ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אמיר סלאמה נגד עפיף עודה :

בפני כבוד השופטת הבכירה ניצה מימון שעשוע

תובע
אמיר סלאמה

נגד

נתבע 1
עפיף עודה

פסק דין

התובע הינו בנו ויורשו על פי צו ירושה של המנוח אחמד ראשה סלמה (להלן: התובע המקורי), שהגיש את התביעה בשנת 2016. התובע המקורי היה סוחר קרקעות פלסטינאי שנרצח בשנת 2018, ככל הנראה על רקע פעילותו במכירת קרקעות בשטחי האזור ליהודים.
הנתבע 1 (להלן: הנתבע) הינו בנה הבכור ויורשה, יחד עם שמונה נתבעים אחרים, של המנוחה עיישה סלים נימר עודה (להלן: המנוחה), פלסטינאית אשר נפטרה בשנת 2008. לגבי עזבון המנוחה הוצא צו ירושה כדין מבית הדין השרעי בקלקיליה.
התביעה היא תביעת השבה על סך 1,146,786 ₪ אשר לטענת התובע המקורי, שולמו על ידו למנוחה בעסקה שערך עמה בשנת 2003 לרכישת מקרקעין בכפר חבלה באזור, בשטח של כ-102 דונם, הידועים כגוש 7628 חלקה 17 (להלן: החלקה נשוא התביעה).
בעקבות אי הגשת כתבי הגנה על ידי הנתבעים 2-9, ניתן נגדם פסק דין בהעדר הגנה, והתובע המקורי ביצע קיזוז בתיק הוצל"פ בו הנ"ל (יחד עם הנתבע) הינם הזוכים והתובע המקורי הינו ה חייב, תיק שנפתח ביחס לפסק דין שניתן נגד התובע המקורי בעניין עסקת מקרקעין אחרת, כפי שיפורט להלן. לפיכך, כלפי הנתבע נותרה כיום תביעת השבה בסך 143,348 ₪, כפי חלקו היחסי ב ירושת המנוחה.
העובדות הנטענות בכתב התביעה ובתצהיר התובע המקורי :
ביום 20.1.1958 נחתם הסכם מכר בין המנוחה לבין הבעלים הרשומים בחלקה נשוא התביעה, עבדל חפיז עודה, זרעיפה עבדל חפיז עודה ופרידה עבדל חפיז עודה (להלן: הבעלים הרשומים). במסגרת ההסכם נקבע כי המנוחה תרכוש את מלוא הזכויות בחלקה נשוא התביעה (להלן: הסכם המכר הראשון).
ביום 5.1.2003 נחתם בין התובע המקורי לבין המנוחה הסכם מכר, לפיו מכרה לו המנוחה את מלוא הזכויות ב חלקה נשוא התביעה בתמורה ל-135,000 $ ששולמו בשני תשלומים שווים , מחצית במועד חתימת ההסכם, כפי שאושר בו בחתימת המנוחה, ומחצית ביום 20.3.03 בנוכחות שני עדים: מר תאופיק מוחמד מסעוד ועסמת מחמוד עודה (להלן: הסכם המכר השני). הנתבע הצהיר על קבלת הכספים על ידי המנוחה במסמך נוסף החתום בטביעת אצבע שלה .
נטען כי עובר לעריכת ההסכם הציג הנתבע את הסכם המכר (חיג'ה) של המנוחה לגבי בעלותה בחלקה אחרת, חלק מחלקה 20 בגוש 7629 (להלן: החלקה האחרת). אך לימים התברר לתובע המקורי, כי היה זה הסכם מזוייף.
בנוסף שילם התובע המקורי במאי 2007 סך 10,000 $ דמי תיווך לידי הנת בע.
נטען כי המנוחה לא פנתה לרישו ם זכויותיה (בלשכת קמ"ט רישום המקרקעין באריאל) אחרי הסכם המכר הראשון כדי להרשם כבעלים של ה חלקה נשוא התביעה, ואי לכך נותרה זו ע"ש הבעלים הרשומים.
בשנת 2014, התובע המקורי הגיש תובענה לבית המשפט המחוזי לאכיפת הסכם המכר השני במסגרת תיק ה"פ 33792-07-14 (להלן: התביעה ההצהרתית). זאת לאחר שפנה לרשמי המקרקעין באריאל וטול כרם בשנים 2013-3014 בבק שה להוציא נסח טאבו אך סורב.
עם הגשת כתב התשובה לתביעה ההצהרתית, נדהם התובע המקורי לגלות שהנתבעים מתכחשים לעסקת המכר ש ביצעה המנוחה איתו, היינו לאותנטיות של הסכם המכר השני.
בשנת 2016 ביקש התובע המקורי למחוק את התביעה ההצהרתית לאחר שהצליח לקבל נסח רישום וגילה שהחלקה נשוא התביעה נמכרה ע"י הבעלים הרשומים לצד ג'. במקביל, הגיש את התביעה הכספית בפני להשבת תמורת המכר.
נטען כי מאחר שעד מועד זה לא השלימו המנוחה ויורשיה את העברת הזכויות על שמו, ומהסיבה שלא ניתן להשלים פעולה זו לנוכח העברת החלקה נושא התביעה לצד ג' , זכאי התובע המקורי לבטל את הסכם המכר השני ולקבל את התמורה ודמי התיווך שלו חזרה מידי יורשי המנוחה והנתבע.
התביעה נתמכה בתצהירו של התובע המקורי, בצירוף המסמכים שיפורטו להלן. משנפטר התובע המקורי, נקבע כי הצדדים יטענו בסיכומיהם לגבי משקלו הראייתי של תצהירו, לפי דיני הראיות. התובע המקורי לא הגיש תצהירים נוספים מטעמו, והתובע לא ביקש להגיש ראיות נוספות לאחר פטירת התובע המקורי.
המסמכים שהציג התובע המקורי:
נסחי רישום מקרקעין; הסכם המכר הראשון עם תרגום לעברית; הסכם המכר השני עם תרגום לעברית; אישור על תשלום סך של 135,000 $; הסכם המכר שהציגה המנוחה לגבי החלקה האחרת.
העובדות והטענות המשפטיות הנטענות בכתב ההגנה של הנתבע ובתצהירו:
במישור העובדתי, מכחיש הנתבע כי המנוחה רכשה את החלקה נשוא התביעה מהבעלים הרשומים בשנת 1958, וטוען כי חתימותיה של המנוחה על הסכם המכר הראשון מזוייפות וההסכם כולו הינו מזוייף.
נטען כי המנוחה רכשה בשנת 1967 מקרקעין אחרים בחבלה – את החלקה האחרת. המנוחה החזיקה בחיג'ה (הסכם בנוכחות עדים) מיום 11.3.67 ביחס לחלקה האחרת. חברה בשם תנופה פיתוח והשקעות בע"מ (להלן: תנופה), שהתובע המקורי היה בעל עניין בה, טענה אף היא לזכויות בחלקה האחרת וכפרה בהסכם שבידי המנוחה. במחלוקת זו התקיים הליך משפטי בבית המשפט המחוזי בירושלים, בת"א 6042/04, שבעקבותיו נחתם ביום 25.2.04 הסכם בין המנוחה לבין תנופה, לפיו ויתרה המנוחה על זכויותיה בח לקה האחרת תמורת תשלום של 80,000 $ שישולם ב-16 תשלומים חודשיים. נקבע כי המפר את ההסכם ישלם לצד השני פיצוי בסך 12,000 $. התובע המקורי ויואל גבאי חתמו כערבים להתחייבויות תנופה. תנופה לא שילמה את התשלום הראשון, ואז הגישה המנוחה ב-9.9.04 תביעה בת"א (שלום ת"א) 59844 /04 נגד תנופה והערבים, התובע המקורי ויואל גבאי. ביום 30.3.08 ניתן פסק דין נגד שלושת הנתבעים, בו חוייבו לשלם ביחד ולחוד למנוחה סך של 414,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט. עובדות אלה נתמכות בפסק הדין בת"א 59844/04 הנ"ל.
לביצוע פסק הדין נפתח תיק הוצל"פ 01-XX257-05-1 (להלן: תיק ההוצל"פ). התובע המקורי הגיש, לאחר הליכים ממושכים , בקשה בטענת "פרעתי". בבקשתו זו הציג התובע קבלות על תשלום למנוחה והביא שני עדים. הנתבע טען במסגרת הדיון באותה בקשה כי חתימתו וחתימת המנוחה על הקבלות שהוצגו הינן מזוייפות, וכי הוא והמנוחה לא קיבלו מהתובע סכומים כלשהם. בהחלטה מיום 13.6.14 דחתה כבוד הרשמת מירב אליהו את הבקשה בטענת "פרעתי" וקבעה כי התובע המקורי לא הוכיח את הטענה. הוצגה בפני ההחלטה בתיק ההוצל"פ.
החוב בתיק ההוצל"פ הגיע ביום הגשת התביעה דנן למעל מיליון ₪. נטען כי התביעה דנן היא תביעה שקרית שמטרתה לאיין ולסלק את החוב הפסוק בתיק ההוצל"פ כלפי הנתבעים. כך, כנגד הנתבעים 2-9 שלא התגוננו, החוב אופס על דרך הקיזוז, ונותר רק החוב כלפי הנתבע כזוכה יחיד בתיק ההוצל"פ.
נטען כי בחקירתו הנגדית של התובע המקורי במסגרת הדיון בתיק ההוצל"פ, נאמר על ידו כי 10,000 $ דמי התיווך שולמו עבור עסקה אחרת וכי החלקה נשוא התביעה איננה קשורה אליהם .
הנתבע טוען כי הסכם המכר השני אף הוא מזוייף וכי גרסת התובע המקורי לגבי העסקה שלו עם המנוחה הינה שקרית, וזאת הן נוכח הסתירות בגרסת הת ובע המקורי והן נוכח הפירכה שבעצם היותו סוחר קרקעות ובנו של סוחר קרקעות, אשר יודע כיצד להתנהל בעסקאות במקרקעין באזור , ולא יתכן ש העביר סכום של 135,000 $ מבלי לדרוש מן המנוחה, כמקובל , את רישום החלקה על שמה ועל שמו ו/או ייפוי כח בלתי חוזר ו/או כל מסמך הנדרש להבטחת הר ישום של החלקה על שמו.
מבחינה משפטית, טענה מקדמית שהועלתה בכתב ההגנה, והוחלט כי תידון במסגרת פסק הדין, הינה טענת ההתיישנות: הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות , גם בהנחה שהסכמי המכר הינם אותנטייים, מאחר והסכ ם המכר השני נחתם לפי הנטען ביום 5.1.03 וכי התובע המקורי ידע ו /או צריך היה לדעת כי המנוחה לא רשמה את החלקה על שמה ועל שמו מאז חתימת הסכם המכר הראשון בשנת 1958. נטען כי אין זה סביר שהתובע המקורי, כסוחר קרקעות מנוסה, לא בדק ולא ידע כי החלקה נשוא התביעה אינה רשומה על שם המנוחה, ושילם לה את מלוא הסכום מבלי לדאוג לרישום החלקה על שמה ולאחר מכן העברתה לשמו. נטען כי הזמן הסביר לביצוע הרישום של שם התובע המקורי הינו תוך שנה מיום ההסכם הנטען, ולכן מירוץ ההתיישנות בתביעה כספית להשבה מתחיל בשנת 2004 ומסתיים בשנת 2011. התביעה הוגשה בשנת 2016 ומכאן שהתיישנה.
נטען, כי אילו היה התובע פועל כרוכש סביר, ובפרט לנוכח היותו בעל ידע ונסיון בתחום סחר הקרקעות באזור , היה פונה לבית המשפט תוך זמן סביר מיום חתימת הסכם המכר הנטען, ויכול היה לבקש צו לקבלת נסח רישום של החלקה נשוא התביעה, כפי ש"נזכר" לעשות רק בשנת 2014. אילו פעל כאדם סביר, אזי היה יודע כי הבעלים הרשומים מכרו את החלקה לצד ג' עוד בשנת 2005. לפיכך, היתה לתובע עיל ה לביטול הסכם המכר השני ודרישה להשבה מן המנוחה, אולם עילה זו התיישנה כעבור 7 שנים בשנת 2012. כאמור , הת ביעה הוגשה בשנת 2016.
טענה נוספת הינה טענת שיהוי. נטען כי דין התביעה להידחות מח מת שיהוי רב הפוגע ביכולתו של הנתבע להתגונן , במיוחד לאחר ש המנוחה נפטרה בשנת 2008, למעלה מ -5 שנים לאחר חתימת הסכם המכר השני.
טענה נוספת היא, כי לפי סעיף 128 לחוק הירושה לא ניתן לתבוע יורשים אלא עד סכום זכייתם מהעזבון , וכי המנוחה לא הותירה אחריה רכוש.
הוגש תצהירו של הנתבע והוא נחקר עלו בחקירה נגדית.
דיון
טענת ההתיישנות:
אני מקבלת את טענותיו המשפטיות הנתבע לעניין ההתיישנות, החלה גם אילו הוכחה התשתית העובדתית הנטענת בתביעה.
על פי הסכם המכר השני, היה על המנוחה לרשום את החלקה נשוא התביעה על שמה. משלא עשתה כן, קמה לתובע המקורי עילת תביעה של אכיפה או ביטול והשבה. עד מתי רשאי היה התובע המקורי להמתין לקיום החיוב על ידי המנוחה? הפסיקה קובעת כי במקרה של חיוב שמועד ביצועו לא נקבע בהסכם, יהא המועד זמן סביר לאחר יצירתו של החיוב. (ע"א 359/94 יופיטר נ' בל"ל, פורסם בנבו).
בד"נ 32/84 עזבון ויליאמס נ' Israel British Bank (פורסם בנבו) נקבע ע"י כבוד הנשוא ברק כי "השיקולים של מדיניות משפטית בדיני התיישנות הביאו לגיבושם של כללים מתחום דיני ההתיישנות, הבאים לאפשר הגשמתה של מדיניות זו. אחד מאותם כללים הינו, כי מקום שתחילת תקופת ההתיישנות מותנית אך בפעולה של התובע, בלא שהדין הסובסטנטיבי הדן בפעולה זו קובע מועד לביצועה, על התובע לפעול בתוך זמן סביר, ואין הוא רשאי לדחות ביצוע הפעולה לעד."
אני מקבלת את טענת הנתבע, כי תקופה של שנה הינה תקופה סבירה להטלת חובת בדיקה על רוכש סביר של מקרקעין באזור, אם הקרקע נרשמה על שם המוכר כפי שהלה התחייב כלפיו בהסכם המכר, בטרם נקיטת פעולה משפטית. גם אם אלך לקראת התובע המקורי ואקבע תקופה של שנתיים לביצוע פעולה חיונית זו, עדיין תקופת ההתיישנות לתביעה כספית בעילה של הפרת הסכם המכר חלפה בשנת 2012, ואילו התובע הגיש את התביעה בשנת 2016. יצויין, כי גם בעת הגשת התביעה ההצהרתית בשנת 2014 התביעה הכספית כבר התיישנה. התובע לא הראה כל פניה אל המנוחה משנת 2003 ועד להגשת התביעה ההצהרתית בשנת 2014, וגם פניותיו לקבלת נסח רישום נעשו רק בשנים 2013-2014.
לפיכך אני קובעת כי דין התביעה להידחות מחמת ההתיישנות.

למען הזהירות, אתייחס גם ליתר הטענות במחלוקת.

לעניין טענת השיהוי, אין חולק כי יכולתו של הנתבע להתגונן נפגעה אנושות בשל פטירת המנוחה בשנת 2008 כאשר אילו הוגשה התביעה עד מועד זה ניתן היה לשמוע את עדות המנוחה וכן לבדוק את האותנטיות של "חתימותיה" בטביעות אצבע על ההסכמים הנטענים. עם זאת, מאחר שתקופת ההתיישנות לא חלפה אלא בשנת 2011-2012, כפי שפורט לעיל, ופטירת המנוחה לא היתה בשליטתו של התובע המקורי, הרי שאילו היה מגיש את התביעה תוך תקופת ההתיישנות, לא היה בעצם פטירת המנוחה כדי להביא לדחיית התביעה מחמת שיהוי.

לעניין טענת העדר קבלת ירושה מהמנוחה וכתוצאה מכך – העדר זכות התובע להיפרע מהנתבע בשל חובותיה, הנתבע העיד בתצהירו כי המנוחה לא הותירה אחריה כל רכוש. הנתבע לא נחקר על גרסה זו ולא הוצגו ראיות לסתור. עם זאת, קיום פסק הדין נשוא תיק ההוצל"פ הינו חלקו של הנתבע בירושת המנוחה, ככל שייגבו בו כספים. לפיכך קמה זכותו של התובע להיפרע מהנתבע, על דרך הקיזוז, עד גובה חלקו של הנתבע בתיק ההוצל"פ.

במישור העובדתי, אני קובעת כי התובע לא הוכיח במאזן ההסתברויות את האותנטיות של המסמכים (הסכמי המכר ואישור התשלום) עליהם מושתתת התביעה.

כאמור, התובע המקורי נרצח בשנת 2018, ומהימנות עדותו לא היתה יכולה להבחן בבית המשפט. לא הובא מטעמו עד כלשהו לחיזוק גרסתו בדבר העסקה עם המנוחה והתשלומים לה, למרות שלפי ההסכם שהציג, היו שני עדים נוכחים במעמד. אי הבאת עדים רלוונטיים, ללא כל הסבר לכך, פועלת לחובתו.

גרסת התובע המקורי סותרת את עצמה ביחס לסכומים ששילם, כאשר בתביעה זו טען כי שילם לנתבע 10,000 $ כדמי תיווך בעסקה נשוא התביעה, בשנת 2007 ( ארבע שנים אחרי העסקה הנטענת!) ואילו בעדותו בפני רשמת ההוצל" פ ביום 19.2.14 (הוצג הפרוטוקול) טען כי 10,000 $ שולמו על ידו למנוחה כמקדמה בעסקה לרכישת החלקה נשוא התביעה (היינו, בשנת 2003) . בנוסף, עולה מאותו הליך משפטי כי התובע המקורי הודה שלא אמר אמת בבית המשפט כאשר לא סיפר על סכום של 70,000 $ ששילם לטענתו עבור החלקה האחרת, כשל טענתו עשה כן לפי הסכמה עם הנתבע להסתיר את הדברים מעורך דינו; וכן עולה חוסר מהימנותו של התובע המקורי, אשר טען כי שילם שני סכומים של 70,000 $ כ"א עבור החלקה האחרת למנוחה, הראשון ב-2007 והשני ב-2009 – מועד בו אין חולק כי המנוחה כבר נפטרה. אז העלה התובע המקורי טענה כי אשה אחרת התחזתה למנוחה בשנת 2009.

בהצלבת גרסת התובע המקורי בהליכים הקודמים עם גרסתו בתיק זה, עולה התמיהה, כיצד לא הבחין בשנת 2009 שהוא משלם את הסכום הנכבד הנטען לאשה אחרת מזו שהכיר בעת עריכת ההסכם לגבי החלקה האחרת בשנת 2007 וההסכם לגבי החלקה נשוא התביעה בשנת 2003 , ואף שילם לה מספר תשלומים על שתי העסקאות (לגרסתו, שניים בשנת 2003 בגין החלקה נשוא התביעה ואחד בשנת 2007). תמיהות אלה, ומועד העלאת הטענות לגבי התשלומים למנוחה ביחס לחלקה נשוא התביעה רק בשנת 2014, מעמידים את גרסת התובע המקורי בסימן שאלה, קל וחומר בהעדר עדים לתמיכה בה ולנוכח פטירת התובע המקורי בטרם נחקר על תצהירו.

במכלול הנסיבות, איני יכולה לייחס כל משקל ראייתי לגרסת התובע המקורי, ואין בפני ראיות אחרות שילמדו על אותנטיות ההסכמים שהציג, המוכחשים על ידי הנתבע.

לעניין הפסיקה שהציג התובע בסיכומיו, ולפיה יש כיום גישה גמישה יותר ביחס למשקל תצהירים שנערכו על ידי אנשים שנפטרו לאחר מתן התצהיר, אומר כי אין מדובר כאן בתצהיר של מנוח שנתן אותו במסגרת עבודתו השגרתית או בנסיבות אחרות התומכות באמיתות תוכנו, אלא בתצהיר שניתן בשלב מאוחר של סכסוך משפטי רב שנים ולאחר שחוייב בפסק דין חלוט לשלם למנוחה מאות אלפי ₪, שתפחו למעל מיליון ₪ בתיק ההוצל"פ. נסיבות אלה הינן בבחינת תמרורי אזהרה לגבי בחינת מהימנות גרסת התובע המקורי, נוכח האינטרס הברור שהיה לו "לקזז" את החוב הפסוק בתיק ההוצל"פ, ובוודאי שהעדר היכולת להתרשם ממהימנותו משמיט את הקרקע תחת האפשרות לבסס מסקנות עובדתיות על פיה.

יצויין כי בסיכומי התובע, הוא מרבה להסתמך על דברי ב"כ הנתבע בקדם המשפט, המאשר כביכול את קיום העסקה. ברם, דברי ב"כ הנתבע מתייחסים בבירור לעסקה בחלקה האחרת, לגביה התנהלו ההליכים בבית המשפט המחוזי בירושלים, ולא לחלקה נשוא התביעה.

לפיכך אני דוחה את התביעה.

אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבע בסך 30,000 ₪.

ניתן היום, ב' תשרי תשפ"ב, 08 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אמיר סלאמה
נתבע: עפיף עודה
שופט :
עורכי דין: