ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עו"ד ורד רוזנבליט נגד בית העמק קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ :

בפני כבוד הרשמת הבכירה יונת הברפלד-אברהם

התובעת
עו"ד ורד רוזנבליט - ת"ז XXXXXX966

נגד

הנתבע
בית העמק קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ - ח.פ. 570007609

פסק דין

התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבע, ע"ס של 15,000 ₪ ,עבור החזר שכ"ט בגין ייצוג משפטי.

כעולה מכתב התביעה, התובעת סומכת את תביעתה על תקנות האגודות השיתופיות (יישוב סכסוכים בקיבוץ) תשס"ו 2005 (להלן "התקנות") , שלטענתה הינו חוזה מחייב בין הקיבוץ לחבריו. לאורך כל כתב התביעה, התובעת מפנה לתקנות, למשל לסעיפים 3-5 וכן לתקנון הקיבוץ (למשל סעיף 79 לתקנון).

לטענת התובעת, בין התובעת לחברי קיבוץ אחרים, התקיים הליך משפטי במסגרתו עתרה התובעת למתן צו הטרדה מאיימת , עקב מעשיהם, כך לטענתה. באותו הליך היו מיוצגים חברי הקיבוץ הנתבעים על ידי מנהל הקהילה, מר עידן לפיד, ועל ידי עורך דין שייצגם בהליך. לטענת התובעת, אותם חברי קיבוץ קיבלו ייצוג וייעוץ משפטי מלא מהנהלת הקיבוץ מכח היותם חברים , כך שהתקנון חל עליהם . לכן העמיד הנתבע לאותם חברי קיבוץ עורך דין ונשא בשכר טרחתו.

התובעת המשיכה וטענה כי פנתה גם היא להנהלת הנתבע, על מנת שימלא את התחייבותו כלפיה באופן שוויוני , על פי התקנות , היות וחלה על הנתבע חובה למלא אחר התקנות ולהעניק לתובעת ייצוג זהה שקיבלו אותם חברי קיבוץ.

עוד טענה התובעת כי משזו זכתה בתביעתה והוצא צו הטרדה כנגד חברי הקיבוץ, הינה זכאית לקבלת מלוא זכויותיה, בסך השווה להוצאות הייצוג.

כמו כן טענה התובעת כי הינה זכאית גם לפיצוי מכח חוק החוזים (תרופות) , וכן הינה זכאית לפיצוי עבור עוגמת נפש.

הנתבע הגיש כתב הגנה ובו טען כי אין לקיבוץ כל חובה לממן לחבר קיבוץ הליכים משפטיים , מה עוד כי התובעת כלל לא הוכיחה כי הוציאה הוצאה כלשהי עבור ייצוג משפטי , ובעיקר כי מדובר בהוצאות מופרזת בעוד שבמכתב ההתראה שכתבה, עמדה דרישתה ע"ס של 6,500 ₪.

לטענת הנתבע, התקנות אינן מחייבות אותו לשלם לתובעת את הוצאותיה המשפטיות , התובעת כלל לא נזקקה לשירותי עו"ד, וכי בית המשפט בכלל קבע כי לא היתה הטרדה מאיימת. בנוסף נטען כי התובעת פנתה לנתבע רק כשנה וחצי לאחר שההליך הסתיים.

הנתבע גם ציין כי תביעתה של התובעת בהליך ההטרדה המאיימת הוגשה נגד 3 נתבעים- האחד, בעלה לשעבר של התובעת, שהינו מנהל ענף הבינוי בקיבוץ, השני אינו חבר קיבוץ אלא מועסק על ידי הקיבוץ בענף התחזוקה, והשלישי הינו שכנה את התובעת , טימו וולף, חבר קיבוץ, עימו מצויה התובעת בהליכים משפטיים שנים ארוכות.
הנתבע לא היה צד להליך המדובר.

הנתבע פרט את הנסיבות במסגרתן הוגשה הבקשה לצו הטרדה מאיימת, נסיבות הנוגעות לעבודות שביצעו עובדי הקיבוץ בסמוך לביתה של התובעת, על גג ביתו של טימו וולף. הנתבע ציין כי שני הנתבעים הראשוני ם קיבלו ייצוג מכח היותם עובדי הקיבוץ והאירוע קרה במסגרת עבודתם בקיבוץ , ולא מדובר במחלוקת אישית. הצו שניתן בהליך היה צו הדדי ותביעתה של התובעת שם, לא התקבלה.

ביום 4/8/21 התקיים דיון בנוכחות בעלי הדין. מטעמה של התובעת התייצב גם אחיה. מטעמו של הנתבע התייצבו עידן לפיד ועו"ד רועי כנפו, שייצוגו אושר בהחלטה שניתנה ביום 5/7/21.

בדיון התאפשר לתובעת להתייחס לטענות הנתבע בדבר העדר רלוונטיות של התקנות להליך הנוכחי וכן לטענותיה בדבר עוגמת הנפש. לנציגו של הנתבע התאפשר להשיב לטענות הת ובעת ובעיקר להתייחס לטענה כי הנתבע נשא בשכר טרחת ב"כ של טימו וולף.

לאחר ששמעתי את הצדדים בדיון, סברתי כי יש מקום כי הצדדים ישלימו את טענותיהם ביחס לשאלה, האם היה מקום כי הנתבע יישא רק בהוצאות המשפטיות טימו וולף ולא של התובעת , ומכח איזו סמכות נתונה האפשרות לקיבוץ לקבוע , מי מבין חבריו יקבל ייצוג משפטי ומי לא. הצדדים השלימו את טיעוניהם, כפי שנקבע.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, לרבות בהשלמת טיעוני הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

כפי שנרשם בפתח הדברים, התובעת מסתמכת על תקנות האגודות השיתופיות (יישוב סכסוכים בקיבוץ) תשס"ו 2005 וטוענת כי התקנון שנחתם בין חברי הקיבוץ לקיבוץ, הינו הסכם מחייב. מעיון בלשון התקנות עולה כי התקנות מתייחסות למחלוקת שבין הקיבוץ עצמו לחבר הקיבוץ ולא בין חברי הקיבוץ לעצמם.

כבר בסעיף 1 לתקנות נרשם כי הגדרת "סכסוך" נשוא התקנות פירושו " סכסוך בין חבר לקיבוץ, בדבר יישום החלטת האסיפה הכללית לגביו ובכלל זה באחד מאלה". בסעיף 3 לתקנות נקבע כי אם "נתגלע סכסוך בין חבר לבין הקיבוץ" אז יישא הקיבוץ בהוצאות המשפטיות של חבר הקיבוץ, בשים לב למקורותיו הכספיים. בהמשך, בסעיף 5 , נקבע כי "נקבע בהליך ליישוב סכסוכים כי הקיבוץ הפר את תקנונו, והקיבוץ לא תיקן את ההפרה, יהיה הקיבוץ חייב לשאת בהוצאות הייצוג המשפטי של החבר, המבקש לאכוף את הוראות התקנון בענינו, בסכום סביר, בהתאם לנסיבות".

התובעת אינה עומדת באף אחד מהקריטריונים שנקבעו בתקנות, והיות ותביעתה מתבססת על התקנות, דינה להידחות. הסכסוך המתואר בכתב התביעה הינו בין התובעת לבין אנשים פרטיים ולא בין הקיבוץ לבינה. אם בחר הקיבוץ לנקוט עמדה , אין בכך כדי ליצור יריבות ישירה בגין הקיבוץ לתובעת בהליך במסגרתו הוגש צו הטרדה מאיימת. לשון התקנות ברורה, על מנת שהקיבוץ יישא בהוצאות המשפטיות של חבר הקיבוץ, על הסכסוך להיות בין חבר הקיבוץ לקיבוץ , בדבר יישום החלטה של האסיפה הכללית ולא כך הוא הדבר במקרה שלפני. התובעת אף לא עומדת בקביעה, על פי התקנות, כי נשיאה בהוצאות המשפטיות תלויה גם במקורות הכספיים של אותו חבר קיבוץ והיא אינה מפרטת מדוע מצבה הכלכלי מצריך כי הקיבוץ יישא בהוצאותיה המשפטיות .

התובעת גם הפנתה לתקנון הקיבוץ, וצרפה דף אחד ממנו לכתב התביעה. אין במצורף כדי לסייע לתובעת במסגרת תביעתה זו. בקטע שצורף על ידי התובעת קיימת התייחסות ליישוב סכסוכים והיכן אלו יתבררו, אולם אין כל התייחסות לשאלת הוצאות משפטיות וכי על הקיבוץ לשאת בהם. לא ברור גם אם התובעת בכלל הפעילה את המנגנון שנקבע באותן תקנות, לצורך פתרון הסכסוך בגינו הוגשה הבקשה להטרדה מאיימת.
מעבר לכל האמור לעיל, התובעת גם דייקה בעובדות נשוא כתב התביעה, כפי שהתברר בהמשך, מה שיש גם בו כדי להביא לדחיית תביעתה.

בכתב התביעה ציירה התובעת תמונה על פיה הנתבע נשא בהוצאות המשפטיות של 3 מחבריו. לאחר הגשת כתב ההגנה התברר כי מתוך השלושה, צד אחד למי שהוגשה כנגדו הבקשה להטרדה מאיימת, כלל אינו חבר קיבוץ, אלא עובד של הקיבוץ. השני, אכן חבר קיבוץ, אולם כעולה מכתב ההגנה וכן מפרוטוקול הדיון במסגרת צו ההטרדה המאיימת, גם הוא עובד בקיבוץ וכי לתפקידו קשר ישיר לטענות התובעת במסגרת צו ההטרדה. בשל כך, נשיאת הנתבע בהוצאות המשפטיים של שני אלו, הינה סבירה . מדובר בעובדים שביצעו עבודה עבור הקיבוץ ומכח עבודה זו הוגש כנגדם הצו. הקיבוץ, כמעביד סביר, נשא לפיכך בהוצאות הייצוג המשפטי.

עוד עלה, לאחר הגשת כתב ההגנה, כי התובעת בכלל לא פנתה לנתבע לצורך נשיאה בהוצאותיה המשפטיות , אלא שנה וחצי לאחר מכן ובטח לא עמדה היא בקריטריונים שהיא סבורה שרלוונטיים לעניינה ולא פרטה את מקורותיה הכספיים , כך שניתן יהיה ללמוד מדוע הינה זכאית לסיוע של הקיבוץ. בנוסף לכך, התובעת, שהינה עורכת דין במקצועה, ייצגה את עצמה בהליך, כאשר כעולה מהנספחים שצורפו, היה מדובר בישיבה אחת, כך שסכום התביעה הגבוה מאד, אינו סביר. בפועל, התובעת לא הוציאה דבר לשם ייצוגה המשפטי, או לפחות לא צרפה כל ראיה כי עשתה כן, וגם מסיבה זו אינה זכאית להחזר מטעם הנתבע.

התובעת גם לא דייקה בטענתה כי צו ההטרדה שהגישה התקבל. למרות שאין לכך חשיבות לתביעה זו, יש לכך חשיבות לעניין תום לבה של התובעת, כאשר לא דייקה בחלק מהעובדות נשוא כתב התביעה, כפי שפורט לעיל, לרבות בתוצאות פנייתה במסגרת הצו. בפרוטוקול הדיון בבית המשפט במסגרת צו ההטרדה המאיימת (ה"ט 29133-11-18) קבע בית המשפט כי ניתן להתרשם כי לא היתה הטרדה מאיימת , אולם עקב אינטרס הצדדים, יינתן צו הטרדה הדדי (עמוד 4 שורות 22-23 להחלטה מיום 19/11/18).

במעמד הדיון שנשמע לפני, סברתי כי יש מקום כי הנתבע יסביר האם אין בכך שנשא בהוצאות של חבר קיבוץ אחד על פני משנהו משום אי שוויון או האם ת קנות הקיבוץ, או כל מקור משפטי אחר, בכלל מקנה לנציגו של הקיבוץ את הסמכות לקבוע, בעצמו, כי יקבל סיוע מהקיבוץ ומי לא.

הנתבע הגיש את הסבריו , אולם החלק החשוב, לטעמי, בהודעתו נעוץ בכך שהודיע כי מתוך שכר הטרחה ששולם על ידו לעורך דין עבור ההליך, בסך של 4,532 ₪, נדרש טימו וולף להשיב את חלקו לקיבוץ.

הנתבע השכיל לפתור את הסוגיה , אותה העלה בית המשפט בדיון בעצמו, מבלי להידרש לקביעת בית המשפט בעניין, ובכך למעשה ייתר גם את השאלה שהועלתה בדיון. הנתבע החליט שלא לשאת בהוצאות המשפטיות של טימו וולף בהליך שנוהל בין התובעת לבינו במסגרת צו ההטרדה המאיימת , כך שדיון בסוגיית השוויון בין חברי הקיבוץ וסמכותו של הנתבע בעניין, מתייתרת.

לאור טענות התובעת גם בדיון וגם בהשלמת טיעוניה, חשוב לחזור ולהזכיר מהי המחלוקת על פי כתב התביעה- האם על הנתבע להשיב לתובעת את הוצאותיה המשפטיות על פי התקנות. התשובה לכך שלילית, על פי לשון התקנות . כל שאר הטענות בדבר התנהלות הקיבוץ , גם ביחס למחלוקת בין התובעת לבין השכן טימו וולף, ייתכן ויש בהם ממש וייתכן גם שלא, אולם לא בגינן הוגשה התביעה, על פי לשונה. התביעה הוגשה לקבלת החזר הוצאות משפטיות, שבכלל לא הוצאו על ידי התובעת, תוך הסתמכות על תקנות שאינן מתייחסות למקרה שלפני . אם ניתן היה להבין, בין השורות, כי התובעת טוענת גם להעדר שוויון בהחלטת הקיבוץ לשאת בהוצאותיו של טימו ולא שלה , הרי שהנתבע פתר זאת, בהיגיון רב, בכך שהודיע כי החליט שלא לשאת בהוצאותיו המשפטיות של טימו, עבור ההליך שהתנהל בין הצדדים .

למען הסר ספק יצויין כי דין טענותיה של התובעת לעניין הפרת הסכם להידחות גם כן לרבות דרישתה לפיצוי בגין עוגמת נפש. אם ההסכ ם אליו מתייחסת התובעת הוא התקנון בין חברי הקיבוץ לבין הקיבוץ, לא ברור איזה סעיף הופר וכיצד נמדד סכום הפיצוי המבוקש. לעניין עוגמת הנפש, התובעת אינה זכאית לפיצוי כזה, בעיקר בגלל שלא פנתה לנתבע עם הגשת ההליך אלא תקופה ארוכה לאחר סיומו של ההליך, כך שלא ברור איזו עוגמת נפש נגרמה לה.

לאור האמור לעיל, דין התביעה כאמור להידחות.

בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים.

רשות ערעור תוך 15 יום.

ניתן היום, ג' תשרי תשפ"ב, 09 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עו"ד ורד רוזנבליט
נתבע: בית העמק קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ
שופט :
עורכי דין: