ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מג'יד דניאלי נגד מרדכי אליאזדה :

לפני:

כבוד השופט עמי רוטמן
נציג ציבור (עובדים) מר בועז סנדרוב
נציגת ציבור (מעסיקים) גב' אורית שפירא היימן

התובע
מג'יד דניאלי

ע"י ב"כ: עו"ד דורל לייבוביץ
-
הנתבע
מרדכי אליאזדה

ע"י ב"כ: עו"ד חוה ולר

פסק דין

התביעה שבפנינו הוגשה לכתחילה בבית משפט השלום בטענה לפיה הנתבע חב לתובע סך של 553,290 ₪ לאחר סיום יחסי שותפות ביניהם בחנות ברח' יואל 22 בירושלים, שעסקה מכירת חליפות וטליתות (להלן – "החנות" ). בתיק התקיימו בבית משפט השלום שלושה דיונים בפני שני שופטים. לבסוף, לאור טענת הנתבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד – מעסיק ולא יחסי שותפות (כטענת התובע), הועבר התיק לבית הדין לעבודה, בהתאם לסמכותו העניינית.

לאחר פתיחתו של ההליך בתיק זה, וטרם העברתו לבית הדין דכאן, הגיש הנתבע בהליך זה תביעה כנגד התובע בגין זכויות שלטענתו מגיעות לו בגין תקופת העסקתו אצל התובע (סע"ש 55484-04-18) (להלן – "ההליך השני").

במהלך הדיון בתיקים וטרם העברתו של התיק שבפנינו לבית הדין לעבודה, נכנס התובע בהליך זה להליך פשיטת רגל (תיק פש"ר 17849-01-19). בנסיבות אלה, עוכבו ההליכים בהליך השני, ואילו בתיק זה ניתן היתר מאת בית המשפט המחוזי (החלטה מיום 10.10.19) להמשך ההליכים בו. האישור ניתן בכפוף לאמור בתגובת המנהלת המיוחדת לפיו ככל שיושתו על התובע הוצאות בהליך זה, קופת הכינוס לא תישא בהן.

רקע

מטענות הצדדים והעדויות שהוצגו בפנינו עולות העובדות הרלוונטיות שלהלן -

ההתקשרות בין הצדדים נמשכה מסוף שנת 1999 או תחילת שנת 2000 ועד סוף שנת 2016.

בחודשי ההתקשרות הראשונים עבד הנתבע כמוכר בחנות.

לאחר מספר חודשים הסכימו הצדדים כי הנתבע יוגדר כשותף של התובע בחנות ב- 30%. קיימת מחלוקת בין הצדדים מי הצד שהציע סידור זה, וכן נסובה המחלוקת המהותית בתיק זה סביב השאלה האם אכן מדובר ביחסי שותפות אמיתיים אם לאו. מכל מקום, אין מחלוקת כי השותפות לא נרשמה ולא דווחה לרשות כלשהי.

הנתבע המשיך לעבוד כמוכר בחנות, לאחר שהוסכם בין הצדדים שהדבר יהווה תשלום עבור חלקו בשותפות.

בחלק מתקופת ההתקשרות בין הצדדים, הגם שהוגדרה כ"שותפות", הנפיק התובע לנתבע תלושי שכר. שם המעסיק על התלושים, אשר צורפו לתצהיר הנתבע, הוא "דניאלי מג'יד – יבוא ושיווק ביגוד". שני הצדדים מסכימים כי תלושי השכר לא שיקפו את התשלום האמיתי ששולם לנתבע, אשר היה גבוה יותר, וכי הוא נועד לקבלת הטבות שונות. כך לדוגמא העיד הנתבע כי - "ביקשתי שיוציא תלוש שכר והוא הסכים, הייתי צריך הנחה לארנונה והייתי צריך להציג תלושי שכר לצורך כך והוא הסכים, אמר אני אתן לך 2,000, 2,500 ₪." (עמ' 1 שורות 25-27 בפרוטוקול הדיון בהליך השני מיום 30.4.19 בפני כבוד השופט עמיצור איתם), כאשר באותו דיון הודה כי קיבל תשלום חודשי שנע בין 15,000 – 16,000 ₪ בתקופה הראשונה ולאחר מכן ירד עד שהגיע לכ- 3,000 ₪ (עמ' 2 שו' 5-6 בפרוטוקול הדיון כאמור). מנגד, בדיון שהתקיים בתיק זה בפני כבוד השופט דוד גדעוני בבית משפט השלום טען הנתבע כי: "הייתי מכניס הביתה 7,8 אלף לפעמים 5" וכי "לפעמים הייתי הולך עם 2-3 בחודש" (עמ' 2 שו' 11 ושו' 23 בפרוטוקול הדיון מיום 31.5.18). גם התובע (הנתבע בהליך השני) טען כי הנתבע (התובע בתיק דשם) קיבל מידי חודש סכומים העולים על השכר שדווח בתלושים – "לפעמים קיבל 12,000, 13,000 ובחגים יותר, תלוי ברווח. בחודש הוא קיבל לא פחות מ- 6,000 ₪. יש לי את כל המחברות." (עמ' 2, שו' 29 בפרוטוקול הדיון בהליך השני מיום 30.4.19). לטענת התובע "הוא (הנתבע, ע.ר.) ביקש ממני אחרי כמה שנים שהיה שותף אתי להוציא לו תלוש כדי שיקבל הבטחת הכנסה והנחה מארנונה ולמעונות של הילדים שלו, זו היתה המטרה." (עמ' 23 שו' 1-3 בפרוטוקול מיום 5.4.21).

ביום 12.11.2016 לקראת סיום ההתקשרות ביניהם, חתם הנתבע על מסמך הכולל סכומים שהוא חייב לכאורה לחנות ושהחנות חייבת לתובע. המסמך צורף לתצהיר התובע (להלן: "מסמך ההתחייבות").

במהלך מרבית התקופה, אחת לשבוע נפגשו הצדדים בביתו של הנתבע כאשר הנתבע הביא עימו את הפדיון השבועי ולאחר שהתובע חישב את עלויות הסחורה, היתרה חולקה בין הצדדים, 70% לתובע ו- 30% לנתבע. נוכח העובדה, שכפי שעלה מעדויות הצדדים, עלות הסחורה הועמדה על ידי התובע על כ- 50% מהפדיון, בסופו של יום הנתבע קיבל כ- 15% מהפדיון.

עיקר טענות התובע:

בין הצדדים היו יחסי שותפות לכל דבר ועניין בנוגע לחנות, לאחר שהנתבע הציע לתובע להיכנס עימו לשותפות ב- 30% מהחנות בתמורה לעבודתו בחנות.

בין הצדדים נערכה התחשבנות עם סיום השותפות בסוף שנת 2016, והנתבע חתם על מסמך ההתחייבות, המפרט את חובו לתובע ולחנות.

תלושי השכר שהופקו לנתבע בהתאם לבקשתו, היו בשיעור חלקי מתוך הסכום שהועבר אליו מדי חודש על מנת להבטיח זכויותיו בביטוח לאומי ולצורך קבלת הבטחת הכנסה והטבות נוספות, ואין בהם כדי להעיד על קיומם של יחסי עובד – מעסיק בין הצדדים.

התובע מפנה למסמכים שעליהם חתם הנתבע, למספר עמודי חשבונות שצרף לתצהירו ולהצהרותיו של הנתבע בפני ערכאות שיפוטיות שונות, שבהן לטענת התובע הודה כי מדובר בשותפות בין הצדדים. יש לציין כי במעמד ישיבת ההוכחות הביא התובע מחברות רבות בכתב יד, אשר לא הומצאו קודם לכן, לא לבית הדין ולא לנתבע (בהתאם לטענתו). לטענת התובע מדובר במחברות שבהן נכתבו הסיכומים וההתחשבנויות בין הצדדים במשך השנים. במסגרת ישיבת ההוכחות טען ב"כ התובע כי בסיום ההתקשרות ביניהם נותרה במלאי סחורה בשווי של כ- 200,000 ₪, אשר זוכתה בחשבון השותפות ונותר כמיליון ₪ חוב, שמזה חוייב הנתבע ב- 30%.

לאור האמור לעיל, העמיד התובע את החוב הנתבע על סך של 553,290 ₪ לפי הפירוט הבא:
חובו של הנתבע (30%) לאחר ספירת המלאי בעת פירוק השותפות ביום 31.12.2016 - 303,861 ₪.
כספים שנלקחו על ידי הנתבע באופן עצמאי ולא הוחזרו לעסק - 73,129 ₪.
חלקו של הנתבע בהוצאות השותפות על פי מאזן השותפות (30%) בסך 133,740 ₪.
חלקו של התובע בכספים שהנתבע איחסן אותם אצלו בבית ושנטען כי נגנבו בסך 42,560 ₪.

עיקר טענות הנתבע:

התובע הוא זה אשר שכנע את הנתבע להיכנס איתו ל"שותפות" חודשים ספורים לאחר שהחל לעבוד בחנות שבבעלות התובע, וזאת כאשר הציע לו לקבל את שכרו לפי אחוזים מהכנסות החנות. התובע ניצל את תמימות הנתבע, פיתה אותו בהבטחות שווא ושידל אותו להיות "שותף" בכדי להתחמק מתשלום זכויות סוציאליות, כאשר בפועל הנתבע עבד כמוכרן בחנות בפחות משכר מינימום וללא תנאים, וכי חרף ההגדרה שאימצו לעצמם בין הצדדים התקיימו לאורך כל השנים יחסי עובד-מעסיק.

בין הצדדים לא התקיימו המבחנים שנקבעו בפסיקה לקיומה של שותפות, אשר אינה נקבעת בהתאם להגדרת הצדדים עצמם. עוד טען הנתבע כי תרומתו לשותפות היתה מכירה בחנות בלבד, וכי גם כאשר נכנס שותף חדש שחלקו עמד על 35% (מתוך חלקו של התובע), לא נתבקשה הסכמתו לכך והוא לא היה מעורב בעניין.

חרף הגדרת חלקו של הנתבע כ- 30% בשותפות, בפועל הוא נשא ב- 30% מהעלויות, אך קיבל רק 15% מההכנסות, והכנסתו עמדה בממוצע על כ- 5,000 ₪ לחודש.

לטענת הנתבע, גם התובע הסכים כי כל תרומתו בחנות היתה מכירה ולא היתה לו שום נגיעה למה שקורה סביב רכישת הסחורות, לא נטל חלק במו"מ מול ספקים ומערכת הנהלת החשבונות היתה אטומה בפניו. כך לטענת הנתבע, גם רו"ח יוסף כהן, אשר לטענת התובע היה אחראי על ניהול החשבונות של השותפות סירב למסור מידע כלשהו לנתבע או לב"כ וכלל לא היה מודע לשותפות הנטענת.

הנתבע אינו יודע דבר בנוגע לחברה "דניאלי מג'יד בע"מ" שבשלב מסויים החנות נוהלה תחת שמה. הבקשה לגילוי מסמכים שנשלחה לתובע לא נענתה, ואילו היה מתקבל את המידע המבוקש, היה בו כדי לשפוך אור באשר לחלקה של החברה/תובע בחנות. למיטב ידיעת הנתבע, ככל שנוצרו חובות בעקבות השותפות המוכחשת, הרי שאלו שייכים לחברה בע"מ.

התובע חילץ חתימות מהנתבע על מסמך ההתחייבות לאחר שהגיע לביתו עם אחיינו, שנוכחותו נועדה ליצור אווירה מאיימת וגרמה לנתבע לחתום על המסמך. כך גם הושגו ההמחאות שנתן הנתבע לתובע בסיום ההתקשרות ביניהם ושנועדו להיות מועברות לספקים, אולם בפועל הופקדו ברובן לחשבון החברה בע"מ (עותק מן ההמחאות צורף לתצהיר הנתבע).

הנתבע התייחס לסכומים הנתבעים בכתב התביעה, אשר אינם מתייחסים לחלקו של הנתבע בשותפות, אשר הוכחשו על ידו. במסגרת כתב ההגנה הנתבע לא הכחיש את העובדה שבפסח תשע"ה נגנבו מביתו כספים שהיו שייכים לחנות, אולם הוא הכחיש את גובה הסכום שלו טען התובע וטען שאילו היה התובע טורח להגיע לחנות בערב החג, האירוע לא היה מתרחש. עוד טען הנתבע במסגרת תצהירו כי במשך תקופה ארוכה התובע לא הגיע לחנות ולא נערכה התחשבנות ועל מנת לכלכל את משפחתו המונה 9 נפשות, לקח מהקופה מקדמות בגובה 4,000 ₪ בחודש, אולם הכחיש את טענת התובע לפיה מדובר בחוב כלפיו.

עוד הוסיף הנתבע וטען כי, אם אכן ייקבע שהיתה בין הצדדים שותפות, התובע יתבקש להציג בפניו את מלוא המידע בנוגע לשותפות ולחברה וכן את המחברת המפרטת את הכספים שהתובע לקח מהחנות על מנת שהנתבע יוכל לערוך התחשבנות עם סיומה של ה"שותפות" ובהתאם יוכל לתבוע את קופת הנשיה ו/או החברה. עוד לעניין זה טען הנתבע כי לאחר סיום ההתקשרות ביניהם, החנות המשיכה לפעול ולמכור את המלאי שנותר, כך שיהא לקזז גם סכום בלתי ידוע זה מחובו, ככל שקיים וכי התובע הוציא ממנו שיקים בסכומים שונים שהפקידם בחשבונות ושכלל לא הובאו בחשבון.

דיון והכרעה

סעיף 1 בפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן – "הפקודה") מגדיר "קשרי שותפות" כ- " הקשרים שבין בני אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר". סעיף 4 לפקודה קובע – "שותפות שנתכוננה לשם ניהול עסק, חייבת ברישום לפי הוראות פקודה זו תוך חודש מן היום שנתכוננה....". סעיף 6 לפקודה קובע כי – "שותפות החייבת ברישום ולא נרשמה כדין, דינו של כל שותף – קנס 15 לירות לכל יום שבו נמשכת העבירה; אולם אי-רישומה של שותפות לא ישפיע בשיקול אם השותפות קיימת ואם לאו" (הדגשה שלי, ע.ר.).

מן האמור עולה כי, ככל שהתובע והנתבע ניהלו את החנות באמצעות שותפות, הרי שלא ניתן לקיים את היחסים העסקיים ביניהם במסגרת חברה בע"מ, אשר – כאמור – התובע הודה כי התקיימה בחלק מתקופת ההתקשרות הנטענת ביניהם, לרבות בשנים האחרונות שלפני סיום ההתקשרות. יחד עם זאת, כבר נקבע בפסיקה כי במקרים חריגים "עצם רישום החברה אינו שולל מניה וביה האפשרות לקיום שותפות" (ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה ואח', פד"י מח(5) 799, 806). בנוסף, גם אם עקרונית לא היתה מניעה כי השותפות תתקיים בין החברה לבין הנתבע לשם ניהול החנות, הרי שבהתאם לפקודה אם חברה בע"מ היא שותפה, הרי שיש צורך בשותף נוסף שלא יהא מוגבלת בחבותו, אולם לא מצאנו כי הצדדים התכוונו בשלב כלשהו שדווקא הנתבע הוא זה שיהיה השותף הכללי, הבלתי מוגבל באחריות. אולם, כיוון שהצדדים לא העלו טענה בעניין זה, ולאור העובדה שכאמור, הפסיקה הכירה בכך שבנסיבות מסויימות שתי היישויות יכולות לכאורה לדור בכפיפה אחד, לא נבחן את יישומה של השאלה בענייננו ונפנה לדון אך בשאלה האם ענייניה של החנות נוהלו בצורת שותפות בין הצדדים.

בתיק ע"א 7065/15 יונה לוי נ' נחלת א.מ בניה ויזום בע"מ (ניתן ביום 28.1.2018) חזר בית המשפט העליון על היסודות הנדרשים לקיומה של שותפות (סעיף 8 לפסק הדין) –

"האם היסודות הנדרשים לקיומה של שותפות התמלאו במקרה נתון, היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק:

"השאלה, מתי הממצאים העובדתיים מצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא [...] עמדנו על כך לא אחת בפסיקתנו והתגבשו קווים מנחים לבחינת הנושא. כך אצלנו וכך גם בהלכה המקובלת בדין האנגלי והאמריקאי. כך למשל ראוי לבחון, בין היתר, את אלה: הכוונה של הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק; הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק; הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; מישכם של היחסים בין הצדדים" (ראו: ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, [פורסם בנבו] פסקה 10 (7.4.1992)).

במקרה דנן לא נחתם בין הצדדים הסכם שותפות כתוב ומשכך הנטל להוכיח קיומה של שותפות רובץ לפתחו של לוי (ראה: ע"א 1763/93 אהרון נ' שוחט [פורסם בנבו] (14.3.1996))."

כעת נפנה ליישום המבחנים שנקבעו בפסיקה בענייננו, בשים לב גם לעובדה שאין חולק שבין הצדדים לא נחתם הסכם שותפות וכי השותפות לא נרשמה, ומשכך הנטל להוכיח את קיומה של השותפות הוא על הצד הטוען לקיומה, ובענייננו – התובע –

כוונת הצדדים להיות שותפים – שני הצדדים הגדירו עצמם כשותפים בכל הנוגע לחנות. יחד עם זאת, לאור העובדה שבית הדין אינו בוחן כליות ולב, לאור סממניה החיצוניים של התנהלות התובע כפי שתפורט להלן, לא מצאנו כי התובע התכוון לכך שיחסי הצדדים יהיו יחסי שותפות לכל דבר ועניין.

הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים – מלבד הגדרת הצדדים את יחסיהם כיחסי שותפות בינם לבין עצמם, לא נמצאה אינדיקציה כי הם הציגו את קשריהם כקשרי שותפות גם בפני צדדים שלישיים. דוגמא מובהקת לכך היא העובדה שרואה החשבון של התובע, אשר ניהל את ספריו של התובע, כלל לא ידע שהצדדים הגדירו עצמם שותפים בחנות (עמ' 14, שו' 8-9 לפרוטוקול מיום 5.4.21), והנתבע כלל לא נפגש עימו (עמ' 17, שו' 7-8 באותו פרוטוקול). אף ב"כ התובע עצמו אמר בדיון מיום 5.4.21 כי "העסקים שהם מינו אותו הם עסקים שלא כולם הם עסקים שמצהירים עליהם, גם עניין השותפות הזאת לא הוצגה בשום מקום...." (עמ' 16, שו' 23-24). העובדה שמסגרת הליכים קודמים שנוהלו בעניינו של "שותף" שלישי, מר ניסים כהן ( ת.א. 1327/09) העיד הנתבע מטעמו של התובע כי הוא היה שותפו של התובע יחד עם השותף השלישי, אין בה כדי לשנות את קביעתנו דלעיל, שכן לא הוצגה בפנינו מלוא התמונה באותו הליך ומכל מקום, מדובר בהתנהלות בין הגורמים המעורבים לבין עצמם, ולא בינם ובין צדדים שלישיים.

השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק – אין מחלוקת בין הצדדים כי לנתבע לא היתה רשומה זכות קניינית או חוזית או כל זכות אחרת בנכסי החנות. בנוסף, כפי שהדבר עלה אף מעדויות הצדדים עצמם, הנתבע היה מקבל את חלקו לאחר ניכוי הוצאות רכישת הסחורה כפי שנמסרו לו על ידי התובע, ללא שהוצגו מסמכים כלשהם וללא שהנתבע ידע מה מחיר החליפות ו לאחר שמצאנו שקיבל את קביעותיו של התובע כ"כזה ראה וקדש" (עמ' 14 שו' 32 – עמ' 15 שו' 1, עמ' 19 שו' 1-12 בפרוטוקול מיום 5.4.21). כפי שתאר הנתבע את התנהלות הדברים – "ביום ששי היינו סוגרים את הדלת, היינו יושבים כל הדפים היו אצלו בבית. היינו עושים הערכה כמה הסחורה של הקנייה אל מול הקופה, היינו שמים את הכסף של הסחורה בצד, את מה שנשאר היינו מחלקים שבעים אחוז אלי ושלושים אחוז אליו." (עמ' 19 שו' 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 5.4.21).
גם הנתבע תאר את התנהלותם בכל הנוגע לחלוקת הכספים ביניהם כלהלן – "כל סוף שבוע היינו מחלקים את הכסף בקופה, הוא היה אומר שילמתי סכום כזה לסחורה ואז היינו עושים התחשבנות והייתי מקבל בערך 30% והייתי צריך להוציא את ההוצאות " (עמ' 1 שו' 18-20 לפרוטוקול הדיון מיום 30.4.19 בהליך השני).
גם התנהלות זו של הצדדים מעידה אף היא על כך שאין מדובר בשותפות אמיתית.

הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק – מן העדויות שהוצגו בפנינו עולה כי לתובע היתה זכות עדיפה על פני זו של הנתבע בניהול העסק, וכי גם אם נביא בחשבון את העובדה שהצדדים חילקו ביניהם את ההכנסות כך שתהיינה 70% לתובע ו- 30% לנתבע, התרשמנו כי לתובע היה חלק משמעותי יותר מכך בניהול העסק. למסקנה זו הגענו בין היתר לאור העובדה שהתובע היה אחראי להזמנת עיקר הסחורה לחנות (עמ' 15 שו' 23 – עמ' 16 שו' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 5.4.21). התובע הוא זה שעמד בקשר עם רואה החשבון בכל הנוגע לניהול הספרים של כל עסקיו, שכללו גם את החנות שלגביה לא נוהל רישום מסודר נפרד, מלבד המחברות בכתב יד שניהלו הצדדים, ושלא ברור מה כללו. עוד מצאנו להעדיף את טענת הנתבע לפיה התובע הוא זה שקבע את מחירי הסחורה ומה ההנחות שתינתנה לקונים (עמ' 20 שו' 17-18 ועמ' 25 שו' 31-32 לפרוטוקול מיום 5.4.21).

התובע הוא גם זה שהחליט בזמנו על צירופו של השותף השלישי, מר ניסים כהן, אשר קנה מחצית מחלקו (עמ' 18, שו' 8-9 לפרוטוקול מיום 5.4.21). גם אם היינו מקבלים את טענת התובע לפיה עדכן את הנתבע בנוגע לצירופו של השותף השלישי קודם לביצוע המהלך (עמ' 18 שו' 1-4 לפרוטוקול כאמור), הרי שאין ספק (גם לשיטת התובע) כי הוא לא ביקש את הסכמתו של הנתבע למהלך זה. הנתבע מנגד טען כי התובע עדכן אותו בדבר צירופו של השותף השלישי רק בדיעבד (עמ' 25 שו' 8-10 לפרוטוקול הדיון מיום 5.4.21). טענה זו של הנתבע עלתה אף מהתצהיר שנתן לתמיכה בעמדת התובע בתביעה בתיק ת.א. 1327/09 כאמור, שאף בו יוצג התובע ע"י ב"כ בהליך שלפנינו. בתצהירו זה אמר הנתבע, בין היתר, כי – "אני מצהיר שכניסתו של מר כהן ניסים כשותף נוסף נודע לי – לפי מיטב זכרוני – שבאחד מהחודשים הראשונים של שנת 2000 כשמר דניאל מג'יד הודיע לי על שיתופו כ"שותף סמוי" לפעילות של החנות שבה הייתי עובד. נאמר לי שדניאלי וניסים יהיו שותפים כל אחד ב- 35% מרווחי החנות ואני רק ב- 30%...".

עוד כתב הנתבע בתצהיר האמור - "אני מצהיר שידוע לי על קיום בירור (בעניינו של התובע ושל מר כהן, ע.ר.) בפני הרב שיכנזי, לא הייתי נוכח אבל נמסר לי את שהתרחש וסיום יחסי השותפות על ידי דניאלי וחזרתנו ליחסי השותפות בחנות ברח' יואל שקדמו לכניסתו של כהן, דהיינו אני נשארתי עם 30% ודניאלי עם 70%, כשאני המשכתי לעבוד בחנות ודניאלי ניהל את העניינים בה וביתר החנויות שבבעלותו" . וכי – "אני מצהיר שכל סכסוך הקיים בין כהן ודניאלי ידוע לי מהמידע שנמסר לי על ידי דניאלי, אינני יכול לאשר פרטים מדוייקים לגבי יחסיהם הכספיים היות שאף התחשבנות לא נעשתה בפני, לא נמסרו כספים בנוכחותי – למעט פעמים שפרטתי לעיל – כשראיתי שנמסרו כספים לידי כהן על ידי דניאלי – וגם לא יודע למקד את דרישותיו ו/או תשובותיו של אחד מהם....".

בחקירתו בבית הדין במסגרת ההליך שבפנינו הודה הנתבע כי חתם על התצהיר לאחר שב"כ התובע הקריא לו אותו. עוד במסגרת חקירתו טען הנתבע כי הוא ניהל את החנות בפועל וכי התובע, שהיו לו כמה חנויות, היה מביא את הסחורה והולך (עמ' 25 שו' 28-30 לפרוטוקול מיום 5.4.21). ניתן לראות באמור בתצהיר שנוסח על ידי ב"כ של התובע בהליך זה, כמעין הודאת בעל דין (של התובע) בנוגע למהות היחסים בין הצדדים. מצאנו כי גם התצהיר תומך בטענות הנתבע לפיהן לא היה שותף להחלטה לצרף את מר כהן ל"שותפות" וגם לא להחלטה לסיים את חלקו בקשר זה. עוד עולה מן התצהיר כי הנתבע לא היה מעורב למעשה בהתנהלות הכספית של ה"שותפות" ולא קיבל החלטות כלשהן בעניינה.

בעניין העסקתם של עובדים נוספים בחנות הצהיר הנתבע הצהרה שלא נסתרה על ידי התובע שממנה עולה כי התובע הוא זה שהחליט בנוגע להעסקתם של עובדים נוספים כלהלן - "היה עובד שהיה עובד שם, לא הייתי יושב שם כל היום. היתה תקופה שבאתי בשעה 13:00 עד 20:00. הקופה היתה משלמת למבוגר שעבד באישור של התובע. פיזית פעם אני ופעם הוא נתן את הכסף למבוגר. הוא היה קבוע תקופה עד שהוא פיטר אותו. אחר כך הגיע בחור אחר וגם הקופה שילמה לו ולא הוצאנו לו תלוש" (הדגשות לא במקור, ע.ר.) (עמ' 2 שו' 4-7 לפרוטוקול מיום 31.5.18).

הנתבע העיד כי הוא זה שניהל את כספי החנות. לשאלה איך ידע כמה כסף נכנס לחנות ענה: "אני אמרתי לו (לתובע), הכל רשום" (הערה שלי, ע.ר.) , כי "בסופשבוע כל הכסף היה בידיים שלי" וכי "כשהיתה מגיעה סחורה כשהייתי בחנות ספרתי את הסחורה והייתי יודע כמה קיבלנו ואם היתה טעות הייתי אומר. כשהיו מורידים סחורה ולא הייתי אולי לא מורידים את כל הסחורה. אני לא יודע כמה הגיעה וכמה הורידו. יכול להיות שיש טעות במספרים" (עמ' 1 שו' 23-25 ועמ' 4 שו' 24-26 לפרוטוקול מיום 31.5.18).

לאור האמור מצאנו כי התובע הוא זה אשר ניהל למעשה את העסק, גם אם בפועל הנתבע הוא זה אשר עבד בעסק והיה אחראי על המכירות, המלאים והשמירה על הכספים שנכנסו טרם חלוקתם ביניהם. התובע הוא זה אשר בסופו של דבר החליט מי הם "שותפיו" לעסק, מבלי להתייעץ עם הנתבע, קבע מי יהיו עובדיו, מה יהיו מחירי הסחורות והמלאים שיהיו בחנות וכיו"ב. עוד לעניין זה יובהר כי לא מצאנו שיש בעובדה שהנתבע קיבל אחריות על ניהול החנות בפועל משום מתן אחריות החורגת מן המקובל והסביר מזו הניתנת למנהל חנות, שמועסק על ידי הבעלים במשרת אמון כמתבקש מן התפקיד.

לאור האמור, גם בהתאם למבחן זה, אנו קובעים כי לא מדובר בשותפות אמיתית בין הצדדים.

הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק – מן הראיות שהוצגו בפנינו, וכפי שהובהר גם לעיל, מצאנו כי התובע הוא זה שהיה מוסמך לחייב את הנתבע בכל הנוגע לתשלומים בגין הוצאות החנות, אולם לא כך היה הדבר בנוגע לנתבע, אשר לא היתה לו סמכות או אפשרות לחייב את התובע.

השתתפות הצדדים ברווחי העסק - סעיף 2(8) לפקודה קובע "חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים". בתיק ע"ע (ארצי) 15288-12-10 בוימל אלון נ' חיים פלזן ואח' (מיום 8.5.12) בסעיף 9 לפסק הדין צוטטו ההלכות שנקבעו לעניין זה שבהן נקבע כי –
"חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות" (ראה ע"א 532/83 [1], בעמ' 324). לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות, המבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים (ראה ע"א 587/65 [2], בעמ' 641)."

כאמור, השקעת התובע בשותפות הסתכמה כמעט כולה בעבודתו שלו בחנות. בסופו של יום הצדדים החליטו להיפרד תוך שהנתבע חותם על מסמך ההתחייבות ובו פירוט סכומים שנטען שהם חובותיו כלפי התובע וכלפי החנות. המסמך נכתב על ידי התובע ונחתם על ידי הנתבע לאחר ישיבה שארכה כארבע שעות וחצי.
הנתבע טען בדיעבד כי לא קיבל כל פירוט אמיתי לגבי החובות המופיעים במסמך וכי הוא חתם עליו לאחר שהתובע ישב בביתו ובכה (עמ' 3 שו' 29, עמ' 4 שו' 31 לפרוטוקול מיום 31.4.18, עמ' 24 שו' 10-11 לפרוטוקול הדיון מיום 5.4.21). עוד טען הנתבע כי חתם על המסמך לאחר שכאמור התובע הגיע לפגישה עם אחיינו במטרה ליצור אווירה מאיימת וכי היה רגיל לציית לכל מה שציווה עליו התובע (סעיף 20 לתצהיר).

לאור התרשמותנו מן הצדדים, לאחר שהבאנו בחשבון גם את העובדה שבסופו של דבר התובע בחר שלא להביא לדיון את אחיינו, גבריאל דניאלי, חרף העובדה שהגיש תצהיר מטעמו, בחרנו לקבל את גרסת הנתבע לפיה לא ירד לשורש המשמעות של חתימתו על מסמך ההתחייבות ולא הבין שהתובע יעשה בו שימוש כנגדו.

משכם של היחסים בין הצדדים – כאמור, מערכת היחסים בין הצדדים ארכה כ- 16 שנים. אולם – כפי שעלה בישיבת ההוכחות – התברר כי חרף העובדה שבמהלך השנים הצדדים הגדירו את היחסים ביניהם כשותפות, הרי שבחלק לא מבוטל מן התקופה, התובע היה בעליה של חברה בע"מ הנושאת את שמו, וכפי שהובהר לעיל כלל לא ברור האם החנות ופעילותה היו במסגרת החברה או שמא החברה נועדה להיות שותפתו של הנתבע בפעילות החנות.

לאור האמור לעיל, מצאנו כי חרף העובדה שלכתחילה הצדדים הגדירו את היחסים ביניהם כיחסי שותפות, הרי שבהתאם למרבית המבחנים שנקבעו בפסיקה אם לא בהתאם לכולם, לא התקיימה שותפות בין הצדדים.

בנוסף, לאור הממצאים האמורים, וכן נוכח המבחנים שנקבעו בפסיקה להכרעה בשאלת קיומם של יחסי עובד מעסיק (מבחן ההשתלבות על הפן החיובי והשלילי שבו, העובדה שהנתבע עבד בעצמו בחנות מידי יום, תקופת ההתקשרות הממושכת בין הצדדים, העובדה כי בחלק מן התקופה הונפקו לנתבע תלושי שכר, העובדה שבסופו של יום התובע הוא זה שהחליט על צורת ניהול החנות והסחורה שתימכר זה ועוד), מצאנו כי בין התובע לנתבע התקיימו יחסי עובד מעסיק בתקופה שבה התובע היה רשום כעוסק מורשה, ובין הנתבע לבין חברת דניאלי מג'יד בע"מ בתקופת פעילותה.

בנסיבות אלה, ולאור העובדה שהחובות הנתבעים בהליך זה – אשר אף לא הוכחו בפנינו – נוצרו כתוצאה מן הטענה לפיה לנתבע היה חלק בחובות השותפות, ומשקבענו שלא התקיימה שותפות, נדחית התביעה לתשלום החובות המפורטים בסעיפים 15א ו- 15ג לעיל.

באשר לתביעה להחזר הכספים שנטל התובע באופן עצמאית מקופת החנות, אשר הועמדה על סך של 73,129 ₪ (כאמור בסעיף 15ב לעיל) – מטענות הצדדים עולה כי מדובר בסכומים העולים כדי סך של כ- 4,000 ₪ - 5,000 ₪ לחודש במשך כשנתיים וחצי (עמ' 3 שו' 11-24 לפרוטוקול הדיון מיום 31.5.18). הצדדים לא הבהירו באילו שנים מדובר. התובע לא טען ובוודאי לא הוכיח כי הנתבע נטל סכומים גבוהים יותר שלא הגיעו לו. התובע לא טען ולא הוכיח כי הנתבע קיבל בגין אותה תקופה (שכאמור, לא ברור בדיוק מתי היתה) סכומים נוספים בגין משכורת או בגין חלקו ב"שותפות" שלה טען התובע. בנסיבות אלה, ולאור קביעתנו כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד – מעסיק, לא מצאנו מקום להורות על השבת כספים אלה, שדומה כי עומדים על גובה שכר מינימום, וגם התביעה ברכיב זה נדחית.

בכל הנוגע לתביעה להחזר הכסף המזומן, אשר נגנב מביתו של הנתבע בפסח תשע"ה, שלטענת התובע חלקו בהם עמד על כ- 42,560 ₪ (כאמור בסעיף 15ד לעיל) - לא הוכח בפנינו מה הסכום שנגנב ואף לא הוכח כי הנתבע התרשל, ובוודאי שלא התרשלות רבתי בשמירה על הכספים . זאת קבענו, בין היתר לאור העובדה שמצאנו לקבל את טענתו של הנתבע , אשר לא נסתרה, לפיה לקח את הכספים לביתו בלית ברירה לאחר שהתובע לא הגיע לקחתם בערב החג. בנסיבות אלה, לאחר שקבענו כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד – מעסיק, ובהתאם לתנאים שנקבעו לעניין המקרים שבהם עובד יחוייב בנזק שגרם למעסיק (דיון נא/3-1 (ארצי) יוסי עזר נ' אי.אר.די. בע"מ, פד"ע כג 372; עב (ת"א) 3942/04 דוד פרנס נ' אברהם לב (מיום 19.4.2007), תע"א (ת"א) 11548/09 עזריה כהן נ' ק.ג.ה תכשיטים בע"מ (מיום 18.9.2014), גם התביעה לחיוב הנתבע בהחזר סכום זה נדחית.

לא למותר לציין כי נוכח העובדה שבהתאם לטענת התובע עצמו, בשנות הפעילות האחרונות של החנות הוא לא פעל כעוסק מורשה אלא כחברה בע"מ, אשר לטענתו אף פורקה (עמ' 17 שו' 19-22 לפרוטוקול הדיון מיום 5.4.21), דומה כי התביעה היתה צריכה להיות מוגשת על ידי החברה או על ידי הנאמן/המפרק. בנסיבות אלה דומה כי התובע, שהינו בעל אישיות משפטית נפרדת ואף מצוי בפשיטת רגל, אינו בעל מעמד לתבוע בשם החברה, וגם מטעם זה דין התביעה היה להידחות.

סוף דבר

בין התובע לנתבע לא התקיימו יחסי שותפות, כי אם יחסי עובד - מעסיק.

תביעת התובע לחיוב הנתבע בסכום של 553,290 ₪ נדחית.

התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 25,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לתובע. ככל שההוצאות לא ישולמו תוך פרק הזמן האמור, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד תשלומן המלא בפועל.

על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצד המבקש לערער.

נוכח האמור בעדויות הצדדים עצמם בכל הנוגע לדיווחים שבוצעו לרשויות המס, לרבות בכל הנוגע לכספים ששולמו לנתבע בגין עבודתו בחנות, התיק יועבר להנהלת בתי המשפט לשם בחינת העברתו לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי.

ניתן היום, י"ז אלול תשפ"א, (25 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר בועז סנדרוב
נציג ציבור (עובדים)

עמי רוטמן, שופט

גב' אורית שפירא היימן
נציגת ציבור (מעסיקים)


מעורבים
תובע: מג'יד דניאלי
נתבע: מרדכי אליאזדה
שופט :
עורכי דין: