ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזבון המנוח יוסף בנבנישתי ז"ל נגד שור סוכנויות ביטוח בישראל בע"מ :

לפני כבוד ה שופט ארז יקואל

המבקש

עזבון המנוח יוסף בנבנישתי ז"ל
ע"י ב"כ עוה"ד ע' שגב ו-י' מנחם

נגד

המשיבה

שור סוכנויות ביטוח בישראל (1983) בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ל' פרי ו-א' מרום

פסק דין

המבקש – יוסף בנבנישתי ז"ל , הלך לעולמו עם תחילת שמיעת הראיות (להלן: "המבקש" או "המנוח"). יורשי המבקש ביקשו להמשיך את הדיון במקומו וכך נעשה. המבקש משכן את דירת מגוריו כבטוחה להלוואה שנטל בנו מ את המשיבה. הסעדים המבוקשים בתובענה זו הם צו הצהרתי על ביטולה של המשכנתה וכן צו שיורה ללשכת רישום המקרקעין למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת המשיבה על זכויותיו של המבקש בדירתו.
המחלוקת בין הצדדים נסבה על סמכותו של בית משפט זה לדון בטענה לפ ירעון ההלוואה הנזכרת, על סוגיית הפירעון עצמה ככל שקיימת סמכות ולחלופין, על ויתורה הנטען של המשיבה על החוב. מחלוקת נוספת שנתגלעה בשלב הסיכומים, עניינה בשאלה אם הוכחו פגמים בחתימת הסכם המשכנתה בידי המנוח, באופן המצדיק את מתן הצווים המבוקשים.
רקע והליכים קודמים
ביום 10.4.2011 נטל בנו של המבקש - דודי בנבנישתי (להלן: " דודי") הלוואה בסכום של 750,000 ₪ מאת המשיבה, בגדרי הסכם הלוואה (להלן: " ההלוואה"; "הסכם ההלוואה" - נספח ג' לתובענה). להבטחת פ ירעון ההלוואה, משכן המבקש את דירת מגוריו ברחוב הרמב"ם 15 בבת ים לטובת המשיבה, וזאת בגדרי הסכם עליו חתם באותו יום בביתו, בפני ב"כ המשיבה (להלן: "הסכם המשכנתה" - נספח ד' לתובענה). בהתאם להסכם המשכנתה , נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבה על זכויותיו של המבקש בדירה, ביום 16.5.2012 (להלן: "הערת האזהרה").
יוער כי בהסכם ההלוואה העמיד דודי בטוחה נוספת להבטחת פירעון ההלוואה , בדמות משכון על עסקי הביטוח שבבעלותו, לרבות כל תיקי הלקוחות (להלן: "תיק הביטוח"). בהתאם להסכם ההלוואה, הייתה המשכנתה בטוחה משנית, כך שככל שלא תפרע ההלוואה במועד המוסכם, היה על המשיבה לממש את המשכון על תיק הביטוח תחילה, ורק אם אין די בכך להבטחת הפירעון במלואו, תהא המשיבה רשאית לממש את המשכנתה.
ביום 13.4.2011 מכר דודי למשיבה מחצית מתיק הביטוח שהיה בבעלותו (להלן: "הסכם הרכישה", נספח 3 לתגובת המשיבה). בהתאם להסכם הרכישה, הפכו דודי והמשיבה לשותפים בחלקים שווים בתיק הביטוח, ודודי החל לעבוד במשרדי המשיבה, כעצמאי, בתפקיד אחראי תחום ביטוח בריאות לעובדים זרים. זאת , לאחר שהעביר לחצרי המשיבה את כל פעילותו העסקית.
על פי הסכם ההלוואה, ההלוואה תיפרע בתשלומים חודשיים בסכום של 6,945 ₪ בתוספת ריבית, וזאת החל מחודש מאי 2012. כן הוסכם, כי תשלומים אל ו ישולמו מתוך חלקו של דודי (50%) מרווחי תיק הביטוח.
בחודש ספטמבר 2012 הגיש דודי בקשה לפשיטת רגל לבית המשפט המחוזי מרכז (פש"ר 35469-09-12, להלן: "תיק הפש"ר"). במקביל, שונה מעמדו של דודי בעבודתו אצל המשיבה כשכיר. המשיבה הגישה לתיק הפש"ר תביעת חוב בסכום של 1,546,973 ₪, לצד תביעות חוב שהוגשו על ידי נושי ו האחרים של דודי. יוער כי תביעת החוב הנזכרת של המשיבה כללה, נוסף על ה חוב שנבע מההלוואה, חובות נוספים שאינם מענייננו בתיק דנא.
ביום 20.8.2014 פנתה המשיבה למנהלת המיוחדת בתיק הפש"ר בהצעה לרכישת מחצית תיק הביטוח שנותרה בבעלותו של דודי תמורת סכום של 180,000 ₪ (ס כום שיועבר לקופת הכינוס), ו ויתור על תביעת החוב. הוצע כי לצד זאת, תמשיך המשיבה להעסיק את דודי, באופן שיתאפשר לו לשאת בתשלומים חודשיים לקופת הפש"ר (נספח 7 לתגובה לתובענה). בתום משא ומתן הוסכם על רכישת המשיבה מחצית מתיק הביטוח תמורת סכום של 220,000 ₪, וכן על הענקת הלוואה נוספת לדודי בסכום של 15,000 ₪ , כשסכומים אלו יועברו לקופת הכינוס.
בעקבות כך, הגישה המנהלת המיוחדת בקשה לאישור הסדר נושים בעניינו של דודי, ובקשה זו אושרה בהחלטת בית המשפט מיום 1.12.2015 (נספחים 9-8 לתגובה לתובענה). כנגד דודי אושרו תביעות חוב בסכום של 1,246,147 ₪, לא כולל תביעת החוב של המשיבה שהוחרגה.
ביום 1.1.2016 ניתנה פסיקתה בתיק הפש"ר, לפיה זכויותיו של דודי בתיק הביטוח תועברנה לבעלות המשיבה (נספח 10 לתגובת המשיבה).
במהלך החודשים פברואר-יוני 2017 נערך נ יסיון מצד דודי לרכוש בחזרה את מחצית תיק הביטוח מידי המשיבה ולפרוע את ההלוואה. זאת, באמצעות צד שלישי עמו התקשר דודי , על מנת שיבצע את הרכישה בפועל ויהא לבעלים של מחצית תיק הביטוח. לאחר שניסיון זה לא צלח, הסתיימו יחסי העבודה בין דודי לבין המשיבה בחודש יוני 2017.
בחודש אפריל 2018 הגיש המבקש תובענה לבית המשפט כאן בעתירה להצהרה על בטלות המשכנתה, בטענה כי המשיבה לא יידעה אותו על אודות אי-פרעון ההלוואה, וגרמה לו לסבור כי החוב סולק, ולמצער כי היא ויתרה על גבייתו (ה"פ 2542-04-18). בהמלצת בית המשפט, הסכים המבקש למחיקת התובענה, וזו נמחקה ביום 18.11.2018.
ביום 15.8.2018 פנה דודי ללשכת סוכני הביטוח בבקשה למינוי בורר, לצורך חלוקת הזכויות תיק הביטוח , בהתאם לתניית בוררות בהסכם הרכישה. לפי טענתו של דודי, המשיבה אמנם רכשה מחצית מתיק הביטוח . אולם, למעשה, רכישה זו נעשתה בנאמנות עבורו, ואף לאחריה הוא היה שותף מלא בתיק הביטוח. עוד לטענתו, המשיבה התכחשה להסכמות אליהן הגיעו הצדדים וחדלה מ להעביר אליו את חלקו ברווחי התיק. לפיכך, התבקשה הכרעה במחלוקות המתוארות בגדרי הליך בוררות. המשיבה, מצדה, פנתה לבית המשפט של פש"ר בבקשה לביטול הסדר הנושים של דודי . לחלופין , התבקשה הצהרה כי דודי מנוע מלטעון כל טענה בגין זכות שצמחה לו, כביכול, טרם מועד מתן ההפטר, שכן זכות זו קנויה לקופת הפש"ר בלבד. בהחלטה מיום 11.1.2019 התקבלה עמדת המשיבה, עת נקבע כי: " ככל שהחייב מבקש לקבל כספים וזכויות מכוח מצב משפטי אשר קדם לצו הכינוס, ככל שבית המשפט היה מבטל הסדר נושים חלוט וסופי אזי היה על החייב להעביר את כל הכספים והזכויות הנ"ל לקופת הכינוס" (ראו נספחים 28-25 לתגובה לתובענה).
ביום 25.11.2018 הגישה המשיבה בקשה למימוש המשכנתה ללשכת ההוצאה לפועל. המבקש התגונן בטענה כי דודי פרע את ההלוואה במלואה, ובתמיכה בטענה זו אף צורף תצהיר מטעם דודי (נספחים 31, 33 לתגובה לתובענה). בתצהירו, טען דודי כי ההלוואה נפרעה ואף צירף דו"חות בדברי רווחי תיק הביטוח, שלפי טענתו שימשו להחזר ההלוואה.
ביום 13.5.2019 ניתנה החלטת רשמת ההוצאה לפועל, בגדרה נדחתה טענת המבקש לפירעון החוב (נספח 34 לתגובה לתובענה). נקבע, כי גרסתו של דודי לפיה במקביל להליך הפש"ר שולמו כספים לפירעון ההלוואה אינ נה מגובה באסמכתה מבית המשפט של פש"ר . צוין, כי אף ניתנו החלטות המורות היפוכו של דבר, כי לכאורה דודי לא יכל לשלם כספים מחוץ לקופת הכינוס, וכי מלוא הזכויות בתיק הביטוח שייכות למשיבה. לצד זאת צוין, כי לדודי עומדת הזכות לפנות לבית משפט מוסמך, לשם הכרעה בטענה לחבויות המשיבה כלפיו.
ביום 2.6.2019 הגישו המבקש ודודי תביעה נגד המשיבה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, בעתירה לחייבה בתשלום סכום של 1,500,000 ₪ ובגדרה אף בקשה להצהיר על בטלות המשכנתה (ת"א 3076-06-19, להלן: "התביעה בבית משפט השלום"). בכתב התביעה (נספח 35 לתגובה לתובענה) נטען, כי רכישת מחצית מתיק הביטוח על ידי המשיבה נעשתה בנאמנות עבור דודי, על מנת "להבריח" את זכויותיו בתיק זה מיתר הנושים. זאת, שעה שבפועל, דודי יוסיף להיות שותפה של המשיבה ברווחים. בכתב התביעה הודגש, כי הדבר נעשה מאחורי גבם של הנושים, המנהלת המיוחדת ובית המשפט. לטענת דודי, המשיבה התנערה מהסיכום עימו, ניצלה את העובדה שזכויותיו בתיק הביטוח נרשמו על שמה במלואן, וגזלה ממנו את רווחי תיק הביטוח . כך נטען, כי בניכוי ההלוואה אשר שולמה מרווחי תיק הביטוח, חייבת המשיבה לדודי מעל 1.9 מיליון ₪.
בפסק דין מיום 9.8.2019 נמחקה על הסף התביעה בבית משפט השלום, וזאת מחמת חוסר סמכות עניינית (נספח 39 לתגובה לתובענה). בית המשפט הדגיש כי טענותיו של דודי להחזר ההלוואה נסמכות על כספים שלכאורה נזקפו לזכותו, ושימשו אותו לפירעון ההלוואה בתקופת הכינוס. כך, שעה שכל זכות שהייתה לו בתיק הביטוח ובסכומי כסף שקיבל מכוחו - הייתה צריכה להיות מוקנית לקופת הכינוס. נפסק, כי בית המשפט של פש"ר הוא הערכאה המוסמכת לקבוע קביעות הסותרות חזיתית את ההסכמה שעל בסיסה אושר הסדר הנושים, כאשר אותה ערכאה קבעה כי זכויותיו של דודי בתיק הביטוח עברו למשיבה כשהן נקיות .
תמצית טענות הצדדים
בתובענה שמלפניי נטען , כי ההלוואה נפרעה במלואה מרווחי תיק הביטוח, ו כי המשיבה מנסה לגבות את סכום ההלוואה פעם נוספת. עוד נטען, כי במשך כשבע שנים, לא קיבל המבקש כל פניה או דרישה מאת המשיבה, נתון המלמד כי ההלוואה נפרעה. הודגש, כי המשיבה ויתרה על תביעת החוב שלה במסגרת תיק הפש"ר, ואין היא רשאית לבוא בדרישה לממש את המשכנתה. בסיכומים, הוס ף על כך ונטען, כי המשיבה לא הסבירה למנוח על מה הוא חתם, הטעתה אותו, והפרה חובות גילוי החלות עליה מכוח ה דין. כזכור, מתבקש ביטולה של המשכנתה כמו גם מחיקתה של הערת האזהרה.
למול המבקש, המשיבה גורסת, כי הסמכות לדון בטענות המבקש ביחס לזכויות כספיות של דודי (ובעיקר – פירעון ההלוואה במהלך תקופת הפש"ר) נתונה לבית המשפט של פש"ר, שאישר את הסדר הנושים. לשיטת המשיבה, קיים השתק פלוגתה לעניין הטענה בדבר פ ירעון ההלוואה, משזו נדחתה לגופה על ידי רשמת ההוצאה לפועל. המשיבה הוסיפה על כך וטענה, כי בשום שלב היא לא ויתרה על האפשרות לגבות את החוב. לגישתה, ויתור על תביעת החוב נעשה מתוך ידיעה שלא ישולם לה דבר מתוך קופת הכינוס, שכן הסכומים היחידים ש נמצאו בה, מקורם בהפקדות החודשיות הזעומות שהפקיד דודי. מכל מקום נטען, כי בהתאם לדין, אי -הגשת תביעת חוב נגד חייב (או משיכתה לאחר שהוגשה) אינה מאיינת את זכותו של הנושה לפנות לערב, הוא המבקש, בדרישה לפרעון החוב על דרך מימוש משכון.
ארחיב התייחסותי לטענות אלו ונוספות של הצדדים בגוף הדיון להלן.
דיון והכרעה
מטעם המבקש העידו הוא עצמו ודודי. כן הוגשה חוות דעת מומחה ערוכה בידי רו"ח יעקב חודרה. מטעם המשיבה העידו זאב יפה – מנהל המשיבה, אשר דיקשטיין – סמנכ"ל במשיבה, עו"ד עינת רוזנצוויג – המנהלת המיוחדת בתיק הפש"ר ו עו"ד ליאור פרי (ששימש גם כבא-כוח המשיבה).
לאחר עיון בטענות הצדדים והתחשבות בראיותיהם ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התובענה להידחות. בתמצית בשלב זה, אציין כי הסמכות העניינית להכריע בטענת פרעתי שהעלה המבקש, נתונה ללשכת ההוצאה לפועל, ואכן, טענה זו כבר הוכרעה על ידי רשמת ההוצאה לפועל וקיים בעניין זה מעשה בי דין. הדברים הם מקל וחומר שעה שממילא מקומן של טענות לפירעון החוב במקביל להליך פש"ר להתברר לפני בית המשפט של פש"ר. מעבר לצורך אציין את התרשמותי, לפיה לא עלה בידי המבקש להוכיח את פירעון ההלוואה. כך, אף לא שוכנעתי כי המשיבה ויתרה על גביית החוב מושא ההלוואה. לבסוף, לא הוכחו הטענות, שנטענו בגדרי הרחבת חזית מובהקת ואסורה, לפיהן בחתימתו של המבקש על הסכם המשכנתה "לא נעשה דבר", וכי הוא הוטעה לחתום על הסכם זה על ידי המשיבה שאף הפרה חובות גילוי כלפיו. להלן פירוט הנימוקים שביסוד מסקנתי.
הטענה לפירעון החוב
בתובענה נטען כי דודי פרע את החוב הנובע מההלוואה, באמצעות רווחים שהתקבלו מתיק הביטוח. כך צוין, כי עד למתן ההפטר בתיק הפש"ר שילם דודי סכום של 446,488 ₪ על חשבון החוב, ובתקופה שלאחר מכן שולמה יתרת ההלוואה.
הסמכות העניינית לדון בטענה לפרעון חוב שנפתח לגביו הליך גבייה נתונה ללשכת ההוצאה לפועל (ראו ע"א 9276/12 ‏ווקנין נ' כונס הנכסים הרשמי, באר שבע (7.10.2013)). טענת המבקש לפ ירעון ההלוואה אכן נדונה והוכרעה על ידי רשמת ההוצאה לפועל. יתרה מכך. נסיבותיו הספציפיות של תיק זה, כוללות הליך פש"ר שהתנהל בעניינו של דודי. כאשר טענתו היא , כי ההלוואה נפרעה ברובה במקביל להליך הפש"ר, לא ניתן "לעקוף" הליך זה ולהכריע במנותק ממנו בטענה בדבר כספים שלכאורה שולמו על יד י דודי במהלך אותה תקופה. זאת, שעה שדודי לא היה רשאי לבצע תשלומים שלא במסגרת הסדר הנושים שנקבע על ידי בית המשפט. אבהיר.
בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית יצוין, כי המבקש אמנם טען בפני רשמת ההוצאה לפועל כי אין לה סמכות להכריע בטענת הפרעון בעניין זה, שכן מדובר במחלוקת עסקית סבוכה בין דודי והמשיבה. חרף זאת, "מטעמי זהירות בלבד", פורטו טענות המבקש בדבר פרעון ההלוואה, תוך צירוף אסמכתאות (תגובת המבקש בהליך ההוצאה לפועל – נספחים 31, 33 לתגובה לתובענה), כך: "המשיב (המבקש כאן – א' י') יחזור וידגיש כי אין בסמכותה של רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה להכריע בטענות המשיב, במיוחד לאור העולה מטענות המשיב (וליתר דיוק טענותיו של בנו דודי) ולאור טענות המבקשת (המשיבה כאן – א' י'), שכן די בקריאתן בכדי להבין שאין מדובר במשכנתא 'קלאסית' שניתנה ולא נפרעה אלא מדובר בסכסכוך עסקי בין דודי למבקשת אשר צריך להתברר בהליך בוררות ולאור סירובה של המבקשת אשר מתנערת מסיכומיה עם דודי יתברר כפי הנראה בבית המשפט, ובדגש על התיעוד הרב ועל הצורך לנהל חקירות של עדים רבים... בסופו של יום בכדי להכריע בטענה האם המשכנתא נפרעה או לא יש להכריע במחלוקות בין דודי למבקשת ולרשמת ההוצאה לפועל הנכבדה אין את הסמכות לכך... אשר על כן, מבוקש בזאת לדחות על הסף את הבקשה לביצוע משכנתא... מעבר לכך ראוי כי ההליך שלפנינו ידון בפני הפורום המתאים והמוסמך לכך... ולא בפני רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה".
טענת המבקש בדבר העדר סמכות לשכת ההוצאה לפועל לדון בטענת "פרעתי" בנסיבות העניין, לנוכח מורכבות המחלוקת כביכול – נדחתה. ניתנה הכרעה לגופן של טענות בדבר הפירעון והחוסרים שבהן . המבקש, מטעמיו, בחר שלא לערער על החלטה זו.
המבקש לא הציג אסמכתה בתימוכין בטענתו כי סמכות רשם ההוצאה לפועל משתרעת אך על טענות "קלאסיות", כלשונו, לפרעון חוב, בשונה מסכסוכים מורכבים וסבוכים. סעיף 19 בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע את סמכות רשם ההוצאה לפועל לדון בטענות לפרעון חוב. לא הובהר היסוד בדין להבחנה בה בחר המבקש. במקרים המתאימים אף קיימת אפשרות בידי רשם ההוצאה לפועל למינוי מומחה שיסייע בידו להכריע בטענות המובאות לפתחו (ראו למשל רע"א 3794/14 ‏ דכוואר נ' בנק ירושלים בע"מ (11.8.2014), שם מונה מומחה מטעם ההוצאה לפועל לצורך עריכת תחשיב לסכום החוב ולכימות הפרעון שנטען לו).
בעניין חלוקת הסמכויות בין בית המשפט ובין לשכת ההוצאה לפועל, בכל הנוגע לטענות בעל מקרקעין לעניין מימוש המשכנתה על מקרקעיו – אפנה לדברי עמיתתי כבוד השופטת ש' אלמגור ב-ה"פ (מח' ת"א) 40674-11-14‏ ניצן נ' בנק מזרחי־טפחות בע"מ (24.2.2015), היפים לענייננו, לאמור:
"הטענות שרשאי להעלות החייב נגד מימוש המשכנתה מצומצמות, ואת דרכי תקיפתו ניתן לחלק לשני ראשים: באחד נכללות טענות היורדות לשורשו של חוזה ההלוואה שלהבטחת קיומו נרשמה המשכנתה – טענות לאילוץ, לכפייה, לפגם ברצון או לכל פגם אחר שנפל בכריתת החוזה. אלה תידונּה בתובענה שיגיש החייב לבית המשפט המוסמך, שהוא בית המשפט המחוזי... הראש האחר כולל את טענת ,,פרעתי'', שאותה החייב רשאי לטעון לפני רשם ההוצאה לפועל לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל. כל טענה להעדר חבות שעילתה מאוחרת ממועד כריתתו של חוזה המשכנתה ורישומו בלשכת רישום המקרקעין, מוסמך לדון בה רשם ההוצאה לפועל".
נוסף על שאלת הסמכות העניינית, מקובלת עליי הפניית המשיבה ל השתק פלוגתא בכל הנוגע לטענה לפירעון החוב הנובע מן ההלוואה. בהחלטתה הנזכרת של רשמת ההוצאה לפועל מיום 13.5.2019 נקבע (מפאת חשיבות הדברים מצאתי מקום להרחיב את יריעת הציטוט), כך:
"עיון בכתבי בי-הדין על נספחיהם מעלה כי קיימות טענות שעניינן אינו בסמכותו של רשם ההוצל"פ, מהטעם שבמועדים הרלוונטיים התנהל כנגד צד ג' (דודי – א' י') הליך פש"ר, ובנכסיו 'שלטה' קופת הכינוס, בין אם אותם כספים הוכרו כנכסיו במועד הרלוונטי ובין אם לאו.
לכאורה צד ג' טוען כי במועדים בהם התנהל כנגדו הליך פש"ר שולמו כספים ועל כך אין כל אסמכתא מאת בית משפט מוסמך. נדמה כי בעניין זה ניתנה החלטה המורה ההיפך, כי לכאורה לא יכול היה צד ג' לשלם לזוכה (המשיבה – א' י') כספים.
כך גם באשר לזכויות הנטענות בתיקי הביטוח או ברווחים.
אין בדעתי להביע עמדתי באשר להסכמים הנטענים שנערכו, לכאורה, בין צד ג' לבין הזוכה, ככל ונערכו, במועדים ובזמנים שפורטו על ידי צד ג' ומהסיבות שנמנו, שכן, גם סוגייה זו אינה בסמכותו של רשם ההוצל"פ.
אציין כי ביום 1.1.2016 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט כי מלוא הזכויות בתיקי הביטוח שייכים לזוכה.
כך שגם נספחי הטבלאות המעידות על התשלומים הנטענים אינם יכולים להיבחן במסגרת הבקשה והתיק כאן, בהינתן כי עסקינן במועדים שחל לגביהם צו הכינוס וכן החלטת בית המשפט בדבר הבעלות בתיק הביטוח.
טענת צד ג' כי גם לאחר צו ההפטר המשיכו להתנהל הוא והזוכה, כשותפים וזאת בידיעת בית המשפט של פש"ר, לא גובתה באסמכתא ולא הוצגה כל ראיה בדבר זכויותיו של צד ג' בכך.
ייתכן ועל צד ג' לפנות לבית משפט מוסמך שיכיר בזכויותיו הנטענות או בחבויותיו של הזוכה, כלפיו, כטענתו, בדבר הסכומים הנטענים השייכים לצד ג'.
לפיכך טענות החייב, באשר לפרעון החוב, נדחות".
סבורני כי הטענה לפרעון ההלוואה נדחתה אף לגופה, משלא התקבלה אסמכתה על תשלום מאת בית המשפט של פש"ר. בהדגש שעל פי הנטען, הפ ירעון אירע במקביל להליך הפש"ר. כמו כן, ראיות שהציג המבקש לפירעון החוב מתוך רווחי תיק הביטוח לא נבדקו על ידי רשמת ההוצאה לפועל מאותה סיבה, קרי, מאחר שמדובר בתשלומים ששולמו כביכול במועדים שחל עליהם צו הכינוס. טעם נוסף להחלטה זו נעוץ ב קביעת בית המשפט של פש"ר כי הבעלות בתיק הביטוח היא של המשיבה באופן בלעדי. לפיכך, רווחי תיק הביטוח ממילא היו שייכים למשיבה ולא לדודי, ולא היו יכולים להיזקף על חשבון ההלוואה.
כנזכר, המבקש בחר שלא לערער על החלטה זו ו מן הראוי לציין כי במסגרת דיון בערעור על החלטות רשם הוצאה לפועל, בית משפט השלום אינו בגדר ערכאת ערעור במובנה הרגיל המקיימת ביקורת ערעורית גרידא. בערעור מסוג זה, חל עקרון "הערכאה הכפולה", באופן שטענות עובדתיות וראיות שהובאו לפני לשכת ההוצאה לפועל ניתנות ל"שמיעה מחדש" בהליך הערעור (ראו רע"א 406/15 קורץ נ' מפעלי תחנות בע"מ פס' 13-12 (4.8.2015)). החלטת רשמת ההוצאה לפועל הפכה חלוטה ו אין מקום להידרש כעת לאותן טענות בדיוק, בדבר פירעון מתוך רווחי תיק הביטוח.
כנזכר, ביום 10.10 .2018 ביקשה המשיבה מבית המשפט של פש"ר לבטל את הסדר הנושים מכוחו הופטר דודי מחובותיו, ולחלופין לקבוע כי דודי נטול זכות תביעה בגין עילה שצמחה לו לכאורה קודם למתן ההפטר. ברקע הגשת בקשה זו פנייתו של דודי למינוי בורר להכרעה בזכויותיו ברווחי תיק הביטוח. לאחר שהוגשו תגובות מטעם דודי והמנהלת המיוחדת, קבע בית המשפט ביום 11.1.2019 כך: "הנני מקבל את עמדת המנהלת המיוחדת. ככל שהחייב מבקש לקבל כספים וזכויות מכוח מצב משפטי אשר קדם לצו הכינוס, ככל שבית המשפט היה מבטל הסדר נושים חלוט וסופי אזי היה על החייב להעביר את כל הכספים והזכויות הנ"ל לקופות הכינוס". בעקבות החלטה זו, ביקש דודי מבית המשפט של פש"ר להבהיר, כי אין בדברים כדי לקבוע לעניין טיב היחסים וההסכמות בינו לבין המשיבה לאחר שניתן צו ההפטר. בהחלטה מיום 19.3.2019 קבע בית המשפט , כי: " המצב המשפטי כפי שהוא נכון ליום אישור הסדר הנושים נשאר בעינו. כך גם הפסיקתה אשר נחתמה ביום 19.1.16 (בה נקבע כי המשיבה רכשה את מלוא הזכויות בתיק הביטוח – א' י') ... ככל שמי מהצדדים מעוניין לשנות את המצב המשפטי... הוא מתבקש להגיש הבהרה וחידוד ...". עיון בתיק הפש"ר מעלה כי לא הוגשה בעקבות החלטה זו כל הודעה מטעם מי מהצדדים. החלטת בית המשפט של פש"ר, לפיה רווחי תיק הביטוח שהתקבלו במועדים הרלוונטיים שייכים למשיבה (ולפיכך לא יכלו לשמש לפירעון חוב של דודי) נותרה על כנה.
סיכומו של דבר, לא שוכנעתי כי יש בסמכות בית משפט זה לקבוע ממצאים בדבר פירעון ההלוואה. זאת, בין משום שהסמכות לכך נתונה ללשכת ההוצאה לפועל אשר הכריעה בטענה ודחתה אותה לגופה, ובין משום שהטענה לפירעון נסמכת על תשלומים שנעשו, כביכול, שעה שדודי היה כפוף להסדר נושים שנקבע על ידי בית משפט של פש"ר, ולא היה רשאי לבצע תשלומים מחוץ לגדרי ההסדר.
מעבר לצורך, אף אם נמצא מקום לבחון את טענתו של המבקש בדבר פ ירעון ההלוואה בידי דודי - הראיות שהוצגו בעניין זה אינן מאפשרות קביעת ממצא מושכל בסוגיה הנדונה .
בתצהירו (סע' 12) הציג דודי נתונים חשבונאיים של רווחי תיק הביטוח בשנים 2017-2012, תוך שהוא מבקש לחלץ מתוכם מסקנה כי רווחים אלה כיסו את החזר ההלוואה. לא מצאתי כי ניתן לבסס מסקנה כאמור על סמך אותם נתונים, שמשמעותם אינה ברורה.
אמנם, מנכ"ל המשיבה זאב יפה (להלן: "יפה"), אישר בעדותו כי אותם דו"חות, שנערכו על ידי המשיבה עצמה, מלמדים על רווחים שהיו לתיק הביטוח. אולם, לטענתו שלא נסתרה, המדובר בטעות וכדבריו : "האקסלים האלה, אני אומר לך, שהאקסלים האלה לא שווים שום דבר. לא היה רווח. בוא נלך לרו"ח, נוציא את הדוח. יש הפסד אין רווח" (ראו פרו' עמ' 66, שו' 12-10).
בחקירתו הנגדית, עומת יפה עם תמלול שיחה מיום 14.2.2017, בה נשמע אומר לדודי כי החוב שנותר הוא בס כום של כ-300,000 ₪, קרי, שההלוואה בסכום של 750,000 ₪ נפרעה באופן חלקי (נספח 11 לתצהיר דודי, עמ' 32, שו' 22-17). על כך השיב יפה, כי: " השיחה הזו מתבססת על אקסל שגוי... אם האקסל שגוי, אז השיחה היא שגויה" (ראו פרו' עמ' 73, שו' 15-11).
לא נעלמה מעיניי אף חוות דעת מומחה שהציג המבקש (נספח 6 לתצהיר דודי), בה צוין כי סכום ההלוואה שהוחזר, על פי אותם דו"חות, הוא 471,928 ₪, ולפיכך יתרת ההלוואה היא 278,072 ₪ . לחוות הדעת לא צורפו המסמכים שבבסיסה, אף שצוין בה כי הם מצורפים אליה כנספחים. עיקרו של דבר, גם לפי חוות הדעת האמורה, ההלוואה לא נפרעה במלואה ובלי שהתבררה בהליך זה טענת המשיבה, שלא נסתרה, בדבר שגיאות שנפלו בדו"חות האקסל.
יוצא כי חרף תמונת ראיות לא מלאה שהוצגה ביחס לפ ירעון חלקי של ההלוואה , הסמכות להכרעה בעניין זה נתונה ללשכת ההוצאה לפועל ולבית משפט של פש"ר. אלו קבעו את שקבעו והחלט ותיהם הפכו חלוט ות. מטעמים אלו, נדחית הטענה לבטלות המשכנתה נוכח פירעון החוב.
האם ויתרה המשיבה על פרעון החוב?
טענה מרכזית נוספת עליה נשענת התובענה היא כי "במסגרת תיק הכינוס המשיבה ויתרה על תביעת החוב שלה כנגד דודי ומשכך איננה יכולה לבוא כעת בדרישה כלפי המבקש לפרוע את ההלוואה" (סע' 17 לתובענה). עוד נטען, כי ויתור המשיבה על פרעון החוב התבטא אף בעובדה לפיה המשיבה לא פנתה למבקש במשך שנים, ולא יידעה אותו על כי דודי לא פרע את ההלוואה או כי הוא מצוי בהליכי פשיטת רגל (נתון שיש בו להעמיד את החוב לפרעון מיידי – לפי הסכם ההלוואה והסכם המשכנתה). אין בידי לקבל טענה זו.
אשר לוויתור על זכות תביעה, כבר נקבע, כי:
"קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו"... "טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה" (ראו ע"א 6805/99‏ תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ''ד נז(5) 433).
בעצם הימנעות המשיבה מליצור קשר עם המבקש במשך מספר שנים, תוך יצירת אפשרות לדודי לנסות ולפרוע את החוב בטרם פנייה למימוש המשכנתה, אין כדי להעיד על ויתור מצדה , ודאי שלא ויתור מפורש. בעניין זה הסביר אשר דיקשטיין, סמנכ"ל המשיבה (להלן: "דיקשטיין") בתצהירו (סע' 131), את המניעים להשתהות במימוש המשכנתה, כך: "המשיבה ביקשה במשך שנים בטובתו של דודי ויוסף ולא ברעתם ולכן במשך שנים לא פעלה למימוש המשכנתה והכל מתוך תקווה ואמונה שיוסף או דודי או מי מטעמם יפרע את ההתחייבות". דברים אלו לא נסתרו ודיקשטיין אף חזר עליהם בחקירתו הנגדית, בזו הלשון: "היה רצון לעזור לדודי. אנחנו האמנו שאם דודי יעבוד הוא יוכל לחזור על הרגליים ולהחזיר לנו את ההלוואה. לא הייתה לנו כוונה מעולם לפגוע באדם מבוגר, לזרוק אותו מביתו. אני חושב שגם הוכחנו את זה גם לכל אורך ההליך. אנחנו הפגנו, אני יכול לקרוא לזה, אם אני מעיד על עצמי, אצילות נפש, ואמרנו כל הזמן אין לנו כוונה לפגוע באדם מבוגר. ולכן אנחנו האמנו כל הזמן שדודי יתגבר על הקשיים שיש לו, יעמוד על הרגלים, יחזיר את ההלוואה בצורה יפה ולא נאלץ לממש את המשכנתא" (ראו פרו' עמ' 100, שו' 10-1).
נוסף על כך, אין לטענה כי בעצם ויתור על תביעת החוב ויתרה המשיבה על החוב כולו - על מה שתסמוך. המשיבה היא בגדרי נושה מובטח, וככזאת עמדו בפניה אפשרויות שונות לגביית החוב. הדברים סוכמו ב-ע"א 2703/07 פישר נ' רו"ח יוכמן (17.4.2011), בזו הלשון:
"לפי הוראות תקנות 91-83 לתקנות פשיטת הרגל, עומדות לרשות הנושה המובטח מספר דרכים לגבות את חובו: ויתור על הבטוחה לטובת קופת פשיטת הרגל והגשת תביעת חוב על מלוא החוב; מתן הודעה לנאמן על שומת הנכס בטרם המימוש, והגשת תביעת חוב בגין היתרה; מימוש הבטוחה והגשת תביעת חוב על יתרת סכום החוב; והסתמכות על הבטוחה בלבד, מבלי להגיש תביעת חוב (ראו: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 267 (מהדורה שלישית, 2010)"
(למען שלמות התמונה יצוין כי חלק מהתקנות הנזכרות בוטל בתיקון משנת 2019, ואולם הן חלות בענייננו, משהיו בתוקף במועד הליך הפש"ר).
מבין האפשרויות שמלפניה, בחרה המשיבה באפשרות האחרונה שצוינה, קרי, לממש את הערובה שבידיה מבלי להיזקק להליכי פשיטת הרגל כלל. בנסיבות דומות בהן עלתה טענה לויתור על בטוחה מצדו של נושה מובטח, קבע בית המשפט, כי : " הלכה מושרשת היטב היא כי הנשייה המובטחת מקימה זכות קניינית ... מכך נובע שוויתור על הבטוחה צריך שייעשה במפורש" (ראו ע"א 2703/07 הנ"ל). ויתור מפורש שכזה לא ניתן ו אי-הויתור על החוב בכללותו נלמד אף מנוסחו של הסדר הנושים שהוגש לאישורו של בית המשפט, בו צוין כי החוב מוחרג אך " לצרכי ההסדר".
תימוכין במסקנתי מצאתי אף בגרסת המנהלת המיוחדת בהליך הפש"ר, עו"ד עינת רוזנצוויג. זו נשאלה בחקירתה הנגדית מדוע הוחרגה תביעת החוב של המשיבה, והשיבה כי : "היא נושה מובטחת בתיק, ואם היא מסכימה להחריג את עצמה כדי בעצם לתבוע בשלב מאוחר יותר זו זכותה" (ראו פרו' עמ' 47, שו' 18-17).
מקובלים עלי דברי המשיבה, כי אין באי-הגשתה של תביעת חוב נגד החייב (או משיכתה) כדי לפטור את הערב לחוב מערבותו. אין חולק כי המבקש, שמשכן את דירתו להבטחת חובו של דודי, היה במעמד ערב. בהתאם לסעיף 12 בחוק המשכון, התשכ"ז-1967 :"מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב". באמצעות הוראה זו הוחלו כל דיני הערבות על משולש היחסים ממשכן-חייב-נושה (ראו למשל לעניין זה ע"א 8564/06 סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (7.7.2008), פסקה 15 לפסק דינו של כבוד השופט דנציגר; ע"א 4080/04 גילת נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (9.10.2005) פסקה 7 לפסק דינו של כבוד הנשיא ברק).
בענייננו חל סעיף 8(2) בחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות"), שלפיו: "...אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו, אלא באחת הנסיבות האלה: ... (2) ניתן נגד החייב צו קבלת נכסים או צו פירוק". בהתייחס להוראה זו, נקבע, כי:
"מעת שניתן צו פירוק כנגד החייב העיקרי (או צו כינוס נכסים, במקרה של חייב יחיד כבענייננו – א' י'), רשאי הנושה לנקוט בהליכים כנגד הערב ישירות..., מבלי לנקוט קודם לכן בהליכים מוקדמים כנגד החייב העיקרי" (ראו רע"א 550/12 מודל הנדסה חברה לבניין בע"מ נ' שקד (21.7.2013)) .
מכאן, שמשניתן צו כינוס נכסים נגד דודי, לא הייתה חייבת המשיבה לפנות אליו בטרם תפנה למבקש למימוש ערבותו, לא הייתה מחויבת בהגשת תביעת חוב, וממילא אין בעובדה שלא הוגשה (או שהוגשה ונמשכה) משום ויתור על החוב כלפי המבקש.
עוד לעניין פקיעת המשכנתה, הפנה המבקש ל הוראת סעיף 10.1 בהסכם המשכנתה, בטענה כי זו קובעת שהמשכנתה תבוטל מיידית בחלוף 5 שנים מן המועד הקובע. דומה כי טענה זו נזנחה, אולם למען הסדר הטוב אתייחס אליה בקצרה, משדינה להידחות.
בסעיף 10.1 בהסכם המשכנתה צוין, כך: " בחלוף 5 שנים למן המועד הקובע, כהגדרתו בהסכם הרכישה, ובכפוף לקיום תנאי הסכם הרכישה והסכם ההלוואה על ידי הלווה וקיום תנאי הסכם זה על ידי יוסף, יפעל המלווה לביטול מיידי של המשכנתא".
לצורך ביטול מידי של המשכנתה, אין די בכך שיחלפו 5 שנים מהמועד הקובע (אשר הוגדר בהסכם הרכישה כיום 5.5.2011), אלא נדרש, בין היתר, שהסכם ההלוואה יקוים, קרי שההלוואה תיפרע. לא מן הנמנע כי הכוונה בסע יף 10.1 הנ"ל הייתה למנוע מצב שבו החוב יוחזר , מצד אחד והמשכנתה תיוותר על כנה, מצד שני . אולם, אין זהו המצב בענייננו ו נמצא כי משלא נפרעה ההלוואה, אין תחולה לסעיף המדובר.
טענות "לא נעשה דבר", הטעיה והפרת חובות גילוי בסיכומים נטען, כי "למנוח לא היה שמץ של מושג ... על שום מה הוא ערב ולמה הוא משעבד את דירתו". עוד נטען, כי במועד החתימה על הסכם המשכנתה היה המבקש קשיש בן 82, תוך שהמשיבה ניצלה את מצבו ואת עובדת היותו ללא ייצוג משפטי וללא מודעות לרמת הסיכון הכרוכה בשעבוד דירתו היחידה (ראו פרו' עמ' 133, שו' 7-3; עמ' 134, שו' 10-8).
טענות אלו לא נכללו בכתב התובענה וה ן מהוו ת הרחבת חזית אסורה. על העקרונות בבסיס הכלל האוסר על הרחבת חזית עמד בית המשפט ב-ע"א 2281/06 אבן-זוהר נ' מדינת ישראל, פסקה 80 (28.4.2010), לאמור:
"כידוע, רשימת הפלוגתאות העומדת לדיון מעוצבת בכתבי הטענות שמגישים הצדדים. משכך, טענה שמעלה בעל דין שלא הועלתה מלכתחילה בכתבי טענותיו מהווה 'שינוי חזית' או 'הרחבת חזית', ויש לדחותה. הרציונאל העיקרי העומד בבסיס הלכה זו הוא מניעת עיוות דין, והדברים מקבלים משנה תוקף שעה ששינוי החזית הוא מצד התובע. מבחינת הנתבע, משקפים כתבי הטענות של התובע את עילת התביעה נגדו ועל בסיסם הוא בונה את קו הגנתו. אם יאפשר בית המשפט לתובע לשנות את גרסתו במהלך הדיונים, הרי שיכולתו של הנתבע להתגונן עלולה להיפגע".
משכך, אין מקום להידרש לטענות אלו. בבחינת למעלה מן הצורך, ממילא לא הונחה תשתית ראייתית בתימוכין בהן. המבקש הוא היחיד שיכל להעיד על אודות אומד דעתו בזמן החתימה על הסכם המשכנתה, מה הבין, מה הוסבר לו וזאת לא נעשה. בחקירתו הנגדית נשאל המבקש שאלות הקשורות בהליך, ידיעותיו אודות פעילותו הכלכלית של דודי ופרטי התצהיר שהגיש בתמיכה בתובענה. על כל אלו השיב שאינו זוכר את הפרטים ואינו מכיר את התצהיר ותוכנו. מעדותו אף עלה כי אינו מודע לפרטי התובענה ואף אינו יודע כי הוא עצמו זה שיזם את ההליך המשפטי ומבקש הסעד בגדרו. בעקבות התרשמותי כי המבקש אכן סובל מליקוי קוגניטיבי כלשהו, ובעקבות חוות דעת רפואית שהוצגה בה אובחנה "ירידה קוגניטיבית קלה", מונה למבקש אפוטרופוס לדין בהחלטותיי מהימים 23.3.2020 ו- 7.4.2020. למרבה הצער, ביום 14.5.2020 הלך המבקש לבית עולמו.
בנסיבות המתוארות, לא ברור על מה נסמכות הטענות בדבר הטעייתו של המבקש בידי המשיבה, ובדבר אי-ידיעה מצד המבקש על אודות מהות המסמך עליו חתם. העובדה שבמועד הדיון, ביום 28.1.2020 היה המבקש במצב קוגניטיבי ירוד, אין בה כדי להעיד דבר אשר למצבו בעת החתימה על הסכם המשכנתה כתשע שנים קודם, ביום 10.4.2011. ב"כ המבקש הדגיש כי במועד החתימה על הסכם המשכנתה היה המבקש בן 82. למותר לציין כי אין בעובדת הגעת המבקש לגיל גבורות, לבדה, כדי לתרום כלשהו לעניין הטענות על חוסר הבנה מצדו את מהות המסמך עליו חתם. עו"ד ליאור פרי העיד מבלי שנסתר על נסיבות חתימת המבקש בפניו על הסכם המשכנתה, כך :
"נפגשנו אחר-כך דודי ואני אצל אבא שלו ז"ל בבית ושם אביו חתם על הסכם משכנתא... נסעתי אליו הביתה במיוחד, הוא היה אדם מבוגר, וביקש שאני אבוא אליו הביתה... כשאני הגעתי לשם, אבא שלו ידע טוב מאד על מה אנחנו יושבים..., עברתי אתו סעיף, סעיף. סעיף, סעיף".
בהמשך חקירתו, כשנשאל עו"ד פרי אם וידא שהמבקש היה כשיר או צלול, השיב: "הוא היה נראה מאד כשיר לחתום והיה חד... אני בכלל לא מבין איך הם טוענים שהוא לא ידע על מה הוא חתם, אני מזועזע מזה" (ראו פרו' עמ' 27 – 22) .
בהתאם להלכה הפסוקה, חזקה על אדם החותם על מסמך, שקרא אותו, הבין את תוכנו והסכים לו (ראו ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965). על המבקש לשלול חזקה זו מוטל נטל הוכחה כבד, כשעליו להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה ( ראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570 (2000); ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מד(1) 341, 348 (1990); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594 (2000); ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 375 (2002)). חזקה זו תחול ביתר שאת, ככל שמדובר במסמכים מהותיים, כגון הסכמי הלוואה ושטרי משכנתה (ראו ע"א 8533/06 ‏גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (5.8.2008), פסקה 5; ע"א 9538/06 סגל נ' בנק לפיתוח ומשכנתאות בע"מ (10.6.2008), בפסקה 6; ע"א 2503/11 עיזבון המנוחה בועז בתיה ז"ל נ' בנק אוצר החייל בע"מ (18.12.2011), פסקה 14).
ניתוח הראיות והעדויות שהוצגו מלפניי, מוביל למסקנה כי המבקש לא נשא בנטל המונח לפתחו, לשלול את החזקה שחתם את הסכם המשכנתה לאחר שהבין את תוכנו. לא הובאה כל עדות ישירה על כך, ולמעשה, כלל לא ברור על אילו ראיות נסמכות הטענות האמורות. מנגד, עדותו של עו"ד פרי, שסתרה את הגרסה שהועלתה מטעם ב"כ המבקש, וממנה עלה כי המבקש הבין את מהות הסכם המשכנתה - הייתה מהימנה עליי.
עוד טענו ב"כ המבקש - ושלא בגדרי הרחבת חזית נוכח הסתמכותם על טענה משפטית - ל הפרת חובות גילוי מכוח חוק הערבות, הקבועות בפרק ב' בסעיפים 26-22. בטרם התייחסת לתנאים להחלתן של אותם חובות – שלטעמי אינם מתקיימים בענייננו – אפנה למקצת מהם לשם המחשה. כך, על פי האמור ב סעיף 22(א) בחוק הערבות:
"נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, את כל הפרטים הבאים, כפי שנקבעו בחוזה שבינו לבין החייב:
(1) ...
(2) שיעור הריבית השנתי, בחישוב המביא בחשבון ריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון;
(3) תקופת החיוב, סכומי הפרעון של הקרן ושל הריבית ומועדי הפרעון;
(4) היתה הריבית משתנה - שיעור הריבית בעת כריתת החוזה בהתחשב בריבית דריבית בהתאם למועד הפרעון בעת כריתת החוזה, ודרך השינוי;
(5) היות הקרן או הריבית צמודות, ובסיס ההצמדה;
(6) תוספות שנקבעו לפי סעיף 25(א)(4);
(7) שיעור ריבית בשל איחור בפרעון וכן כל תשלום שיחויב בו החייב בשל אי קיום החיוב הנערב".
נוסף על כך , בתקנה 1 בתקנות הערבות, התשנ"ח-1998 נקבעו הוראות לעניין אופן הגילוי, כך:
"הגילוי לערב יחיד לפי סעיף 22 לחוק ייעשה במסמך נפרד מחוזה הערבות, תוך מתן הזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימת חוזה הערבות, כאשר –
(1) הגודל המזערי של האותיות במסמך הגילוי יהיה 2 מילימטרים;
(2) האותיות לא תהיינה נטויות או מוצרות;
(3) צבע האותיות יהיה נוגד את צבע הנייר שעליו הן כתובות;
(4) הרווח בין השורות לא יפחת מגודל האות בשורה;
(5) האותיות בשורות לא תיגענה זו בזו".
אכן, מרביתן של הוראות אלו לא קוימה בענייננו. כך , למשל, מהראיות עולה כי למבקש לא הוצג מסמך נפרד מהסכם המשכנתה , הכולל את הפרטים הנ"ל.
אולם, אני סבור כי בנסיבות העניין , המשיבה ממילא לא הייתה מחויבת בחובות אל ו. ההוראות הנזכרות חלות במקרה שבו הנושה הוא : " מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי", ורק כשהמדובר הוא ב"ערב יחיד" שהגדרתו בחוק הערבות היא: " מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה..." (סע' 19 בחוק הערבות). התרשמתי כי תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.
ראשית כך , לא הוכח כי מתן הלוואות נעשה על ידי המשיבה – שהיא סוכנות ביטוח – במהלך העסקים הרגיל. עו"ד פרי נשאל האם המשיבה עוסקת במתן הלוואות חוץ בנקאיות, והשיב כי: "התשובה היא למיטב ידיעתי חד-משמעית לא. אני יודע שזאב תורם הרבה, עוזר אבל לא חושב שהוא מעמיד הלוואות, בטח לא חוץ בנקאיות" (ראו פרו' עמ' 21, שו' 19-17). תשובה דומה השיב גם יפה (ראו פרו' עמ' 88, שו' 20-14). מכאן, שלא הוכח כי התקיים התנאי לפיו המשיבה נותנת הלוואות במהלך העסקים הרגיל. תכלית הוראות החיקוק היא הטלת חובות מוגברות על מלווים שזהו עיסוקם הרגיל והשוטף. די בכך שהמשיבה אינה נמנית על קהל זה כדי שלא להחיל על ענייננו את חובות הגילוי שבפרק ב' בחוק הערבות.
שנית כך , היותו של המבקש בגדר "ערב יחיד", במועד החתימה על הסכם המשכנתה, מוטלת בספק. אכן, המבקש אינו תאגיד, ואינו בן זוגו של החייב . לפיכך, לכאורה , הוא בגדר "ערב יחיד". אולם בכך לא סגי. לאורך השנים, התעוררה השאלה האם יש מקום להעניק את ההגנות המיוחדות הקבועות בדין גם למי שעונה על התנאים של ערב יחיד, אך ערבותו מוגבלת לנכס שמושכן על ידו להבטחת חיוב של אחר - כ מבקש בענייננו. פעם אחר פעם שאלה זו הושארה בצריך עיון (ראו: ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(1) 364, 373-372 (2002); ע"א 4080/04 גילת נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פיסקה 7 (9.10.2005); ע"א 8098/09 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פיסקה 53 (3.1.2012); ע"א 1756/11 עו"ד חבה נ' בנק הפועלים בע"מ, פיסקה 29 (8.4.2013).
לבסוף, מענה לשאלה ניתן ב- ע"א 1691/11 ‏בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' צוברי (15.12.2015). נפסק, כי אדם שמישכן נכס שבבעלותו להבטחת חיובו של אחר , עשוי להוות, בנסיבות המתאימות, "ערב יחיד". לצד זאת, בית המשפט התחשב בעובדה שבעת חתימת הסכם הערבות באותו מקרה שררה עמימות משפטית בנוגע לשאלת תחולת ההגנות הקבועות ביחס לערב יחיד, על ערב הממשכן נכס. וכך נאמר:
"במועד שבו צוברי חתמו על מסמכי ההלוואה הרביעית שררה חוסר וודאות בנוגע לדין החל על "ערב ממשכן", דהיינו לא היה ידוע אם ניתן לראות בערב שכזה, בנסיבות המתאימות, "ערב יחיד", או "ערב מוגן", במשמעות חוק הערבות. משכך, לא ניתן היה לצפות, בשעתו, כי הבנק יודיע לצוברי על אודות היותם בבחינת "ערב יחיד".
(...)
אציין כי חוסר הוודאות שהיה קיים בשעתו בנושא מצדיק אף הוא התחשבות בעובדה שגילוי הפרטים, שנמסרו לצוברי, לא נעשה על פי הצורה שנקבעה בתקנות הערבות, התשנ"ח-1998".
דברים אלו יפים גם בענייננו. אף אם נכונתי לראות במשיבה כמי שמתן הלוואות הוא במהלך עיסוקה הרגיל ( ולא אלו הם פני הדברים), הסכם הערבות נחתם ביום 10. 4.2011, למעלה מארבע שנים לפני שנקבע על ידי בית המשפט בעניין צוברי כי גם ממשכן נכס עשוי להיחשב כערב יחיד. לפיכך, לא מצאתי מקום להחיל על המשיבה באופן רטרוספקטיבי חובות שלא היו מוטלות עליה בזמן אמת.
יתרה מכך. תוצאות הפרת החובות המנויות בסעיפים 22(א) (2) – 22(א)(7) בחוק הערבות הן חיוב הערב בריבית בשיעור הריבית המינימלי המקובל בחוזים מאותו סוג, או חיובו בריבית לפי אומד דעתו של הערב בעת כריתת חוזה הערבות, בהתאם לסעיף הנדון (ראו סעיף 23 בחוק הערבות) . בענייננו, המבקש לא הציג ראיות בתימוכין באיזה משני העניינים הנ"ל, ולפיכך לא ניתן לקבוע את שיעור הריבית בהתאם.
דברים דומים הובאו גם ב- ע"א 1691/11‏ הנ"ל , בזו הלשון:
"לאחר עיון במסמכי ההלוואה, שהובאו במסגרת תיק המוצגים שהוגש לנו מטעם הבנק, התברר לי כי הבנק לא מסר לצוברי פרטים בעניין: "תקופת החיוב, סכומי הפרעון של הקרן ושל הריבית ומועדי הפרעון", כמתחייב מכח סעיף 22(א)(3) לחוק.
ברם אי-עמידה בדרישה האמורה איננה מובילה מכח החוק לפטור של צוברי מערבותם, אלא עליהם למלא אותה לפי אומד דעתם בעת כריתת החוזה (ראו: סעיף 23(4) לחוק הערבות). צוברי לא העלו כל טענה בדבר אומד דעתם בהקשר של הפרטים הנ"ל ורצונם לפעול בהתאם לאומד דעת זו, וממילא שאין לעניין נפקות לסעד שהתבקש פה על ידי צוברי: הפטר מהערבות".
כפי שציינתי, אף בענייננו לא הוכח מה היה אומד דעתו של המבקש לעניין גובה הריבית במועד כריתת הסכם המשכנתה, ואף לא הוכח מהו שיעור הריבית המינימלי המקובל בחוזים מהסוג בו עסקינן.
לפי סעיף 24 בחוק הערבות, על נושה שמתן הלוואות נעשה במהלך עיסוקו הרגיל, למסור לערב יחיד העתק מהחוזה ו לתת לו הזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימתו. ב"כ המבקש טוענים כי המשיבה לא עמדה בכך, משהעבירה למבקש עותק מהסכם המשכנתה טרם חתימתו, באמצעות בנו דודי. לשיטתם, יש בכך משום התפרקות מהחובה המתוארת , שכן אין לסמוך על הלווה-החייב שיעביר את הפרטים לערב, בשל ניגוד אינטרסים. דעתי שונה . מעבר לכך שבנסיבות העניין עצם קיומה של החובה המתוארת מוטל בספק (היותו של המבקש ערב יחיד במועד החתימה על הסכם המשכנתה, כמו גם אי-עיסוקה של המשיבה במתן הלוואות ) - לא שוכנעתי כי עצם העברת הסכם המשכנתה למבקש באמצעות בנו, מאיינת את המסירה כלא הייתה.
ב"כ המבקש הפנו אף להפרת חובות גילוי מכוח חוק אשראי הוגן, התשנ"ג-1993 (ובשמו הקודם בעת שנחתמו הסכם ההלוואה והסכם המשכנתה - חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993, להלן: "חוק ההלוואות"). בעניין זה נטען להרחבת חזית, משלא אוזכרה תחולתו של חוק ההלוואות קודם לסיכומים . דין טענה זו להידחות. ניתן להידרש לטענה משפטית שאמנם לא הועלתה בכתבי הטענות, אך נובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים לפני בית המשפט והצד שכנגד (ראו ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוור, פסקה 19 (15.4.2007); ע"א 6157/08 אסמאעיל נ' מילאדי (5.9.2011) ; רע"א 3446/14 ‏ שלום נ' שטרצר‏ (11.8.2014)). בשני מקרים אחרונים אלו, נדרש בית המשפט לתחולתו של חוק ההלוואות, אף שלא נזכר במפורש בכתבי הטענות של בעלי הדין, תוך דחיית הטענה להרחבת חזית.
לגופו של עניין, ב"כ המבקש טענו בכלליות להפרת חובות גילוי הקבועות בסעיף 3 בחוק ההלוואות. סעיף 3 הנזכר עוסק בחובות גילוי שעל המלווה לגלות ללווה בהסכם ההלוואה, כגון שיעור הריבית, מרכיבי הריבית, סוג ההצמדה, ריבית פיגורים.
בסעיף 12 בחוק ההלוואות נקבע, כי: " כל טענה העומדת ללווה לפי חוק זה, תעמוד גם לערב להלוואה". אין הכוונה בכך כי החובות שיש למלווה כלפי הלווה מכוח חוק ההלוואות תחולנה על המלווה גם כלפי הערב, אלא כי הערב רשאי לטעון להפרת חובות של המלווה כלפי הלווה (השוו: הוראה דומה בסעיף 7(א) בחוק הערבות, ופרשנותה ב-ע"א 146/85‏ ‎גמליאל‎ ‎נ' מנורה, חברה לביטוח בע"מ , פ''ד מא(3) 746).
בענייננו, לא פירשו ב"כ המבקש אילו טענות עומדות לדודי בקשר להפרת חובות גילוי בהסכם ההלוואה, אותן הם מבקשים לטעון בשמו של המבקש, אלא אך טענו בכלליות להפרת חובות גילוי. ממילא לא ניתן להידרש לטענה זו שלא נטענה באופן מפורט, מה גם שעיון בהסכם ההלוואה מגלה כי מפורטות בו הוראות לעניין ריבית ההלוואה (סעיפים 1-3 בהסכם ההלוואה, על תתי הסעיפים).
סיכומו של הקשר זה, נדחות טענות בדבר הטעיית המשיבה את המבקש או הפרתה חובות גילוי שהיו מוטלות עליה מכוח חוק הערבות או חוק ההלוואות.
סוף דבר
ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו כדי לשנות ממסקנתי ולאור כל המקובץ, התובענה נדחית.
אשר להוצאות משפט. התחשבתי בתוצאה אליה הגעתי, במורכבות המחלוקת, בהתנהלות הצדדים טרם הגשת התובענה וכן בהתנהלותם לאחר הגשתה, שכללה ניסיונות לא מעטים לאתר את דרך הפשרה. מכל אלו, ראיתי לחייב את עזבון המבקש בסכום כולל של 45,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 60 ימים ורק ככל שלא ישולם במועד, יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ג' תשרי תשפ"ב, 09 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עזבון המנוח יוסף בנבנישתי ז"ל
נתבע: שור סוכנויות ביטוח בישראל בע"מ
שופט :
עורכי דין: