ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צו אחד נגד צחי דבוש :

בפני כבוד ה שופט אופיר יחזקאל

התובעת

צו אחד - לשמירה על ציביונו היהודי של צה"ל בע"מ (חל"צ)

נגד

הנתבעים

  1. צחי דבוש
  2. גלי צה"ל (מדינת ישראל)

פסק דין

תביעה לתשלום סך של 40,000 ₪.

תקציר העובדות הרלבנטיות
התובעת היא חברה לתועלת הציבור, ה"עוסקת בשמירה על זכויות חיילים וחיילות במסגרת שירותם בצה"ל", כלשון סעיף 3 לכתב התביעה. מטרת התובעת (כפי שעולה מדף ה"פייסבוק" של התובעת, אשר העתקו צורף כראייה במסגרת ההליך), היא לאפשר לחיילים וחיילות לקיים אורח חיים יהודי בעת שירותם בצה"ל.

הנתבעת 2 היא תחנת רדיו צבאית והנתבע 1 הוא כתב בנתבעת 2.

לטענת התובעת, בתחילת חודש יולי 2018, צילם מר עידן לוי (להלן – לוי), בעת ששירת כחייל (בשירות קרבי) בצה"ל, תמונה שבה נראות שתי חיילות, כשהן ישנות בתוך נגמ"ש של צהל, וכן נראה חייל, כשהוא ישן על גבי אותו נגמ"ש.

לדברי התובעת, לוי העביר לידיה את התמונה ואת זכויות היוצרים בתמונה, ואילו היא ערכה את התמונה, כך שנוסף לה לוגו התובעת, וכן סימני המגדר של "זכר" ו"נקבה", ליד מיקומן של כל אחת מהחיילות והחייל שבתמונה.

ביום 9.7.2018 העלתה התובעת את התמונה לדף הפייסבוק שלה. התמונה הועלתה כחלק מ"פוסט" שעניינו טענות של חיילים דתיים, המשרתים בצה"ל, בחיל השריון, על כך שלפלוגה שבה הם משרתים (שאמורה, לדבריהם, להיות "פלוגה שאינה מעורבת"), צורפו חיילות מחייל החימוש (העתק הפוסט, הכולל את התמונה, צורף על ידי הנתבעים).

לעניין זה העיד לוי, כי צילם את התמונה, וכי העביר לתובעת את התמונה ואת הבעלות בה. לוי אמנם לא יכול היה להציג בדיון את התמונה ממכשיר הטלפון הנייד שבו צולמה (למעלה משנתיים לאחר שצולמה). עם זאת, לוי הציג, בדיון, העתק הודעת דוא"ל, מיום 9.7.2018, שאליה צורפה התמונה (ההודעה כוללת קבילה שהוגשה על ידו בגין האירוע).

כמו כן, צורף, במסגרת תשובה לבקשה לסילוק על הסף, מסמך, הנושא תאריך 12.12.2018, שבו מאשר לוי, כי הוא מעביר לתובעת את זכויותיו בתמונה.

ביום 12.7.2018, פרסמה הנתבעת 2, בעמוד ה"טוויטר" שלה, כתבה שעסקה באירוע המתועד בתמונה. לכתבה צורפה התמונה, כשהיא כוללת את סימני המגדר שהוספו על ידי התובעת, אך אינה כוללת את לוגו התובעת.

הצדדים חלוקים בשאלה, האם עובר לפרסום האמור, נתן יו"ר התובעת, לנתבע 1, את אישורו לעשות שימוש בתמונה.

לטענת הנתבעים, אישור מעין זה ניתן בשיחת טלפון שהתקיימה בין השניים. במעמד הדיון שהתקיים בתביעה, דייק הנתבע 1 את טענתו לעניין זה, בציינו כי אמנם לא ביקש אישור לעשות שימוש בתמונה, אך משפנה אליו יו"ר התובעת וביקש ממנו לפרסם כתבה על האירוע, הבין הנתבע 1, כי יו"ר התובעת הסכים בכך, כי ייעשה שימוש בתמונה (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 6-10). לעומת זאת, לטענת התובעת, לא ניתן אישור מעין זה, ומההתכתבויות שהתקיימו בין הנתבע 1 לבין מנכ"ל התובעת, ניכר דווקא, כי הנתבע 1 הוא שפנה ליו"ר התובעת לעניין זה, וכי התובעת לא הייתה מעוניינת לשתף פעולה עם כוונת הנתבעים לפרסם את הדברים, וזאת בשל "אג'נדה" שייחסה להם, הנוגדת את עמדותיה שלה.

ביום 13.12.2018, פנתה התובעת לנתבעת 2, באמצעות באת כוחה, וטענה בפניה כי פרסום התמונה מהווה הפרה של זכויותיה. הנתבעת 2 מצדה, לא קיבלה את עמדת התובעת, אך ביום 3.1.2019, הודיעה לתובעת, כי התמונה הוסרה. התכתבויות נוספות בין הצדדים, לא הניבו הסכמה (הנתבעת סירבה לדרישת התובעת לתשלום פיצוי) והתובעת הגישה את התביעה הנידונה.

עיקרי טענות הצדדים
לטענת התובעת, המדובר בשתי יצירות. האחת, היא התמונה (היצירה) המקורית, אשר צולמה על ידי לוי. והשנייה, היצירה הנגזרת, היא התמונה שנערכה על ידה, על דרך של הוספת סימני המגדר והלוגו.

לטענת התובעת, זכויות היוצרים בתמונה המקורית, עברו לבעלותה מידי לוי. העברה זו התבצעה בעל פה ולאחר מכן גם נחתם מסמך בכתב לעניין זה. לפיכך, משפורסמה התמונה על ידי הנתבעים, ללא אישורה, הפרו הנתבעים את זכות היוצרים שלה בתמונה המקורית.

התובעת אינה טוענת כי היא בעלת זכות מוסרית בתמונה המקורית, שכן זכות זו שייכת באופן אישי ליוצר (לוי) ואינה ניתנת להעברה.

ואשר ליצירה הנגזרת, הרי שכאן, לטענת התובעת, מצויות בבעלותה, הן זכות היוצרים והן הזכות המוסרית – ושתיהן הופרו על ידי הנתבעים, בכך שפרסמו את התמונה, ללא אישורה, ומבלי ליתן לה קרדיט.

התובעת טענה, כי התביעה הוגשה גם נגד הנתבע 1 באופן אישי, שכן זה עוול כלפיה, יחד עם הנתבעת 2.

מנגד, לטענת הנתבעים, התובעת כלל לא הוכיחה, כי התמונה צולמה על ידי לוי ומכאן שגם לא הוכיחה את זכותה בתמונה המקורית. לעניין זה, הדגישו הנתבעים, כי לוי לא יכול היה להציג את התמונה ממכשיר הטלפון הנייד שלו בדיון, וכי הסתיר את העובדה, כי החל, בהמשך, לעבוד עבור התובעת. הנתבעים הוסיפו לעניין זה, כי העברת הבעלות בזכות יוצרים טעונה מסמך בכתב, וכי מסמך מעין זה, צורף רק לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסך, כך שהוא אינו בגדר ראייה בתיק.

ואשר ל"יצירה הנגזרת", הרי שלטענת הנתבעים, הוספת סימני מגדר על גבי התמונה המקורית, היא בגדר פעולה טריוויאלית, שאינה מהווה "יצירה" חדשה ואינה מקנה לתובעת זכות יוצרים. כמו כן, לשיטת הנתבעים, הזכות לעשיית יצירה נגזרת, מוקנית, לפי סעיף 11 לחוק זכויות יוצרים, תשס"ח-2007 (להלן – חוק זכויות יוצרים או החוק) רק לבעל זכויות היוצרים ביצירה המקורית – קריטריון שהתובעת אינה עומדת בו.

הנתבעים הוסיפו, כי על פי הפסיקה, נוכח אופייה של הזכות המוסרית, כזכות אישית השמורה ליוצר עצמו, תאגיד אינו יכול להיות בעל זכות מוסרית.

עוד טענו הנתבעים, כי התובעת, בכך שביקשה מהנתבע 1, באמצעות יו"ר התובעת, לפרסם את הסיפור, הסכימה גם לפרסום התמונה, כך שממילא לא נפגעו זכויותיה (ככל שישנן).

כמו כן, לטענת הנתבעים, בהנחה שלתובעת זכויות בתמונה, הרי שהשימוש שנעשה בתמונה, לצורך דיווח עיתונאי, היה שימוש הוגן, שאינו טעון הסכמה ואינו מחייב תשלום תמורה (סעיפים 18-19 לחוק).

לבסוף טענו הנתבעים, כי הנתבע 1 לא עוול אישית כלפי התובעת (בהנחה כי התבצעה עוולה), ובכלל זה, לא הוא שפרסם את התמונה מטעם הנתבעת 2 (אלא הייתה זו מחלקת הטוויטר של הנתבעת).

לדברי הנתבעים, מדובר בתביעת סרק שמטרתה היא השתקתם.

התובעת השיבה לטענות הנתבעים, וטענה, כי הוכח שהתמונה צולמה על ידי לוי, וזאת באמצעות עדותו, ובאמצעות מסמך בכתב שהוצג לעניין זה. התובעת הוסיפה, כי מדובר בדרישת כתב ראייתית בלבד, וכי העברת הבעלות המהותית בתמונה, בוצעה, כבר בסמוך לאחר צילומה, עם העברת התמונה לידיה.

התובעת הוסיפה, כי הוספת סימני המגדר על גבי התמונה, מהווה יצירה נגזרת, ומשכך, הופרו זכויות היוצרים שלה, הן ביצירה המקורית, והן ביצירה הנגזרת.

עוד טענה התובעת, כי היא אינה חברה למטרות רווח, ולכן, כשירה להחזיק בזכות מוסרית על יצירתה, בפרט כאשר מדובר ביצירה הקשורה לקידום מטרותיה.

התובעת הדגישה, כי לא הסכימה לשימוש שנעשה בתמונה, כי לא הובאה כל ראייה להראות אחרת, וכי ההודעות שהוחלפו בין הנתבע 1 לבין מנכ"ל התובעת, תומכות במסקנה, כי לא הייתה הסכמה מעין זו.

לבסוף, נטען, כי השימוש שנעשה בתמונה, לא היה בגדר שימוש הוגן, וזאת בעיקר מהטעם שנעשה מבלי ליתן לה קרדיט בגין היצירה.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בחומר הרלבנטי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

ראשית, אני סבור כי הוכח, במאזן ההסתברויות, כי לוי אכן צילם את התמונה נשוא ההליך.

עדותו של לוי הייתה קוהרנטית ומהימנה (אמנם היה מוטב לציין בתצהיר, כי לוי מועסק כיום אצל התובעת, אך אינני סבור כי העובדה שלא צוין הדבר, פוגמת במהימנות העדות, בכל הנוגע לצילום התמונה).

כמו כן, לוי הציג, במעמד הדיון, הודעת דוא"ל, הכוללת את התמונה, שנשלחה על ידו בזמן אמת (ההודעה נשלחה, כאמור, ביום 9.7.2018, אותו מועד שבו פורסמה התמונה בדף הפייסבוק של התובעת).

בנסיבות אלה, אני סבור, כי יש לקבל את עדותו של לוי לעניין זה, וכי אין בעובדה (שאינה בלתי סבירה כשלעצמה), כי לא יכול היה להציג את התמונה, במעמד הדיון, במצלמת הטלפון הנייד שלו, למעלה משנתיים לאחר שצולמה, כדי לפגום בעדות.

לוי העיד גם, כי העביר את התמונה ואת הבעלות בה לתובעת וגם לעניין זה אני מקבל את עדותו.

כידוע, "חוזה להעברת זכות יוצרים... טעון מסמך בכתב" (סעיף 37(ג) לחוק זכויות יוצרים).

התובעת צירפה מסמך, הנושא תאריך מחודש דצמבר 2018, שלפיו העביר לה לוי את זכות היוצרים בתמונה.

הנתבעים טענו לעניין זה, כי המסמך לא הוגש כנדרש במסגרת ההליך ומדובר בטענה שלכאורה יש בה ממש.

עם זאת, המסמך הוצג בשלבים הראשונים של ההליך, ולנתבעים ניתנה האפשרות להתייחס אליו, ולחקור לגביו, כך שלא קופחו זכויותיהם המהותית, או הדיוניות, כתוצאה מהגשתו באופן שבו הוגש.

כמו כן, המדובר בדרישת כתב, הנחשבת ראייתית, ולא מהותית. לעניין זה אף נקבע, כי מקום בו המסמך, המתעד את ההעברה, נוצר לאחר שניתנה הסכמה בפועל (בעל פה) בדבר ההעברה, תחשב הזכות, כזכות שהועברה, במועד מתן ההסכמה המקורית (ר' ת.א 3087-12-10 אתיקה השקעות בע"מ נ' הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ (פסק דין מיום 23.5.2021) וההפניות שם).

בנסיבות אלה, יש לקבוע, כי הוכחה העברת זכות היוצרים בתמונה לידי התובעת, וכי הזכות הועברה לידיה בסמוך לאחר שצולמה התמונה.

ומכאן שבעת פרסום התמונה על ידי הנתבעת 2, כבר הייתה זכות היוצרים בתמונה, בבעלות התובעת.

כמו כן, מקובלת עלי טענת התובעת, שלפיה תוצר העריכה שביצעה בתמונה, אשר כללה הוספת סימני מגדר במקומות הרלבנטיים על גבי התמונה, על מנת להדגים את מגדרם של החיילות והחייל המתועדים בתמונה, מהווה יצירה נגזרת, שיצרה התובעת – יצירה שהתובעת היא, לפיכך, בעלת זכויות היוצרים בה.

ודוק, התובעת, כמובן, אינה מחזיקה בזכויות היוצרים בכל הנוגע לסימני המגדר ששולבו בתמונה. עם זאת, שילובם של סימנים אלה בתמונה, תרם להבנת האירוע המתועד בתמונה, שכן מגדרם של החיילת והחיילים שתועדו בתמונה, אינו ברור מעצם ההתבוננות בתמונה, מקום בו היא אינה כוללת סימנים אלה, או הסברים נלווים. בנוסף, מעבר להיבט האינפורמטיבי, מדובר באלמנט שאינו נעדר ערך עיצובי.

בנסיבות אלה, שבהן מדובר בשינוי שנעשה בתמונה שהוא, "מעבר לטריוויאלי", והכולל אלמנט מסוים של יצירתיות, ובשים לב לסטנדרט שנקבע בפסיקה לעניין זה (ר' ע"א 360/83 סטרוצקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ (פורסם בנבו, 8.9.1985), יש לקבוע כי אכן מדובר ביצירה חדשה (נגזרת).

מסקנה זו נתמכת גם בעובדה, כי הנתבעת 2, בחרה לפרסם את התמונה, כשהיא כוללת את סימני המגדר האמורים, ומבלי להסירם (תוך שהסירה את לוגו התובעת בלבד), כך שדומה, כי גם הנתבעת 2, ראתה ערך בהימצאותם על גבי התמונה.

הנתבעים טענו, כי רק בעל זכות היוצרים ביצירה המקורית, יכול שיהא בעל הזכות ביצירה הנגזרת. ואולם, קביעה זו, ראשית, אינה מתחייבת מלשונו של סעיף 11 לחוק זכויות יוצרים. כמו כן, במקרה הנוכחי, בעת יצירת היצירה הנגזרת, כבר עברה, כאמור, זכות היוצרים ביצירה המקורית, לידי התובעת.

מכאן שהתמונה שפורסמה על ידי הנתבעת 2 (בגרסה אשר כללה את סימני המגדר), הייתה כזאת שזכות היוצרים בה, הן לעניין היצירה המקורית והן לעניין היצירה הנגזרת, היא בידי התובעת.

התובעת טענה גם לזכות מוסרית ביצירה הנגזרת (התמונה עם סימני המגדר). ואולם, על פי פסיקת בתי המשפט המחוזיים (לרבות זו שצוינה בסעיף 32 לסיכומי הנתבעים), זכות מוסרית, נוכח אופייה כזכות אישית, אינה יכולה להיות מוקנית לתאגיד. לטענת התובעת, הואיל והיא אינה חברה הפועלת למטרות רווח, אלא חברה לתועלת הציבור, הפועלת לקידום מטרות חברתיות-מוסריות מסוימות, יש לייחס לה זכות מוסרית, ביצירה שנוצרה על ידה, לצורך קידום מטרות אלה. מדובר בטענה השובה את הלב, אך קיים קושי לקבלה בבית משפט זה, המונחה על ידי פסיקותיו של בית המשפט המחוזי. לא ראיתי מקום, לפיכך, לייחס לתובעת זכות מוסרית ביצירה הנגזרת (והתובעת כאמור לא טענה לזכות מוסרית ביצירה המקורית).

משנקבע כי לתובעת זכויות יוצרים בתמונה, ומשאין חולק כי הנתבעת 2 פרסמה את התמונה, מוטל הנטל על הנתבעת להראות כי עשתה כן בהסכמת התובעת, או כי מדובר בשימוש הוגן.

הנתבעת לא הרימה נטל זה.

אשר לטענה בדבר קיומה של הסכמה לפרסום, בתחילה ניתן היה להבין מטענות הנתבעת 2, כי ניתן אישור מפורש לעשות שימוש בתמונה הספציפית. דברים ברוח זו נאמרו במכתב התשובה הראשוני ששלחה לתובעת לעניין זה ביום 2.1.2019; ובכתב ההגנה נטען, כי לאחר ששוחח הנתבע 1 עם מנכ"ל התובעת, ולאחר שגם התכתב עמו בישומון "וואטצאפ" בנוגע לאירוע, והאחרון לא היה מעוניין לשתף עמו פעולה, התקיימה שיחה נוספת בין השניים, שבה נתן מנכ"ל התובעת את אישורו לעשות שימוש בתמונה. לעומת זאת, בתצהיר העדות הראשית של הנתבע 1, העיד הנתבע 1, כי היה לו ברור, כי מנכ"ל התובעת הבין, כי ייעשה שימוש בתמונה (אך לא נטען כי נתקבל אישור מפורש לכך ולא פורטה השתלשלות העניינים הכרונולוגית המדויקת לעניין זה); ובעדותו בבית המשפט אישר, כאמור, הנתבע 1, כי לא נתבקש, וממילא לא נתקבל, אישור מפורש לשימוש בתמונה.

בנוסף, עיון בהודעות הוואטצאפ שצורפו, מלמד, כי התקיימה שיחת טלפון בין מנכ"ל התובעת לבין הנתבע 2, לפני שהחלה ההתכתבות בין השניים (קיומה של השיחה נזכר בהודעות). מתוכן ההודעות (שבהן לא מוזכר כלל נושא השימוש בתמונה), לא ברור, מי יזם את השיחה האמורה, אך הנאמר בהן תומך יותר במסקנה, כי היה זה הנתבע 2, ולא מנכ"ל התובעת. כך, בהודעות, מבקש הנתבע 2, בהמשך לשיחה, פרטים נוספים לגבי הסיפור, ואילו מנכ"ל התובעת, נמנע מלספקם, שכן, לדבריו, הנתבע 2 נתפס אצל התובעת, כבעל אג'נדה המנוגדת לעמדותיה, והיא אינה מעוניינת לשתף עמו פעולה. ודוק, סביר פחות (הגם שלא בלתי אפשרי), כי התובעת הייתה יוצרת קשר מיוזמתה עם הנתבע 2, חרף דעתה על עמדותיו, על מנת שיפרסם את הסיפור, ולאחר מכן, מסרבת לספק לו פרטים לגבי הסיפור.

ההודעות אינן מלמדות על קיומה של שיחה נוספת בין השניים, לאחר זו הראשונה, ולא צורפה כל אסמכתא לקיומה של שיחה מעין זו.

בנסיבות אלה, לא הורם הנטל לקבוע כי ניתנה הסכמה מאת התובעת, במפורש או במשתמע, לפרסום התמונה.

בנוסף, יש להניח כי גם אם הייתה ניתנת הסכמה מעין זו, היה מתבקש קרדיט (שאין חולק כי לא ניתן).

ואשר לטענה לשימוש הוגן, מדובר, אמנם, בשימוש בתמונה לצורך דיווח עיתונאי, אשר יכול היה, לכאורה, להיחשב הוגן, בהתאם לקריטריונים המנויים בסעיף 19 לחוק זכויות יוצרים. ואולם, על פי הפסיקה, בנסיבות שבהן לא ניתן, במסגרת השימוש ביצירה, קרדיט ליוצר, לא ניתן לקבוע, ברגיל, כי מדובר בשימוש הוגן (ר' למשל ת"א (מחוזי י-ם) 32932-05-12 רחמני נ' הטלוויזיה החינוכית הישראלית (פורסם בנבו, 26.03.2014)‏ ).

מסקנה זו יפה, לטעמי, גם במקרה הנוכחי. ודוק, הנתבעת, ככל שביקשה, בעת שעשתה שימוש ביצירה, לצורך הלגיטימי ובעל הערך של פרסום עיתונאי, לנהוג בהגינות כלפי התובעת, שהיא כאמור בעלת זכויות היוצרים ביצירה וביצירה הנגזרת, צריכה הייתה ליתן קרדיט לתובעת.

סיכומו של דבר, יש לקבוע, כי הנתבעת 2 הפרה את זכויות היוצרים של התובעת בתמונה, ודין התביעה נגדה, להתקבל.

לצד זאת, לא ראיתי מקום לקבל את התביעה נגד הנתבע 1. הנתבע 1 העיד, כי הוא פרסם את הסיפור ברדיו, וכי אנשי הדיגיטל אצל הנתבעת 2, הם שפרסמו את הסיפור (והתמונה) בטוויטר של הנתבעת 2. עדות זו לא נסתרה. בנסיבות אלה, ומשעניינה של התביעה הוא, כאמור, בפרסום התמונה (ולא בפרסום הסיפור ברדיו), לא הוכח כי הנתבע 1 עוול, באופן אישי, כלפי התובעת, והתביעה נגדו – נדחית.

יש להתייחס כעת לשאלת הפיצוי בגין ההפרה.

סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים קובע, לעניין זה, כדלקמן:

"(א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע."

במקרה הנוכחי, לא הוכח נזק, כך שאכן מדובר בפסיקת פיצוי, ללא הוכחת נזק.

המדובר, מחד גיסא, בהפרה שנמשכה לאורך מספר חודשים, על ידי גורם חדשותי מרכזי, אשר פרסם את התמונה, מבלי לקבל את הסכמת הבעלים לכך, ומבלי ליתן קרדיט לבעלים. התובעת יכולה הייתה ליהנות מהקרדיט בגין התמונה, לו היה ניתן לה, והדבר אף יכול היה לתרום לקידום מטרותיה. מאידך גיסא, ההפרה הופסקה, בסמוך יחסית, לאחר הפנייה הראשונה לנתבעת בנידון, והפרסום נועד למטרה ראויה של דיווח עיתונאי. בנוסף, לתובעת (שאינה בגדר "צלם מקצועי", או גורם העוסק באופן מסחרי בצילום או בפרסום תמונות), לא נגרם, כנראה, "נזק ממשי", כתוצאה מהפרסום. זאת ועוד, דומה כי הפרסום שביצעה הנתבעת 2, לא סתר, במקרה הנוכחי, נוכח תכנו, את מטרותיה הסובייקטיביות של התובעת.

לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלבנטיים, ובשים לב לסכומים, הנמוכים יחסית, הנפסקים, ברגיל, בגין הפרה בודדת של זכויות יוצרים בתמונה (הגם שמדובר במקרים בעלי מאפיינים אחרים, ואשר נסיבותיהם, על פי רוב, אינם זהים לנסיבות המקרה הנוכחי), אני מעמיד את הפיצוי שישולם, על סך של 10,000 ₪.

לסכום זה תתווספנה הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪, ושכר טרחת עורך דין, בהתאם לכללים, בסך של 1,755 ₪ (מחד גיסא, הואיל והתביעה התקבלה לאחר ניהול הוכחות, ניתן היה לפסוק סכום גבוה יותר, אך מאידך גיסא, התביעה האישית נגד הנתבע 1, נדחתה).

כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים.

ניתן היום, י"ח אלול תשפ"א, 26 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: צו אחד
נתבע: צחי דבוש
שופט :
עורכי דין: