ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נסים סקרה נגד דרור עמר :

לפני כבוד השופט רונן אילן

התובע:

נסים סקרה

נגד

הנתבעים:

  1. דרור עמר
  2. שבי קטשווילי

פסק דין

לפני תביעה להשבה ולפיצויים בטענה להפרת הסכם ליבוא אישי של רכב.
במהלך מספר חדשים, בשנים 2017 – 2018, נוהלו בין התובע לבין הנתבעים מגעים בקשר עם אפשרות שהנתבעים יפעלו עבור התובע ליבוא רכב יוקרה לישראל. במהלך תקופה זו העביר התובע כספים ונעשו ניסיונות מרובים להביא להשלמה מוצלחת של היבוא, אך לשווא. כל הניסיונות שנעשו לא צלחו, לתובע לא נמסר כל רכב, וכספים ששילם לא הושבו לו.
בנסיבות אלו, טוען התובע כי הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם כלפיו במסגרת הסכם ליבוא אישי של רכב, וכך גם עותר לחיוב הנתבעים בהשבת כספים ששילם ובפיצוי על נזקיו.
הנתבעים מצידם, טוענים שלא כרתו עם התובע כל הסכם ואף לא קבלו ממנו כספים כלשהם. לא בעסקת יבוא רכב ולא בכלל. ההסכם לו טוען התובע, לגרסתם, בכלל נכרדם אחר והם רק עשו כמיטב יכולתם לקידום העסקה שכשלה.
במוקד המחלוקות עומדת לפיכך שאלת היריבות בין הצדדים, וככל שתימצא כזו – אחריות הנתבעים לכישלון עסקת היבוא והסעדים להם זכאי התובע.
העובדות
התובע הינו אזרח ותושב ישראל, אשר ביקש לרכוש רכב יוקרה מיבוא אישי.
שני הנתבעים עסקו, במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, ביבוא אישי של רכבים לישראל.
במהלך 2017, בחדש מרץ או בסמוך לכך, בקש התובע להחליף את הרכב אשר בבעלותו ברכב חדש, ובקש לעשות כן באמצעות יבוא אישי של רכב.
התובע יצר קשר עם אדם בשם אסף דדון (להלן: "אסף") אשר הוצג בפניו כמי שעוסק ביבוא אישי של רכבים, ובין השניים, התובע ואסף, התנהל משא ומתן לקראת אפשרות כריתת הסכם שלפיו יעניק אסף לתובע שירותי יבוא אישי של רכב לישראל.
המשא ומתן שבין התובע לאסף צלח, וסוכם כי אסף יעניק לתובע שירותי יבוא אישי של רכב. התובע אף העביר לאסף כספים על חשבון אלו שנדרשו לביצוע עסקת היבוא.
זמן מה לאחר מכן, במהלך חדש מאי 2017 או בסמוך לכך, התברר לתובע כי עסקת היבוא עליה סיכם עם אסף נקלעה לקשיים והגעת הרכב לישראל מתעכבת. במצב זה, הפנה אסף את התובע אל הנתבע 2, שאבי קטשווילי (להלן: "שאבי").
בעקבות פנייה זו סוכם בין התובע לבין הנתבעים על הענקת שירותי יבוא אישי של רכב לתובע, ואשר במסגרתם ייובא ויימסר לתובע רכב מסוג מרצדס hybrid plugin S500E מדגם AMG (להלן: "הרכב הראשון ").
בין הצדדים לא נערך הסכם בכתב והתמורה לה התחייב התובע בגין הרכב הראשון שנויה במחלוקת .
התובע העביר כספים למימון יבוא הרכב הראשון .
ביום 6.6.17 בצע התובע העברה בנקאית בסך של 105,000 דולר קנדי (שווה ערך לסך של 285,000 ₪) וזאת במישרין לחשבון הבנק של חברה זרה בשם FTAD Universal Leasing (להלן: "FTAD").
ביום 27.7.17 העביר התובע סך של 15,000 ₪ במישרין לעמיל מכס בשם "חברת עופר יבוא אישי".
בנוסף להעברות אלו, טוען התובע להעברות שבצע במזומן והגיעו לנתבעים. טענה זו, אף היא במחלוקת.
במהלך אוגוסט 2017 הודיעו הנתבעים לתובע כי ארעה תקלה והרכב הראשון הגיע בשוגג לנמל עקבה, בירדן. בשלב זה ברור היה שמסירת הרכב הראשון לתובע תתעכב והחלה הידברות בניסיון להסכים על מסירתו של רכב אחר לתובע ובמועד מעודכן.
בעקבות הידברות זו, סוכם כי הנתבעים יפעלו לייבוא רכב מסוג מרצדס S500E מדגם פרימיום, מספר שילדה WDDUG6DB7HA324814 (להלן: "הרכב השני") וזה יימסר לתובע עד לחדש דצמבר 2017. בהמשך סוכם על דחיית מועד המסירה לסוף ינואר 2018.
המועד אשר סוכם חלף, והרכב השני לא נמסר. במצב זה, החלה התכתבות ענפה בין התובע לנתבעים, אשר שבו וטענו כי יש עיכוב בהבאת הרכב השני. במהלך יוני 2018 אף פנה התובע לעורך דין מטעמו וזה העביר לנתבעים מכתב התראה טרם פניה לערכאות ובטענה להפרת ההתחייבויות שניתנו לתובע.
בעקבות התכתבויות אלו, התקיימה ביום 24.7.18 פגישה בין התובע ופרקליטו, עו"ד בן איון, לבין הנתבעים ופרקליט מטעמם, עו"ד ירון גולדמן, בניסיון לגבש הסדר ליישוב המחלוקות. בסמוך לאחר פגישה זו, הועברה טיוטה של הסכם פשרה, ובמסגרתה הסכמה על שינוי נוסף בסוג הרכב שי ימסר לתובע, לרכב יקר יותר מדגם " Long Vision Premium" (להלן: "הרכב השלישי") שעלותו 830,000 ₪, ולדחייה נוספת במסירת הרכב השלישי עד ליום 18.8.18. כך התקיימה שוב מסכת של התכתבות בניסיון להביא להשלמת העסקה ומסירת רכב לתובע אך לשווא. העסקה לא הושלמה ולתובע לא נמסר הרכב השלישי או כל רכב אחר.
ניסיונות התכתבות נוספים ואף מכתב התראה נוסף מיום 5.11.18 לא הביאו לכדי קידום עסקת היבוא, וביום 19.11.18 הוגשה תובענה זו.

תמצית טענות הצדדים
לטענת התובע הפרו הנתבעים את התחייבויותיהם כלפיו בעסקת יבוא הרכב ועליהם להשיב לו את הכספים ששלם ולשלם לו פיצויים על הנזק שנגרם לו.
לפי גרסת התובע, בינו לבין הנתבעים נכרת במהלך חדש מאי 2017 הסכם ליבוא אישי של רכב. באותו הסכם, טוען התובע, התחייבו הנתבעים להשלים יבוא אישי של הרכב הראשון ולמסור אותו לתובע עד לחדש אוגוסט 2017, והתובע בתמורה התחייב לשלם סך כולל של 680,000 ₪ (כולל מיסים, עמלות וכיו"ב).
מתוך סכום כולל זה לו התחייב, טוען התובע כי שולם סך של 480,000 ₪. סך של 180,000 ₪ שולם על ידי התובע לאסף ובאמצעותו הועבר לנתבעים; סך נוסף שולם לחברת FTAD ולעמיל המכס, וכך היתרה שנותרה לתשלום עמדה על 200,000 ₪, אותם התחייב לשלם כאשר יגיע הרכב הראשון לישראל.
כאשר התברר שהנתבעים לא עומדים בהתחייבות לאספקת הרכב הראשון, סוכם על אספקתו של הרכב השני ועל דחייה לחדש דצמבר 2017, ולאחר שהנתבעים לא עמדו גם במועד זה סוכם על דחייה נוספת ועל הפחתת יתרת התשלומים בסך של 25,000 ₪ כפיצוי.
ובהמשך, כך לגרסת התובע, כאשר התברר שגם בהתחייבות לאספקת הרכב השני לא עומדים הנתבעים, סוכם על אספקתו של הרכב השלישי, בעלות גבוהה יותר של 830,000 ₪, אלא שגם בהתחייבות זו לא עמדו הנתבעים.
בסך הכל איפוא, כך לשיטת התובע, הפרו הנתבעים את ההסכם שכרתו עימו, הפרו כל התחייבות שנטלו על עצמם בקשר עם יבוא רכב לתובע, ובהגשת התביעה לא נותר לו אלא לתבוע השבה ופיצויים.
התובע עותר לחיוב הנתבעים בהשבת כל הכספים אשר שילם במסגרת ההסכם, בסך כולל של 480,000 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
בנוסף, עותר התובע לחיוב הנתבעים בפיצוי על הנזק שנגרם לו בגין הפרת ההסכם. נזק זה כולל עלויות שכירות רכב חלופי, הפסד קצבת ניידות, תשלומים למוניות, הפרש עלות רכב דומה לזו שנקבעה בהסכם, ופיצוי על כאב וסבל שנגרמו לתובע.
סכום הפיצוי הכולל הועמד בכתב התביעה על הסך של 1,088,178 ₪.
לטענת הנתבע 1, דרור עמר (להלן: "דרור") לתביעה אין כל בסיס וסכומי הנזק הנטענים מופרזים ומופרכים.
לפי גרסת דרור, ההסכם לו טוען התובע בכלל נכרת בין התובע לבין אסף, ולו עצמו, לדרור, אין כל הסכם או התחייבות כלפי התובע. אסף, לא התובע, הוא אשר התקשר עם דרור בהסכם ליבוא הרכב הראשון תמורת סך של 570,000 ₪, ובהמשך, כאשר העסקה שכרת התובע עם אסף נקלעה לקשיים, בקש ממנו התובע לסייע בקידום העסקה ודרור הסכים לכך, למרות היעדר כל התחייבות כלפי התובע.
דרור מכחיש כריתת הסכם כלשהו מול התובע או מתן התחייבות כלשהי מטעמו כלפי התובע, וטוען שבס ך הכל בקש לסייע בקידום היבוא נוכח הקשיים בהסכם שבין התובע לאסף.
דרור מכחיש קבלת תשלום כלשהו מהתובע בקשר עם יבוא הרכב או בכלל, וטוען כי ככל ששילם התובע כספים לאסף או לבעלת הרכב בחול, חברת FTAD, או לכל אדם אחר, הרי שלדרור אין נגיעה לכספים אלו ואין לו חבות בהשבתם כאשר התברר שההסכם בוטל ורכב לא נמסר לתובע. ממילא שדרור כופר בתחשיבי הנזק של התובע וטוען שאלו מופרזים ומופרכים.
אף לטענת הנתבע 2, שאבי, התביעה נגדו חסרת כל יסוד ונוקבת בסכומים מופרכים לחלוטין.
כמו דרור, כך גם שאבי טוען כי מדובר בכלל בהסכם שכרת התובע עם אסף, ואשר בעקבות אי יכולתו של אסף לעמוד בו, התבקש שאבי לסייע בקידום יבוא הרכב שתמורתו הועמדה על סך של 570,000 ₪ . כל פעולותיו בקשר עם עסקה זו נעשו, כך טוען שאבי, מתוך רצון טוב ובמעמדו כמתווך בעסקה ותו לא. לא כמי שהתחייב בדבר כלפי התובע בקשר עם יבוא הרכב. בשלב מסוים, כך ממשיך וטוען שאבי, נוכח הקשיים שנתגלו הוא אף ניאות לוותר על העמלה לה היה זכאי עבור שירותיו.
כל הניסיונות שנעשו לגבש הסכם מעודכן לייבוא רכב לתובע כשלו, טוען שאבי, נוכח התעקשות התובע שלא לשאת בתשלומים הכרוכים בהשלמת העסקה וטענתו שיש להכיר בתשלומים ששילם בכלל לאסף, לא למי מהנתבעים, ככאלו שמהווים חלק מהתשלומים בהם הוא חייב בגין יבוא הרכב לישראל. דרישה אשר לשיטת שאבי לא היה לה בסיס.
טוען לפיכך שאבי שאין בסיס לטענה שהפר התחייבות כלשהי כלפי התובע, שאין לחייב אותו בהשבה שכן לא קבל כספים כלשהם מהתובע, וודאי שאין לחייב אותו בנזקים להם טוען התובע בגין ביטול ההסכם, נזקים אשר לטענת ש אבי אין להם כל יסוד.
ההליך והראיות
התובע תמך את גרסתו בתצהירו, ובתצהירו של מר מאיר אלון (להלן: "מאיר"), קרוב משפחה אשר במהלך 2018 בקש לסייע לתובע והקליט שיחות רבות שניהל עם הנתבעים.
הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהיריהם וכן העיד מטעמם עו"ד ירון גולדמן .
במהלך הדיון אשר התקיים ביום 24.11.20 ויתרו ב"כ הנתבעים על חקירתו של מאיר (אך הגישו בהסכמה את פרוטוקול חקירתו במסגרת בקשה לסעדים זמניים מיום 19.6.19) . בעלי הדין נחקרו בחקירה נגדית, עו"ד גולדמן נחקר בחקירה ראשית ונגדית ובתום החקירות הוקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב.
דיון
אין בין הצדדים מחלוקת על כך שההסכם שכרת התובע ליבוא אישי של רכב לישראל – נכשל כישלון חרוץ. רכב לא נמסר לתובע, וכספים ששילם התובע ירדו לטמיון. על כך מסכימים כולם.
עם זאת, בין הצדדים מחלוקת באשר לזהות אלו שהתחייבו כלפי התובע. אלו שהפרו את התחייבותם לתובע ולא סיפקו לו את הרכב שבקש לרכוש ולייבא.
כך מסתבר כי במוקד המחלוקות עומדת מחלוקת עובדתית – המחלוקת בשאלה אם הנתבעים, או מי מהם, התחייבו כלפי התובע וככל שכן – אם הפרו התחייבות שכזו ומה משמעות יש לכזו הפרה נוכח טענות התובע להשבה ולפיצוי.
לפי גרסת התובע, בינו לבין הנתבעים נכרת הסכם, אשר בהמשך תוקן שוב ושוב, ובסופו של יום הופר בידי הנתבעים ולכן בוטל.
לפי גרסת הנתבעים, בינם לבין התובע לא נכרת כלל הסכם, ומעורבותם בעסקה מול התובע הייתה בניסיון לסייע נוכח כישלון ההסכם שכרת התובע עם אסף, ובלי התחייבות מצידם כלפי התובע.
נוכח מחלוקת זו הנה אשר התברר:
התברר שבין התובע לבין אסף נכרת הסכם ליבוא רכב.
אף שבתצהירו מתייחס התובע אל אסף כמי אשר "הפנה אותי" אל הנתבעים, התמונה אשר התבררה במהלך עדות התובע הייתה שונה.
התובע הודה כי הכיר את אסף על רקע עיסוקו של אסף ביבוא אישי של רכבים (עמ' 21; ש' 33 בפרוט').
התובע הודה בהתקשרותו עם אסף כך (עמ' 22 – 23 בפרוט'):
ש: תאמר לי בבקשה. זה נכון שאתה הזמנת מדדון רכב והעסקה הסתבכה ורק אז העסקה הופנתה לנתבעים?
ת: לא. הזמנתי רכב, הוא אמר לי תוך 3 חודשים.
ש: מי אמר?
ת: אסף.
ש: כן, דדון אתה מתכוון.
ת: תוך 3 חודשים דיברנו מה עם הרכב, הוא אמר לי דבר עם שבי, הוא מטפל בכל הנושא של הרכב. דיברתי עם שבי, הבטיח לי עד אוגוסט יהיה אוטו. לא היה.
ש: את ההסכם להזמנת הרכב עשית עם דדון?
ת: לא עשיתי הסכם, זה בעל פה.
ש: הכל בעל פה?
ת: כן.
כך מתברר כי התובע מודה שכרת הסכם עם אסף. הסכם בעל פה, כך לגרסתו, ליבוא אישי של רכב עבור התובע. מסקנה שאך מתחזקת נוכח הודאת התובע שגם העביר כספים לאסף (עמ' 23 בפרוט'):
ש: וכמה כסף אתה אומר שנתת לדדון?
ת: 180 במספר תשלומים.
הנתבעים טוענים שההסכם ליבוא הרכב נכרת במקור בין התובע לבין אסף, ועדות התובע תומכת בגרסה זו.
לפיכך, אני קובע בתחילת 2017, זמן מה לפני שנוצר הקשר בין התובע לנתבעים במהלך מאי 2017 לערך, נכרת הסכם ליבוא רכב לישראל בין התובע לאסף, עוד בטרם מעורבות הנתבעים ובלי קשר בין התובע לנתבעים.
התברר כי לאחר כריתת ההסכם בין התובע לאסף, נוצר קשר ישיר בין התובע לנתבעים, כאשר אסף איננו עוד מעורב בעסקת היבוא.
אין למעשה מחלוקת על כך שהנתבעים הכירו אף הם את אסף, ולטענתם אסף הוא זה שהזמין מהם את שירותי היבוא של הרכב שהתחייב לספק לתובע, והתחייב כלפיהם לשלם עבורו סך של 570,000 ₪ (סעיף 8 בתצהיר שאבי; סעיף 4 בתצהיר דרור).
לפי גרסת הנתבעים, כאשר הסתבר שאסף איננו עומד בהתחייבויותיו כלפי התובע, פנה אליהם התובע כדי שיסייעו בהשלמת היבוא והם עצמם לא התחייבו כלפיו.
נוכח טענה זו, הציג התובע מכתב שכתב לו עו"ד שמעון ג'ינו ביום 19.12.17. וכך בדיוק כותב עו"ד שמעון ג'ינו (נספח 12 לתצהיר התובע):
בשם מרשיי, ה"ה דרור עמר ושבי קטשווילי הריני להצהיר בזאת בשמם, כדלקמן:
מרשיי, ה"ה דרור עמר ת.ז. XXXXXX535 ושבי קטשווילי ת.ז. XXXXXX971 מתחייבים בזאת לך, מר ניסים סקרה ת.ז. XXXXXX159 כי הרכב שהוזמן עבורך מסוג מרצדס בנץ S550E מספר שילדה: WDDUG6DB7HA324814 יועבר לחזקתך עד לסוף חודש 1/2018 ובהתאם הרכב ירשם בשנתון 2018.
בנוסף, מרשיי מתחייבים כי יפחיתו סך של 25,000 ₪ (עשרים וחמישה אלף שקלים חדשים) מתמורת הרכב כפי שהוסכמה בין מרשיי לבינך.
התחייבות זו שהתחייב עו"ד ג'ינו בשם הנתבעים איננה משתמעת לשני פנים ועומדת בסתירה ברורה לגרסת הנתבעים. התחייבות זו מלמדת על התקשרות ויריבות ישירה בין התובע לבין הנתבעים, ועל התחייבות שהתחייבו הנתבעים במסגרתה לאספקת הרכב לתובע. וכך התייחס דרור למכתב זה בעדותו (עמ' 69 בפרוט'):
ש: אדוני מכיר את המכתב הזה?
ת: כן, ודאי.
ש: עו"ד ג'ינו ייצג גם את אדוני בפרשה הזו?
ת: כן.
ש: אז למעשה מה שכותב עו"ד ג'ינו זה כאילו אדוני כתב, כי כותב את זה אדון ג'ינו בשם אדוני.
ת: נכון.
ש: ואני מבין מהמכתב הזה שאדוני מתחייב כלפי מר סקירה.
ת: נכון.
כך מתברר כי הנתבע 1, דרור, מודה בפה מלא בהתחייבות שהתחייב כלפי התובע, כפי שבאה לכדי ביטוי במכתב שכתב עו"ד ג'ינו מטעמו.
הנתבע 2, שאבי, טען בעדותו כי ההתחייבות הגלומה במכתבו של עו"ד ג'ינו איננה מחייבת אותו עצמו, שכן לעו"ד גינו כלל לא היה יפוי כוח להתחייב בשמו (עמ' 94; ש' 13 בפרוט').
לפי גרסתו, עו"ד ג'ינו בכלל ייצג אותו בסכסוך אחר ולא בהתנהלות מול התובע.
מאידך, בתגובה שהוגשה מטעמו של שאבי במסגרת התנגדותו לעיקולים זמניים (תגובה מיום 28.4.19) הציג שאבי גרסה שונה לחלוטין. גרסה שלפיה מכתבו של עו"ד ג'ינו דווקא כן נכתב על דעתו (סעיף 18 לתגובה). כאשר הוצגה גרסה זו לשאבי הוצגה כך התייחסותו (עמ' 95 בפרוט'):
לא, מקודם הוא שאל אם יש לו ייפוי כח, אמרתי שאין לו ייפוי כח והוא לא היה העורך דין שלי ולא ייצג אותי. ייצג אותי רק בתיק מסוים מכיוון שיש בחור שרצה לקנות אוטו וזה לא יצא לפועל. קיבל את הכסף שלו חזרה ואז הוא ייצג אותנו בתביעה שלו בגין נזקים שנגרמו. אחר כך כשנפגשתי עם סקירה, סקירה אומר לי אוקיי, בסדר, בואו תתחייבו לי שאנחנו נקבל את האוטו. אז אמרתי לו אין בעיה. אנחנו דיברנו עם עו"ד ג'ינו שבזמנו דיבר איתנו, והוא הוציא מכתב שהרכב יסופק לו על ידי החברה הקנדית ובתמורה אנחנו מתחייבים לפצות אותו בגין עוגמת נפש או השכרת רכב או משהו שהיה לו.
כך מתברר כי שאבי חזר בו מהגרסה שלפיה ההתחייבות הגלומה במכתבו של עו"ד ג'ינו לא הייתה על דעתו, וכי האפשרות שלעו"ד ג'ינו לא היה ייפוי כוח משאבי התייחסה רק להסדרה כתובה פורמלית של יחסי שאבי עם עו"ד ג'ינו ולא למהות. לא לסמכותו של עו"ד ג'ינו להתחייב בשם שאבי. שאבי הודה שההתחייבות במכתבו של עו"ד ג'ינו הייתה על דעתו, ובהמשך אף הודה שידע עליה בזמן אמת (עמ' 97 – 98 בפרוט'). ידע, אך לא טרח להוציא כל הודעה הכופרת בתוכנה.
במצב זה, אין אלא לדחות את גרסת הנתבעים ככזו שעומדת בסתירה לראיות ולהתנהלותם בזמן אמת. מראיות אלו עולה שהנתבעים עצמם כרתו הסכם מול התובע, הסכם במסגרתו התחייבו שניהם לספק לתובע את הרכב הראשון. אפשר שהתחייבות הנתבעים והתקשרותם מול התובע נעשתה רק לאחר שאסף יצא מהתמונה, ברם התקשרות ישירה שכזו הייתה ובמסגרתה התחייבות של הנתבעים לאספקת הרכב הראשון. ההסכם שנכרת בין התובע לנתבעים לאספקת הרכב הראשון יכונה לפיכך להלן: "ההסכם".
יצוין, שלא הוצג כל מסמך בכתב המסדיר התקשרות זו, וכך גם נותרה מחלוקת באשר לתמורה הכוללת שסוכמה (680,000 ₪ לגרסת התובע; 570,000 ₪ לגרסת הנתבעים), ברם נוכח השתלשלות העניינים וביטול ההסכם, אין צורך להכריע במחלוקת זו לעניין התמורה שסוכמה.
התברר שהנתבעים התחייבו לספק לתובע את הרכב השני, רכב מסוג hybrid plugin S500E, מדגם פרימיום.
ההתחייבות לספק רכב מסוג זה באה לכדי ביטוי בהתחייבות הנתבעים במסגרת מכתב עו"ד ג'ינו וגם בטיוטת הסכם הפשרה שערך בהמשך עו"ד ירון גולדמן (נספח 19 לתצהיר התובע) . באותה טיוטה אף מוצהר שהדגם המקורי שהובטח לתובע היה דווקא דגם AMG.
למעשה, ההתחייבות במכתב עו"ד ג'ינו מבטאת הסכמה לתוספת לאותו הסכם שכרתו הצדדים. תוספת במסגרתה הוסכם לתקן את ההסכם באשר לדגם הרכב שיסופק, הפחתת התשלום בסך של 25,000 ₪, ובדחיית מועד האספקה. הסכמה זו לאספקת הרכב השני בסוף ינואר 2018 תכונה להלן: "התוספת להסכם".
התובע טוען כי הרכב הראשון שהובטח לו, דגם AMG, היה יוקרתי יותר מהרכב השני לו התחי יבו הנתבעים בתוספת להסכם , דגם פרימיום, ברם לא הוצגה כל ראיה שתבסס טענה זו של התובע.
התברר שבמהלך החדשים שחלפו מיום שסוכמה התוספת להסכם (התחייבות הנתבעים במכתב עו"ד ג'ינו מיום 19.12.17) ועד יוני 2018, שבו הנתבעים והציגו מצג של התקדמות בהליכי יבוא הרכב.
מצגי הנתבעים באים לכדי ביטוי בהתכתבויות שהתנהלו בין התובע לבין הנתבעים, בעיקר עם מי שהוצגה לתובע כמנהלת משרד הנתבעים – אור (סעיף 32 בתצהיר התובע).
כך, למשל, כותבת אור לתובע ביום 12.2.18 (חלק מההתכתבות – נספח 15 לתצהיר התובע):
ערב טוב ניסים. כידוע לך יש את רוב המסמכים מלבד הטייטל. דרור מנכ"ל החברה היה בקנדה כדי לטפל ברישומים. מחר בבקר יגיע למשרד ואעדכן אותך. אין בעיה אני רק צריכה את הטייטל כדי להגיש בקשה לרישיון יבוא. אעדכן אותך. שיהיה ערב טוב.
ובהמשך ההתכתבות, ביום 7.5.18, כותבת אור כך:
דרור ממתין לשטר מטען. הוא מטפל בזה. ברגע שיקבל יעביר לך אותו. שאר המסמכים נמצאים אצל שאבי. אעביר לך עותק במידה ותרצה.
התכתבות זו מוסיפה על הראיות להתחייבות ישירה של הנתבעים ובניגוד להכחשתם.
התברר שבמהלך אוגוסט 2018 התחייבו הנתבעים לספק לתובע את הרכב השלישי.
בחלוף החדשים אבד התובע את סבלנותו ובמהלך יוני 2018 הועברו מטעמו לנתבעים מכתבי התראה לקראת פנייה לערכאות (נספחים 16 - 17 לתצהיר התובע). בעקבות מכתבים אלו התקיימה פגישה בין התובע ובא כוחו, עו"ד בן איון, מצד אחד, לבין הנתבעים ועו"ד ירון גולדמן מהצד השני.
פגישה זו הביאה לגיבוש מתווה לשינוי מבנה ההתקשרות, כך שהרכב אשר יסופק לתובע יהיה הרכב השלישי, רכב מדגם מפואר יותר, דגם "Long Vision Premium", אשר תמורתו הכוללת תהיה 830,000 ₪ ומועד האספקה ידחה ליום 30.9.18.
המתווה המסתמן בא לכדי ביטוי בטיוטה של הסכם פשרה אשר ערך פרקליטו של התובע והעביר לעו"ד ירון גולדמן (נספח 19 לתצהיר התובע).
אותה טיוטה שהועברה והוצגה כאמור, איננה נושאת חתימה של מי מהצדדים, אך הנה אשר כותב עו"ד גולדמן לעו"ד פלג ממשרד פרקליט התובע בהודעת דוא"ל מיום 12.8.18 (נספח 20 לתצהיר התובע):
היי עו"ד פלג. בהתאם לסיכום עם עו"ד בן איון ובהסתמך על הנחיית מרשי, מר עמר דרור, הריני לאשר את פרטיו ותוכנו של ההסכם בין הצדדים ששלחתם אלינו. בתודה, ירון.
עו"ד גולדמן זומן למתן עדות ואישר את משלוח ההודעה מטעמו (עמ' 48; ש' 24 בפרוט').
עו"ד גולדמן אף אישר בהמשך עדותו כי במשא ומתן שהתנהל הוא ייצג את שני הנתבעים, אפילו לא ניתן לו כתב יפוי כוח פורמאלי (עמ' 51; ש' 10 – 11 בפרוט').
בהמשך עדותו טען עו"ד גולדמן כי איננו זוכר לאיזה נוסח התייחס האישור שהעביר (עמ' 53 בפרוט') אולם לא הוצג כל נוסח אחר שהוחלף בין הצדדים זולת זה שצורף לתצהיר התובע (נספח 19) ואף לא הוצגה גרסה של מי מהנתבעים שלפיה האישור של עו"ד גולדמן התייחס למסמך אחר.
כך התברר שעל ההתחייבויות הקודמות שניתנו לתובע, ההסכם שנכרת בעל פה והתוספת להסכם, הוסיפו הנתבעים התחייבות נוספת. התחייבות לאספקת הרכב השלישי בתנאים אשר פורטו בטיוטה שאישר בשמם עו"ד גולדמן. התובע מצידו מוותר בכך על טענותיו בקשר עם הפרת ההסכם וכך מהווה התחייבות זו פשרה ותיקון נוסף להסכם, ותכונה להלן "הסכם הפשרה".
משכך, נמצא בראיות למכביר שלא ניתן לקבל את גרסת הנתבעים.
נמצא כי בניגוד לגרסתם, התחייבו גם התחייבו הנתבעים במישרין כלפי התובע.
כך נכרת הסכם בעל פה במסגרתו התחייבו הנתבעים מלכתחילה לאספקת הרכב הראשון, אשר לא סופק וככל הנראה (כך לפחות נטען) הגיע לנמל עקבה בירדן.
כך התחייבו הנתבעים בתוספת להסכם לאספקת הרכב השני במועד נדחה, ואף להפחתת סך 25,000 ₪ מהתמורה הכוללת, אלא שאף רכב זה לא סופק. הסיבה לאי עמידת הנתבעים בהתחייבות זו לא הובהרה ואיננה נדרשת להכרעה במחלוקות, אך מחילופי הדברים נראה כי הסיבה לאי האספקה נובעת מתקלה שארעה במישור יחסי הנתבעים עם החברה המשלחת בחו"ל (גרסת שאבי בשיחה עם מאיר במאי 2018 – נספח לתצהיר מאיר).
וכך התחייבו הנתבעים לאספקת הרכב השלישי, בתנאים שהוגדרו בהסכם הפשרה אותה אישר מטעמם עו"ד גולדמן, ואף בהתחייבות זו לא עמדו.
טענת הנתבעים להיעדר יריבות – נדחית.
לטענת התובע, הפרו הנתבעים את ההתחייבויות כלפיו לכל אורך הדרך.
לאחר שנדחתה טענת היעדר היריבות אין למעשה מנוס מפני קבלת טענה זו של התובע.
הנתבעים לא הציגו כל גרסה שתסביר את אי עמידתם בהתחייבויות שניתנו לתובע במסגרת ההסכם .
הנתבעים למעשה הודו באחריותם כאשר בתוספת להסכם הסכימו להפחית מהתמורה לה התחייב התובע סך של 25,000 ₪ (כאמור במכתב עו"ד ג'ינו הנ"ל).
הנתבעים שבו והודו באחריותם בהסכם הפשרה אשר אושר כאמור, לרבות הצהרה ברורה בדבר הפרת התחייבותם ( הפסקה השלישית במבוא להסכם הפשרה).
הנתבעים כלל לא הציגו גרסה שונה שתסביר את אי קיום ההתחייבויות כלפי התובע.
בסיכומים מטעמם, נטען שדווקא התובע אחראי לכישלון העסקה שכן סירב לשלם את יתרת התשלומים שנקבעו ודרש להפחית תשלומים שלטענתו שילם לאסף (סעיף 25 בסיכומי שאבי). הנתבעים מבססים טענה זו על דרישת תשלום שהציג התובע (נספח 14 לתצהיר התובע) ואשר לטענתו סירב לשלם שכן לא ידע להבין ממנה אם אכן הרכב השני ימסר לו (עדות התובע בעמ' 34 בפרוט'). הנתבעים לא הציגו כל פנייה מטעמם בזמן אמת לתשלום שכזה, ואף לא טענו לתקלה הנובעת מאי תשלום שכזה. הנתבעים לא טענו שהרכב השני בכלל הגיע לישראל או מה עלה בגורלו אם התשלום שנדרש לשחרורו לא הועבר, ואין לכך זכר בהתכתבויות או בטיוטה שנערכה ואושרה. במצב זה, בהיעדר כל ראיות, אני דוחה את גרסת הנתבעים.
כך איפוא ניתן לערוך סיכום ביניים.
בין התובע לבין הנתבעים נכרת הסכם, אשר במסגרתו התחייבו הנתבעים לפעול ליבוא אישי של רכב לישראל, והתובע התחייב לשאת בתמורה עליה סיכמו הצדדים.
בעקבות סיכום זה פעלו הנתבעים ליבוא הרכב הראשון , אך העסקה לא צלחה, ובמהלך אוגוסט 2017 התברר שהרכב לא יגיע לישראל.
הנתבעים הודו באחריותם לכישלון העסקה מול התובע, נשוא ההסכם, ובמסגרת התוספת להסכם התחייבו לפעול ליבוא הרכב השני שיימסר לתובע עד לסוף ינואר 2018, ואף התחייבו להפחית מהמחיר שסוכם סך של 25,000 ₪ כפיצוי לתובע. התובע הסכים לתנאים אלו, אך גם בהם לא עמדו הנתבעים. גם הרכב השני לא סופק לתובע. לא בסוף ינואר 2018 ולא בכלל.
במהלך אוגוסט 2018 הגיעו הצדדים שוב להסכם המתקן את ההסכם, הסכם הפשרה שנועד להסדיר את אספקת הרכב לתובע, והפעם בהסכמה על אספקת הרכב השלישי, יקר יותר מקודמיו, שתמורתו תעמוד על סך של 830,000 ₪.
גם בהתחייבות זו לא עמדו הנתבעים.
נוכח כל זאת, אני מקבל את גרסת התובע, דוחה את גרסת הנתבעים, קובע כי בין הצדדים נכרת הסכם למתן שירותי יבוא אישי של רכב לישראל, וקובע כי ההסכם הופר על ידי הנתבעים.
כיוון שלא נשלחה הודעת ביטול פורמאלית מצד התובע, אך כיוון שבתביעה זו לא עותר התובע לאכיפה אלא להשבה ולפיצוי, אני קובע כי הגשת התביעה מבטאת הודעה על ביטול ההסכם עם הנתבעים (על שלל תיקוניו) , ביטול שנעשה על ידי התובע כדין נוכח הפרת ההתחייבויות כלפיו.
התובע לא העביר לנתבעים הודעה פורמלית על ביטול ההסכמים שנכרתו מולם. עם זאת, בהתאם לסעיף 8 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר אך חוק התרופות איננו מחייב שהודעה זו על ביטול החוזה תהיה דווקא בכתב.
הודעת ביטול ניתן למסור גם בדרכים אחרות והיא איננה טעונה הודעה פורמאלית בכתב דווקא. כך גם ניתן לבטל את החוזה בהתנהגות כגון בהגשת תביעה. כל דרך של התנהגות עשויה להיראות כביטול החוזה ובלבד שתעלה ממנה בבירור כוונת הביטול (ע"א 557/75 אמיר אגקי נ' מרדכי כהן, פ"ד ל(2), 64 , 72).
כיוון שבתביעה זו עותר התובע להשבה לפיצויים, ניכר כי היא גם מהווה הודעה על ביטול ההסכם עם הנתבעים, ביטול כדין נוכח הפרת התחייבויות הנתבעים.
לאחר שנקבע שההסכם בין הצדדים בוטל כדין על ידי התובע נוכח הפרתו, יש לקבוע את הסעדים להם זכאי התובע. אלו נחלקים לשניים – השבה ופיצויים, ויידונו כסדרם.
הסעד הראשון לו עותר התובע הינו סעד ההשבה.
לפי גרסת התובע (סעיף 34 בסיכומי התובע) , שולם על ידיו סך כולל של 480,000 ₪, כאשר סכום זה כולל העברה לחברת FTAD בסך של 285,000 ₪ (105,000 דולר קנדי) והעברה לעמיל המכס בסך של 15,000 ₪. את היתרה, 180,000 ₪, טוען התובע שהעביר במישרין לנתבעים, באמצעות דדון.
זו גרסת התובע, למרות שבמהלך הדיון ובהסתמך על הסכומים הנקובים בהסכם הפשרה שאישר עו"ד גולדמן נכתב שהתובע שילם בכלל סכום כולל גבוה יותר – 513,000 ₪ והתובע עצמו טען שזה הסכום שיש להשיב לו (סעיף 56.1 בתצהיר התובע).
לפי גרסת הנתבעים, כל הכספים להם טוען התובע הועברו בכלל במערכת היחסים שלו עם אסף ובטרם נוצר הקשר עם הנתבעים, ועל כל פנים ל הם עצמם, לנתבעים, לא שילם התובע דבר ולכן גם אין לו זכות לתבוע מהם השבה. בפרט, כופרים הנתבעים בטענת התובע להעברת סך של 180,000 ₪, טענה שאיננה נתמכת באסמכתא כלשהי.
בהתאם לסעיף 9 בחוק התרופות, "משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך".
כך, כאשר נתקבלה טענת התובע לביטול ההסכם מול הנתבעים נוכח הפרתו, עומדת לו זכות ההשבה, אלא שעליו הנטל להוכיח גם את הסכומים ששלם עד לביטול ההסכם. את הסכומים אשר להשבתם הוא עותר.
בליבת טענת התובע להשבה עומדת הטענה ששילם סך של 180,000 ₪ כבר בתחילת ההתקשרות וסכום זה יש לחייב הנתבעים בהשבה .
לפי גרסת התובע, סך זה של 180,000 ₪ שולם במזומן "במהלך חודשים יוני ויולי 2017".
דא עקא, ולתמיכה בטענה זו לא הציג התובע כל אסמכתא. אף לא אחת. אסמכתא שתבטא משיכת סכום עתק שכזה והעברתו, כפי שטוען התובע. בין העברתו לאסף או בין לנתבעים.
עוד התברר כי בניגוד לנטען בכתב התביעה ובתצהיר התובע, גם לפי גרסת התובע לא הועברו תשלומים אלו על ידיו לנתבעים, אלא לאסף (עדות התובע בעמ' 22 בפרוט'). לפי גרסת התובע, אסף הוא שהעביר את התשלומים הללו לנתבעים.
התובע התבקש להתייחס לאסמכתאות התומכות בטענה זו וכך העיד (עמ' 23; ש' 12 – 17 בפרוט'):
ש: וכמה כסף אתה אומר שנתת לדדון?
ת: 180 במספר תשלומים.
ש: ואיזה אסמכתאות הבאת לנו להראות שבאמת שילמת 180,000?
ת: יש לי את כל המשיכות של הבנק, משיכות מזומן.
ש: הבאת לנו את זה?
ת: יש את זה בתיק אני חושב.
התובע מעיד כי התשלומים שהעביר לאסף נעשו באמצעות משיכות מחשבון בנק, אולם כל ראיה שתבטא כאלו משיכות לא הוצגה.
במהלך הדיון בבקשה לביטול עיקולים טען התובע כי קבל אישור מאסף על התשלום הראשון שהעביר בסך 40,000 ₪ (עמ' 17 בפרוט' מיום 19.6.19) אך גם אישור שכזה לא הוצג.
בהיעדר ראיה שתבסס טענה זו, מפנה התובע לחילופי הדברים עם הנתבעים במהלך תקופת ההתקשרות ומבקש לראות באלו ראיה המאשרת את גרסתו באשר לתשלומים שהעביר ונמסרו לנתבעים.
בחינת גרסאות הנתבעים מלמדת על "התפתחות" בגרסאות. תחילה טענו הנתבעים שלא קבלו כל תשלום מאסף בקשר עם התובע (סעיף 10 בכתב ההגנה של דרור; סעיף 6 בכתב ההגנה של שאבי).
בהמשך, טען שאבי כי דווקא קבל מאסף כספים במסגרת העסקה עם התובע וכך העיד (עמ' 26 בפרוט' הדיון מיום 19.6.19):
לצורך העסקה הזאת של ניסים אסף העביר לי 52,000 ₪ שהועברו לדרור ע"ח הרכב. מעולם לא הסתרתי את זה ואמרתי את זה גם לתובע.
ובהמשך, שוב גרסה חדשה (עמ' 27 בפרוט' הדיון מיום 19.6.19):
לא קיבלתי, אלא הועברו לדרור 59,000 מאסף.
על גרסה זו חזר שאבי גם במהלך עדותו (סעיף 10 בתצהיר שאבי) ואף הודה כי כספים אלו משויכים כולם לעסקה עם התובע (עדותו בעמ' 90 בפרוט').
לטענת התובע, הודה שאבי בקבלת כספים בשיחות שהתקיימו והוקלטו. עיון באותם תמלילי שיחות מלמד שאכן במסגרתן מודה שאבי בקבלת כספים במזומן מאסף עבור התובע, אף באותם סכומים בהם נקב בעדותו. כך למשל בשיחתו עם מאיר מיום 31.5.18 (נספח 7 לתצהיר התובע, בעמ' 2 בתמליל):
יש אלף דולר קנדי ועוד 53 אלף שקל, משהו כזה.
כך מתברר כי לפי גרסת שאבי עליה חזר מספר פעמים , הועבר לנתבעים מאסף סך של 59,000 ₪ במזומן עבור התובע.
כאשר מסכמים את הראיות שהוצגו במהלך בירור הטענות, ברי הדבר שלא ניתן לבסס מסקנה על סך הכספים ששילם התובע בלי ראיות שיבססו טענה זו, וכאשר ניכר כיצד הצדדים עצמם לא דקדקו בהתחשבנות שערכו תוך כדי התהליך.
התובע טוען לתשלומים שהעביר לאסף במזומן, ועליו היה הנטל להוכיח את היקף התשלומים שהעביר ואת היקף התשלומים שהועברו לנתבעים. מאחר וכאלו ראיות לא הוצגו, אפילו במערכת יחסי התובע ואסף הועברו כספים במזומן בהיקף העולה על כך, לא הוכיח התובע את זכותו להשבת כספים אלא בסכום בו הודו הנתבעים – 59,000 ₪. וביחס לסכום זה, כאשר הנתבעים פועלים בצוותא ו בהתחייבות בצוותא, אין נפקות לשאלת העברת הכספים בין הנתבעים לבין עצמם. בין אם שאבי שקבל את הכספים העביר אותם לדרור כטענתו, ובין אם לאו כטענת דרור, העברת הכספים מחייבת את הנתבעים יחדיו.
לטענת התובע יש לחייב הנתבעים בהשבת הכספים שהעביר לחברת FTAD.
התובע הציג אסמכתא לביצוע העברה זו בסך של 281,017 ₪ ( התשלום בשקלים כולל עמלות העברה - נספחים 3 ו- 4 לתצהיר התובע) וביצוע העברה זו איננו במחלוקת.
הנתבעים טענו שאין לחייב אותם בהשבת כספים אלו שכן כספים אלו לא הגיעו לידיהם, אך במהלך הדיון התברר שדרור עצמו הינו מנהל באותה חברה זרה, חברת FTAD (כך נרשם במסמכי החברה – נספח 5 לתצהיר התובע) ודרור הודה בעדותו כי הינו שותף בחברה עם אדם נוסף בשם פאדי (עמ' 1 בפרוט' 27.3.19). כך התברר שהתשלום שהעביר התובע דווקא הגיע לידי הנתבעים, אפילו באמצעות אותה חברה זרה לה קשורים הנתבעים. כך גם התברר שלא נעשה בידי הנתבעים כל ניסיון להביא להשבת הסכום שהועבר לאותה חברה והנתבעים לא טענו שעשו כזה ניסיון.
זאת ועוד, אפילו נמצא שהחברה הזרה, חברת FTAD, איננה קשורה לנתבעים, כאשר התשלום הועבר במסגרת ההתקשרות וכאשר נמצא שזו בוטלה לאחר שהנתבעים הפרו את התחייבויותיהם כלפי התובע, חייבים הנתבעים גם בהשבת סכום זה אפילו יסווג זה כפיצוי לתובע על כסף ששולם ועקבותיו אבדו.
טענה נוספת שנטענה בהקשר זה הינה שהתשלום לחברת FTAD בכלל נעשה על ידי חברה בשם המלחימים בע"מ ולכן אין לתובע זכות לתבוע השבתו, ברם אין מחלוקת שהתשלום נעשה עבור התובע ואין זה מעניינם של הנתבעים הקשר שבין התובע לאותה חברה והסיבה להעברה שעשה באמצעותה .
לטענת התובע יש לחייב הנתבעים בהשבת סך של 15,000 ₪ שהעביר לעמיל המכס.
אף על התשלום שהועבר לעמיל המכס, 15,000 ₪, אין מחלוקת (נספח 6 לתצהיר התובע). לנתבעים לא נמצא כל הסבר לביצוע תשלום זה זולת זה שהציע התובע – תשלום שנדרש לבצע לקידום הליכי שחרור הרכב שהובטח לו. בין אם התשלום בוצע לבקשת אסף (כגרסת הנתבעים) ובין אם לפי הוראת הנתבעים (כגרסת התובע – סע' 9.3 ב תצהיר התובע), אין מחלוקת על כך שהתשלום נעשה במסגרת אותה התקשרות. אף במקרה זה, לא הצביעו הנתבעים על ניסיון כלשהו שנעשה להביא להשבת הסכום ששולם לתובע או להסביר מה לתשלום זה ולעסקת היבוא ומה עלה בגורלו כאשר כשלה העסקה.
לסיכום בירור טענת ההשבה , הוכח כי התובע העביר במסגרת ההסכם עם הנתבעים את הסכומים הבאים:
סך של 59,000 ₪ ששולם במזומן לאסף והועבר לנתבעים.
סך של 281,017 ₪ שהועבר לחברת FTAD.
סך של 15,000 ₪ שהועבר לעמיל המכס.
בסך הכל הוכחו תשלומים שבצע התובע בסך של 355,017 ₪ וסכום זה על הנתבעים להשיב לתוב ע. כיוון שתשלומים אלו בוצעו טרם בוטל ההסכם יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.
לטענת התובע, בגין הפרת התחייבויות הנתבעים נגרמו לו נזקים נוספים, שהוא עותר להשית על הנתבעים. בנזקים אשר מונה התובע עלויות שכירת רכב אחר, הפסדי קצבה מהמוסד לביטוח לאומי, תשלומים למוניות ונזקים כלליים בגין כאב וסבל.
המקור לזכות התובע לפיצויים מצוי בסעיף 10 בחוק התרופות, ולפיו:
הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.
תכליתם של הפיצויים הינה העמדת התובע, הנפגע, במקום בו היה לו קוים החוזה שהופר.
מטרת הפיצויים היא להעמיד את הצד הנפגע באותו מצב שבו היה נתון אילו קוים החוזה. זהו העיקרון הגדול של השבת המצב לקדמותו ( restitutio in integrum). "המצב הקודם" לעניין הפרת החוזה הוא בראש ובראשונה המצב שבו היה נתון הצד הנפגע אילו קוים החוזה. (ע"א 7302/96 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' לילוף פ"ד נה(3) 200, 207).
משכך, כאשר טוען התובע לנזק ישיר שנגרם לו כתוצאה מהפרת התחייבויות הנתבעים כלפיו, שומה היה עליו להראות את היקף הנזק לו הוא טוען, אך גם את הקשר הסיבתי שבין הנזק להפרה ואת חובת הנתבעים לצפות שיתרחש כזה נזק לתובע עקב ההפרה.
עיון בכל אותם ראשי נזק ישיר להם טוען התובע מראה שאין בהם ולו ניסיון לעמוד בנטלים אלו.
התובע טוען לנזק בסך של 88,452 ₪ בגין שכירת רכב חלופי החל מיוני 2017 ועד להגשת התביעה (4,200 ₪ לחדש בצירוף מע"מ). התובע איננו מסביר כיצד רכב אותו שכר כבר ביוני 2017, חודשים לפני המועד המקורי לאספקת הרכב הראשון באוגוסט 2017, מבטא כזה "נזק" שנגרם לו.
בנוסף, הרי לו קוים החוזה, לו סופק הרכב הראשון לתובע, היה התובע נושא בעלויות האחזקה שלו והיה עוד מוסיף ומשלם את יתרת התמורה לה התחייב (לשיטתו – עוד 200,000 ₪). אם במקום לשאת בתשלומים אלו שילם התובע עבור רכב שכור, לא ברור כיצד התשלום מבטא נזק, והתובע איננו מביא תחשיב להפרשי עלויות בין אחזקת הרכב שרכש לבין השכרת רכב, או כל תחשיב שיסביר את הסכום לו הוא עותר בראש נזק זה.
ובכלל, התובע אפילו אינו מביא אסמכתאות לתשלומים ששילם הוא עצמו (ולא למשל אותה חברה פרטית שבאמצעותה הועבר התשלום לחברת FTAD) אלא רק מכתב של חברה אלמונית שאף לא מי מטעמה זומן ליתן עליו עדות (נספח 26 לתצהיר התובע).
כך נמצא שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת ההסכם לעלויות שנגרמו לתובע בשכירת רכב וממילא שלא הוכחו הסכומים להם טוען התובע.
התובע טוען לנזק בסך של 27,000 ₪ בגין תשלומים ששילם למוניות.
גם בטענה זו לא טורח התובע להסביר מה קשר יש בין הפרת התחייבויות הנתבעים לנסיעות שעשה במוניות (ולא באותו רכב שלטענתו שכר). התובע אף איננו מביא כל אסמכתא לביסוס הטענה להוצאות שהוציא ואף לא פרטים על המועדים בהם נעשתה הוצאה נטענת זו. "הצהרת התובע" איננה מספקת להוכחת טענה זו.
התובע טוען להפסד של "קצבת ניידות" לה היה זכאי מהמוסד לביטוח לאומי, בסך של 20,700 ₪. לתמיכה בטענה זו מפנה התובע למסמך אשר במסגרתו מוכרת נכות התובע (נספח 9 בתצהיר התובע). הא ותו לא. התובע איננו מביא כל הסבר או פירוט באשר לאותה "קצבת ניידות" לה הוא טוען. התובע לא מביא כל פירוט של הניסיונות שעשה לקבלת הקצבה וכישלונן הנטען. התובע אף איננו מסביר כיצד טענה לראש נזק שכזה מקיימת את מבחן הקשר הסיבתי וכיצד אמורים היו הנתבעים לצפות קיומו של נזק שכזה. אף טענה זו לא הוכחה.
התובע טוען לפיצוי בסך 25,000 ₪ לו התחייבו הנתבעים כאמור בתוספת להסכם.
כפי שתואר לעיל, במסגרת התוספת להסכם במסגרתה הסכימו הצדדים לדחיית מועד אספקת הרכב השני לסוף ינואר 2018 (נספח 12 לתצהיר התובע), הוסכם על הפחתת התשלום לו התחייב התובע בסך של 25,000 ₪. ברי הדבר כי הסכמה זו הייתה חלק מההסכם שלבסוף בוטל. היא איננה מבטאת "נזק" שנגרם לתובע והבסיס לעתירה זו לחיוב בפיצוי זה איננו ברור.
התובע טוען לנזק בסך של 125,000 ₪ בגין "איחור באספקת הרכב", כאשר באיחור זה מונה התובע את התקופה שמחדש פברואר ועד לחדש נובמבר 2018 (מועד הגשת התביעה). התובע כלל איננו מביא תחשיב שיסביר טענה זו, ולא כל שכן הסבר שיראה כיצד איחור זה גרם לו לנזק בסכום הנטען וכיצד אמורים היו הנתבעים לצפות נזק זה.
התובע טוען לנזק ישיר נוסף בסך של 285,000 ₪, ההפרש בין עלות רכב זהה לזה שסוכם במסגרת הפשרה שאושרה על ידי עו"ד גולדמן (מרצדס בנץ s560 דגם " Long Vision Premium") ברכישתו מהיבואן הרשמי בישראל לתמורה שנקבעה בהסכמת הצדדים.
התובע טוען שעלות רכב זה בישראל עומדת על 1,115,000 ₪ בעוד שהוסכם שישלם סך של 830,000 ₪, ולכן יש לחייב בתשלום פיצוי על ההפרש.
טענה זו מתבססת על ההוראה בסעיף 11 (א) בחוק התרופות, שלפיה "הופר חיוב לספק או לקבל נכס או שירות ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע, ללא הוכחת נזק, לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ובין שוויים ביום ביטול החוזה".
ככלל, במצב בו שירות או נכס שהובטחו לא סופקו ואף לא יסופקו, למשל בשל ביטול החוזה, זכאי הנפגע לפיצויים ששיעורם כשיעור ההפרש בין שווי השוק של המשאב המיוחל לבין מחירו החוזי של אותו משאב. ובפרט, כדי לזכות בפיצוי זה שומה על התובע לעמוד בשלושה תנאים: ביטול החוזה כדין, מועד הביטול הוא המועד הקובע לחישוב הפיצוי, והתנאי השלישי – ההפרש בין התמורה החוזית לשווי הנכס.
הרכיב השלישי שעל התובע להוכיח הוא, כי ביום ביטול החוזה קיים הפרש כלשהו בין התמורה לפי החוזה ובין שווי הנכס או השירות נשוא החוזה שבוטל על ידו (ידין, שם בעמ' 108; קציר, שם בעמ' 1008). מקום בו לא הוכח קיומו של הפרש כאמור, לא יוכל התובע לעשות שימוש במנגנון הקבוע בסעיף 11(א) לחוק ודין תביעתו להידחו ת. (ע"א 9005/03 בזק - החברה הישראלית לתקשורת נ' שמעון מרדכי בע"מ [פורסם בנבו], 21.12.05, פסקה 6)
כדי לזכות בפיצוי בראש זה איפוא, רבץ לפתחו של התובע הנטל להראות מה שווי היה לרכב נשוא ההסכם במועד הביטול אל מול התמורה שנקבעה בהסכם. התובע לא עושה כן. התובע טוען אך ורק להפרש המתייחס לרכב השלישי, הרכב נשוא הפשרה מאוגוסט 2018 , אך איננו מביא כל אסמכתא המשווה בין הרכב נשוא הפשרה לשווי השוק של רכב זהה. התובע איננו מביא כל מידצב אותו רכב שסוכם במסגרת הפשרה (אם אמור היה להימסר כרכב חדש או שמא רכב משומש ובאילו תוספות ורמת גימור). התובע אף איננו מביא ראיות באשר לשווי רכב זהה בישראל אלא מסתפק בהפניה למסמך המכונה "מחירון רכב מחברת מרצדס בנץ" (נספח 27 לתצהיר התובע), שאותו לא ערך התובע, ושעל תוכנו הוא לא יכול להעיד. במצב זה, לא הוכיח התובע קיומו של הפרש כאמור.
ולבסוף, עותר התובע לפיצוי על נזק לא ממוני, "עגמת נפש" בסך של 100,000 ₪.
הלכה פסוקה היא, כי פסיקת פיצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון וקביעת שיעורו מסורים לשיקול דעתו של בית המשפט וזאת לפי סעיף 13 לחוק התרופות. יחד עם זאת, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם יפסוק פיצוי מסוג זה, והכול בהתייחס לנסיבות המקרה נשוא הדיון ובחינתן לגופן.
מהראיות אשר נפרשו בפני מתברר כי התובעים הוליכו את התובע בכחש במשך חדשים רבים. הנתבעים, אשר מעידים על עצמם כמי שעוסקים בתיווך ליבוא אישי של רכבים, התקשרו עם התובע בהסכם ליבוא אישי של רכב בלי הסכם בכתב המסדיר את ההתקשרות (בניגוד להוראות סעיף 70 בחוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב, תשע"ו-2016 ). התובעים חזרו והפרו את ההתחייבויות באשר למועד אספקת הרכב שהוזמן מהם, וכאשר בוטל ההסכם כעבור כשנה וחצי מעת שנכרת, גם התנערו מכל חבות ויריבות כלפי התובע.
התנהלות שכזו ודאי שהסבה לתובע נזק לא ממוני ומצדיקה חיוב בפיצוי בהיקף ההולם את התנהלותם חסרת תום הלב של הנתבעים.
אני אומד את הפיצוי לתובע בגין הנזק הלא ממוני בסך של 50,000 ₪.
כך נמצא כי התובע לא הוכיח שנגרמו לו נזקים בני פיצוי בגין הפרת ההסכם, אלא רק את הנזק הלא ממוני שנגרם לו. טענות התובע לחיוב הנתבעים בפיצוי על הנזקים שנגרמו לו נדחות, זולת הטענה לחיוב בנזק לא ממוני בסך של 50,000 ₪.
לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
וכך ניתן לסכם את אשר התברר:
בתחילת 2017 יצר התובע קשר עם אדם בשם אסף דדון, הגיע עימו להסכם לרכישת רכב ביבוא אישי, והעביר לו כמקדמה תשלומים במזומן.
אסף יצר קשר עם הנתבעים, אף הם עוסקים ביבוא אישי של רכבים, ובקש לבצע את ההתחייבות לתובע באמצעותם. זמן מה לאחר מכן התברר שאסף איננו מתכוון לבצע את ההתחייבות מסיבות שלא הובהרו, וכך נוצר קשר ישיר בין התובע לבין הנתבעים.
בעקבות קשר זה, נכרת ההסכם בין התובע לבין הנתבעים ושלפיו התחייבו הנתבעים למסור לתובע רכב שייובא ביבוא אישי, רכב מסוג מרצדס hybrid plugin S500E דגם AMG, וזאת עד 28.8.17.
התובעים לא עמדו בהתחייבות זו, ובין הצדדים סוכם כי במקום הרכב הראשון יסופק לתובע באותו המחיר רכב זהה אך מדגם פרימיום, והאספקה ת יעשה עד 6.12.17, מועד אשר במסגרת תוספת להסכם נדחה בהמשך לסוף ינואר 2018 ובהפחתת 25,000 ₪ מהתמורה שסוכמה.
גם בהתחייבות זו לא עמדו הנתבעים, ובחלוף חודשים הושגה ביום 12.8.18 פשרה על שינוי סוג הרכב שיסופק לתובע לרכב מסוג מרצדס בנץ s560 דגם " Long Vision Premium", אשר תמורתו תעמוד על 830,000 ₪ ומועד אספקתו נקבע ליום 30.9.18.
גם בהתחייבות זו במסגרת הפשרה לא עמדו הנתבעים, ובמהלך נובמבר 2018 בוטל ההסכם על ידי התובע כדין, נוכח הפרתו.
הנתבעים טענו שכלל לא התחייבו בדבר כלפי התובע, אלא רק התגייסו לסייע בביצוע ההסכם שלו עם אסף, אך טענה זו הופרכה ונדחתה. הוצגו שלל מסמכים המבטאים התקשרות חוזית ישירה בין התובע לנתבעים.
נוכח הפרת התחייבויות הנתבעים וביטול ההסכם, זכאי התובע להשבת הכספים ששילם בגין ההסכם שבוטל.
התובע טען ששילם סך של 180,000 ₪ במזומן, אך נמצא שלא הוצגה אסמכתא לביסוס טענה זו וכך חויבו הנתבעים אך בהשבת הסכום בו הודו – 59,000 ₪.
התובע הראה ששילם 281,017 ₪ במישרין לחברת FTAD, אשר לדרור שותפות בה, והראה ששילם 15,000 ₪ במישרין לעמיל מכס לפי הוראות שקבל לקידום ההסכם. התובע זכאי גם להשבת סכומים אלו.
התובע עתר לפיצויים על הנזקים שנגרמו לו עקב ביטול ההסכם, אך נמצא שלא עלה בידיו להוכיח שבכלל נגרמו לו אותם נזקים להם טען. כך הטענה לשכירת רכב, כך הטענה לנסיעות במונית, כך הטענה להפסק קצבה מהמוסד לביטוח לאומי, כך הטענה לנזק כללי וכך גם הטענה להפרש בין שווי הרכב ברכישתו בישראל לשווי שנקבע בהסכם הפשרה.
התובע עתר לפיצוי על הנזק הלא ממוני שנגרם לו ובטענה זו נמצא שיש לחייב הנתבעים בפיצוי בסך של 50,000 ₪.
אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
סך של 355,017 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.
סך של 50,000 ₪ ובנוסף גם את אגרת בית המשפט וכן גם שכר טרחת עו"ד אשר בהתחשב בהתמשכות ההליך והסכומים שנפסקו יעמוד על סך של 50,000 ₪.
הבטוחות שהפקיד התובע בקופת בית המשפט במסגרת הבקשה להטלת עיקולים זמניים יוחזרו לתובע, באמצעות העברתם לב"כ התובע.

ניתן היום, י"ז אלול תשפ"א, 25 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נסים סקרה
נתבע: דרור עמר
שופט :
עורכי דין: