ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גדעון עשת נגד ידיעות אחרונות :

לפני:

כבוד השופט דניאל גולדברג
נציג ציבור (עובדים) מר נתן מזרחי
נציג ציבור (מעסיקים) מר מימון אסולין

התובע
גדעון עשת
-
הנתבעת
ידיעות אחרונות

ע"י ב"כ: עו"ד ליאת כהן

פסק דין

התובע, מר גדעון עשת, עבד בנתבעת, ידיעות אחרונות בע"מ, כפרשן כלכלי מאמצע שנות ה-70 ועד לפרישתו לגמלאות ביום 31.7.2012.
בהליך זה טוען התובע כי הנתבעת לא מילאה אחר הוראה בחוזה ההעסקה בין הצדדים, לפיה "העיתון "ידיעות אחרונות" יסופק לעובד גם לאחר הפסקת יחסי עובד ומעביד בנקודת מכירת עיתונים הקרובה למגוריו."
בתביעתו עותר התובע לסעדים הבאים:
פיצוי בסך 3,850 ₪ בשל אי אספקת עיתון "ידיעות אחרונות" בגרסתו המלאה, לרבות מוספים , בשנה החולפת וכן הוצאות התביעה.
צו עשה אשר יורה לנתבעת לספק לתובע את עיתון "ידיעות אחרונות", מיום פסיקת בית הדין ואילך. לחילופין, ביקש להורות לנתבעת לשלם לתובע מדי שנה פיצוי בסך של 3,800 ₪.

כתב התביעה הוגש במקור בבית המשפט לתביעות קטנות והועבר לבית הדין לעבודה לבקשת הנתבעת בשל הסמכות העניינית הנתונה לו.

בתיק קוים דיון ביום 10.3.21. בדיון נכחו התובע, נציגת הנתבעת גב' ורד סוטו אורגד (משנה למנכ"ל משאבים) וב"כ הנתבעת. הצדדים ביקשו לנהל התיק על דרך של סיכומים בכתב משלא היתה מחלוקת עובדתית מהותית וללא ניהול הוכחות. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

העובדות הצריכות לעניין
התובע עבד אצל הנתבעת משנת 1975 (לפי סע' 7 (א) להסכם ההעסקה) או מיום 7/7/1976 (כטענת הנתבעת בכתב ההגנה ובסיכומיה) ועד לפרישתו לגמלאות ביום 31/07/2012.
ביום 29.05.2003, חתמו הצדדים על חוזה עבודה אישי (להלן: "ההסכם"), אשר הסדיר את תנאי העסקתו של התובע.
פרק ג' להסכם שכותרתו "תנאים נלווים", קובע בסעיף (9) כי הנתבעת תעניק לתובע:
"מנוי בבית העובד לעיתון "הארץ" ולעיתון "גלובס".
"עיתוני "ידיעות אחרונות", "מעריב", "פנאי פלוס", "אקונומיסט", "אובזרוור" וכל עיתון יומי אחר למעט האמור בס"ק (1) לעיל שיועמדו לרשות העובד במערכת העיתון בירושלים. העיתון "ידיעות אחרונות" יסופק לעובד גם לאחר הפסקת יחסי עובד ומעביד בנקודת מכירת עיתונים הקרובה למגוריו." (ההדגשה שלי, ד.ג.).

ביום 9/10/2016, פנה התובע לנתבעת בהודעת דוא"ל (נספח ג' לכתב ההגנה עמ' 25) והתלונן על כי העיתון המחולק בנקודת המכירה הוא עיתון חלקי ולא העיתון המלא. התובע טען כי "העיתון" אותו התחייבה הנתבעת לספק לו בחוזה, הוא אותו עיתון מלא, ואילו הגרסה המקוצרת היא גרסה חדשה שבמקומות מסוימים מחולקת באופן חינמי ושאינה נכנסת להגדרת עיתון (פרוט' עמ' 1 ש' 17-18). לפיכך דרש לקבל את העיתון בגרסתו המלאה, על כל מוספיו, כפי שמחולק למנויים, ולא עיתון "מסורס", כלשונו. יצוין כי העיתון הנמכר ביום שישי הוא בגרסה מלאה וכוללת של כל המוספים, הן למנויים והן בנקודות המכירה.
הנתבעת טענה כי מדובר בעיתון במתכונת מלאה לכל דבר ועניין אולם ללא חלק מהמוספים שניתנים כהטבה והרחבה למנויים בגדר "מוספים אקסטרה" (פרוט' עמ' 3 שורה 25) וציינה כי בעיתון שמופץ לחנויות נעדרים מוספים כמו "זמנים מודרניים" ו"מסלול", אך לא נעדר מוסף ספורט , חדשות, שבעה ימים ועוד. לגבי העיתון עצמו, ללא המוספים, מציינת הנתבעת כי "העיתון עצמו הוא אותו דבר בדיוק, מלבד המוספים" (פרוט' עמ' 3 שורה 28). הנתבעת הבהירה לתובע כי העיתון שהוא מקבל הוא זה המופץ לנקודות המכירה, לחנויות ולמרכולים, ורק בגרסת המנויים המקבלים את העיתון לביתם יש הטבה של עיתון מלא (הודעת דוא"ל מיום 10.10.2016 נספח ג' לכתב ההגנה).
הנתבעת הציעה לתובע לרכוש מנוי מוזל בעלות חודשית מוזלת בסך 50 ₪ ולקבל את העיתון עד הבית. התובע אכן רכש בשנת 2019 ועד ל-02/2020 מנוי מוזל לעיתון אשר נשלח לבית אחותו ברמת השרון. המנוי בוטל לבקשתו ביום 13.2.20.
כמו כן במעמד ביטול המנוי ביקש התובע כי הנתבעת תשלח את העיתון לחנות "זול וטוב" ברחוב ניקנור 36 ירושלים (להלן: "ניקנור"). לטענת התובע, לאחר ששלושה בעלים שונים של החנות בתקופה שקדמה לכך סירבו לבקשתו זו, באותה עת בעל החנות הסכים לכך (פרוט' עמ' 4 ש' 20 -21). התובע סבר שההסכם מקנה לו זכות לקבל העיתון בנקודת המכירה הקרובה ביותר לביתו.
התובע נימק את עמידתו על נקודת המכירה בה הוא מעוניין, בשל שיפוע הרחוב מביתו לנקודת מכירה אחרת, אף שהמרחק עצמו אינו שונה משמעותית, בפועל משך הזמן לטענתו הינו רב יותר והוא טען כי על הנתבעת למסור לו הצעות בטווח של 400 מטר מביתו (נספח ו' לכתב ההגנה עמ' 35).
הנתבעת הציעה לתובע שלוש נקודות מכירה, מהן יוכל לקחת עיתון יומי, עיתון שישי ועיתון לאישה. נקודות המכירה שהוצעו לתובע נמצאות ברחוב השומר, ברחוב הפלמ"ח וברחוב הורקניה וקרובות לביתו של התובע.
הנתבעת סירבה לבקשת התובע לשלוח העיתון לכתובת ב"ניקנור", בה אמנם מצוי לקוח בשם "דלישס מרכולים" שמוכר עיתונים מטעמה, מאחר שמדובר בנקודה שבה נמכר העיתון רק בימי שישי ולא באמצע השבוע ולאור התנגדות בעל החנות לטענתה. הנתבעת טענה כי משהציעה לתובע מספר נקודות מכירה הקרובות לביתו לבחירתו, מילאה אחר ההתחייבות בחוזה העבודה, ואין היא מחויבת לבצע המכירה דווקא בחנות "ניקנור".
ההליך
ביום 24.2.20 הגיש התובע תביעתו זו ומכאן התביעה שבפנינו.
במהלך הדיון שקוים הוצעה הצעת פשרה לפיה הנתבעת תספק לתובע את העיתון המלא בימי שישי ב"ניקנור", שכן הנתבעת סברה כי הדבר אפשרי. בסופו של דבר לאחר הדיון הנתבעת הודיעה כי לא היתה הסכמה של בעל החנות והדבר לא הסתייע.

השאלות שבמחלוקת
הצדדים חלוקים באשר למספר היבטים באשר לאופן מימוש הזכות -
"העיתון ידיעות אחרונות" – סוג והיקף העיתון. זכאות התובע לקבלת העיתון בנוסחו המלא הנשלח למנויים כטענתו, או בגרסה המקוצרת המסופקת בנקודות המכירה כטענת הנתבעת. התובע טען כי העיתון המסופק לו בנקודת המכירה הוא כלשונו – עיתון "מסורס", מקוצץ ומקוצר.
"בנקודת מכירת עיתונים" - מהי הגדרת נקודת מכירה? התובע טען כי כל נקודה בה מוכרים עיתון מטעם הנתבעת – גם אם רק בימי שישי ולא בשאר ימות השבוע, היא "נקודת מכירה" שבה יש לספק לו גם ביתר ימות השבוע את העיתון. בסיכומיו הרחיב התובע וטען כי די בכל נקודה שהיא שבה מוכרים "עיתונים" כלשהם, אף אם אלו אינם עיתונים של הנתבעת. כמו כן התובע טען כי גם ארגז נעול עם ברקוד המאפשר פתיחתו למורשים או במקום מגורי השכן , הוא "נקודת מכירה". לטענת הנתבעת "נקודת מכירה" היא אך ורק כזו שבה מסופקים עיתונים באותו יום, ושבה מתאפשרת המכירה של העיתון לתובע בדרך של אספקת עיתון יומי.
"הקרובה למגוריו" – האם זכאי התובע לבחור את נקודת המכירה הקרובה ביותר לביתו, כטענתו, או כטענת הנתבעת רשאי הוא לבחור מבין מספר נקודות מכירה קרובות לביתו אשר היא מציעה בפניו, גם אם קיימת נקודה קרובה יותר (לפי ההגדרה של נקודת מכירה, ככל שתתקבל פרשנות התובע לה) שהתובע מעוניין דווקא בה וזו אינה מוצעת לו.

יצוין כי בדיון שקוים הנתבעת חזרה בה מטענתה בכתב ההגנה לפיה התובע מושתק מלטעון כל טענה כנגדה, מאחר וחתם, במעמד סיום העסקתו, על כתב ויתור (נספח א' לכתב ההגנה, סע' 1.4, עמ' 7). לפיכך לא נדרשנו לדון בטענה זו שנמחקה (ראו דברי ב"כ הנתבעת בפרוטוקול עמ' 3 שורה 15, לפיהם לא תעמוד על טענת כתב הוויתור ומעשה בית דין).
בהתייחס לטענת התובע, כי אף שהסכים בחלק מהתקופה, לקבל העיתון בצורתו המקוצרת, או בנקודת מכירה מסוימת מוסכמת (איסוף ברחוב השומר בין השנים 2016 -2019) או בדרך של רכישת מנוי (בין השנים 2019-2020), אין בכך כדי לכבול אותו ולחייבו להמשיך כך. טענה זו מקובלת עלינו. לא ניתן לקבל גישת הנתבעת לפיה משבחר התובע בחלק מהתקופה להשלים עם הצעותיה החלופיות, בהכרח אינו זכאי עוד לטעון כנגדן. מהצד השני, אף הצעות הנתבעת שניתנו לצרכי פשרה בלבד אין בהן כדי להקים זכאות לתובע לעניינים שלא נקבעו בהסכם (ראו למשל פרוט' עמ' 4 שורה 9-10).
עוד נעיר בקצרה באשר לטענת הנתבעת כי סוג העיתון אינו מחלוקת שבה נדרש בית הדין להכריע וכי מדובר בהרחבת חזית מצד התובע: כבר נקבע בהחלטה מתקנת באשר לפלוגתא בתיק, שאף שאמנם כתב התביעה לא היה ברור דיו בנושא זה, הרי שהתובע העלה טענות כנגד סוג העיתון ומשכך אין מדובר בהרחבת חזית ואין צורך בתיקון התביעה לנושא זה.

דיון והכרעה - פרשנות ההוראה בהסכם העבודה

המחלוקת בין הצדדים עיקרה פרשנות החוזה שנחתם ביניהם, על רקע השינויים שנעשו באופן התפוצה ובעיתון המופץ מטעם הנתבעת. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 קובע:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."
הוראת החוק בדבר פרשנות חוזה קובעת כי יש לברר תחילה האם רצון הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, ואם כך הוא, יש לפרש את החוזה בהתאם ללשונו. אם רצון הצדדים אינו משתמע במפורש מלשון החוזה - יש לפרש את רצון הצדדים כפי שהוא משתמע בתוך החוזה ומנסיבות העניין. זאת ועוד, במקרה זה מדובר בחוזה עבודה המתפרש על שנים רבות, אשר חל בתקופת קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים וכן לאחריה. מדובר בחוזה שהינו חוזה יחס. בניגוד לדוגמה הספציפית שהביא התובע (פרוט' עמ' 2 ש' 1-3) – חוזה לשכירת רכב – שהוא חוזה ספציפי הממוקד בזמן קרוב יחסית וניתן להעריך ולצפות למילוי במידת התאמה קרובה, החוזה דנן שנחתם בשנת 2003 מעניק זכות עתידית שמוחלת לאחר פרישת התובע בשנת 2013, וממשיכה לעתיד ומטבע הדברים הציפיה היא כי יחולו בו שינויים מסוימים, ובלבד שליבת ההתחייבות תישמר. כבר נפסק כי "חוזה עבודה מתמשך בדומה לעץ שמתחדשים בו העלים: במשך חיי העץ צומחים ונושרים עלים, וכל זאת במסגרתו של הגזע הקיים" (דב"ע לה/3-30 מרים זוהר גלבלום נ' תיאטרון הבימה פד"ע ו 209).
לשון סעיף (9)2 להסכם בנוגע לסוג העיתון אינה מפרשת מה יהיה סוג העיתון שיופץ, שכן אותה עת לא היו מהדורות שונות. ברי שאותה עת התכוונו הצדדים לעיתון האחד והיחיד שהיה. כך גם פעלה הנתבעת מעת פרישת התובע ועד לשינויים בסוג העיתון המופץ. באשר לאומד דעת הצדדים, ברור כי הצדדים לא יכלו כמובן לצפות את השינויים שיחולו בעתיד ואת הנסיבות המשתנות, לרבות צמצום או שינוי של במספרי עותקי העיתון שיחולק ו בנקודות המכירה השונות. יחד עם זאת, ניתן ללמוד ולהסיק מאופי הזכות הניתנת, על רקע האפשרויות האחרות הנקובות בסעיף כמו גם אלו העומדות לזכות העובד, על אומד דעת הצדדים. במקרה שבפנינו, מטבע הדברים, לאורך השנים נעשו שינויים בהיקף העיתון ובמוספים השונים. אף התובע מסכים כי חלק מהשינויים משפיעים בהכרח על החוזה וכדבריו "אם יבטלו את מוסף ממון, אני לא אבוא ואתבע אותם שהם חייבים להוציא מוסף ממון בשבילי" (פרוט' עמ' 5 שורה 1-2). עמדתה של הנתבעת היא כי היא פעלה ועדיין פועלת בהתאם להסכם, בהתאם לזמנים המשתנים ולאופי העיתון אשר נושא ופושט צורה, וכי הפרשנות שנותן התובע להסכם היא בלתי סבירה וחסרת תום לב.
השאלה הנשאלת אפוא היא אם השינוי שנעשה אפוא הוא שינוי החורג משינוי סביר אותו ניתן לפרש כעומד בתנאי החוזה.
החוזה שהעניק את ההטבה הרלוונטית לגמלאי הנתבעת, נחתם בין הצדדים בהליך, זה מכבר בשנת 2003. מובן כי חוזה לא יכול היה לצפות את כל הנסיבות המשתנות בעתיד, לרבות צמצום או שינוי של נקודות מכירה באזורים מסוימים או צמצום היקף העיתון שיחולק בנקודות אלו.
אף על פי כן, ברי כי מטרתו של ההסכם הייתה להיטיב עם העובדים באופן מסוים, נקודתי – בדרך של חלוקה בנקודות המכירה אשר תהיינה קרובה לביתם . הנתבעת טענה שבהסכם יש הבחנה ברורה בין העיתונים שהתובע מקבל לביתו בתקופת יחסי העבודה לבין העיתון לו זכאי לקבל לאחר סיום יחסי העבודה לנקודת המכירה הקרובה לביתו. יובהר כי הבחנה כזו אכן ניתן לראות אולם לא באשר לאופי והיקף העיתון – שלא נטען כי באותה עת היו סוגים שונים שלו – אלא באשר לאופן איסוף העיתון, כאשר בתקופת עבודתו, התובע זכאי היה לאסוף אותו ממערכת העיתון ובעת פרישתו יוכל לאסוף אותו בנקודת מכירה בקרבת ביתו.
ברי ומשתמע מהגיונם של דברים כי חלוקה זו תהיה לפי התנאים שיהיו באותה עת בשיטת החלוקה הזו. אין בהסכם כוונה - ולו משתמעת - להעניק מנוי יומי לכל עובד או גמלאי לביתו. הדעת נותנת כי דווקא גמלאים, שמאופיינים כקבוצת גיל מבוגרת יותר באופן יחסי, עלולים להיתקל בקושי רב יותר להגיע פיזית לנקודות המכירה לשם קבלת העיתון חינם. גם התובע עצמו התייחס לכך במסגרת ההנמקה לנקודת המכירה בה בחר. אף על פי כן בחרו הצדדים להסכם העבודה להעניק הטבה של חלוקה בנקודות מכירה, ולא של מנויים יומיים, ולכך כמובן השלכות כלכליות.
כאמור לעיל העיתון מחולק כיום במתכונת של שתי גרסאות: האחת גרסה מקוצרת שמחולקת בימות השבוע בנקודות המכירה, והשנייה גרסה מלאה שמחולקת למנויים וכן בימי שישי גם בנקודות המכירה. גם אם יש מחלוקת על היקף הקיצור, אין מחלוקת כאמור לכך שישנו שוני וקיצור מסוים. יחד עם זאת, עדיין מדובר ב"עיתון", שנמכר במחיר מלא לרוכשים בנקודות המכירה שאינם נמנים עם גמלאי העיתון. נקודות המכירה כשמן כן הן – אינן מיועדות לחלוקה חינמית של העיתון אלא למכירה, כעיתונים בפני עצמם. אף אם יש בתי קפה שבוחרים להעניק ללקוחותיהם לעיין בעיתונים אלו, כטענת התובע, אין בכך כדי להצביע על כי אין מדובר במוצר שווה כסף בעל ערך כלכלי שנמכר בפועל. אכן, הצדדים בזמן אמת עת נחתם ההסכם לא התייחסו לאפשרות של שתי גרסאות של העיתון, שלא היתה קיימת אז. הם לא יכולים היו לשער כי זו תהא דרך הפעולה בעתיד. אולם הם קבעו אופן חלוקה שיש בו כדי להשליך על היקף ואופי ההטבה, בנקודות מכירה.
קבלת גישתו של התובע, לפיה יש לאפשר לו לקבל העיתון בגרסה שמחולקת למנויים, במקום העיתון שמחולק בנקודות המכירה, מהווה למעשה שינוי ושיפור ההטבה שנרשמה בהסכם, של חלוקה בנקודות מכירה, באופן שהנתבעת תאלץ להעביר לנקודות המכירה באופן מיוחד גרסה שאינה נוהגת למכור בהן. לא שוכנענו כי זו היתה מטרת ההסכם. טענת התובע כי לא ניתן לקבל כל השלכה שהיא של אופי החלוקה בנקודת המכירה, על מהות וטיב העיתון אינה מקובלת עלינו, אלא אכן יש לכך משמעות.
טענתו של התובע, כי שילם על ההטבה שניתנה בהסכם, כשכוונתו לכך שבעצם העובדה שניתנה הטבה זו היו לכך ביטוי והשפעה על תמחור כלל ההטבות שניתנו בתמורה לעבודת העובדים, היא נכונה בעיקרה. יחד עם זאת, אותו "תשלום" ניתן עבור הטבה מסוימת, חלקית מבחינת הנוחות שהיא מעניקה לגמלאי (לא בפתח ביתו, אלא בנקודת מכירה הקרובה למקום מגוריו) ולא נקבעה ההטבה המקסימלית האפשרית, באופן שהתובע מבקש לקרוא כעת לתוך ההסכם.
מרגע שנקבעה בהסכם הטבה של חלוקה בנקודות מכירה, ומשיש מספר נקודות מכירה באזור מגורי התובע, פעלה הנתבעת והציעה לתובע לבחור מבין נקודות המכירה הרלוונטיות באיזו נקודת מכירה הוא מבכר לקבל העיתון. אין חיוב להציע לעובד כל נקודת מכירה של עיתון כלשהו כפי שסובר התובע. הנתבעת הסבירה כי נקודות ההפצה משתנות כל הזמן ואינן תלויות בגמלאי זה או אחר וכי מדובר בהחלטה מסחרית של העיתון עם נקודות המכירה ולא ניתן לכפות על חנויות או מרכולים לקחת את העיתון, היא טענה סבירה, כל עוד אכן מוצעות נקודות מכירה בקרבה לבית התובע. כך עשתה הנתבעת בהציעה לתובע שלוש נקודות מכירה, כאשר ההצעה האחרונה הי יתה נקודת מכירה ברח' הורקניה, המרוחקת כ- 550 מטר מביתו ועל כן הנתבעת עומדת בתנאי ההסכם.
לטעמנו גם פשט הכתוב בחוזה אינו תומך בעמדת התובע לפיה הוא זכאי לקבל את העיתון בנקודה "הקרובה ביותר" לביתו בה ניתן למסרו ולו תוך עצירת הרכב במסגרת מסלול הנסיעה של רכב הפצת העיתונים. בחוזה לא נרשמה המילה "ביותר" אותה קורא התובע לתוך הסעיף. פרשנותו של התובע בנושא זה רחבה ביותר, ללא כל הצדקה. כך למשל, אף אם בחוזה לא נכתב באופן דקדקני כי מדובר בנקודת מכירה של עיתוני ידיעות אחרונות, הגיונם של הדברים מלמד על תמחור כלכלי שמטרתו להשתמש במערך ההפצה הקיים, ולא תוך שליחה אישית וספציפית כפי שנעשה למנויים. כמובן שהצעה זו כפופה למגבלות של סבירות ותום לב וככל שהנתבעת תסרב מסיבה שרירותית להציע נקודת מכירה קרובה, לא ניתן יהיה לקבל זאת. במקרה דנן הבהירה הנתבעת כי אף שמלכתחילה לא ראתה כל מניעה בהעברת העיתון בימי שישי לתובע בנקודת המכירה בניקנור (פרוט' עמ' 4 שורה 4-5), הרי שלאחר דין ודברים עם בעל החנות בניקנור, שאינו מוכר בימי השבוע, הוא סירב לקבל עבור התובע את העיתון גם בגרסה בימי שישי. הצדדים לא ביקשו לקיים הוכחות בשאלה אם בעל החנות בניקנור מסכים אם לאו, אף שזו שאלה עובדתית לגביה הם חלוקים. נראה שסברו כי אין בכך חשיבות מכרעת.
לא די בכך שבנקודת מכירה מסוימת מחולק עיתון בימי שישי, כדי לכפות על הנתבעת חלוקה באותה נקודה לתובע בכל ימות השבוע תוך הטלת הנטל לוודא זאת על הנתבעת (כגון באמצעות חיובה בביצוע תשלום ייחודי לבעל החנות, כפי שהציע התובע) ודומה שהסירוב מצוי במסגרת מתחם הסבירות.
לפיכך בנסיבות אלו ועל סמך המידע שהוצג לבית הדין, אכן לא ניתן לראות בחנות שברחוב ניקנור נקודת מכירה, ועל כן, הנתבעת אינה מחויבת להפיץ שם עיתון בודד יומי בגרסת המנויים, רק עבור התובע, כפי שמבקש התובע. יש לדחות אפוא פרשנות זו של התובע.

פרשנות החוזה בראי מערכת היחסים הקיבוצית
הסכם העבודה נחתם ובמסגרתו הטבות שונות לאחר דין ודברים במסגרת יחסי העבודה הקיבוציים בין הנתבעת לעובדיה. כך מסר התובע עצמו אשר אמר כי היה חלק מהוועד, והחוזה היה תוצאת המו"מ (פרוט' עמ' 4 ש' 7 – צ"ל "בוועד העיתונאים").
הנתבעת, מקום העבודה בו עבד התובע, היא מקום עבודה מאורגן. בפסיקה נקבע כי ועד העובדים רשאי במקרים המתאימים לייצג את האינטרסים של הגמלאים ולכלול אותם במו"מ קיבוצי (בג"ץ 1181-03 אוניברסיטת בר-אילן נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד סד(3) 204, (2011)). התובע לא הציג את עמדת ארגון העובדים . בפועל, ארגון העובדים לא התייצב בהליך זה, ובית הדין סבור שיש לכך משקל במקרה זה (עע 1516/04 מדינת ישראל – הממונה על השכר – פרידה גוסמן ואח' (מיום 15.11.05)?

העדר זכאות לסעד כספי
אף שהתביעה נדחתה מצאנו לנכון לציין כי גם מטעם נוסף, וגם לו היו מתקבלות טענות התובע לגופו של עניין, לא ניתן היה לפסוק לו את הסעד הכספי הראשון שביקש. כאמור לעיל, התובע תבע שני סעדים. הסעד הראשון שנתבע הוא סעד כספי על העבר בסך 3,850 ₪. הסעד השני שנתבע הוא למתן צו על אופן האספקה לעתיד, ולחלופין סעד כספי לעתיד. בהחלטה מיום 14.4.21, נדרש התובע להבהיר בגין איזו תקופה נתבקש הסעד הכספי. רק באותה עת טען התובע לראשונה כי הסעד הכספי מבוקש מ- 2016, המועד בו החל לקבל עיתון חלקי. גם בסיכומיו חזר וביקש פיצוי "מיום תחילת אספקת העיתון המקוצץ ועד למועד מתן פסק הדין (בניכוי הימים שלתובע היה מנוי בתשלום)." התובע לא כימת את סכום הפיצוי על התקופה שעד הגשת כתב התביעה אלא תבע רק סכום של 3,850 ₪ בגין העבר. למען הסר ספק, בהתאם ללשון כתב התביעה, אשר היא זו שקובעת את מסגרת הסעד בהליך, הסעד הכספי המכומת לתקופת העבר שצוין בס"ק א' מבין שני הסעדים, נתבע רק בנוגע לשנה אחת - השנה החולפת עובר להגשת התביעה – דהיינו 2/19 עד 2/20. ברם, באותה תקופה קיבל את העיתון בגרסת המנויים לבית אחותו. המנוי בוטל רק ביום 13.2.20, בדוא"ל שצורף לכתב התביעה כנספח, בעוד כתב התביעה הוגש ביום 24.2.20. התובע עצמו ציין במפורש כי יש לנכות תקופת המנוי מתקופת הפיצוי. משמע, על אותה תקופה אין התובע זכאי כלל. התביעה נדחית אפוא על כל רכיביה.

סוף דבר
התביעה נדחית אפוא כמפורט לעיל.
בהתחשב בכך שהתובע הינו גמלאי, בית הדין מחייב אותו לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בלבד.

ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.
ניתן היום, ט"ז אלול תשפ"א, (24 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור

נציג ציבור

דניאל גולדברג, שופט


מעורבים
תובע: גדעון עשת
נתבע: ידיעות אחרונות
שופט :
עורכי דין: