ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קלאסיק הוטל מנג'מנט בע"מ נגד נטלי ניקיטינה :

08 ספטמבר 2021
לפני: כבוד השופטת שרון שביט כפתורי

התובע:
קלאסיק הוטל מנג'מנט בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד צבי דלמו, שלומי אלעד

-
הנתבע:
נטלי ניקיטינה
ע"י ב"כ: עו"ד נטלי ניקיטינה, יפעת בן דוד עמית

החלטה

בפניי בקשה להגשת ראיות הזמה.
הרקע לבקשה
ביום 14.2.18 הגישה המבקשת את התביעה בתיק דנן, במסגרתה טענה כי בסמוך לאחר פיטוריה של המשיבה, שלחה האחרונה, למנהלי המבקשת כמו גם למנהלי רשת IHG, רשת בתי המלון במסגרתה פועלת המבקשת, הודעת דוא"ל מכפישה, הפוגעת בשמם הטוב של המבקשת ושל מנהליה. לטענת המבקשת, ההודעה נשלחה על ידי המשיבה, בידיעה כי הדברים אינם נכונים ובמטרה לגרום נזק רב ככל שניתן למבקשת (להלן: "הודעת הדוא"ל"). לעמדת המבקשת, הודעת הדוא"ל נשלחה מכתובת דוא"ל שאינה הכתובת הרגילה של המשיבה, במטרה להסתיר את העובדה כי היא זו שכתבה אותה. בנסיבות אלו הגישה המבקשת את התביעה דנן, בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").
בכתב ההגנה מיום 2.5.18, הכחישה המשיבה את הטענה כי היא זו ששלחה את הודעת הדוא"ל, מכל וכל. עיקר המחלוקת בין הצדדים, בתביעה זו, אם כן, היא האם המשיבה היא זו שאכן שלחה את הודעת הדוא"ל. להשלמת התמונה, אציין כי המשיבה הגישה כתב תביעה שכנגד, במסגרתו טענה כי המבקשת נותרה חייבת לה כספים וזכויות במסגרת הליך הפיטורים.
ביום 9.6.21 התקיים דיון הוכחות. בסיומו, ביקשה המבקשת לצרף ראיית הזמה מכח סעיף 18 לחוק, זאת בעקבות תשובתה של המשיבה בחקירתה, כפי טענת המבקשת, מהם עולה כי אינה מכירה את הטענות כנגד מר הנדלר, כפי שאלו פורטו במסגרת הודעת הדוא"ל. לדברי המבקשת, במעמד זה, נזכרה נציגתה, גב' אדרי, כי המשיבה פנתה אליה בעניינו של מר הנדלר, בשונה מדבריה במהלך חקירתה.
למען הנוחות, להלן דברי התובעת בחקירתה מיום 9.6.21, כפי שאלו עולים מפרוטוקול הדיון שהוקלט, ופורסם ביום 29.8.21., כדלהלן:
"ש: את מכירה את מה שכתוב פה לגבי מה שהוא עשה ערן הנדלר?
ת: לא. לא ידוע לי.
ש: את לא מכירה, את לא יודעת על כזה דבר?
ת: לא ידוע לי. לא.
ש: לא. את מסכימה עם מה שכתוב פה? עם מה שכותב, מה שכתוב פה במכתב.
ת: אני לא יכולה להסכים עם משהו שאני לא יודעת. אתה מסכים שאכלתי קורנפלקס בבוקר? אתה לא מסכים כי אתה לא יודע מה אכלתי.
ש: אני אבל שואל, כמי שהיה מנהל שלך, כתוב עליו פה דברים, ואני שואל אותך כעובדת לשעבר של אותו המנהל. אם את מסכימה עם מה שכתוב? מה מסובך?
ת: אני לא מסכימה כי אני לא יודעת עובדות.
ש: תראי, כתוב פה שערן הנדלר, the resident manager is humiliating all the female part of the hotel , את היית חלק מה-female part of the hotel ?
ת: אף פעם לא קרה לי משהו כזה עם ערן הנדלר.
ש: אז את לא מסכימה למה שכתוב פה או כן מסכימה?
עו"ד בן דוד עמית: אני מתנגדת חכי נטליה, חכי...".

בבקשה שהגישה ביום 16.6.21 כמו גם בתגובה לתשובת המשיבה לה מיום 11.7.21, הבהירה המבקשת כי דברי המשיבה במהלך חקירתה, לפיהם היא אינה מכירה את הדברים שנכתבו בהודעת הדוא"ל בעניינו של מר הנדלר, עוררו את זיכרונה של נציגת המלון, גב' אדרי, באשר לשיחה שקיימה עמה המשיבה לפני מספר שנים, לגבי אחת מעובדות המלון שבכתה עקב מעשיו של מר הנדלר. לטענת נציגת המלון, היא סיפרה על האירוע רק למנכ"ל המלון, כך שרק היא, מנכ"ל המלון והמשיבה יכלו לדעת אודות המקרה. תצהירה של גב' אדרי, אשר צורף לבקשה, הוא ראיית ההזמנה אותה ביקשה המבקשת להגיש.
המבקשת טענה כי על פי ההלכה הפסוקה, סעיף 18 לחוק מעניק לה זכות בלתי מותנית להביא ראיות הזמה להפרכתן של ראיות הנתבעת, וכי זכות זו אינה תלויה בהסכמת ו/או שיקול דעתו של בית הדין הנכבד. לטענתה, בשונה מטענות המשיבה, הוראות סעיף 18 לחוק, אינן מתייחסות רק להגנות המנויות בחוק, אלא לכל מסכת ההגנה של הנתבע בתביעת לשון הרע על פי החוק. בעניין זה הפנתה המבקשת לבג"צ 3054/19 ד"ר שוורץ סיגל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (ניתן ביום 4.3.21 – להלן "בג"צ שוורץ"), רע"א 1379/14 עו"ד אריה רוטר נ' מקור ראשון המאוחד ואח' (ניתן ביום 25.8.2014 – להלן: "הלכת רוטר"), אורי שנהר דיני לשון הרע , 468 (1997).
בתגובתה מיום 21.6.21, טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה מאחר שמדובר בפעולה של שימוש לרעה בהליכי בית הדין במטרה להטעות את בית הדין. לעמדתה, הוראות סעיף 18 לחוק מתקיימות רק מקום בו הנאשם / הנתבע הביא ראיות ו/או העיד כדי להוכיח את אחת הגנות מכוח החוק, כפי שעולה מלשון הסעיף. מאחר שהמשיבה הכחישה כל קשר להודעת הדוא"ל, הרי שהמבקשת לא עברה את המשוכה הראשונה בהוכחת הפרסום על ידי המשיבה. בעניין זה הפנתה המשיבה לת"א 1798-03 (שלום חיפה) אביעד ויסולי נ' עמרם מצנע ואח' ( ניתן ביום 17.12.08), במסגרתו נקבע כי: "... זכותו של תובע להביא ראיות לסתור על פי סעיף 18, איננה קיימת כאשר, למשל, הנתבע אינו טוען כל טענת הגנה...". שם, סעיף 8 (להלן: "פרשת ויסולי").
7. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, להלן החלטתי.

דיון והכרעה
סעיף 18 לחוק קובע כך:
"הביא הנאשם או הנתבע ראיה או העיד בעצמו כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה, רשאי התובע להביא ראיות סותרות; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין."
על פי ההלכה הפסוקה, יש לפרש את הוראות סעיף 18 לחוק באופן מרחיב, שכן על פי הפסיקה, בשל אופייה המיוחד של תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, לתובע בעילת לשון הרע יש זכות רחבה להביא ראיות סותרות –
"מלכתחילה אין דורשים מהתובע להציג את כל ראיותיו בענין החבות כמקשה אחת, כולל הראיות שנועדו להשיב לטענות ההגנה של הנתבע, ומאפשרים לו, כעניין שבזכות ולא בשיקול דעת בית המשפט, להביא ראיות מפריכות." ראה: בר"ע 228/75 ברקן נ' תמרי, פ"ד לו (1) 470. אמנם שיקול דעתו של בית המשפט בהקשר של סעיף 18 לא נשלל כליל, אך הוא צומצם והוגבל במידה ניכרת.
על הלכות אלו חזר בית המשפט העליון בבג"צ שוורץ, במסגרתו שב וחידד את ההלכה הפסוקה ולפיה, בשונה מסדרי דין הנהוגים, בתובענות לשון הרע רשאי התובע להביא ראיות סותרות לטענות ההגנה במסגרת ההליך, וזאת "כעניין שבזכות ולא בשיקול דעת בית המשפט". ראה גם, רע"א 1813/12‏ חזה נ' אלוני, (פורסם ביום 6.5.2012 - להלן: "עניין חזה").
יחד עם זאת, הוסיף בית המשפט בבג"צ שוורץ כי "...גם זכות רחבה זו, העומדת לתובע מכוח סעיף 18, איננה מוחלטת. אף שנקבע כי אין ביכולתו של בית המשפט לשלול מתובע את הזכות המעוגנת בסעיף הנזכר, גם כאשר, למשל, לא נחה דעתו כי בראיות שתובע מתעתד להביא יש כדי לסתור את ראיות ההגנה (בר"ע 228/75‏ ‏ברקן נ' תמרי, פ''ד ל(1) 470 (1975)), ברי כי יש לפרש את הזכות כך שהיא לא תעמוד בסתירה לעקרונות יסוד אחרים עליהם מתבססת שיטת משפטנו, ובראשם: סופיות הדיון, הגינות ההליך ומניעת עינוי דין...".
בעניינו, אין מחלוקת כי המבקשת העלתה את טענתה מיד בסיומו של דיון ההוכחות, כאשר, לטענתה, נציגת המבקשת, גב' אדרי, נזכרה בשיחתה עם המשיבה, בעניין מר הנדלר, רק בעקבות דבריה של המשיבה על דוכן העדים בעניין זה. לפיכך, אין מחלוקת כי הבקשה להגשת ראיות הזמה, הוגשה במועד המוקדם ביותר האפשרי, וכי הבקשה הוגשה באופן מנומק ומפורט.
המחלוקת העיקרית בעניינינו אם כן, היא האם הזכות מכוח סעיף 18 לחוק, מתקיימת שעה שהמשיבה אינה טוענת כל טענת הגנה בהתאם להוראות החוק. טענתה של המשיבה בעניין זה, היא כי היא כלל לא שלחה את הודעת הדוא"ל.
השאלה הנשאלת, היא מה הפרשנות שיש ליתן לביטוי " ההגנות הניתנות בחוק זה"? האם, כוונת המחוקק הינה רק לאותן הגנות המפורטות בחוק או שמא, בכל מקרה בו נתבע מתגונן בפני תביעה מכוח החוק, לרבות במקרה בו טוען הנתבע כי הוא האדם שעומד מאחורי הפרסום, כפי הנטען בעניינינו?
בפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, במסגרת פרשת ויסולי, א נקבע בענין זה כך: "אם נאמר, על פי הרישא של סעיף 18, שהתובע רשאי להביא ראיות סותרות, ללא כל הגבלה וללא קשר לטענות ההגנה שהועלו ע"י הנתבע ואם לא ניתן משמעות למילים "כדי להוכיח אחת ההגנות הניתנות בחוק זה", מה צורך לנו בסיפא של סעיף 18, הקובעת: "אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לפי כל דין להתיר הבאת ראיות על-ידי בעלי הדין." (ודוק: ע"י בעלי הדין, נאמר ולא ע"י הנתבע). מתי יהיה לו לתובע, על פי פרשנות זו, צורך לעשות שימוש בכל דין אחר ?
מכאן, שזכותו של תובע להביא ראיות לסתור על פי סעיף 18 איננה קיימת כאשר, למשל, הנתבע אינו טוען כל טענת הגנה וכאשר כל ראיותיו וטענותיו של הנתבע מוגבלות לטענה לפיה אין בפרסום שנעשה משום לשון הרע...".
בבג"צ שווץ, נאמר בעניין זה, בין היתר, כך: "...סעיף 18 לחוק קובע לאמור כדלהלן ... כלומר, הראיות שמטרתן לסתור את הראיות שהובאו על ידי הנתבע לצורך הוכחת קיומה של הגנה, תובאנה על ידי התובע רק לאחר הצגת הראיות על ידי הנתבע. המחוקק לא הסתפק בענין זה בהוראה הכללית שבתקנה 158(א)(1) לתקנות, הקובעת שלבית משפט שיקול דעת האם להרשות לתובע להביא ראיות מפריכות (בחוק הן מכונות "ראיות סותרות"). בשל אופייה המיוחד של תביעה לפי החוק, מלכתחילה אין דורשים מהתובע להציג את כל ראיותיו בענין החבות כמקשה אחת, כולל הראיות שנועדו להשיב לטענות ההגנה של הנתבע, ומאפשרים לו, כעניין שבזכות ולא בשיקול דעת בית המשפט, להביא ראיות מפריכות ( בר"ע 228/75 ברקן נ' תמרי פ"ד ל(1) 470 (1976)). נוכח הוראת סעיף 18 לחוק, המתירה לתובע, בכל מקרה וללא קשר לשאלה מי פתח בהבאת הראיות, להביא ראיותיו לשם הדיפת הראיות שהנתבע הציג לביסוס ההגנות שהחוק מעמיד לרשותו רק לאחר שהנתבע סיים בהבאת הראיות...". (ההדגשות לא במקור).
לסיכום דברים אלו, הן מלשונו של סעיף 18 כמו מההלכה הפסוקה, עולה כי זכותו של תובע להצגת ראיות מכוח הוראות סעיף 18 לחוק, קמה, לכאורה, מקום בו הנתבע הציג ראיה ו/או העיד במטרה להוכיח אחת מההגנות הקבועות בחוק.
אין זה המקרה בעיניינו – משהתובעת טענה כי היא לא שלחה את הודעת הדוא"ל, הרי שמבחינה עובדתית, הנתבעת לא הציגה כל ראיה ו/או העידה דבר במטרה להוכיח אחת מההגנות הקבועות בחוק. לפיכך, בנסיבות אלו, לכאורה, לא קמה לנתבעת הזכות להציג ראיות הזמה, מכוח הוראות סעיף 18 לחוק.
עוד ראוי לציין בעניין זה, כי גב' אדרי הגישה תצהיר מפורט לצורך תמיכה בטענות המבקשת לפיהן המשיבה היא זו שפרסמה את המכתב, כאשר במסגרת סעיף 24 לתצהירה היא פירטה עובדות שונות, לגבי סעיפי הודעת הדוא"ל השונים , מהן עולה, לעמדתה, כי רק המשיבה יכולה היתה לפרסם את הודעת הדוא"ל. כך, גם לשיטתה, היא נזכרה בפנייתה של המשיבה בעניינו של מר הנדלר רק במהלך דיון ההוכחות. דהי ינו, אילו היתה נזכרת בעובדה זו בטרם נחקרה המשיבה בעניין ו/או במועד הגשת כתב התביעה, האי שעובדה זו היתה מפורטת במסגרת כתב התביעה ותצהירה גב' אדרי. מעובדות אלו אלו, כי אין מדובר בראיית הזמה בהתאם לסעיף 18 לחוק, אלא בטענה שהיתה עולה, גם לשיטתה של גב' אדרי, אילו היתה זוכרת טענה זו קודם לכן. משגב' אדרי נזכרה בדברים אלו, רק בעקבות חקירתה של המשיבה בעניין זה, מדובר למעשה בבקשה להגשת תצהיר משלים ולא בבקשה להגשת ראיות הזמנה מכוח סעיף 18 לחוק. משהבקשה הוגשה, בסיום חקירות הצדדים, ומאחר שממילא, גם לשיטת המבקשת, היא אינה מחזיקה בכל מסמך התומך בטענתה זו, ומדובר בזכרונה של גב' אדרי בלבד, איני סבורה כי יש מקום לקבל את הבקשה.
לסיכום הדברים – הבקשה להגשת ראיות הזמה נדחית מכל הנימוקים המפורטים לעיל.
התובעת תגיש את סיכומיה בתוך 45 ימים ממועד פרסום החלטה זו. הנתבעת 45 ימים ממועד קבלת סיכומי הנתבעת.
הוצאות הבקשה ישקלו במסגרת פסק הדין.


מעורבים
תובע: קלאסיק הוטל מנג'מנט בע"מ
נתבע: נטלי ניקיטינה
שופט :
עורכי דין: