחברת אן וי אן ניהול וביצוע עבודות מר בע"מ (חברת NVN), שבבעלותו של נאור, אחיינו של מר סולמי. חברה זו לא נתבעה בהליך והתובע אף העיד כי לא הכיר אותה. בעדותו של מר סולמי נקשרו אליו גם חברות נוספות כמו חברת דורן וחברת עידן, אך אלה לא נתבעו בהליך שלפנינו.
במשך כל תקופת עבודתו קיבל התובע שישה תלושי שכר בלבד – מחברת גולד ליבר ומחברת גל טל רז – שלא ברור מה הקשר שלהן לתובע. התובע מחק את החברות מהתביעה, לא זימן לעדות מי מנציגיהן ולא הוכיח ולו לכאורה כי מדובר בחברות שהתקשרו עם חברת נופר ולינוי דווקא. לגבי שאר התקופה לא הוצגו לפנינו תלושי שכר כלל. על כן, לא מצאנו כל יסוד לטענת התובע שלפיה יש לראות במר סולמי כמעסיקו, שכן לא הוצגה לפנינו כל ראיה לכך. עדותו של התובע לא נתמכה בראיות אובייקטיביות. לא די בעדותו ובעדות העדים מטעמו כדי לקבוע שהתקיימו יחסי עובד מעסיק בינו ובין מר סולמי למשך כל התקופה הנטענת. יתרה מכך, יצוין שמדובר בעדים שאינם אובייקטיביים שכן אף הם הגישו תביעות נגד מר סולמי והחברות השונות. נוכח האמור לעיל, בהעדר ראיות מספקות, אין בידינו לקבל את טענת התובע להעסקה ישירה על ידי מר סולמי.
האם יש עילה להרמת מסך ההתאגדות של חברת נופר ולינוי?
כאמור, התובע ביקש להרים את מסך ההתאגדות מעל לאישיותה המשפטית הנפרדת של חברת נופר ולינוי ולחייב את מר סולמי בחובותיה. כאמור, ההליכים כנגד חברת נופר ולינוי עוכבו לאחר שניתן כנגדה צו פירוק.
עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה בע"מ הוא כלל בסיסי בדיני חברות – סעיף 6(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן – חוק החברות). לצד עקרון זה התפתחה הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות, המאפשרת לבתי המשפט ובתי הדין, במקרים החריגים המצדיקים זאת, להטיל אחריות ישירה על בעלי המניות לחובות החברה.
מלשון הסעיף, כמו גם מהספרות וההלכה הפסוקה, עולה שהרמת מסך תבוצע במקרים שבהם מצא בית המשפט ש"נכון וצודק" לעשות כן, ובכפוף לקיומם של שני תנאים: האחד, עשיית שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו לקפח את נושיה או לקחת סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה, כדוגמת מצבים של עירוב נכסים, תרמית/הונאה, הברחת נכסים וכיו"ב. התנאי השני עניינו מודעות או למצער חשד של בעל המניות בדבר שימוש פסול באישיות הנפרדת של החברה (ע"ע (ארצי) 35231-02-19 יד שירותי ליווי וייעוץ חברות בע"מ - אלעד סטפנסקי (17.3.20; להלן - עניין סטפנסקי). יישום הוראת סעיף 6 לחוק החברות בתחום משפט העבודה נעשה בשינויים המתחייבים, נוכח מעמדם המיוחד של עובדי החברה כנושיה - מעמד היוצר כלפיהם אחריות מוגברת (ע"ע (ארצי) 26295-01-16‏ ‏ ‏Tesfalem Tekel‏ - ר.ח. חיים מיארה שווק בשר ודגים (1998) בע"מ (25.12.17) והאסמכתאות שם, להלן - עניין מיארה; בג"צ 132/15 ר.צ. פלסטק נ' איפראימוב (5.4.17).
לצד זאת הודגש בפסיקה כי גם כאשר מדובר ביחסי עבודה, נקודת המוצא היא שיש לתת תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד ולא די בכך ש"עולה תמונה מדאיגה" בנוגע לאופן שבו העסיקה חברה את עובדיה (כך למשל באי עריכת רישומים כנדרש על פי חוק, בהעסקה בשעות ארוכות, ובהנפקת תלושי שכר פיקטיביים) כדי להביא להרמת המסך (בר"ע (ארצי) 52353-08-16 א. ב. טוקו שף בע"מ - ADMARIAM GAVR NEGOUSE (13.11.16; להלן - עניין טוקו שף; וראו גם עניין מיארה). על מנת שתתאפשר הרמת מסך, יש אם כן להניח לפני בית הדין תשתית ראייתית שממנה ניתן יהיה ללמוד על שימוש לרעה במסך ההתאגדות, מתוך כוונה "להונות אדם או לקפח נושים" או תוך נטילת סיכון בלתי סביר אשר ליכולתה לפרוע את חובותיה (וראו למשל גם בע"ע (ארצי) 24256-06-17 מנרב הנדסה ובניין בע"מ – GOITOM TWELDE 9.6.20).
לאחרונה הודגש כי "אין מקום לצאת מנקודת מוצא גורפת בדבר עילות המצדיקות או שאינן מצדיקות" הרמת מסך, אלא יש להפעיל שיקול דעת פרטני בהתאם לנסיבות כל מקרה - ובמסגרת זו לבחון גם את האפשרות להרמת מסך חלקית ולאו דווקא מלאה (עניין סטפנסקי).
כאמור לעיל, "אין די בכישלונה העסקי של חברה כדי להביא להרמת מסך ההתאגדות בינה לבין בעלי מניותיה וכי לא בכל מקרה העסקת עובד על ידי חברה שנקלעה לקשיים, ובדיעבד לא עמדה בהתחייבויותיה, תביא להרמת מסך ההתאגדות, וכל מקרה יבחן לגופו" (ע"ע (ארצי) 32995-02-16 פלוני - אלמוני וההפניות שם, 14.9.17; כן ראו בע"ע (ארצי) 54810-11-12 טליה שגב - סילביה לוי, 16.4.20).
בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע היה מוטל הנטל להוכיח את אחת העילות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות של חברת נופר ולינוי כלפי מר סולמי. לשם כך, היה על התובע להוכיח תחילה את החבות של חברת נופר ולינוי כמעסיק כלפיו. ואולם, לא עלה בידי התובע להוכיח חבות של חברת נופר ולינוי כלפיו כמעסיקה אשר לתקופת התביעה הנתבעת וביחס לכלל הזכויות הסוציאליות שנתבעו. התובע הפנה את עילת תביעותיו נגד חברת נופר ולינוי בתור החברה שהתקשרה בהסכם עם חברת דניה סיבוס, מזמינת השירות, ואשר ביצעה את העבודות בפרויקטים השונים. ואולם, למעט טענה כללית זו, שלפיה הועסק באתרי הבנייה של חברת דניה סיבוס באמצעות חברת נופר ולינוי, התובע לא הציג כל ראיה אובייקטיבית שיש בה כדי ללמד על קיומם של יחסי עבודה בינו ובין חברת נופר ולינוי במשך תקופת ההעסקה הנטענת. כאמור, תלושי השכר שהציג התובע בהליך הונפקו על ידי חברות אחרות – חברת גולד ליבר וחברת גל טל רז, ולא על ידי חברת נופר ולינוי, ולא הוכח כל קשר ביניהן. אף אין בעדות העדים מטעם התובע כדי להוכיח חבות של חברת נופר ולינוי כלפיו.
יוער כי העובדה שמר סולמי הורשע בעבירות כלכליות, בין היתר עקב תשלום שכר במזומן מעבר למוצהר בתלושים על מנת להתחמק מתשלום מס, אין בה כדי לבסס את הקשר בין התובע לחברת נופר ולינוי. אכן מתקבל הרושם שחלק מהחברות שהיו בבעלותו של מר סולמי שימשו כחברות קש והנפיקו תלושי שכר פיקטיביים וזאת לצורך הברחת כספים בין חברות וקיפוח זכויותיהם של העובדים. ואולם, בענייננו, לא הוכחה חבות של חברת נופר ולינוי – או חברה אחרת שבבעלות הנתבע – כלפי התובע, ומשכך אין מקום לדון בשאלת הרמת המסך כלפי בעל מניותיה, מר סולמי. מהאמור לעיל, דין התביעה להידחות.

פסקי דין אחרים שבהם התקבלו התביעות של העובדים נגד מר סולמי סע"ש 11483-07-17 – ע"ע 32281-01-21
בפסק דין של מותב בראשות כבוד השופטת מיכל נעים דיבנר (בית הדין האזורי לעבודה ת"א) התקבלה בחלקה תביעתו של העובד נגד מר סולמי, ונקבע כי התקיימו יחסי עובד מעסיק בינו ובין העובד ביחס לתקופה בחל מחודש 1/2016 ועד לסיום העסקתו בחודש 1/2017. תביעתו של התובע לעניין התקופה שלפני חודש 1/2016 נדחתה (לטענת התובע הוא החל לעבוד בחודש 4/2013). נקבע שיש להטיל אחריות אישית על מר סולמי. הערעור על פסק הדין נדחה על ידי בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 32281-01-21) . לשון פסק דינו של בית הדין האזורי, שהתאשר בבית הדין הארצי לעבודה:
"והשאלה שבפנינו הינה האם יש להטיל אחריות אישית על מר סולמי. לטעמנו התשובה לכך חיובית – מר סולמי, כבעלים של נופר ולינוי היה למעשה איש הקשר בין התובע לבין הנתבעת 14 (גיא & דורון לוי הנדסה בנייה והשקעות בע"מ); נופר ולינוי לא הנפיקה לתובע תלושי שכר, (אם כי היא זו שקיבלה מהנתבעת 14 את התשלום עבור עבודתו); לא הוצגה בפנינו התקשרות עם גורם שלישי לביצוע עבודתו של התובע (כפי שנעשה ביחס לתקופות הקודמות בהן דנו לעיל). נזכיר עוד כי מר סולמי טען בפנינו באופן חד משמעי שנופר ולינוי מעולם לא העסיקה עובדים זרים. לפיכך - משלא פעל מר סולמי מול התובע באמצעות חברה שבבעלותו, או באמצעות מעסיק מזוהה אחר, ולנוכח ההתקשרות בין הנתבעת 14 לבין חברה בבעלותו של מר סולמי, אין לנו אלא לקבוע כי מר סולמי היה מעסיקו של התובע החל מחודש 1/2016.
על כך נוסיף, כי מר סולמי אישר בתצהירו במפורש שהעסיק את התובע למשך חודשיים, אולם לא ניתן להבין מתצהירו באילו חודשים הוא מודה שהעסיק את התובע. בחקירתו הנגדית אמר כך: "הדבר היחיד שלקחנו אותם אחרי שהנתבעת 1 עזבה שהמשיכו לעבוד למשך כמה חודשים עד שנעצרתי, אני לא יודע אם התובע היה ביניהם" (עמ' 94, ש' 16) ולפי עדותו הוא נעצר ב-1/2017 (עמ' 93, ש' 1). לפיכך, עולה מכלל עדותו של מר סולמי שהוא מודה שהעסיק את התובע בחודשים 12/2016 -1/2017. אף על פי כן, לא נטען כי התובע הועסק באמצעות אחת מהחברות של מר סולמי ולא הוצגו מסמכים המעידים על העסקה זו. הדבר תומך אף הוא בקביעת קשר ישיר בין התובע לבין מר סולמי ביחסי העבודה".

בהליך שלפנינו, חברת גיא & דורון לוי הנדסה בנייה והשקעות בע"מ כלל לא נתבעה. כמו כן, מר סולמי לא אישר לפנינו בעדותו כי הוא העסיק את התובע, אלא להפך מסר כי אינו מכיר את התובע כלל. מר סולמי העיד כי החברה היחידה שעמה התקשרה חברת נופר ולינוי שבבעלותו היא חברת NVN. ואולם התובע העיד שכלל אינו מכיר את החברה הזו. על כן, בענייננו, הכף אינה נוטה לעבר הטלת אחריות על חברת נופר ולינוי או להטלת אחריות אישית על מר סולמי.

סע"ש 18791-05-17 – ע"ע 45322-12-20
גם בפסק הדין של מותב בראשות כבוד השופטת שגית דרוקר (בית הדין האזורי לעבודה ת"א) התקבלה בחלקה תביעתו של עובד נגד מר סולמי, לאחר שנקבע כי התקיימו הנסיבות להרמת מסך ההתאגדות מעל לחברת עידן – השמת עו"ז בענף הבניה בע"מ וחיובו של מר סולמי באופן אישי.
בית הדין האזורי התרשם בהתאם למארג הראייתי שנפרש לפניו, בקשר להיות החברות מזמינות השירות מעסיקות במשותף, כי מדובר במבנה העסקה שאינו לגיטימי. מר סולמי והחברות שבבעלותו הנפיקו תלושי שכר ללא ידיעת החברות המזמינות שחתמו על הסכם התקשרות עם חברת נופר ולינוי, שבבעלות מר סולמי. בית הדין האזורי ציין כי התקיימו יחסי עובד מעסיק בין העובד ובין חברת עידן וחברת נופר ולינוי, וכי "החוט המקשר בין הצדדים הוא מר סולמי עצמו, שניצל את היותו בעליהן של שתי החברות ועשה בכך שימוש לרעה כדי לחמוק מחובותיו כלפי התובע". לאחר שנקבע שיש יחסי עבודה בין העובד ובין החברות שבבעלות מר סולמי נקבע גם כי: "התובע טען ואף הוכיח כי העסקתו נעשתה באמצעות חברות שהתחלפו חדשות לבקרים ולא היה בינן לבין התובע כל קשר למעט העובדה שהן הנפיקו את תלושי השכר. הנפקת תלושי שכר פיקטיביים והעדר עמידה על תשלום זכויות במלואן נעשה על ידי מר סולמי באמצעות חברות אלה, תחת אפן של הנתבעות 9 ו-10, אך ורק עקב תשלום שכר במזומן מעבר למוצהר בתלושים על מנת להתחמק מתשלום מס".
בית הדין הארצי לעבודה (ע"ע 45322-12-20) לא מצא מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי אשר לדרך פעילותו של מר סולמי באמצעות החברות הללו, ולכך שפעילותן נועדה לחמוק מחובות על פי דין, לרבות קיפוח זכויות העובדים. לכן קבע כי קביעה עובדתית זו מצדיקה הרמת מסך ההתאגדות. זאת, בהסתמך על פסק דין בתיק ע"ע (ארצי) 41428-01-13 מרדכי שחם – קובי ביטון (19.5.2018)).
יוער כי בהליך זה נתבעו נתבעים נוספים אשר לא נתבעו בהליך שלפנינו, כך למשל אל. וי. סי. זוהר עבודות בנייה ויזמות בע"מ, זוהר מטר, וגיא & דורון לוי הנדסה בנייה והשקעות בע"מ. להבדיל מהליך זה, בענייננו, מהראיות בתיק לא עולה כל יסוד לטענת התובע שלפיה יש לראות במר סולמי כמעסיקו, בין אם באופן ישיר ובין אם באמצעות החברה שבעלותו, חברת נופר ולינוי. כאמור, הוצגו תלושים של חברת גל טל רז וחברת גולד ליבר אך התובע לא זימן לעדות מי מנציגי אותן חברות ולא הוכיח ולו לכאורה כי מדובר בחברות שהתקשרו עם נופר ולינוי דווקא, אלא בחר למחוק אותן מהתביעה. לא מן הנמנע שאותן חברות התקשרו עם חברת נופר ולינוי או חברה אחרת, אך אין בידינו לקבוע כך, משלא הוצגו לפנינו ראיות בעניין.
לפיכך, בעניינו, בשונה מתיקים אחרים, לא הוכח כי מר סולמי היה בעליה של אחת החברות שהנפיקו לתובע תלושי שכר, ולא הוכח כי ביצע שימוש לרעה במסך ההתאגדות לצורך קיפוח זכויותיו של התובע.
לסיכום
התביעה כנגד מר סולמי נדחית.
אף על פי שלא ניתן סעד נגד הנתבע, בנסיבות דנן, שבהן נראה שנפגעו זכויותיו של התובע כעובד – אין צו להוצאות.
לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, ז' ז' תשרי תשפ"ב, (13 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

גב' נורית אלון,
נציגת ציבור עובדים

עידית איצקוביץ, שופטת בכירה
אב"ד

מר יצחק קוגמן,
נציג ציבור מעסיקים


מעורבים
תובע: GAVAL ALI ABDELSALAM
נתבע: גולד ליבר בע"מ
שופט :
עורכי דין: