ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אילן דדון נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופט נוהאד חסן

המערער
אילן דדון
ע"י ב"כ: עו"ד תומר איסק
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד ארז בן דוד

פסק דין

זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 13.05.21 (להלן: "הוועדה"), אשר דנה בעניינו של המערער לפי תקנה 36 ל תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, וקבעה כי לא חל שינוי במצבו הרפואי של המערער. הוועדה שללה קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין התאונה המוכרת משנת 2011 (להלן: "ההחלטה").

רקע
המערער יליד 1970, במועד התאונה עבד בתפקיד מנהל אולם אירועים. ביום 09.10.11 נפגע המערער בתאונה שהוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. הפגימה שהוכרה "כאב גב".

למערער נקבעה נכות יציבה בשיעור 20% בגין פגיעה בגב.

בחודש פברואר 2020 הגיש המערער בקשה להחמרת מצב. ועדה רפואית מדרג ראשון שהתכנסה ביום 10.09.20 קבעה כי לא חל שינוי/החמרה במצבו של המערער.

על החלטה זו השיג המערער.

ביום 13.05.21 התכנסה הוועדה לעררים על מנת לדון בערר המערער. הוועדה שמעה תלונות המערער וטענות בא כוחו כדלקמן:

הוועדה עיינה בתיעוד הרפואי וערכה בדיקה קלינית שאת ממצאיה פורטו בפרוטוקול כדלקמן:

בסיכום דיון שללה הוועדה קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין התאונה משנת 2011 וכך קבעה:
"הוועדה עיינה בחומר הרפואי שהיה בתיק, לא קיימת סמיכות זמנים בין אירוע התאונה למצבו הנפשי, אין קש"ס לתאונה הנידונה, אין החמרת מצב"

על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים
לטענת המערער בהחלטת הוועדה נפלו מספר שגיאות משפטיות, כדלקמן:
שגתה הוועדה עת שללה קשר סיבתי תוך שציינה כי המערער החל טיפול בשנת 2019 כאשר בהתאם למסמכים הרפואיים הטיפול החל ביוני 2018 לאור ההחמרות ומצב גבו.
הוועדה שכחה לעיין בתיעוד ברמת ההבנה הבסיסית בין תלונותיו על מצב גבו וההחמרות הרבות ובין מצבו הנפשי וההתדרדרות שחלה עקב הפסקות העבודה ומצבו הכללי.
כלל המסנכים מציינים כי המערער סובל מכאבי גב מצב רוח ירוד מיואש, נוטל טיפול תרופתי לא מסוגל להתמיד בעבודה קבועה ונימוקי הוועדה לשלילת הקשר הסיבתי ביחס לכלל התיעוד הרפואי מעלים חשד כי עבודת הוועדה אינה בהתאם לדין.
באם אין קשר סיבתי הרי מחובת הוועדה להציע מצב אחר שיכול להוביל למצבו וקביעת הוועדה עלומה ואינה מתיישבת עם התיעוד ועם העובדה כי לנכה נכות מוכשרת בשיעור 20% על פגיעת הגב.
מחובת הוועדה להצביע על אירועים אחרים או סיבות תורשתיות או משפחתיות שיכולות להוביל לשלילת קשר סיבתי דבר שלא נעשה וברור מדוע כי לא קיים כל אפשרות אחרת שהרי הוועדה הייתה נאחזת בה.

בתשובתו טען המשיב כי דין הערעור להידחות מן הנימוקים שלהלן:
אין נפקא מינה כאשר המדובר בתאונה משנת 2011 באם הטיפול הנפשי החל בחודש 6/18 או כמה חודשים לאחר מכן ב- 2019.
בניגוד לטענת המערער, הפסיקה ברורה בנושא, די לה לוועדה כי תנמק מדוע ממצא זה או אחר אינו קשור לתאונה. הוועדה אינה מחוייבת להצביע על הסבר למקור הליקוי או להתייחס לעברו כפי שמבקש המערער בנימוקיו.
לא ברורה גם ההשערה כי הוועדה לא היתה מודעת לכך כי עסקינן בהליך החמרה. תשומת לב לסיפא ההחלטה שם נכתב לאחר שלילת הקשר הסיבתי למצב הנפשי הנטען כי אין החמרה.
ממילא, הבדיקה הקלינית נמצאה תקינה.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן,

אקדים ואומר, כי בכל הנוגע לקביעותיה המקצועיות של הוועדה הרפואית לעררים, כלל ידוע הוא, כי בית הדין לעבודה אינו נוטה להתערב בהן, כל עוד לא נפל בהליך פגם של ממש. ההכרעה בשאלה כיצד תקבע הוועדה את ממצאיה – על אלו בדיקות תסמוך וכיצד תשקלל את כלל הממצאים – היא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה, ובית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה המקצועי. גם הקביעה האם ישנה החמרה אם לאו זו שאלה רפואית מובהקת אשר נתונה לסמכותה של הוועדה הרפואית ולא לבית הדין לעבודה.

על הוועדה לקבוע על פי הממצאים שמצאה האם חלה החמרה במצבו של המערער לעומת ממצאי הוועדה הקודמת שהתכנסה בעניינו, וניתן ללמוד מהחלטת הוועדה, כי העריכה את מצבו של המערער נכון למועד בדיקתה, והגיעה למסקנה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער הקשור לתאונה תוך שהיא מפרטת ומנמקת את החלטתה באופן שניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה.

ממקרא הפרוטוקול עולה, כי הוועדה שמעה את תלונות המערער וטענות בא כוחו ועיינה בתיעוד הרפואי שהונח לפניה בכל הנוגע לתחום הנפשי. הוועדה הייתה ערה למצבו האישי של המערער, מצבו התעסוקתי לאורך השנים, עיינה במסמכים הרפואיים וערכה בדיקה קלינית פסיכיאטרית. בבדיקתה מציינת הוועדה כי המערער בהכרה מלאה, משתף פעולה ועונה על השאלות ומתמצא בכל המבונים. קשב וריכוז שמורים, חשיבה מאורגנת בתוכן ולא נתגלו מחשבות שווא. עוד ציינה הוועדה כי אין מחשבות אובדניות, אין הזיות, שיפוט ותובנה שמורים, אפקט תואם מגיב לגירויים וכי אין סימנים להפרעה פסיכוטית ולא לדכאון מג'ורי ולא ל PTSD.

בהתאם לממצאי בדיקתה הקלינית, ניתוח מצבו הנפשי, האישי והתעסוקתי של המערער ובשים לב לשלב בו החל המערער לקבל טיפול רפואי פסיכיאטרי, קבעה הוועדה כי אין באותם מסמכים בכדי להוכיח קשר סיבתי בין התאונה לבין תלונות המערער בנושא הנפשי שכן לא קיימת סמיכות זמנים בין התאונה שאירעה בשנת 2011 לבין הטיפול הנ פשי שהחל בשנת 2019.

המדובר בהחלטה מפורטת ומנומקת של הוועדה וניתן בקלות להתחקות אחר הלך מחשבתה. הוועדה התייחסה באופן מפורט למצבו האישי והתעסוקתי של המערער ולמסמכים הרפואיים ואולם בהעדר תיעוד רפואי ובשים לב לשלב הו החל המערער בטיפול פסיכיאטרי שנים ממועד התאונה (2011) קבעה הוועדה שאין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי היום לבין התאונה. המדובר בקביעה רפואית מובהקת של הוועדה אשר מבוססת על שיקול דעתה הרפואי מקצועי והמתכתבת עם התיעוד הרפואי אשר הונח לפניה.

יש לדחות את טיעון המערער לעניין מועד הדפסת המסמכים הרפואיים, שכן הוועדה מציינת כי אין סמיכות זמנים בין התאונה משנת 2011 לבין הטיפול הנפשי שהחל בשנת 2019. בהקשר זה מקובלת עליי טענת המשיב כי אין נפקא מינה כאשר המדובר בתאונה משנת 2011 באם הטיפול הנפשי החל בחודש 06/18 או כמה חודשים לאחר מכן ב- 2019, מקום בו הוועדה קובעת העדר סמיכות זמנים.

בהקשר זה יצוין כי בתיעוד הרפואי שהונח לפניי עולה, כי באישור רפואי של ד"ר סבטלנה אפשטיין 25.06.18 צוין כי "...לפני כ 3 שנים עבר תאונת דרכים- תאונת עבודה, נפגע בגב, בהמשך עבר נתוח עקב פריצות דיסק, עדיין סובל מכאבים, הגבלה בתפקוד, עקב כך ירד רמת התפקוד ומצב כלכלי הדרדר, בעקבות זאת הופיעו בעיות במשפחה, גירושים בהמשך.." צא ולמד, כי לאחר אותה תאונה משנת 2011, בה נפגע המערער בגב, המערער היה מעורב, בחלוף מספר שנים, וככל הנראה בשנת 2015, בתאונת דרכים שכתוצאה ממנה נפגע המערער בגב ושבעקבותיה, כך על פי התיעוד הרפואי, עבר בהמשך ניתוח עקב פריצות דיסקים ועקב כך נגרם ירידה ברמת התפקוד, והמצב הכלכלי התדרדר דבר שהוביל לבעיות במשפחה ובהמשך גם לגירושין. יוצא איפוא, שבטווח הזמנים בין התאונה הראשונה בשנת 2011 לבין המועד בו החל המערער לקבל טיפול רפואי בשנת 2018-19, היה המערער מעורב בתאונת דרכים שאיננה קשורה לתאונה הראשונה משנת 2011.
מצב עובדתי זה, ממנו מתעלם המערער, יש בו כדי להוסיף על החלטת הוועדה כי סמיכות הזמנים מאיינת את הקשר הסיבתי בין המצב הנטען בתחום הנפשי והתאונה משנת 2011.

יש גם לדחות טענת המערער כי היה על הוועדה להצביע על מקור אחר שכן די לה לוועדה כי תנמק מדוע ממצא זה או אחר אינו קשור לתואנה. הוועדה אינה מחוייבת להצביע על מקור או הסבר למקור הליקוי או להתייחס לעבור כפי שמבקש המערער. בהתאם לפסיקה (בר"ע 23312-01-11) די בכך שהוועדה קובעת באופן מנומק ומבוסס מדוע אין הפגיעה קשורה לתאונה, וכמבואר לעיל, הוועדה עושה זאת.

יש גם לדחות את הסברה של המערער כי הוועדה לא הייתה מודעת לכך כי עסקינן בהליך החמרה. בהקשר זה מקובלת עליי טענת המשיב כי בסיפא להחלטה נכתב לאחר שלילת הקשר הסיבתי למצב הנפשי כי "אין החמרה".

ולסיכום, שוכנעתי כי הוועדה ניתחה, לפי שיקול דעתה הרפואי את מצבו של המערער יחד עם התיעוד הרפואי שהונח לעיונה והממצאים הקליניים שמצאה בבדיקתה. הוועדה הסבירה, בהתאם לכלים, הידע והסמכות המקצועית שלה, כי לא חלה החמרה במצבו של המערער. מדובר במסקנה רפואית נהירה ומבוססת, ולא מצאתי טעם להתערבות בית הדין בהחלטת הוועדה.

סוף דבר
לאור כל האמור, הערעור נדחה.
אין צו להוצאות.
לצדדים מוקנית, בתוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח אלול תשפ"א, (05 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: אילן דדון
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: