ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד מגי גלזר :


לפני כבוד ה שופטת מיכל עמית - אניסמן

המבקשים

1.בנק דיסקונט לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד סלוה קלצקין ו/או עו"ד צביקה ירדני
2.בנק לאומי לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל רוהר

נגד

המשיבים

1.מגי גלזר
2.אסתר קראוזה גלזר
3.אורי קראוזה
4. עדי גולשטיין קראוזה
5. יהונתן קראוזה
ע"י ב"כ עו"ד ויקטור בן חיים

פסק דין

לפניי בקשת המבקשים, הם הנתבעים בתובענה דנן, לסלק התביעה שהגישו נגדם המשיבים, מחמת התיישנותה.

רקע עובדתי
ביום 13.3.2013 הגישו המשיבים ותובעים נוספים, תביעה לסעד הצהרתי כנגד המבקשים, במסגרת ת.א. 25626-03-13 (להלן: "התביעה ההצהרתית"). במסגרת התביעה ההצהרתית עתרו המשיבים והתובעים הנוספים לסעד שלפיו חשבונות הבנק מושא התביעה נפתחו לטובת התובעים שם; התובעים בתביעה ההצהרתית מעולם לא נתנו הוראות למשיכת כספים מחשבונות אלו או הוראות להעברת כספים מהם לגורם כלשהו; ככל שהמבקשים כאן ביצעו פעולות שבגינן נמשכו כספים מהחשבונות לטובתם או לטובת אחרים, פעולות אלה בטלות.
המבקש 1 הגיש בקשה לדחיית התביעה ההצהרתית על הסף מחמת התיישנותה.
במסגרת התביעה ההצהרתית המציאו המבקשים מסמכים שנתבקשו מהם בנוגע לחשבונות מושא התביעה לידי המשיבים. לאחר שהתקיימו שלושה דיוני קדם משפט בתביעה ההצהרתית הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית מטעמם, ובקדם משפט נוסף, מיום 5.2.2017 הודיעו ב"כ הצדדים, כי בהמלצת בית המשפט הגיעו להסכמה שלפיה יינתן פסק דין למחיקת התביעה, כאשר שני הצדדים שומרים על טענותיהם לגופו של עניין וכאשר לעניין ההתיישנות המועד הקובע יהיה מועד הגשת התביעה ההצהרתית, היינו יום 13.3.2013.
נוכח הסכמת הצדדים, ניתן פסק דינה של כבוד השופטת אגמון-גונן במסגרת הדיון מיום 5.2.2017 בתביעה ההצהרתית, ובו נקבע:
"התביעה תימחק ללא צו להוצאות.
שני הצדדים שומרים על כל טענותיהם לגופו של ענין.
לעניין טענת ההתיישנות, מועד ההתיישנות יהיה מועד הגשת תביעה זו, היינו 13.3.13.
ניתן יהיה לעשות שימוש בכל החומר שהוגש במסגרת ההליך שלפניי...".
ביום 1.3.2020 הגישו המשיבים את התובענה שלפניי, אשר במסגרתה נטען, כי ניהלו והפקידו, החל משנות ה-70, כספים לחשבונות שקליים וחשבונות במטבע חוץ שניהלו אצל המבקשים, אך בהגיע המועד בו ביקשו לברר את מצבם הכספי אצל המבקשים, בשנת 2008, נדהמו לגלות כי הכספים אותם הפקידו, בהיקף של מיליוני שקלים, אינם עומדים לזכותם, וכי בחשבונות אשר בקיומם מודים המבקשים לא נותרה פרוטה ואילו קיומם של חשבונות אחרים, אשר חלקם לפחות היו ידועים למשיבים, מוכחש על ידי המבקשים.
עוד הבהירו המשיבים במסגרת כתב התביעה, כי מעולם לא העניקו הרשאה למבקשים להעביר את כספיהם למאן דהוא ומעולם לא משכו כספים שהפקידו אצל המבקשים. לטענתם, בהיותם בני משפחתה של הגב' שרה גלזר ז"ל (להלן: "המנוחה גלזר"), אשר נקלעה להליכי כינוס נכסים ופשיטת רגל, עשו המבקשים בחשבונותיהם של המשיבים כבשלהם והשתמשו בנכסי המשיבים על מנת לכסות על חובות שהשאירה המנוחה גלזר למבקשים או למי מהם.
המשיבים כולם קרובי משפחתה של המנוחה גלזר, תושבי חוץ ובעלי אזרחות ישראלית, למעט המשיבה 1 שהיא בעלת אזרחות אמריקאית. המשיבה 1 היא כלתה של המנוחה גלזר, המשיבים 2-3 הם בני זוג, המשיבה 2 היא בתה של המנוחה גלזר והמשיב 3 הוא חתנה. המשיבים 4-5 הם ילדיהם של המשיבים 2-3, אשר היו קטינים במועדים הרלוונטיים לתובענה.
המשיבים טענו במסגרת כתב התביעה כי תביעתם לא התיישנה נוכח פסק הדין שניתן בתביעה ההצהרתית, ולפיו מועד ההתיישנות מתחיל להימנות מיום 13.3.2013.
ביום 5.5.2020 הגיש המבקש 1 כתב הגנה מטעמו, במסגרתו טען, בין היתר, כי בניגוד לטענת המשיבים, משמעות פסק הדין שניתן בתביעה ההצהרתית היא שמרוץ ההתיישנות ביחס לטענות המשיבים שנטענו בתביעה ההצהרתית ייעצר ביום 13.3.2013. במילים אחרות, המשמעות היא כי ככל שטענות המשיבים התיישנו עד ליום 13.3.2013, אזי שגם התביעה דנן התיישנה זה מכבר.
לשיטת המבקש 1, מהעובדות העולות מכתב התביעה כמו גם מהמסמכים שהוגשו במסגרת התביעה ההצהרתית, עולה כי טענות המשיבים התיישנו עובר ליום 13.3.2013, ומשכך התובענה דנן התיישנה ויש לדחותה על הסף. לחלופין, נטען כי יש לדחות התביעה על הסף מחמת השיהוי הניכר בהגשתה, כמעט 7 שנים לאחר מתן פסק הדין בתביעה ההצהרתית ולפחות 40 שנה לאחר פתיחת החשבונות מושא התובענה.
ביום 6.5.2020 הגיש אף המבקש 2 כתב הגנה מטעמו. אף המבקש 2 טען כי התביעה דנן התיישנה זה מכבר ולחלופין הוגשה תוך שיהוי ניכר.
ביום 30.7.2020 הגיש המבקש 1 בקשה לסילוק התביעה נגדו על הסף מחמת התיישנות, שיהוי והיעדר עילה. לאחר שהוגשו תשובה ותגובה קבעתי בהחלטתי מיום 2.12.2020 כי נוכח טענת ההתיישנות ונוכח ההלכה שלפיה ככל שטענת התיישנות כרוכה בבירור עובדתי יש להימנע מלדון בה כטענת סף, מוצע כי המבקש 1 ימחק את בקשתו וטענת ההתיישנות תתברר במסגרת בירור ההליך. משלא הוגשה כל תגובה מטעם המבקש 1, בהחלטה מיום 15.12.2020 נמחקה הבקשה לסילוק על הסף ונקבע כי טענות המבקש 1 תתבררנה במהלך בירור ההליך.
ביום 7.2.2021 התקיים בפני דיון קדם משפט, במסגרתו נשמעו, בין היתר, טענות הצדדים אשר להתיישנות התובענה. בהחלטתי שניתנה בסיום הדיון קבעתי כי מאז שניתנה החלטתי מיום 2.12.2000, ניתן פסק דינה של כבוד השופטת וילנר ברע"א 6552/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' א. לוי השקעות ובניין בע"מ (פורסם בנבו, 2.12.2020) (להלן: " עניין בנק דיסקונט"), ולפיו ככל שבירור טענת ההתיישנות הוא בירור ייחודי, הרי שיש מקום לדון בטענה זו כטענה מקדמית. דיון קדם המשפט הוקדש לסוגיה זו ולמבקשים ניתנה האפשרות להגיש בקשה מתוקנת לסילוק התביעה על הסף, במסגרתה יתייחסו לשאלה אם אכן נדרש בירור ייחודי של טענת ההתיישנות.
ביום 21.2.2021 הגישו המבקשים את הבקשה דנן לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות.
לאחר שהוגשו תשובה ותגובה לבקשה, קבעתי בהחלטתי מיום 29.4.2021 כי אין צורך בבירור עובדתי נוסף לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות ויש להכריע בבקשה לסילוק על הסף לגופה. עוד קבעתי כי הצדדים יודיעו אם ניתן להכריע בבקשה כמות שהוגשה, ללא צורך בדיון נוסף.
לאחר שהצדדים הודיעו עמדתם, קבעתי בהחלטתי מיום 27.6.2021 כי למשיבים יתאפשר להגיש תשובה משלימה לבקשה לסילוק על הסף, וכן שבתי על קביעתי כי אין צורך בבירור עובדתי נוסף.
ביום 26.7.2021 הגישו המשיבים תצהירים מטעמם, המתייחסים לטענות שהועלו במסגרת כתב התביעה, כמו גם לשאלת התיישנותה של התביעה.
בהחלטתי מאותו היום קבעתי כי על המשיבים להבהיר כיצד הגשת התצהירים עומדת בהלימה להחלטה מיום 27.6.2021.
ביום 5.8.2021 הגישו המשיבים הבהרה מטעמם ובהחלטה מאותו היום קבעתי, כי ככל שהמשיבים מבקשים להשלים התייחסותם לשאלת ההתיישנות, עליהם לפעול בהתאם לקבוע בהחלטה מיום 27.6.2021.
ביום 17.8.2021 הגישו המשיבים תשובה משלימה מטעמם.
טענות הצדדים
לטענת המבקשים, די בטענות שבכתב התביעה ובראיות הקיימות כדי לקבוע כי למשיבים הייתה ידיעה פוטנציאלית, אם לא ממשית, כבר משנת 2001, על המתרחש בחשבונות מושא התובענה.
לטענתם, שעה שהמשיבים לא הגישו כתב תשובה במסגרתו התייחסו לטענת ההתיישנות שנטענה בכתבי ההגנה, אין בידיהם לטעון להארכת תקופת ההתיישנות.
המבקשים טוענים, כי בכל תביעה שעילתה השקעת כספים מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום החיוב או הזיכוי בפועל בחשבון הבנק. על בעל דין שטוען כי יש למנות את מרוץ ההתיישנות החל ממועד אחר מוטל נטל ההוכחה. לטענתם, במסגרת התביעה ההצהרתית טענו המשיבים כי מרוץ ההתיישנות טרם החל בעניינם, נוכח הוראות סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), ואולם במסגרת התובענה דנן לא העלו טענות לקיום סעיפים אלה, וכאמור אף לא הגישו כתב תשובה.
עוד טוענים המבקשים, כי מהמפורט בכתב התביעה עולה כי החשבונות מושא התביעה נפתחו בין השנים 1980-1985 וכי בשנת 2001 הגיש המבקש 1 תביעה כספית כנגד המשיבה 2. בכתב ההגנה שהגישה המשיבה 2 לתביעת המבקש 1 טענה היא כי המבקש 1 פעל בחוסר תום לב וחילט את יתרת הזכות שבחשבונה לצורך פירעון חובותיה של המנוחה גלזר על אף שלא רשאי היה לעשות כן. כלומר, המשיבים 2-5 ידעו לכל המאוחר בשנת 2001 אודות מצב החשבונות שלהם אצל המבקש 1, נוכח הקרבה המשפחתית בין המשיבים.
זאת ועוד, מתצהיר עדותה הראשית של המשיבה 1, שהוגש במסגרת התביעה ההצהרתית, עולה כי היא נשואה לפרופ' ארי גלזר (להלן: "פרופ' גלזר"), שהיה התובע 7 במסגרת התביעה ההצהרתית, אשר אינו נמנה על התובעים בתובענה דנן. על פי חוות הדעת שצירפו המשיבים לכתב התביעה בתובענה דנן, כבר בשנת 2000 ביקש פרופ' גלזר וקיבל מהמבקש 1 את כל דפי החשבון הנוגעים לחשבונותיו. משכך, הרי שהמשיבה 1 ידעה לכל המאוחר בשנת 2000 אודות מצב החשבונות שלה אצל המבקש 1.
בנוסף, לטענת המבקשים, ניתן ללמוד מחוות הדעת האמורה, כי דפי החשבון של המבקש 2 מסתיימים בשנת 1989 בכל הנוגע לחשבונה של המשיבה 2, ובשנת 1990 בכל הנוגע לחשבונם המשותף של המשיבים 2-3. על פי תצהירי העדות הראשית שהגיש המבקש 2 במסגרת התביעה ההצהרתית, החשבונות האמורים נסגרו בשנים 1998-2001 ולמשיב 5 כלל לא היה חשבון אצל המבקש.
המבקשים טוענים כי לא בכדי לא נמנה פרופ' גלזר על התובעים בתובענה דנן, וזאת על מנת למלט את המשיבה 1 "מחרב" טענת ההתיישנות העומדת למבקש 1 כנגד בעלה.
למעשה, טוענים הם, כל טענות המשיבים היו ידועות להם לכל המאוחר 12 שנים עובר למועד שבו הוגשה התביעה ההצהרתית. בתביעתם נמנעו המשיבים מלפרט מתי נודע להם אודות הפעולות בחשבונות מושא התביעה, וכאמור אף לא טענו להארכת מרוץ ההתיישנות בשל החריגים הקבועים בסעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות.
לטענת המבקשים, על פי הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מרוץ ההתיישנות יוארך מקום בו נעלמו מהתובע עובדות המהוות את עילת התביעה. אלא שלשם התקיימותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות על התובע להראות כי העובדות נעלמו מעיניו מסיבות שלא היו תלויות בו ושבזהירות סבירה לא היה יכול לגלותן. בענייננו, טוענים המבקשים, ברי כי היה באפשרות המשיבים על דרך בדיקה פשוטה של המתרחש בחשבונותיהם, לגלות עוד בשנת 2001 אילו פעולות בוצעו בחשבונותיהם.
עוד ברור, לטענת המבקשים, כי המשיבים יכולים ואף צריכים היו ללמוד על כל עילת תביעה העומדת להם לכאורה, ממקרא המסמכים שהועברו לפרופ' גלזר עוד בשנת 2000, ומעצם השבר הגדול שנגרם להם בקריסתה הכלכלית של המנוחה גלזר, אשר נותרה חייבת להם למעלה ממיליון דולר. אדם שחייבים לו חוב כזה, המוצא עצמו בחסרון כיס כה גדול, מצופה ממנו שיבדוק מה קורה עם נכסיו הנטענים שמעבר לים.
המבקשים מוסיפים וטוענים, כי המשיבים לא העלו כל טענה שלפיה עובר לשנת 2013 הסתירו מהם המבקשים מידע כלשהו. כלומר, כל המידע הרלוונטי לחשבונות היה גלוי בפני המשיבים לכל אורך הדרך והם היו יכולים לדלות את הפרטים הנחוצים להם לצורך ביסוס עילת התביעה הנטענת, לו ביקשו לעשות כן, במשך כל העשורים שחלפו. כמו כן, בכל הנוגע למשיבה 2, המידע המלא בקשר עם חשבונותיה הובא לידיעתה לכל המאוחר ביום 13.8.2000, לבקשתה, אולם מאז ועד ליום 26.1.2012 לא נעשה על ידה דבר. לפיכך, לא מתקיימים יסודות סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
אשר לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, הרי שתנאי סף להחלתו הוא שטענת התרמית או ההונאה תהיה עילת התביעה עצמה ולשם כך על טענה זו להיטען במפורש ובפירוט הנדרש. בענייננו, טוענים המבקשים, כתב התביעה נעדר עובדות המבססות את עילת התרמית או ההונאה כנדרש ומשכך טענות אלה לא פורטו כלל ועיקר.
לשיטת המבקשים, שעה שהתביעה דנן הוגשה למעלה מ-7 שנים לאחר המועד המאוחר ביותר שבו ניתן לקבוע כי הנסיבות המקימות את עילת התביעה היו בידיעת המשיבים, הרי שעילת התביעה התיישנה ודי בכך כדי לדחות התובענה על הסף.
המבקשים טוענים עוד, כי אף אם תאומץ גרסת התובעים, כפי שעולה מסעיף 25 לכתב התביעה, שלפיה ידעו אודות העובדות המבססות את עילת התביעה אך בסוף שנת 2008 (בכתב התביעה לא פורט התאריך, אלא אך השנה), הרי שמיום 31.12.2008 ועד למועד הגשתה של התביעה ההצהרתית חלפו 4.2 שנים, ואילו ממועד מתן פסק הדין בתביעה ההצהרתית ועד למועד הגשת התביעה דנן חלפו 3.1 שנים. משכך, בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, במועד הגשת התביעה דנן, כבר חלפה תקופה ההתיישנות.
אשר לפסק הדין שניתן במסגרת התביעה ההצהרתית טוענים המבקשים, כי אין לקבל את פרשנות המשיבים שלפיה על פי הקבוע בפסק הדין תקופת ההתיישנות תתחיל להימנות אך מיום 13.3.2013. כוונת פסק הדין הייתה כי התקופה בה הייתה התביעה ההצהרתית תלויה ועומדת לא תימנה לצורך חישוב תקופת ההתיישנות.
מנגד, טוענים המשיבים, כי מקום בו הפקיד תובע כסף בחשבון בנק, לא קמה לו עילת תביעה כל עוד לא ביקש את החזרתו של הכסף לידיו. לשיטתם, כספים שהפקיד אדם בחשבון פיקדון הם בגדר הלוואה הניתנת על ידו לבנק, ואין תקופת ההתיישנות מתחילה אלא למן יום הדרישה. על כן, אין מדובר בתביעה שהתיישנה.
עוד לטענתם, היחסים שבין בנק ללקוחותיו אינם יחסי מסחר רגילים, אלא יחסים מיוחדים במסגרתם חלה על הבנק חובת נאמנות כלפי הלקוח ונדרשת ממנו מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות.
המשיבים טוענים, כי פסק הדין שניתן במסגרת התביעה ההצהרתית, אשר נתן תוקף להסכמות הצדדים, קבע מפורשות את מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות, כך שתקופת ההתיישנות תתחיל להימנות מיום 13.3.2013, ואילו עתה מנסים המבקשים להעניק לפסק הדין פרשנות אחרת שאינה תואמת את לשונו. לו סברו המבקשים כי פסק הדין שגוי או כי אינו משקף את הסכמות הצדדים, היה עליהם להשמיע טענותיהם בסמוך למועד מתן פסק הדין. ניסיונם של המבקשים לשוות כיום פרשנות אחרת לפסק הדין מהווה למעשה ערעור עליו, ואין לתת לכך יד.
משכך, לטענתם, המבקשים מושתקים מלטעון היום כל טענת התיישנות, שכן התביעה דנן הוגשה תוך פרק הזמן לעשות כן, בהתאם לקבוע בפסק הדין.
המשיבים מוסיפים וטוענים , עד היום לא הציגו המבקשים אסמכתאות להעברת כספים מחשבונותיהם של המשיבים המהוות אישורים מטעם המשיבים לעשות כן. המבקשים מבקשים לייחס למשיבים ידיעה ממשית בדבר העברת הכספים מחשבונותיהם בשל המסמכים שהועברו למי מהם או לבני משפחתם, ללא כל פירוט של המסמכים שהועברו, העתקם או כל מידע אחר בנוגע אליהם.
עוד טוענים המשיבים, כי החשבונות מושא התביעה אינם חשבונות רגילים, כי אם חשבונות להשקעה. בנוסף, הפעולות שנעשו בחשבונות אינן פעולות אותן ניתן ללמוד מתדפיס חשבון בנק רגיל, ודאי שעה שבמועדים הרלוונטיים לתובענה לא הייתה קיימת הטכנולוגיה באמצעותה אנו למדים על מצב חשבונותינו היום, בלחיצת כפתור.
אשר לטענת המבקשים, שלפיה היה באפשרות המשיבה 2 לדעת על מצב חשבונותיה נוכח תביעה כספית שהגיש נגדה המבקש 1 כבר בשנת 2001 טוענים המשיבים, כי תביעה זו הוגשה בגין חשבון שכלל אינו נמנה בין החשבונות מושא התביעה דנן.
המשיבים מוסיפים וטוענים, כי בניגוד לנטען, הם ציינו במסגרת כתב התביעה את המועד בו התגלתה להם תוצאתה של מעשי המבקשים ואין לקבל את טענת המבקשים שלפיה המשיבים לא העלו כל טענה אשר להתקיימות סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות. לטענת המשיבים אין צורך בטענה פוזיטיבית לעניין זה בכתב התביעה.
כמו כן, טוענים הם, כי אין מקום להסיק מאמירות כלשהן של המנוחה גלזר או מהליכים שהתקיימו בעניינה, מסקנה כלשהי לגבי ידיעת המשיבים אודות מעשי המבקשים בחשבונותיהם.
בתגובה לטענות המשיבים טוענים המבקשים, כי במסגרת תשובתם לבקשה כללו המשיבים טענות שלא נטענו בכתב התביעה. כאמור, המשיבים לא הגישו כתב תשובה, ומשכך אין לקבל טענות אלה, המהוות הרחבת חזית.
לטענת המבקשים, כאשר מדובר בהפקדה ומשיכה של כספים מדובר ביחסים מסוג לווה-מלווה ומרוץ ההתיישנות ביחסים מסוג זה מתחיל עם ההשקעה או משיכת הכספים מהחשבון בפועל. המשיכה או דרישת הלקוח לקבל את כספיו צריכה להיעשות תוך זמן סביר.
בענייננו, טוענים המבקשים, הכספים להם טוענים המשיבים "נעלמו" כביכול, לכל המאוחר במועד סגירת החשבונות מושא התביעה, הוא המועד שממנו יש להתחיל למנות את מרוץ ההתיישנות ואת הסבירות שבמועד משלוח הדרישה מצד המשיבים. את הסבירות יש לבחון במבחן אובייקטיבי ולא יעלה על הדעת, כך נטען, כי אדם שחי בניכר וכספיו מופקדים משך שנים רבות בבנקים ישראליים, לא יעשה דבר לקבלם במשך אותן שנים.
המסגרת הנורמטיבית
בהתאם לתקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ותקנות 41-43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, בית המשפט רשאי להורות בכל עת על סילוק על הסף של תביעה, כולה או מקצתה. יחד עם זאת, הלכה היא כי סילוק תביעה על הסף הוא סעד קיצוני, שכן יש בו כדי להגביל את זכות הגישה לערכאות, ועל כן ייעשה בו שימוש רק במקרים חריגים, שבהם ברור כי אין אפשרות של ממש כי התובע יקבל את הסעד המבוקש על בסיס הטענות המבססות את תביעתו [ראו למשל רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (פורסם בנבו, 20.8.2020) (להלן: " עניין אילני"); רע"א 6613/19 קרן קיימת לישראל נ' עין ורד מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (פורסם בנבו, 14.1.2020)]; רע"א 6774/19 אפרידר החברה לשיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית ראש העין (פורסם בנבו, 16.4.2020) (להלן: " עניין אפרידר")].
בעניין אפרידר קבע בית המשפט העליון, כי טענה שלפיה יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות היא מסוג הטענות החריגות שקיימת הצדקה להעלותן ולבחון אותן כטענות סף. במסגרת בחינה זו על בית המשפט לאזן בין התכליות שבבסיס מוסד ההתיישנות, כגון אינטרס הנתבע לוודאות, מניעת הכבדה ותעדוף משאבי ציבור, מחד גיסא, לבין זכות הגישה לערכאות, מאידך גיסא [ראו גם ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון אשר כהן ז"ל (פורסם בנבו, 23.1.2019)].
עם זאת, נקבע כי כאשר ההכרעה בטענת התיישנות כרוכה בבירור עובדתי "ונדמה על פי כתב התביעה כי יש לה פנים לכאן ולכאן, יש להימנע מלדון בה כטענת סף" [ראו רע"א 7948/16 עזבון המנוח בנימין שמואלי ז"ל נ' משולם (פורסם בנבו, 13.11.2016); רע"א 7473/14 עלומים, קבוצת בני עקיבא להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' זרובבלי (פורסם בנבו, 12.1.2015); רע"א 5337/17 כץ נ' כץ (פורסם בנבו, 31.7.2017), וכן עניין אילני הנ"ל] .
בפסק דינה של כבוד השופטת וילנר שניתן בעניין בנק דיסקונט נקבע, כי ככלל, לשם הגשמה מיטבית של תכליות מוסד ההתיישנות, יש לברר טענת התיישנות כטענה מקדמית, טרם בירור התובענה לגופה. ואולם, במקרים שבהם לשם הכרעה בטענת ההתיישנות נדרש בירור עובדתי החופף לבירור הנדרש לשם הכרעה בתובענה לגופה, קיימים אינטרסים המצדיקים את דחיית ההכרעה בטענת ההתיישנות עד לבירור התביעה גופה.
במסגרת פסק הדין בעניין בנק דיסקונט הציעה כבוד השופטת וילנר להבחין בין ארבעה מצבים עיקריים שבהם נטענת טענת התיישנות:
מצב בו בירור טענת ההתיישנות אינו מצריך כל בירור עובדתי.
מצב בו טענת ההתיישנות דורשת בירור עובדתי ייחודי.
מצב בו טענת ההתיישנות דורשת בירור עובדתי החופף לזה שנדרש לשם הכרעה בתובענה גופה.
מצב בו הבירור העובדתי של התביעה לגופה עשוי להקרין על בירור שאלת ההתיישנות, אך אין וודאות בנדון.
בשני המקרים הראשונים, כך נקבע, רצוי לדון בטענת ההתיישנות כטענה מקדמית, ואילו בשניים האחרונים רצוי לדון בה במקביל לבירור התובענה לגופה. עם זאת, מודגש כי מדובר אך בקווים מנחים.
בע"א 7265/20 בריטמן אלמגור זוהר ושות' רואי חשבון נ' משמרת חברה לשירותי נאמנות בע"מ (פורסם בנבו, 19.1.2021), חזר בית המשפט העליון, שוב מפי כבוד השופטת וילנר, קביעה זו. בנסיבות העניין נקבע כי שעה שטענת ההתיישנות דורשת הכרעה בסוגיה משפטית, יש להכריע בה כטענת סף [ראו לעניין זה גם רע"א 6953/20 נת"ע- נתיבי תחבורה עירוניים להסעת המונים בע"מ נ' לזר- ב.י. מדידות הנדסיות (פורסם בנבו, 5.1.2021), וכן רע"א 5483/20 שירותי בריאות כללית נ' פלוני (פורסם בנבו, 7.12.2020)].
אשר לתקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית שאינה במקרקעין, הרי שלפי הוראות סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות תביעה שכזו מתיישנת תוך 7 שנים מיום שבו קמה עילת התביעה.
המבחן הנוהג לבחינת קיומה של עילת תביעה לצורך התיישנות הוא "היום בו מתגבשות לראשונה העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע [ראו למשל ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (פורסם בנבו, 24.5.2010) (להלן: "עניין פסגת אשדוד")].
בעניין פסגת אשדוד הובהר, כי כדי שתקופת ההתיישנות תתחיל להימנות נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה, כאשר מרוץ ההתיישנות יחל מאותה נקודת זמן שבה נתון בידי התובע לא רק כוח תביעה מושגי, אלא גם כוח קונקרטי, אשר ממנה ואילך הבשילה עילת התביעה שבידו להכרעה בידי הערכאות.
סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות קובעים חריגים לכלל זה:
"7. מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.
מיום 3.8.2015
תיקון מס' 5
ס"ח תשע"ה מס' 2497 מיום 3.8.2015 עמ' 217 ( ה"ח 600)
החלפת סעיף 7
הנוסח הקודם:
תרמית ואונאה
7. היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה.
8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.

משהעלה נתבע טענת התיישנות והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, הקבועים בחוק ההתיישנות, מוטל הנטל על התובע להוכיח את התקיימותם של החריגים הנטענים [ראו למשל רע"א 2919/07 מדינת ישראל- הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010) (להלן: "עניין גיא-ליפל")].
דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. ואנמק.
תחילה יש לדון בטענה המקדמית של המשיבים, שלפיה בהינתן הקבוע בפסק הדין שניתן בתביעה ההצהרתית, כלל לא עומדת למבקשים הזכות להעלות טענת התיישנות. לא מצאתי לקבל טענה זו.
כאמור, המשיבים טוענים בתשובתם לבקשה כי שעה שבמסגרת פסק הדין בתביעה ההצהרתית נקבע כי מועד ההתיישנות יהיה יום 13.3.2013, קרי נקבע המועד שממנו תתחיל להימנות תקופת ההתיישנות, המבקשים מנועים כיום מלטעון כל טענת התיישנות, שכן אין חולק כי התובענה דנן הוגשה פחות מ-7 שנים מהמועד שנקבע בפסק הדין.
מנגד, טוענים המבקשים, כי הפרשנות שמציעים המשיבים לפסק הדין מיום 5.2.2017 שגויה, וכי פסק הדין לא קבע את המועד שממנו תתחיל להימנות מחדש תקופת ההתיישנות, אלא כי מרוץ ההתיישנות יושהה למשך התקופה בה הייתה התביעה ההצהרתית תלויה ועומדת.
בדיון שהתקיים לפני ביום 7.2.2021 פירטו הצדדים טענותיהם לעניין פסק הדין שניתן במסגרת התביעה ההצהרתית ו במסגרתו הובהר על ידי בא כוח המשיבים כי עמדתם אינה כי מרוץ ההתיישנות יחל להימנות אך משנת 2013, באופן המוחק את התקופה שקדמה לה, אלא כי ככל שהתביעה לא התיישנה עד ליום 13.3.2013, הרי שממועד זה מתחיל מרוץ ההתיישנות להימנות מחדש.
אין בידי לקבל פרשנות זו של התובעים לפסק הדין שניתן במסגרת התביעה ההצהרתית.
כך, כאמור לעיל, על פי המתואר בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 5.2.2017 במסגרת התביעה ההצהרתית, הסכימו באי כוח הצדדים כי לעניין ההתיישנות המועד הקובע יהיה מועד הגשת התביעה ההצהרתית. לא נקבע כי ממועד זה תתחיל תקופת ההתיישנות להימנות מחדש.
טענת המשיבים שלפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות מחדש החל מיום 13.3.2013, ככל שעד למועד זה לא התיישנה התביעה, אינה עולה מלשון פסק הדין ואינה מתיישבת עם העובדה שאף במסגרת התביעה ההצהרתית העלו המבקשים טענות התיישנות. המשיבים מעולם לא ויתרו על טענת ההתיישנות ודומה כי אף לא היה מקום לויתור כזה על דרך ההסכמה. מצאתי לקבל טענת המבקשים, שלפיה הסכימו אך להשהיית מרוץ ההתיישנות החל מיום 13.3.2013 ועד ליום בו נמחקה התביעה ההצהרתית, שעה שאין כל היגיון בסברה שלפיה יסכימו לוותר על טענת ההתיישנות שהועלתה ולהתחיל את מרוץ ההתיישנות מחדש.
זאת ועוד, הגשת התביעה ההצהרתית או המסמכים שהתקבלו מהמבקשים במסגרתה לא הקימו עילת תביעה חדשה, והמשיבים אף לא טענו כן, ועל כן אין מקום להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות מחדש ממועד הגשתה. אף מטעם זה אין בידי לקבוע כי פסק הדין קבע כי תקופת ההתיישנות תתחיל להימנות מחדש החל מיום 13.3.2013, ככל שתביעת המשיבים לא התיישנה עד למועד זה.
משכך, מקובלת עלי טענת המבקשים שלפיה כל שנקבע בפסק הדין שניתן בתביעה ההצהרתית הוא כי מרוץ ההתיישנות יושהה החל מיום 13.3.2013 ועד למועד מתן פסק הדין.
לכך יש להוסיף את טענת המבקשים שלפיה התביעה הצהרתית נוהלה כתביעה למתן חשבונות (על כך אין חולק). הלכה היא כי תביעה למתן חשבונות לא עוצרת בהכרח את מרוץ ההתיישנות, שהרי במסגרתה אין על הנתבע חובה להמציא חשבונות לתקופה העולה על שבע השנים שקדמו להגשת התביעה [ראו ע"א 502/88 שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד(3) 833 (1990); ע"א 8713/11 צאיג נ' חברת ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 20.8.2017)]. כלומר, התקופה שלגביה ניתן היה לדרוש מסמכים אינה חופפת את התקופה בה התנהלו חשבונות המשיבים, אך בכל זאת, במסגרת הסכמות הצדדים הסכימו המבקשים להשהות את מרוץ ההתיישנות לתקופה שבה הייתה התביעה ההצהרתית תלויה ועומדת.
כלומר, פסק הדין בתביעה ההצהרתית אינו מונע מהמבקשים להעלות טענת התיישנות, כפי שהודה ב"כ המשיבים (ראו עמוד 2 לפרוטוקול הדיון מיום 7.2.2021, בשורות 18-19), אלא קובע כי המועד הקובע לעניין ההתיישנות יהיה יום 13.3.2013, קרי ככל שהתביעה ההצהרתית התיישנה עד למועד זה, הרי שאף התביעה דנן התיישנה, ואילו ככל שלא התיישנה, מרוץ ההתיישנות נעצר ביום 13.3.2013, עם הגשת התביעה ההצהרתית, והחל להימנות מחדש עם מתן פסק הדין מיום 5.2.2017.
משכך, הרי שבאפשרות המבקשים להעלות טענת התיישנות, ועל מנת להכריע בטענה זו יש לבחון תחילה אם עילת התביעה הנטענת על ידי המשיבים בכתב התביעה שהגישו במסגרת התביעה דנן התיישנה עובר ליום 13.3.2013.
אשר לשלב בו יש לברר את טענת ההתיישנות, הרי שכפי שקבעתי בהחלטות קודמות, שעה שלא הוגשו תצהירים בתמיכה לבקשה או לתשובה לה ושעה שהמבקשים מסתמכים על כתבי הטענות שהוגשו בהליך זה והנספחים שצורפו להם, ולא עמדו על קיום דיון נוסף בבקשה דנן, לא נדרש בירור עובדתי נוסף לשם הכרעה בשאלת ההתיישנות. משכך, בהתאם לקבוע בפסק דינה של כבוד השופטת וילנר בעניין בנק דיסקונט, יש להכריע בטענת ההתיישנות כטענה מקדמית, שכן דומה כי המקרה דנן הוא המקרה הראשון מהמקרים שאותם פירטה כבוד השופטת וילנר בפסק דינה- מצב בו בירור טענת ההתיישנות אינו מצריך בירור עובדתי .
בטרם אדון בטענות הצדדים לגופו של עניין אציין, כי לא היה מקום לצירוף התצהירים שהגישו המשיבים ביום 26.7.2021, זאת לאחר שכבר קבעתי כי לא הוגשו תצהירים בתמיכה לבקשה ולתשובה ואין מקום לערוך בירור עובדתי נוסף לשם הכרעה בשאלת ההתיישנות, וכל שהותר למשיבים להגיש הוא תשובה משלימה, בשונה מתצהירים. משכך, לא מצאתי לקבל התצהירים האמורים.
ומכאן לדיון בשאלת התיישנותה של עילת התביעה לגופה .
כמפורט לעיל, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מהיום שבו קמה עילת התביעה הקונקרטית שמכוחה יכול התובע לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד. כאמור, המבקשים טוענים כי תביעת המשיבים התיישנה זה מכבר, שעה שמדובר בחשבונות שנפתחו כבר בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, וכי הפעולות המיוחסות למבקשים בוצעו אף הן בשנות ה-80.
אלא שאף אם אצא מנקודת הנחה כי עילת התביעה התגבשה ביום בו בוצעו פעולות בחשבונות המשיבים ללא הרשאה מצדם, לכאורה, הרי שהמבקשים לא צירפו לבקשתם או לכתב ההגנה מטעמם אסמכתא כלשהי לטענתם בדבר המועד בו בוצעו פעולות אלה או לטענתם בדבר המועד בו נסגרו החשבונות. משכך, אין בידי לקבוע כי המבקשים הוכיחו את טענתם שלפיה עילת התביעה התגבשה כבר בשנות ה-80 ומשכך התיישנה.
זאת ועוד, בהתאם להלכה שנקבעה בד"נ 32/84 עזבון וולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London), פ"ד מד(2) 265 (21.3.1990) (להלן: "עניין וויליאמס"), היחסים בין בנק ללקוח שפתח בבנק חשבון עובר ושב, הם במהותם יחסי מלווה-לווה. כאשר החשבון הוא ביתרת זכות, מלווה הלקוח כסף לבנק ואילו כאשר החשבון ביתרת חובה מלווה הבנק כסף ללקוח. מקום בו ישנה יתרת זכות בחשבון, יקבע מועד הפירעון על פי דרישת הלקוח ומועד ההתיישנות מתחיל להימנות ממועד זה.
נוכח הלכה זו טוענים המשיבים, כי תביעתם לא התיישנה, שכן אך בשנת 2008 פנו למבקשים בבקשה לברר את מצב חשבונותיהם על מנת שיוכלו למשוך מהם כסף.
המבקשים אינם חולקים על ההלכה שנקבעה בעניין וויליאמס (ראו סעיף 3.2 לתגובת המבקשים לתשובת המשיבים) או על המועד בו טוענים המשיבים כי דרשו את הכספים שבחשבונות מושא התובענה, אך טוענים כי הגם שבעניין וויליאמס נקבע כי תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות מיום הדרישה, דרישה מעין זו צריכה להימסר תוך זמן סביר.
כאמור לעיל, לטענת המבקשים, הכספים שהופקדו בחשבונות "נעלמו" כביכול לכל המאוחר במועד סגירת החשבונות וממועד זה יש לבחון את הסבירות שבמועד מסירת הדרישה ומשלא נמסרה דרישה מטעמם תוך זמן סביר, יש לראות במועד זה כמועד שממנו יש למנות את מרוץ ההתיישנות.
אין בידי לקבל את טענת המבקשים, לעניין זה. ראשית, כפי שקבעתי לעיל, המבקשים לא צירפו אסמכתא כלשהי לתמיכה בטענתם בדבר המועד בו נסגרו החשבונות מושא התובענה.
שנית, בעניין וויליאמס אכן נקבע כי מקום בו לא נקבע מועד לפירעון החוב, המועד לפירעונו יהיה תוך זמן סביר לאחר יצירת החוב. הטעם לכך הוא מתן אפשרות לחייב להכין עצמו לפירעון החוב, כמו גם התחשבות בציפייתם הסבירה של הצדדים בדבר המועד לפירעון החוב (ראו פסקה 15 לפסק דינו של כבוד השופט ברק). אשר לשאלה מהו זמן סביר נקבע בעניין וויליאמס כי "זהו אותו זמן שיש להניח כי הצדדים ראו אותו כראוי, בהתחשב בנסיבות מתן ההלוואה, מטרותיה, הליכי המסחר בין הצדדים ושאר נתונים הסובבים את ההלוואה ותנאיה".
בענייננו, בהתחשב בעובדה שעליה אין חולק כי החשבונות מושא התובענה היו החשבונות אותם ייעדו המשיבים לשם השקעת כספים לצרכי חיסכון, בבנקים ישראליים, בעודם חיים בארצות הברית, אין בידי לקבוע כי אין זה סביר שעד לשנת 2008 לא דרשו המשיבים את הכספים שהופקדו בחשבונות האמורים. סבורתני כי בהתחשב בנסיבות מתן "ההלוואה", קרי הפקדת הכספים בחשבונות, מטרותיה ושאר נתוניה, לרבות היותם של המשיבים תושבי חוץ וכוונתם להפקיד הכספים בארץ לצרכי חיסכון, לא ניתן לקבוע כי עד לשנת 2008 חלף הזמן הסביר לדרוש מהמבקשים את פירעון החוב.
לכך יש להוסיף את הטעמים להלכה שלפיה הדרישה לפירעון החוב צריכה להימסר תוך זמן סביר, שהם ציפייתם הסבירה של הצדדים ומתן אפשרות לחייב להכין עצמו לפירעון החוב. איני סבורה כי מקום בו מדובר בחשבון המצוי ביתרת זכות, קרי החייב הוא מוסד בנקאי, ציפייתו היא כי דרישת לקוח למשוך את הכספים המצויים בחשבונו תיעשה תוך תקופה מוגבלת. שהרי ללקוח עומדת אפשרות למשוך כספים המצויים בחשבונו ביתרת זכות בכל עת.
שונה הדבר ממקרה בו מצוי חשבונו של לקוח ביתרת חובה, שאז ללקוח יש ציפייה לקבל על כך הודעה או דרישה לפירעון תוך זמן סביר מעת יצירת החוב, שאם לא כן צובר החוב ריביות, כפי שהיה המקרה אף בעניין וויליאמס. במקרה מסוג זה אכן יש מקום להגביל את התקופה במסגרתה תימסר דרישה לפירעון החוב.
נוכח האמור, איני סבורה כי המועד בו פנו המשיבים למבקשים על מנת לברר את מצב חשבונותיהם חרג מהזמן הסביר במסגרתו היה באפשרותם לדרוש את פירעון החוב של המבקשים כלפיהם. על כן, אין בידי לקבוע כי עילת התביעה של המשיבים התיישנה במועד סגירת החשבונות.
לעניין זה הוסיפו המבקשים וטענו, כי בפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן במסגרת ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455 (1994) (להלן: "עניין מוסקוביץ") נקבע כי בכל תביעה שעילתה השקעת כספים מתחיל מרוץ ההתיישנות ביום החיוב או הזיכוי בפועל בחשבון הבנק.
אף טענה זו אין בידי לקבל. מעיון בפסק הדין שניתן בעניין מוסקוביץ עולה, כי בשונה מענייננו, שם עסקה התביעה בתכניות חסכון שנפתחו, כך נטען, תחת לחץ ואיומים מצד הבנק. התביעה לא עסקה ביתרת החשבון, אלא בעצם פתיחתו ודרך ניהולו, זאת בשונה מענייננו (ראו פסקה 5 לפסק הדין). בנסיבות אלה נקבע כי המועד הקובע לשם תחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד השקעת הכספים בתכניות החיסכון. שעה שבענייננו עילת התביעה אינה עוסקת בנסיבות בהן נפתחו החשבונות, אלא ביתרת הכספים בהם, וכן שעה שאין מדובר בתכניות חיסכון, כי אם בחשבונות בנק, ההלכה הקובעת לעניין ההתיישנות היא ההלכה שנקבעה בעניין וויליאמס. כאמור, המבקשים לא חלקו על כך.
בהינתן האמור, לא מצאתי לקבל את טענות המבקשים שלפיהן עילת התביעה התגבשה כבר במועד פתיחת החשבונות, או לחלופין במועד סגירתם, ומשכך התיישנה.
עם זאת, אף אם אצא מנקודת הנחה כי עילת התביעה התגבשה אך בשנת 2008, המועד בו טוענים המשיבים כי גילו על מעשיהם הנטענים של המבקשים בחשבונותיהם, סבורתני כי עילת התביעה של המשיבים התיישנה.
כאמור לעיל, המשיבים טענו בכתב התביעה שהגישו, כי מצב חשבונותיהם נודע להם אך בשנת 2008. ככל שכך הדבר, הרי שעד ליום 13.3.2013 לא התיישנה עילת התביעה.
כפי שקבעתי לעיל, פסק הדין מיום 5.2.2017, אשר נתן תוקף להסכמות הצדדים, קבע כי ככל שעילת התביעה לא התיישנה עד ליום 13.3.2013, ייעצר מרוץ ההתיישנות במועד זה, וזאת עד למועד מתן פסק הדין בתביעה ההצהרתית.
הדבר עולה בקנה אחד אף עם הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, שלפיו מקום בו הוגשה תביעה לבית משפט, והתביעה נדחתה באופן שאינו מונע מהתובע להגיש תביעה חדשה בשל אותה עילה, התקופה בה הייתה התביעה תלויה ועומדת לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות. אלא שלטענת המבקשים היה צורך בהסכמה מפורשת, שכן תביעה למתן חשבונות אינה עוצרת בהכרח את מרוץ ההתיישנות. כפי שהובהר לעיל, עמדת המבקשים מקובלת עלי וסבורתני כי פסק הדין קבע כי מרוץ ההתיישנות יושהה אך לתקופה שבה הייתה התביעה ההצהרתית תלויה ועומדת.
המשיבים לא פירטו את המועד המדויק בו נודע להם מצב חשבונותיהם, אלא אך ציינו כי הפעולות שבוצעו, לכאורה, בחשבונותיהם נודעו להם בשנת 2008. אף אם אניח כי מדובר ביומה האחרון של שנת 2008, קרי ביום 31.12.2008, הרי שמאז ועד למועד הגשת התביעה ההצהרתית, ביום 13.3.2013, חלפו 4 שנים ו-2.5 חודשים, ואילו ממועד מחיקתה של התביעה ההצהרתית ביום 5.2.2017 ועד למועד הגשת התביעה דנן ביום 1.3.2020 כ- 3 שנים וחודש, כך שאף אם התקופה בה הייתה התביעה ההצהרתית תלויה ועומדת אינה באה במניין תקופת ההתיישנות, חלפו למעלה מ-7 שנים מהמועד המאוחר ביותר שבו היה באפשרות התובעים להגיש את תביעתם ועד למועד בו הוגשה בפועל.
משכך, הרי שאף אם תתקבל טענת המשיבים שלפיה העובדות שמקימות את עילת תביעתם לא היו בידיעתם עד לשנת 2008, כך שרק ממועד זה יש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות, ממילא עילת התביעה שלהם התיישנה בטרם הוגשה התובענה דנן.
בהינתן האמור, הרי שאיני נדרשת לדון בקיומם של החריגים הקבועים בסעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות המאריכים את תקופת ההתיישנות בשל עובדות שנעלמו מעיני התובע או בשל תרמית או הונאה מצד הנתבע, שכן ממילא, לא יהיה בכך כדי לשנות ממסקנתי שלפיה עילת התביעה התיישנה.
עם זאת, למעלה מן הצורך, מצאתי להרחיב הדיון בעניין סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות.
ראשית, מקובלת עלי טענת המבקשים שלפיה במסגרת כתב התביעה שהגישו המשיבים לא נטען על ידם לתחולתם של סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות. אף במסגרת תשובתם לבקשה דנן כל שטענו המשיבים לעניין זה, הוא כי עומדת להם חזקת סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות. הא ותו לא. טענה זו נטענה בעלמא ללא כל פירוט או נימוק מדוע בנסיבות העניין מתקיימים התנאים הקבועים בסעיפים האמורים.
זאת ועוד, אשר לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, הרי שזה נועד להבטיח כי לא תיחסם תביעה שלא הוגשה על ידי התובע לאחר מעשה רמייה שנעשה נגדו [ראו ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861 (1989)]. סעיף 7 לחוק ההתיישנות תוקן בשנת 2015 ולאחר תיקונו נוספה לו החלופה של אי גילוי. בית המשפט העליון קבע כי התיקון האמור, אשר הרחיב את קשת המקרים בהם ניתן יהיה לטעון לחריג, לא נועד לשנות את תכלית הסעיף [ראו רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (פורסם בנבו, 20.8.2020)]. אף לאחר תיקונו נותר סעיף 7 חריג שנועד לשמש אך את אותם מקרים מובהקים שבהם התנהגות הנתבע נועדה לעכב את בירור תביעתו של התובע והתנהגות זו השיגה את מטרתה [ראו פסק דינה של כבוד השופטת ר' רונן בת.א (מחוזי ת"א) 16993-05-16 סימון נ' ויזל (פורסם בנבו, 3.5.2021)].
בנסיבות העניין שבפני לא נטען ובוודאי שלא הוכח כי אלה היו הנסיבות וכי המבקשים פעלו באופן פסול כדי לרמות המשיבים ולהטעות אותם. משכך, אין מקום לקבוע כי בנסיבות העניין חלות הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות.
אשר לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי שכמפורט לעיל, בסעיף זה נקבע כי מקום בו נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות להימנות מהיום שבו הובאו עובדות אלה לידיעתו. הנטל להוכחת התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מוטל על הטוען להתקיימותם.
בענייננו, טוענים המשיבים, כי לא ידעו על סגירת החשבונות או על הפעולות שביצעו בהם המבקשים ללא הרשאה עד לשנת 2008 וכי לא הומצאו להם המסמכים הרלוונטיים מטעם המבקשים.
איני סבורה כי בנסיבות העניין עלה בידי המשיבים לעמוד בנטל המוטל עליהם להוכיח כי הפעולות שבוצעו בחשבונותיהם לא היו בידיעתם מסיבות שאינן תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא היו יכולים למנוע אותן. לעניין זה יצוין, כי המבחן הקובע בשאלה אם היה בידי תובע לדעת על העובדות המקימות לו עילת תביעה הוא מבחן אובייקטיבי ולפיו עובדה תיחשב לגלויה אם אדם סביר היה יכול וצריך לגלותה בתוך תקופת ההתיישנות הבסיסית. בבסיס מבחן זה עומדת ההנחה שלפיה מוטל על כל אדם נטל לפעול למימוש זכויותיו ולהקטין את נזקיו בתוך פרק זמן סביר מעת שנוצרה הזכות המהותית [טל חבקין התיישנות 158 (2014) (להלן: " חבקין")].
על בית המשפט לקבוע אם אדם הנמצא בנעליו של התובע היה מסוגל, כעניין אובייקטיבי, לברר את העובדות החיוניות לתביעה, לגלותן ולהגיש תביעה בגינן, ואם ראוי לדרוש ממנו, כעניין נורמטיבי, לעשות כן (חבקין, בעמ' 160).
בענייננו, המשיבים לא טענו כי המבקשים הסתירו מהם מידע כלשהו עובר לשנת 2013, כך שהיה באפשרותם בכל עת לפנות למבקשים ולקבל מהם את המסמכים המתעדים את הפעולות שנעשו בחשבונותיהם. דומה כי על אדם סביר לבדוק מעת לעת את המתרחש בחשבון הבנק שברשותו, בפרט כאשר, כפי שנטען בענייננו, מופקדים בו מיליוני שקלים. בענייננו, כאמור, מדובר בחשבונות שהתנהלו אצל המבקשים החל מסוף שנות ה-70, אשר המבקשים על פי הנטען לא ביקשו פירוט של המתרחש בהם עד לשנת 2008, קרי למעלה מ-30 שנה, על אף שהיה באפשרותם לעשות כן [השוו לע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים (פורסם בנבו, 18.3.2009)].
בנסיבות אלה, איני סבורה כי המשיבים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי העובדות המקימות את עילת התביעה לא היו בידיעתם מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא היו יכולים למנוע אותן.
כמפורט לעיל, לעניין זה המבקשים טוענים, כי לאורך השנים הומצאו למי מהמשיבים או לבני משפחתם מסמכים שהיה בהם כדי ללמד על העובדות המקימות את עילת התביעה, כך שיש לקבוע כי עילת התביעה התיישנה. אף אם אין בידי לקבוע באופן קטגורי כי המסמכים שאליהם מפנים המבקשים מצביעים בהכרח על ידיעתם של המשיבים אודות מצב חשבונותיהם, ברי כי בהינתן המפורט במסמכים אלו היה באפשרותם לברר את מצב החשבונות לאורך השנים. זאת לא עשו.
כך למשל, המבקשים מפנים לטענות המשיבים בכתב התביעה אשר לתביעה שהגיש המבקש 1 כנגד המשיבה 2 בשנת 2001.
הגם שהחשבון שבגינו הוגשה התביעה בשנת 2001 אינו חלק מהחשבונות מושא התובענה, ועל כן אין בתביעה שהוגשה כדי ללמד על מצבם של החשבונות מושא התובענה, הרי שבמסגרת כתב ההגנה שהגישה המשיבה 2 ביום 12.3.2003 (אשר צורף כנספח ג' לכתב ההגנה של המבקש 1 במסגרת התובענה דנן) נטען על ידה כי המבקש 1 פעל בחוסר תום לב וחילט את יתרת הזכות שבחשבונה לצורך פירעון חובותיה של המנוחה גלזר למרות שלא היה רשאי לעשות כן. מכאן שכבר בשנת 2003 העלתה המשיבה 2 טענות דומות לאלה הנטענות במסגרת התובענה דנן. משהעלתה טענות לפעולות ללא הרשאה שבוצעו בחשבון הבנק שלה, דומה כי כבר בשלב זה היה באפשרותה לבדוק אם פעולות דומות בוצעו אף ביתר החשבונות מושא התביעה, כולם בבעלותה ובבעלות בני משפחתה.
בנוסף, מפנים המבקשים לחוות דעתו של רו"ח פנחס ישראלי מיום 19.2.2020, אשר צורפה כנספח ת/13 לכתב התביעה, ממנה ניתן ללמוד, לטענתם, כי עוד בשנת 2000 פרופ' גלזר, שהוא כאמור בעלה של המשיבה 1, קיבל מהמבקש 1 את כל דפי החשבון הנוגעים לחשבונותיו. משכך, טוענים הם, אף המשיבה 1 ידעה אודות מצב החשבונות שלה אצל המבקש 1. מהמסמכים המצורפים לחוות הדעת ניתן ללמוד, כי המבקש 1 ציין במכתבו מיום 9.7.200 לפרופ' גלזר, כי הזמין דפי חשבון משנת 1989 ועד שנת 1993; כי ביום 17.7.2000 נשלחו לפרופ' גלזר דפי חשבון לחשבון מס' 980013-577901, וכי נשלחו אליו מסמכים בקשר להעברה בסך 200,000$.
הגם שלחוות הדעת לא צורפו המסמכים שנשלחו אל פרופ' גלזר ביום 17.7.2000, הרי שהחשבון שבגינו נשלחו המסמכים הוא אחד מהחשבונות מושא התובענה ולא יכול להיות חולק כי בעניינו פנה פרופ' גלזר, בעלה של המשיבה 1, אל המבקש 1, לשם קבלת מסמכים כבר בשנת 2000. ככל שבמועד זה התקבלו מסמכים אודות החשבון בידי פרופ' גלזר, כפי שעולה מחוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבים עצמם, דומה כי היה אף באפשרותה של המשיבה 1 לדעת אודות מצב החשבון.
כמו כן, הסיבה שבגינה פנה פרופ' גלזר לקבלת מסמכים אודות חשבונו אינה ידועה, אך דומה כי באותה מידה שפנה הוא לבקש מסמכים, כבר בשלב זה, היו יכולים אף המשיבים לפנות למבקשים לשם בירור המצב בחשבונותיהם. משלא עשו כן, אין בידי לקבוע כי העובדות המקימות את עילת התביעה לא היו בידיעתם בשל נסיבות שאינן תלויות בהם או שלא היה בידיהם למנוע בזהירות סבירה.
לעניין זה מקובלת עלי טענת המבקשים שלפיה נוכח הליכי פשיטת הרגל שנפתחו בעניינה של המנוחה גלזר ושעה שכבר בשנת 2001 העלתה המשיבה 2 טענות שלפיהן בכספים שהופקדו באחד מחשבונותיה נעשה שימוש כדי לכסות את חובותיה של המנוחה גלזר, היה בידי המשיבים, אשר כולם בני משפחתה של המנוחה גלזר, חשד כלשהו או "קצה חוט" אשר למתרחש בחשבונותיהם, ודי בכך כדי לקבוע כי העובדות הנטענות במסגרת התביעה היו בידיעתם או היו צריכות להיות בידיעתם [ראו לעניין זה עניין גיא-ליפל, בפס' 47-48; וכן ע"א 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (פורסם בנבו, 12.7.2010)].
לכך יש להוסיף את הטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית שהם: טעם ראייתי הקשור בקושי של הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן; אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו "רזרבה כספית" שמא ייתבע בגין שנים עברו; ההנחה כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה זנח או ויתר על תביעתו שבגינה עם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע; האינטרס הציבורי שלפיו על מערכת המשפט להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לעניינים שאבד עליהם הכלח (ראו עניין גיא-ליפל בפסקה 30 וההפניות שם).
מטעמים אלו אין בידי לקבל את טענת המשיבים, שלפיה לא היה ביכולתם ואף לא היה עליהם לדעת אודות העובדות המקימות את עילת התביעה הנטענת, משך שנים רבות, ועד לשנת 2008.
מכל מקום, כמפורט לעיל, אף אם היה בידי לקבל את טענת המשיבים בדבר המועד בו נודע להם לראשונה על מצב חשבונותיהם ולקבוע כי לא היה באפשרותם לדעת זאת במועד מוקדם יותר, הרי שתביעתם התיישנה.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.
תביעת המשיבים נדחית על הסף מחמת התיישנות.
המשיבים יישאו בהוצאות המבקשים בסך 7,500 ₪.
המזכירות תדוור פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ג' תשרי תשפ"ב, 09 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בנק דיסקונט לישראל בע"מ
נתבע: מגי גלזר
שופט :
עורכי דין: