ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוחאי שמעון נווה נגד ע"י ב"כ עו"ד יוסף יפרח ועו"ד אפרים אליגולא :


לפני כבוד ה שופטת עינת רביד

מבקש/תובע

יוחאי שמעון נווה
ע"י ב"כ עו"ד יוסי כהן ועו"ד אוהד מחרז

נגד

משיבים/נתבעים
.1 גורי בנימין עמית
.2 יובל דיידא
.3 אדם אגסי
.4 אן וידר
.5 וידר אינווסטמנט בע"מ
.6 יעקב וידר
.7 בועז חסטו
.8 פאוור אינווסט בע"מ
.9 שלומי קקון
.10 עידו נורי
.11 אמנון אגסי
.12 מני הרמן
.13 ברכת העמק בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יוסף יפרח ועו"ד אפרים אליגולא

החלטה

החלטה זו ניתנת על ידי במסגרת תורנות פגרת הקיץ, ועניינה בבקשת המבקש להטלת עיקולים על הנתבעים 12-1, וזאת עד לסך של 7,951,728 ₪.
רקע וטענות המבקש בכתב התביעה
התובע (להלן: המבקש) הגיש את התביעה הנדונה בנובמבר 2020 על הסך של 7,951,728 ₪.
המבקש והמשיבה 13, ברכת העמק בע"מ (להלן: השוכרת), התקשרו במועדים שונים בהסכם שכירות להשכרת נכס בבעלות המבקש בו הפעילה השוכרת אולם אירועים.
בתביעתו טען המבקש, כי השוכרת לא שילמה את דמי השכירות בהם היא חייבת לתקופה שהחל מיום 15.11.2019 וכי נותרה חייבת סכומי כסף בגין תקופות השכירות הקודמות החל משנת 2011. כן נטען לחיוב בפיצויים בגין אי תשלום במועד. לטענת המבקש, הנתבעים 12-1 ערבו למלוא התחייבויותיה של השוכרת על פי ההסכם (להלן: המשיבים או הערבים).
בכתב התביעה נטען, כי בשל הפרות חוזרות של ההסכם, הוגשו שתי תובענות לפינוי המושכר לביהמ"ש בראשון לציון שאוחדו לתיק אחד (תא"ח 30766-12-19, תא"ח 3365-04-19, להלן: התביעה המאוחדת), ונטען כי ברוב התקופה בה הוחזק המושכר שולמו דמי שכירות חלקיים, והחל מיום 15.11.2019 לא שולמו דמי שכירות, אף כי השוכרת ממשיכה להחזיק בו.
בהתאם לחוות דעת רו"ח מטעם המבקש, המסתמך על הוראות ההסכמים, חובה של השוכרת נכון ליום 15.12.2020 מסתכם לסכום הנתבע.
לטענת המבקש, נוכח הפעלת אולם האירועים שלא כדין על ידי השוכרת ובנייה לא חוקית הוגש נגדה ואף נגד הבעלים שלה כתב אישום חמור.
לאחר שהוברר למבקש כי השוכרת חדלת פירעון הגיש המבקש את התביעה דנן נגדה ונגד הערבים אשר ערבו למלוא התחייבויותיה של השוכרת.
ההליכים בתיק
ביום 18.11.2020 הגיש המבקש בקשה להטלת עיקולים זמניים על הנתבעים. בהחלטת כבוד השופט מאו ר מאותו היום נדחתה הבקשה נוכח העובדה כי הבקשה הוגשה ללא כתב תביעה.
ביום 24.11.2020 הוגשה התביעה דנן, ובקשה למתן החלטה בבקשה לעיקולים זמניים. בהחלטת כבוד השופט מאור מיום 26.11.2020 הוטל עיקול זמני על הסך של 2.5 מיליון ₪ על נכסי השוכרת.
ביום 30.11.2020 הגיש המבקש בקשה להטלת צו עיקול זמני אצל שני ערבים מתוך רשימת הערבים, שנתבעו בהליך, המשיבים 6 (להלן: וידר) והמשיב 10 (להלן: נורי). הבקשה נדחתה בהחלטת כבוד השופט מאור מיום 1.12.2020.
ביום 29.12.2020 הגיש המבקש בקשה נוספת להטלת עיקולים על וידר ונורי. בהחלטת כבוד השופט מאור מיום 12.1.2021 צוין כי בבקשה קודמת לא אפשר להטיל עיקולים אצל הערבים, אלא אצל השוכרת, וככל שלא נתפסו אצלה נכסים ניתן להגיש בקשה להרחבת העיקולים. עוד נקבע כי אין בבקשה או בתצהיר טעם ענייני מדוע יש להטיל עיקולים על חלק מנכסי הערבים ומה השתנה בכל הנוגע אליהם מאז ההחלטה הקודמת .
השוכרת הגישה בקשה לביטול עיקולים, אשר הדיון בה נקבע ליום 21.3.2021. במועד הדיון ונוכח נסיבות אישיות של ב"כ המבקשת נדחה הדיון ליום 19.5.2021.
בדיון מיום 19.5.2021 בפני כבוד השופטת רסלר זכאי, ונוכח המלצת בית המשפט, והיות והעיקולים לא תפסו דבר, נ מחקה הבקשה להטלת עיקולים על השוכרת. בית המשפט ציין בהחלטתו כי ב"כ המבקש רשאי לעשות כל שביכולתו כדי לפעול להטלת עיקולים על נכסי הערבים.
המשיבים הגישו בקשה לסילוק התביעה נגדם על הסף, לרבות נגד המשיב 3, אשר לא חתום על כתב הערבות. הבקשה נדחתה בהחלטת כבוד השופטת ברקאי מיום 27.7.2021, בפניה מתנהל ההליך העיקרי, ונקבע כי הטענות מצריכות בירור ואין די בהן כדי לסלק את התביעה על הסף.
ביום 8.8.2021 הגיש המבקש את הבקשה מושא החלטה זאת, אשר נתמכה בתצהירו, במסגרתה עתר להטלת עיקולים זמניים על המשיבים 12-1, קרי הערבים, וזאת עד לסכום התביעה.
הבקשה הובאה לעיוני במסגרת תורנות פגרת הקיץ, ובהחלטתי מיום 8.8.2021 נקבע כי אין מקום למתן החלטה במעמד צד אחד, שכן המשיבים מודעים להליכים נגדם ואף לא הועלתה טענה להברחת נכסים. למשיבים ניתנה אפשרות להגשת תשובה לבקשה ונקבע דיון במעמד הצדדים.
המשיבים הגישו תשובה לבקשה אשר נתמכה בתצהירו של דוד בראנץ, המנהל ובעל השליטה בשוכרת (להלן: בראנץ), ובתצהירו של עו"ד מני הרמן (להלן: הרמן), אחד הערבים-הנתבעים.
בדיון מיום 17.8.2021 נחקרו המצהירים, ולאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.
למען שלמות התמונה אפרט את ההליכים הנוספים אשר התנהלו/מתנהלים בין הצדדים:
תא"ח 14419-05-16 שמעון יוחאי נ' ברכת העמק בע"מ, תביעת המבקש נגד השוכרת לפינוי המושכר, אשר נדחתה בפסק דין מיום 11.11.2018 (להלן: תביעת הפינוי ו- פסק הדין בתביעת הפינוי).
ע"א (מחוזי מרכז) 64021-12-18 שמעון יוחאי נ' ברכת העמק בע"מ, ערעור על פסק הדין בתביעת הפינוי, אשר נדחה בהסכמת המבקש בפסק דין מיום 12.6.2019 (להלן: הערעור בתביעת הפינוי).
ת"ט (מחוזי מרכז) 59952-01-18, תביעה שיטרית שהגיש המבקש נגד המשיבים, נדחתה בהסכמת הצדדים, ונוכח המלצת בית המשפט, בפסק דין מיום 10.3.2019 (להלן: התביעה השטרית).
ת"א (מחוזי מרכז) 39147-05-17 וידר אינווטמנט בע"מ נ' שמעון יוחאי ואח' (להלן: התביעה במחוזי ). תביעה שהוגשה נגד המבקש ואביו לאכיפת הסכם השכירות ופיצוי כספי בסך של 7 מיליון ₪. בפסק דינו של כבוד השופט שוורץ, מיום 23.12.2020, התקבלה התביעה באופן חלקי. נקבע כי המבקש הפר את הסכם השכירות והתוספת להסכם השכירות, וכי אביו גרם להפרת ההסכם והתוספת להסכם. התקבלה התביעה לאכיפת הסכם השכירות אך נדחתה התביעה לפיצוי כספי בגין הפסד רווחים כתוצאה ממכירת מניות השוכרת, מהנימוק כי סעד זה לא הוכח כנדרש. בית המשפט נתן צו לאכיפת ההסכם, ומינה את באי כוחה של השוכרת לתפקיד כונסי נכסים לצורך ביצוע הפעולות הדרושות להשלמת הליכי הרישוי לנכס. שני הצדדים הגישו ערעור לעליון על פסק הדין (ע"א 3337/21 וע"א 1097/21), אשר עד מועד זה טרם הוכרע.
ביום 2.5.2021 ניתן פסק דין בתביעה המאוחדת, בהסכמת הצדדים, ולפיו השוכרת תפנה את הנכס עד ליום 2.5.2021.
תמצית טענות המבקש
לטענת המבקש הבקשה הנוכחית הוגשה בשל כך שמצבה של השוכרת ממשיך להתדרדר והיא למעשה חדלת פירעון; הנכס הוחזר למבקש במצב של חורבן, הן מבחינת הנראות והן בשל ההוצאות אותן יידרש להשקיע על מנת שניתן יהיה להפעיל בו עסק, והן בשל כך שהערבים משתפים פעולה ביניהם, חלקם היו מנהליה של השוכרת, חלקם בעליה, ו בכל הנוגע להתנהלות מול המבקש - השוכרת והערבים חד הם. לטענתו, קם החשש, שעל מנת להתחמק מהחוב, הערבים יפעלו להברחת נכסים, באופן בו יותירו את המבקש מול שוקת שבורה.
באשר לטענה לפיה השוכרת אינה צריכה לשלם דבר נוכח הנזקים שנגרמו לה, טוען המבקש כי השוכרת נסמכת על פסק דינו של השופט שוורץ, שאינו חלוט, ואף שוכחת כי תביעתה הכספית נדחתה בפסק דין זה. זאת ועוד, ועד עתה השוכרת לא טרחה להגיש תביעה כספית נגד המבקש. עוד נטען לעניין זה כי בכתב ההגנה של המשיבים אין טענת קיזוז כמשמעותה בדין אלא טענות סרק, שאינן מפורטות ולא נתמכו בכל מסמך , על נזקים נטענים.
לטענת המבקש , טענותיה של השוכרת לנזקים שנגרמו לה, והיתלותה בפסק דינו של השופט שוורץ, עליו שני הצדדים הגישו ערעור, אינן יכולות להועיל לה שכן תשלום דמי השכירות הוא חיוב נפרד שעל השוכר לשלם ללא קשר לטענות כאלה ואחרות שיש לו (ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח (2) 701 ()1984, להלן: פסק דין אלתר). לטענתו, אין מחלוקת כי השוכרת במשך שנים עשתה דין עצמי וצברה חובות עתק כלפי המבקש, חובות להם ערבים המשיבים.
עוד מציין המבקש כי המשיבים לא העלו גרסה שכנגד לגבי גובה דמי השכירות שעליהם לשלם, ואף בדיון מיום 17.8.2021 אישר הבעלים של השוכרת, שלשיטתו דמי השכירות החודשיים שהיה על השוכרת לשלם למבקש מסוף 2019 , הסתכמו בסך של 115,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן אישר כי מתחילת 2020 עד לפינוי במאי 2021 השוכרת לא שילמה דבר. קרי 15 חודשים אשר התשלום בגינם מסתכם לסך של 1,725,000 ₪ ולכל הפחות סכום זה צריך להיות סכום העיקול או שיופקד על ידי הערבים להבטחת תביעת המבקש.
באשר להכבדה על ביצוע פסק הדין טוען המבקש כי סכום התביעה כ- 8 מיליון ₪ מהווה אינדיקציה להכבדה על פי הפסיקה.
לטענתו, ההכבדה הנוגעת לשוכרת היא החשובה יותר על מנת להבטיח את המבקש באמצעות הערבים. שכן מחודש נובמבר 2019 השוכרת לא שילמה דמי שכירות, ואף לא שילמה את ההוצאות שנפסקו לחובתה, ומעדותו של הבעלים שלה עולה כי היא חדלת פירעון. הטענה לפיה מצבה של השוכרת נובע מהתנהלות המבקש ומכך שלא ניתן לה רישיון עסק, אינה מתיישבת עם סעיף 3.2 להסכם לפיו השוכרת בלבד אחראית להשגת הרישיון והפעלת אולם אירועים.
לטענת המבקש, הבעלים של השוכרת שכח לציין כי הוגש נגדו כתב אישום, דבר המעיד על אמינותו. זאת ועוד, מטעם כל הערבים, הוגש תצהיר של ערב אחד, תצהיר חסר משמעות שלא נתמך במסמך כלשהו או בבדל ראיה.
עוד טוען המבקש כי הערבים לא התייחסו לטענתו לפיה הם והשוכרת חד הם.
באשר ליסוד ההכבדה, טוען המבקש כי, הצהרתו של עו"ד הרמן לפיה הוא הבעלים של שני אולמות, נסתרה בעדותו עת התברר, שלכל היותר המדובר בחברה בבעלותו באופן חלקי בלבד. עוד אין להסתמך על עדותו של עו"ד הרמן שכן נמצאו סתירות רבות בעדותו, והוא לא זכר שהחתים את מרבית הערבים וכן את גרסתו בתצהיר לגבי הערב מספר 3.
לטענת המבקש, המשיבים לא הכחישו את העובדה כי המשיבה 5 פורקה מרצון, תוך התעלמות מהערבות עליה חתמה כלפי המבקש.
באשר למאזן הנוחות טוען המבקש כי ייגרם לו נזק כבד אם לא יינתן צו עיקול או יופקד סכום משמעותי בקופת בית המשפט, נוכח היות השוכרת חדלת פירעון, ונוכח התנהלות המשיבים המודעים למצבה, משתפים עמה פעולה ואינם נוקטים אצבע להקטנת חובם כלפי המבקש.
הערבים טוענים כי הם אנשים אמידים מן השורה הראשונה אך לא תמכו טענתם בראיה כלשהי. אדרבא, יתכבדו ויפקידו כל אחד סכום שייקבע בית המשפט על מנת להבטיח, לכל הפחות, את דמי השכירות שאינם שנויים במחלוקת. לטענתו, לא ייגרם להם כל נזק היות והמדובר בעיקול ברישום בלבד.
המבקש מוסיף ומציין כי בסעיף 24 לבקשת העיקולים צוין פסק הדין שניתן על ידי השופט שוורץ, וכן העובדה כי השופט מאור נתן צו עיקול נגד השוכרת בלבד.
המבקש לא השתהה בבקשתו, ואף אם בית המשפט יסבור כך, אזי מקבילית הכוחות מחייבת מתן צו עיקול לכל הפחות על הסך של 1,725,000 ₪.
תמצית טענות המשיבים
המבקש אינו מצביע על כל עילה המצדיקה עיון חוזר בהחלטת השופט מאור מיום 1.12.2020 אשר דחתה את הבקשה להטלת עיקול על הערבים.
לטענת המשיבים, אף כי המבקש אישר בעדותו כי ידע כבר בתחילת שנת 2021 כי העיקולים אצל השוכרת לא תפסו דבר, בקשתו להטלת עיקולים על נכסי הערבים הוגשה רק ביום 8.8.2021, המדובר בשיהוי ניכר המצדיק דחיית הבקשה. אין רלוונטיות לכך שהדיון בנושא העיקולים אשר היה קבוע לחודש מרץ 2021 נדחה לחודש מאי 2021, או לטענת המבקש לפיה הנכס נמסר לידיו רק בחודש מאי 2021. לעניין זה מוסיפים המשיבים כי אף ממועד הפינוי ועד להגשת הבקשה המדובר בשיהוי של 3 חודשים.
לטענת המשיבים יש להורות על דחיית הבקשה אף מהטעם של חוסר תום לב, שכן המבקש הסתיר מבית המשפט שורה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות: פסק הדין בתביעת הפינוי; פסק הדין בערעור תביעת הפינוי; דחיית התביעה השטרית; פסק דינו של השופט שוורץ; 3 החלטות ביניים שניתנו על ידי בית המשפט מחוזי מרכז מהן עולה כי המבקש מנע מהשוכרת להקטין את נזקה ולקבל היתר לשימוש חורג ורישיון עסק החל ממאי 2017 ועד שלהי 2018 תחילת 2019; החלטת השופט מאור מיום 1.12.2020 שלא להטיל עיקולים על נכסי הערבים.
עוד טוענים המשיבים כי בכתב התביעה נתבעו דמי שכירות אך הוסתר כי נתבעו פי 3 מדמי השכירות בצירוף ריבית פיגורים; בכתב התביעה מסתיר המבקש את הטענה להעלאת דמי השכירות בעל פה בסוף 2012; הוסתרה העובדה כי המבקש מחזיק גנרטור של השוכרת; הוסתרה העובדה כי לאחר הדיון מיום 19.5.2021 נשלח למבקש מכתב בו צוין כי הערבים הם בעלי ממון ובעלי יכולת פירעון, חלקם עורכי דין, הם אנשי עסקים ובעלי מוניטין ועל המבקש להביא מידע זה בפני בית המשפט; המבקש הטעה את בית המשפט עת צירף לבקשתו שמאות אומדן התאמה מאולם אירועים למבנה תעשיה אף כי העיד כי בכוונתו להשכיר לאולם שמחות; המבקש הסתיר את העובדה כי ידע שלחלק מן הערבים יש רכוש וכי לא בדק את שאר הערבים.
לטענת המשיבים לא מתקיימת הכבדה שכן המבקש מתכוון לעשות שימוש במושכר לאולם אירועים, עת שווי ההשקעה באולם עולה לסך של 3 מיליון ₪; הגנרטור המוחזק על ידי המבקש הוא בשווי של 150,000 ₪; המבקש יודע כי המשיבים 1 ו- 12 הם המפעילים של האולם אלכסנדר, ומעדותו של הרמן עלה כי הוא והמשיב 1 הם הבעלים של חברה שמחזיקה 25% מהריזורט כולל הקרקע של אולם בשם "קאי" בשווי של 120 מיליון ₪. עוד נטען, שהמבקש אישר כי ידוע לו שלמשיבים 6, 7, 12-8 יש רכוש ולא בדק אם ליתר המשיבים יש רכוש. עוד אישר שהמשיבים 11, 12 הם עורכי דין והמשיב 12 הוא טייס. המבקש אישר כי לא הפעיל חוקר פרטי לאיתור רכוש המשיבים ולא בדק האם הם בעלי יכולת פירעון. לטענתם, אף אם קיימת הכבדה ביחס לשוכרת אין בכך כדי להשפיע עליהם שכן לא עשו כל פעולה כדי למלט את רכושם מאז שהוגשה התביעה בדצמבר 2020.
מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים שכן הערבים אנשים אמידים ובעלי רכוש והמבקש לא יקשה לגבות מהם את דמי השכירות ככל שתביעתו תתקבל. מנגד הטלת עיקולים על חשבון הבנק של המשיבים תפגע בניהול עסקיהם ובשמם הטוב.
לעניין דמי השכירות הנתבעים, טוענים המשיבים כי דמי השכירות החודשיים הם כ- 110,000 ₪ - 115,400 ₪, וכי קיימת מחלוקת לגבי מספר החודשים. לטענת השוכרת שולמו דמי שכירות עד לחודש ינואר 2020, ועת התביעה דנן הוגשה בדצמבר 2020, קרי סכום התביעה הוא כמיליון ₪ - 1,115,400 ₪. המבקש אינו זכאי לתבוע שילוש דמי השכירות ובוודאי שלא פיצוי מסוכם עת הוא אשר הפר את הסכם השכירות הפרות יסודיות.
המבקש אף אינו זכאי לתבוע את דמי השכירות, עת מנע מהשוכרת לקבל היתר לשימוש חורג ורישיון עסק, החל ממאי 2017 עד לשלהי 2018, ראשית שנת 2019. לטענתם השוכרת אינה חבה בדמי שכירות כל עוד המבקש לא הביע נכונות לשתף פעולה לצורך הוצאת ההיתר.
זאת ועוד, נוכח הפרת החובה לשיתוף פעולה להוצאת היתר, נגרמו לשוכרת הפסדים של כ- 2.3 מיליון ₪, וזאת בנוסף להפסד הכנסות בסך של כ- 4 מיליון ₪ שהשוכרת זכאית לקזז.
עוד טוענים המשיבים כי המשיב 3 לא חתם על ערבות בכתב, ועל כן אין כל בסיס להטלת עיקול ביחס לרכושו.
תגובת המבקש לתשובת המשיבים
לטענת המבקש נוכח טיעוני הצדדים, ועל מנת שלא להותירו ללא בטוחה, מבוקש להיעתר לבקשה או לחילופין להורות הסך של 1,725,000 ₪ בצירוף מע"מ, שאינו שנוי במחלוקת, חישוב שאינו לוקח בחשבון 5 חודשים בהם השוכרת המשיכה להחזיק בנכס ללא תשלום ועד לפינויו.
עוד טוען המבקש כי אין המדובר בבקשה לעיון חוזר, וכי ניתן להגיש בקשות נוספות לצווים זמניים עת מתגלות נסיבות חדשות, כבענייננו.
לא חל שיהוי בהגשת הבקשה, שכן המבקש עסק בשיקום עסקו והכנת חוות דעת ואיסוף נתונים. המשיבים לא טענו לנזק בשל השיהוי, ובכל מקרה מקבילית הכוחות מחייבת קבלת הבקשה.
בניגוד לנטען, המבקש לא הסתיר נתונים ביחס להליכים שנוהלו בין הצדדים כנטען על ידי המשיבים.
באשר להכבדה, הוכח כי השוכרת היא חדלת פירעון, ומטעם המשיבים הוגש תצהיר של ערב אחד בלבד; בניגוד להצהרת עו"ד הרמן הוא אינו הבעלים של שני אולמות אירועים, אלא לכל היותר, חברה בבעלותו היא הבעלים באופן חלקי של חלק מהמקרקעין. זאת ועוד אין למשיבים כל הסבר כיצד אחת הערבות, המשיבה 5, הגישה בקשה לפירוק מרצון בעודה ערבה להתחייבויות השוכרת כלפי המבקש, אף אם הבעלים שלה הצהיר כי תפרע את מלוא חובותיה. עובדה המעידה על חשיבות הבטחת המבקש.
אין כל מחלוקת כי במשך 15 חודשים לא שולמו דמי שכירות בגין המושכר. הפסיקה אליה הפנו המשיבים אינה רלוונטית שכן על פי ההלכה תשלום דמי השכירות הוא חיוב עצמאי.
לטענת המבקש עד עתה וחרף חלוף הזמן לא הגישה השוכרת תביעה נגד המבקש, אף כי הובטח כי תביעה נגדו תוגש בקרוב.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
בהתאם לתקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) [ראו תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד–1984 (להלן: התקנות הישנות)], על מבקש העיקול לשכנע את בית המשפט כי קיימות ראיות מספקות לכאורה להוכחת עילת התביעה. בשלב זה, אין צורך בעמידה במאזן הסתברויות ובהוכחה באורח סופי בצדקת התביעה, ודי למבקש הסעד להוכיח עילת תביעה רצינית לדון בה ושאין מדובר בתביעת סרק [ראו לענין זה רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נגד ICC INDUSTRES INC (מיום 4.1.2007)].
בהתאם לתקנה 103 לתקנות על מבקש העיקול לשכנע את בית המשפט שאי מתן צו העיקול יכביד עליו באופן ממשי למימוש זכותו במידה ותביעתו תתקבל.
כידוע, תוחלת ההכבדה שיש להוכיח בהקשר של עיקול זמני היא "הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים" [ראו למשל רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר (29.1.2007)].
לעניין ההכבדה נאמר: "יסוד זה נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו", ראו רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' Icc Industries Inc (28.11.2007), אם הונח בסיס עובדתי אשר מקים חשש סביר בשאלת ההכבדה, הרי שיש מקום לבדוק מהו הנזק הצפוי לנתבע כתוצאה ממתן הסעד הזמני ושיקולי יושר [בתקנה 50(ד)(1) לתקנות החדשות, ראו: רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי (20.09. 2011)]. בעניין זה ההלכה היא, כי בין סיכויי ההליך לבין מאזן הנוחות קיימת מקבילית כוחות. משמע, ככל שסיכויי המבקש לזכות בהליך גבוהים יותר, כך יעדיף בית המשפט להקל בדרישה שמאזן הנוחות ייטה בבירור לטובתו, ולהיפך [ראו רע"א 9308/08 אלול נגד רביב (4.1.2009), ורע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ , 6.6.2006].
מן הכלל אל הפרט
לאחר שמיעת העדויות ועיון בטענות הצדדים, אני דוחה את הבקשה, להלן אנמק.
קיומן של ראיות מהימנות לעילה לכאורה
בשלב זה מדובר בבחינת קיומה של עילה לכאורה, ואין המדובר בהכרעה שתעשה בסופו של יום לאחר דיון במכלול הראיות, שיגישו הצדדים. בהתחשב בכך, ובזהירות המתחייבת בשל השלב שבו מצוי ההליך, מצאתי, כי בשלב זה בו מצוי ההליך קיימות ראיות לכאורה לתביעת המבקש ולו באופן חלקי.
המבקש הגיש תביעתו כאמור בגין אי תשלום דמי שכירות בגין המושכר, כאשר עיקר הסכום הנתבע מתמקד בתקופת השכירות מ-15.11.2019 עד 14.12.2020 , ועולה לסך של כ- 6 מיליון ₪.
המשיבים מסכימים כי החל מינואר 2020 לא שולמו דמי שכירות. עוד הם מסכימים כי דמי השכירות החודשיים עמדו על סכום הנע בין 100,000 ₪ - 115,400 ₪ בתוספת מע"מ (ראו עדותו של בראנץ עמוד 10 שורות 35-34, עמוד 11 שורות 8-1, וכן פסק דינו של השופט שוורץ בעמוד 28 שורה 4 שם הועמדו דמי השכירות על הסך של 115,000 ₪ בצירוף מע"מ). מכאן שלא שולמו דמי שכירות מינואר 2020 ועד למועד הגשת התביעה בנובמבר 2021 בסכום של כ- 1.5 מיליון ₪ כולל מע"מ.
בעוד שסכום דמי השכירות לו מסכימים המשיבים כ- 1.5 מיליון ₪ כולל מע"מ (בכפוף לטענתם לפיה המבקש אינו זכאי כלל לתשלום דמי שכירות נוכח הנזקים שנגרמו להם בגין התנהלותו), תביעתו של המבקש הועמדה על סכום גבוה יותר עבור תקופה זאת של כ- 6 מיליון ₪, כאשר החישוב נעשה בהסתמך על סעיף 23.1 להסכם לפי 3 מדמי השכירות החודשיים. בשלב בו עומדת התביעה, ונוכח טענות המשיבים כמו גם ההליכים הקודמים שנוהלו בין הצדדים ופורטו לעיל, עולה לכאורה כי בשלב זה, יש למבקש ראיות לכאורה בנוגע לתביעתו בסך של 1.5 מיליון ₪ כולל מע"מ.
על אף האמור טוענים המשיבים כי נוכח התנהלות המבקש לא היה מקום לשלם לו את דמי השכירות, כאשר שיתוף הפעולה שלו בהוצאת ההיתר מהווה תנאי מוקדם לתשלום דמי השכירות, והיות וזה לא התקיים לא חלה על השוכר ת החובה לשלם את דמי השכירות . לעניין זה מפנים המשיבים לע"א 701/79 שוחט נ' לוביאנקר פ"ד ל"ו (2) 113 (1981) (להלן: פסק דין שוחט), וטוענים, שעת קיים חשש שצד לחוזה לא יקיים את החיוב הנגדי, מותר להתנות את קיום החיוב הקודם בקיום החיוב הנגדי המאוחר מכוח עקרון תום הלב. לכן גם אם החיוב לתשלום דמי השכירות הוא עצמאי, שקדם לחובה לשתף פעולה כדי להוציא היתר לשימוש חורג, הרי נוכח החשש המוצדק המעוגן בפסק דין כי המבקש לא ישתף פעולה, יש לראות את החיובים כשלובים, ואין לשלם דמי שכירו ת כל עוד המבקש לא הביע נכונות לשתף פעולה לצורך הוצאת ההיתר.
לטענת המשיבים אין בפסק דין אלתר לסייע למבקש שכן שם דובר על הסכם מכר, וממילא פסק הדין אינו קובע כי שתשלום דמי השכירות הוא חיוב עצמאי.
פסק הדין בעניין אלתר, עסק בביטולו של הסכם מכר של חנות על ידי המוכר- הקבלן וזאת, בין היתר בגין אי ביצוע תשלום התמורה, בפסק הדין בחן בית המשפט שלושה סוגי חיובים עיקריים: חיובים שהם עצמאיים, חיובים מותנים, וחיובים שלובים מקבילים. בהקשר לחיובים עצמאיים הביא בית המשפט כדוגמא את הסכם השכירות וציין את הדברים הבאים:
"כאשר החיובים עצמאיים, חבותו של כל צד לחוזה עומדת בפני עצמה, גם כאשר לא עמד הצד השני במילוי חיוב כלשהו שהוטל עליו. תרופתו של הנפגע, במקרה זה, היא זו המתגבשת לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אך עליו לקיים את חלקו בהסכם, כל עוד החוזה אינו בטל. הדוגמה, שמקובל לתיתה, היא זו של דייר הגר בשכירות. החיוב לשלם את שכר הדירה הוא עצמאי ואינו תלוי בחובתו של בעל הבית לשמור על תקינות המושכר (והוא כל עוד לא קובע החוזה אחרת), אפילו הפר האחרון את חובתו החוזית, עדיין חייב הדייר בתשלום השכר החוזי, כל עוד החוזה בר-תוקף." (סעיף 8 לפסק דינו של הנשיא שמגר, ההדגשה הוספה – ע' ר' ).
חיוב עצמאי הוא חיוב חד-כיווני ומשמעותו, כי על צד לחוזה לקיים חיוביו במועד המוסכם. הן בחיוב עצמאי והן בחיוב שלוב או מותנה, אם הצד השני נמנע מקיום חובה המוטלת עליו מכוח החוזה או הדין, עדיין על הצד הראשון להראות נכונות חד משמעית לקיום חיוביו (ראו ע"א 7938/08 היאלי מונסנגו נ' מוריס מכביאן (11.8. 2011)).
בשלב זה של הדיון, ובטרם נדונו טענות המשיבים לגופן, עולה לכאורה אף אם עומדות למשיבים תרופות בשל הפרת החוזה, כטענתם, עדיין עליהם לקיים את חיוביהם, ולשלם את דמי השכירות.
באשר לפסק הדין בעניין שוחט אליו הפנו המשיבים, אין בו לסייע למשיבים, שכן הוא דן בחיובים מקבילים, בעוד שבהתאם לפסק הדין בעניין אלתר, דמי השכירות הם חיובים עצמאיים.
עוד טוענים המשיבים לגריעת ערבים מהערבות. לטענתם, בסמוך לחתימת הסכם השכירות מיום 19.2.2008 חתמו הנתבעים 2-1, 10-9 ו- 12 על כתב ערבות ראשון. בתוספת להסכם מיום 21.6.2011 נקבע בסעיף 11 שהערבות תעודכן בכל פעם שיתווספו או יגרעו בעלים בהתאמה, בהתאם לכך חתמו המשיבים 2-1, 8-4, ו- 11 על כתב הערבות השני. המניות של השוכרת נמכרו לדוד בראנץ ביום 27.1.2017 ובעלי מניות בשוכרת כיום הם בראנץ ושרה אליגולא. ביום 21.1.2019 נשלח מכתב לב"כ השוכרת להמציא ערבויות מתאימות, מאחר ובעלי המניות בשוכרת מכרו את מניותיהם לבראנץ, הרי שהם נגרעו מהיותם בעלי מניות וממילא מהיותם ערבים. התביעה דנן סותרת את האמור בסעיף 4 למכתב לפיו הערבים נגרעו ועל כן הם כבר אינם ערבים ולא יכולים להיתבע ועל פי כללי ההשתק השיפוטי המבקש מנוע מלתבוע אותם. אין ממש בטענות המבקש לפיהן היה צורך בביטול כתב הערבות. שכן הגריעה נעשית ללא צורך באקט הביטול.
לעניין האמור טוען המבקש כי המדובר בטענת סרק שנטענה במהלך הדיון ללא כל ביסוס ומבלי שנתמכה במסמך כלשהו. המדובר בטענה בעל פה נגד שני כתבי ערבות שנחתמו כדין.
לטעמי, משמעות אמירת המבקשת בסעיף 4 למכתב, ייתכן ודורשת ליבון, אך בוודאי שאין די בה כדי לקבוע, כבר בשלב זה, כי אין למבקש עילת תביעה כלפי המשיבים.
שיהוי ותום לב
המשיבים טוענים כי הבקשה לוקה בשיהוי ודי בטעם זה לדחותה. ההלכה הפסוקה מורה כי יש ושיהוי בהגשת בקשה לסעד זמני, עומד בעוכרי המבקש (ראו רע"א 8113/00 שפר נ. תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה (4) 433).
המבקש הודה בעדותו כי כבר מתחילת שנת 2021 ידע כי לשוכרת אין נכסים (עמוד 8 לפרוטוקול שורות 28-27), ואישר כי פינוי הנכס נעשה במאי 2021 (עמוד 9 שורות 2-1), ואילו הבקשה דנן הוגשה רק באוגוסט 2021.
המבקש טען כי לא חל שיהוי בהגשת הבקשה שכן לאחר פינוי הנכס נדרש להערכת הנזקים שנגרמו ועדכון חוות הדעת מטעמו. המדובר בטענה שאין בה כדי לסייע למבקש, שכן היא אינה מסבירה מדוע עת ידע על מצבה של השוכרת כבר בתחילת 2021, הגיש בקשתו כלפי המשיבים רק באוגוסט 2021. זאת ועוד, המושכר פונה במאי 2021 והבקשה דנן הוגשה בחלוף 3 חודשים ממועד הפינוי.
נוסף לאמור לעיל, יש ממש בטענות המשיבים בעניין תום ליבו של המבקש.
סעד של עיקול זמני, הוא סעד שביושר, בגדרו יש לשקול גם את תום ליבו של מבקש הסעד (תקנה 95 (ד)(3) לתקנות; רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט(1) 730, 737 (1995)). על פי ההלכה הפסוקה, אם מצא בית המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום לב, רשאי הוא לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ ואח' נ' רב בריח תעשיות בע"מ, 12.1.2010)).
לעניין זה, אני מקבלת את טענת המשיבים לפיה המבקש לא פירט בבקשתו את בקשותיו מימים 30.11.2020 ומיום 29.12.2020, אשר נדחו בהחלטות השופט מאור מימים 1.12.2020 ו- 12.1.2021, ובמסגרתן נקבע בצורה מפורשת שאין להטיל עיקול אצל הערבים. אומנם המבקש ציין בסעיף 1 לבקשתו שבהחלטה מיום 26.11.2020 נעתר בית המשפט לבקשה להטלת עיקולים על השוכרת בלבד, אך ראוי היה כי יפרט אף את הבקשות הנוספות שהוגשו על ידו, ונדחו כאמור.
זאת ועוד, המבקש לא טרח לפרט בבקשתו, את ההליכים הנוספים אשר התנהלו בין הצדדים, ובמסגרתם נדחתה תביעת הפינוי שהגיש המבקש נגד השוכרת, ומנגד אף התקבלה התביעה לאכיפת הסכם השכירות שהוגשה נגדו ונגד אביו. אף כי בסעיף 24 לבקשת העיקול אזכר המבקש את התביעה במחוזי, ואף כי שני הצדדים הגישו ערעור על פסק הדין, ראוי כי המבקש היה מציין את מספר ההליך כמו גם מהות ההליך וההכרעה בו, על מנת שבפני בית המשפט תעמוד התמונה המלאה בבואו לבחון את הבקשה לסעד זמני.
מעבר לאמור, ואף בבחינת יסוד ההכבדה ומאזן הנוחות לא מצאתי כי אלו נוטים לטובת המבקש.
יסוד ההכבדה ומאזן הנוחות
בבחינת יסוד ההכבדה, על המבקש להוכיח כי ככל שלא יינתן צו העיקול לא יוכל להיפרע מהמשיבים ככל שתביעתו תתקבל.
בכל הנוגע באשר למצבה הכלכלי של השוכרת, אזי ובשים לב כי העיקולים אשר הוטלו עליה לא הצליחו לתפוס דבר, ואף נוכח עדותו של מר בארנץ באשר להיותה של השוכרת מוגבלת בבנקים (ראו עמוד 10 שורות 2-1), עולה לכאורה כי מתקיים יסוד ההכבדה, ועל כן בית המשפט אף נעתר והטיל עיקולים עליה. יחד עם זאת לא מצאתי כי יסוד ההכבדה מתקיים בעניינם של הערבים, והמבקש לא טרח להוכיח טענה זאת.
מלבד הטענה לפיה המשיבים משתפים פעולה עם השוכרת, המבקש לא טען ואף לא הוכיח כי המשיבים נעדרי יכולת כלכלית, או כי מעת שהתביעה הובאה לידיעתם הם פעלו להברחת רכושם.
עת נחקר המבקש על המשיבים ויכולתם הכלכלית עלה כי המבקש מודע למצבם הכלכלי של חלקם ויודע כי יש להם רכוש, וכי לגבי חלק מהמשיבים לא בדק האם יש להם יכולת, או כי הם פועלים להבריח רכוש:
"ש. אתה יודע שלמני ולנורי יש שני אולמות אירועים, הם הבעלים: האחד אולם אלכסנדר שהוא קרוב אליכם....
ת. בעלים של מה? של הקרקע, של האולם??? הם רק מפעילים את האולם! מה שאני יודע. אני לא יודע לגבי בעלות של קרקע או של הבניין.
ש. אתה מכיר ריזורט בשם קאיה?
ת. אני לא מכיר.
ש. אני אומר לך שהשותפים בריזורט הם מני, בני ומושיק רוט.
ת. אני לא יודע.
ש. אתה מכיר את יובל דיידא, המשיב 2?
ת. לא מכיר ולא בדקתי אם יש לו רכוש.
ש. המשיב 3 בדקת אם יש לו רכוש.
ת. לא.
ש. המשיב 6 – בדקת אם יש לו רכוש? יש לו שתי דירות. אתה יודע?
ת. אוקיי. לא מזמן פירק את החברה שתבעה אותי אצל השופט שוורץ. מעניין למה?! החברה הזו חתומה אצלנו ערבה.
ש. אתה מכיר את המשיבה 4?
ת. היא כנראה רואת חשבון והבת של המשיב 6. אני לא יודע אם יש לה רכוש.
ש. לגבי משיב 7 – בדקת אם יש לו רכוש?
ת. כן, בדקתי. אני יודע שיש לו רכוש עם מני ובני.
ש. לגבי המשיבים 8-10, יש להם רכוש?
ת. נדמה לי שכן.
ש. לגבי המשיב 11 – אתה יודע שהוא עורך דין.
ת. אני יודע גם שהוא עורך דין עבריין ותבדוק בגוגל. נראה לי שיש לו איזה דירה שעושה עסקה עם מישהו.
ש. אתה יודע שמהישב 12 הוא עורך דין וטייס?
ת. ואני יודע שהוא גם רמאי ונוכל ואני יודע שיש לו נכסים.
ש. מי מהנתבעים הבריח רכוש או עשה משהו שיקשה עליך לגבות את הכסף.
ת. אני חושב שהתביעה הולכת להיות מאוד ארוכה וזה יקח הרבה זמן והם יכולים לעשות הכל לפי ההתנהגות שלהם כולל להבריח נכסים. אני לא מבין למה המשיבה 13 לא משלמת לי עד היום 5,000 ₪?
ש. יש לך הוכחה שמשהו מהמשיבים עשה משהו כדי להבריח?
ת. פורקה אחת החברות.
ש. האם הפעלת חקירה פרטית לאיתור רכוש של המשיבים.
ת. לא.
ש. נשלח אליך מכתב בחודש מאי אחרי הדיון, נספח יז, שבו נאמר שכל המשיבים הם אנשים אמידים ואם יוטל עליהם עיקול תגרמו להם נזקים. האם אתה מכיר את המכתב הזה?
ת. אני מכיר את המכתב. לא צרפתי כי חשבתי שהוא לא רלוונטי.
ש. האם בדקת אם מה שנאמר במכתב הוא נכון או לא נכון?
ת. לא בדקתי." (עמוד 7 שורות 35-23, עמוד 8 שורות 26-1).
די באמור לעיל באשר למצבם הכלכלי של המשיבים, ולפיו הם בעלי יכולת כלכלית, כמו גם העובדה שלא נטען כי הללו פועלים להברחת רכוש, כדי לדחות את טענתו של המבקש להטלת עיקולים.
אומנם, מטעם המשיבים, ובאשר ליכולתם הכלכלית, הוגש תצהירו של עו"ד הרמן בלבד, אך בשים לב כי הנטל הראשוני מוטל על המבקש, לא מצאתי כי יש בפגם זה כדי להצדיק קבלת בקשת המבקש או להוכיח את טענתו באשר ליסוד ההכבדה.
באשר למאזן הנוחות, אזי יש לבחון את הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיבים, ולעניין זה לא מצאתי כי יש להעדיף את טענותיו של המבקש לעומת טענות המשיבים לפיהן אף כי המדובר בעיקול ברישום, יש בכך כדי לפגוע בנתוני האשראי של הלקוח כמו גם בשמו הטוב, ועת וכפי שצוין לעיל לא השתכנעתי כי המשיבים נעדרי ממון או פועלים להברחת נכסים.
אעיר בשולי הדברים, ובבחינת מאזן הנוחות, כי בקשה לסעד זמני, היא בקשה אשר ניתן להגישה בכל עת, ככל שיחול שינוי נסיבות, אך לעת הזאת לא מצאתי כי יש מקום להטלת העיקול.
חריגת המשיבים מתקנה 50 לתקנות
בסיכומיו טען המבקש כי יש לחייב את המשיבים בהוצאות, זאת בשים לב כי עשו דין לעצמם וחרגו מהעמודים המותרים להגשת תשובה על פי התקנות, שכן תשובתם כללה 14 עמודים תחת 8 עמודים. אכן ובהתאם לתקנה 50(5) תשובה לבקשה לסעד זמני תכלול רק 8 עמודים. בנסיבות אלו, אני מוצאת לחייב את המשיבים בסך של 750 ₪ לטובת אוצר המדינה בגין חריגה זאת.
סוף דבר
הבקשה להטלת עיקולים על המשיבים נדחית.
המשיבים ישלמו לטובת אוצר המדינה סך של 750 ₪.
המבקש ישלם הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪.
ניתנה היום, ו' תשרי תשפ"ב, 12 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יוחאי שמעון נווה
נתבע: ע"י ב"כ עו"ד יוסף יפרח ועו"ד אפרים אליגולא
שופט :
עורכי דין: