ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עו"ד יניב זחצ'ינסקי נגד שושי פיקסמן :

בפני כבוד ה שופטת ורד בלוך-שכטמן

תובעים

  1. עו"ד יניב זחצ'ינסקי
  2. יפה זחצ'ינסקי

נגד

נתבעים

  1. שושי פיקסמן
  2. דב פיקסמן

פסק דין

לפני תביעה קטנה בסכום של 12,000 ₪ במסגרתה מבוקש סעד כספי של נוכח עוגמת נפש, נסיעות, ביטול זמן ושכ"ט עו"ד בגין ביטול הסכם שכירות שנחתם בין התובעים והנתבעים מיד עם כניסת התובעים למושכר, כ אשר לטענת התובעים, הנתבעים הפרו כלפיהם את חובת הגילוי ותום הלב בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 משלא גילו פרטים מהותיים אודות המושכר ואף לאחר שנתגלתה ההפרה, הנתבעים לא תיקנוה אלא לא הותירו לתובעים כל ברירה אלא לעזוב את המושכר תוך ביטול הסכם השכירות על ידי הנתבעים.

רקע עובדתי וטענות הצדדים
ביום 16.3.21 נחתם הסכם שכירות בין התובעים לבין הנתבעים (להלן: "הסכם השכירות") וזאת לאחר שהתובעים ביקרו פעמיים בדירה ברחוב בן יהודה 18 נתניה הידועה כגוש 0023 תת חלקה 00 (להלן: "המושכר").
בהסכם השכירות הוסכם, בין היתר, כי דמי השכירות החודשיים יעמדו על סך של 4,600 ₪, כי המשכיר יתקין על חשבונו סורגים בחלון המרכזי שבסלון והתובעים הצהירו כי ראו את המושכר ומצאו מתאים לצרכיהם ולמטרת השכירות.
לטענת התובעים בכתב התביעה מספר ימים לאחר החתימה על הסכם השכירות התגלו הכשלים והליקויים הבאים:
נודע לתובעים על דרך המקרה כי נעשתה פריצה למושכר ונגנבו מהדיירים אשר שהו בה באותה העת כספים ודברי ערך כשהנתבעים לא הודיעו להם על כך;
ביום 16.4.21 נפגשו התובעים עם הנתבעים לשם קבלת מפתח לדירה, נכנסו למושכר ומצאו ליקויים רבים הדורשים תיקונים רבים.
בנוסף, גילו התובעים כי המושכר לא היה פנוי מכל חפץ אלא במקומות א חסון שונים (בוידם/נישה) במושכר נותרו חפצים אשר בדיעבד התברר כי הם שייכים לנתבעים. תמונות מקומות האחסון עם החפצים שבהם צורפו כנספח 4 לכתב התביעה.
לטענת התובעים בכתב התביעה , כאשר ביקשו הם מהנתבעים לפנות את החפצים הודיעו הנתבעים כי אין בכוונתם לפנות את מקומות האחסון הואיל ומדובר בחפצים היקרים לליבם כדוגמת תמונות משפחתיות של אנשים שנפטרו ואף איימו לטענת התובעים כי במידת הצורך הם יתפרצו למושכר ויתקינו מנעולים במקומות האחסון. לטענת התובעים, כאשר ביקשו לברר מדוע לא נאמר להם טרם החתימה כי מקומות האחסון לא יעמדו לרשותם הם נענו על ידי הנתבעים כי הם "שכחו לעדכנם בדבר".
לטענת התובעים בכתב התביעה הודיעו הנתבעים לתובעים כי ככל שהם לא מסכימים לקבל את המושכר כפי שהוא אז לא קרה כלום וההמחאות שנמסרו לידיהם יוחזרו. לתמיכה בכך צורפה לכתב התביעה תכתובת רלוונטית מהטלפון הנייד. לטענת התובעים בלית ברירה החזירו התובעים לנתבעים את המפתח לדירה וקיבלו את המחאותיהם חזרה.
התובעים טוענים כי הנתבעים הפרו את חובת ניהול המו"מ בתום לב כשלא ציינו בפני התובעים טרם חתימת ההסכם כי התקיימה פריצה לדירה וכי לא יתאפשר להם ליהנות ממכלול המושכר בשלמותו. לעניין הליקויים ציינו התובעים בכתב התביעה שבסופו של דבר הנתבע 2 התרצה ואמר שהנזקים יתוקנו.
התובעים טוענים כי נוכח ביטול הסכם השכירות נאלצו התובעים לפנות לבעלי הדירה הקודמת שהתגוררו בה ברמת גן להאריך את החוזה שהסתיים ביום 17.4.21 וזאת על מנת להתארגן ולחפש דירה אחרת.
לטענת התובעים נגרמו להם נזקים אשר קשורים בהיערכות למעבר דירה מעיר לעיר (מרמת גן לנתניה) כדלקמן:
הודעה לשווא לבעלי הדירה הקודמת כי עם תום החוזה יעברו לדירה אחרת.
נסיעות הקשורות לצרכי המעבר למושכר.
תיאום וביטול הובלה עם מוביל דירה.
תיאום וביטול מעבר דירה עם חברת סלקום.
תיאום וביטול התקנה של מערכת גז.
תיאום תנאי העסקה חדשים במקום עבודתו נוכח מעבר לעיר אחרת.
החסרת ימי עבודה.
הודעה לעיריית רמת גן על הפסקת הגן של ביתם הבכורה באמצע השנה ועריכת מסיבת סיום מיותרת לבתם ולבסוף להודיע לעיריית רמת כן כי לבסוף הילדה ממשיכה בגן. העתק מכתבים בעניין זה צורפו לכתב התביעה.
התובעים רכשו מייבש ותנור במיוחד למעבר וספק רב אם אלה ישמשו אותם. קבלה צורפה לכתב התביעה.
התובעים ובנותיהם ראו עצמם כדיירים במושכר ותושבים בעיר חדשה וערכו בירורים וחקר הסביבה החדשה על מנת שיתאפשר להם מעבר חלק שקט ובטוח.
התובעים תבעו נזקיהם בסכומים הבאים: 500 ₪ בגין נסיעות; 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש וביטול זמן ו- 1,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי מדובר בתביעה קנטרנית ומטעה וכי לתובעים לקח בדיוק 3 שעות מרגע קבלת הדירה לרשותם ועד להודעתם לנתבעים כי אין בכוונתם להתגורר בדירה. לטענתם התובעים החלו לצעוק ולדרוש חזרה את ההמחאות והכל על מנת לסיים את ההתקשרות ולהפר את הסכם השכירות.
עוד נטען על ידי הנתבעים כי הם התקינו על חשבונם סורגים מונעי פריצה ובכל הקשור לנושא הפריצה אין להם שום דרך לחזות או לדעת אודות מגמות הפריצה ומורת רוחם של התובעים קיבלה מענה מידי בהתקנת הסורגים.
לטענת הנתבעים, התובעים עם אלה שהפרו את הסכם השכירות תוך שהם מעלים טענות שונות והכל במטרה לסיים את הסכם השכירות שנחתם; התובעים ביקרו בדירה פעמיים, ידעו מהו טיב הדירה, ידעו שלא מדובר בדירה חדשה מקבלן אלא על דירה בת עשרות שנים ועל כן מצבה הפיזי הינו בהתאם. הנתבעים הדגישו כי כל מערכות הדירה פועלות ותקינות והדירה במצב תקין לחלוטין לצורך השכרתה.
באשר לליקויים הנטענים טוענים הנתבעים כי חוק השכירות והשאילה מסדיר את התנהגות הצדדים במצב של אי התאמה ולכן סיום הסכם השכירות אינו עולה בקנה אחד עם חוק השכירות והשאילה.
בנוגע לשטח האחסון שלא פונה טוענים הנתבעים בכתב ההגנה כי מדובר בבוידעם הדירה וממילא הם אישרו לתובעים בקולם כי בכוונתם לפנות את הארגז אשר מצוי שם בהקדם וכי אם מדובר על אחסון של תמונות של אנשים שנפטרו "למה שהנתבעים יסרבו לפנותם ולהשיבם".
הנתבעים טוענים עוד כי משהבינו שהתובעים הם אנשי ריב ומדון הציעו מיוזמתם לסיים את הסכם השכירות וזאת לאור חוסר שביעות הרצון לכאורה של התובעים מהדירה.
עוד טוענים הנתבעים כי כל הנטען בתביעה הוא בבחינת זוטי דברים ובאשר לסכומי הנזקים הנטענים טוענים הנתבעים כי לא צורפה ראשית ראייה או קבלות והוצאות שהוצאו בגין נסיעות או בגין תנאי העסקה חדשים. עוד נטען כי הודעות לחברות שונות אינן מהוות נזק. לפיכך, לשיטת הנתבעות דין התביעה להידחות

עדויות הצדדים וההקלטה שהושמעה בדיון
בדיון שהתקיים חזרו הצדדים על טיעוניהם. התובעים השמיעו לבית המשפט הקלטה מזמן אמת של שיחה בין התובע 1 לבין הנתבע 2 ממנה עלה כי אכן התקיים בין הצדדים דין ודברים בגין הליקויים בדירה אולם נמסר מהנתבע 2 כי הליקויים יתוקנו וניכר היה בשיחה כי עיקר המחלוקת התמקדה בשטחי האחסון כאשר התובע 2 חזר ואמר כי הוא מחזיק שם דברים ואם לא טוב לתובעים אז שילכו ושישכחו מזה כי "זה יישאר כמו שזה" ו-"לא מוצא בעיניך אתה יכול ללכת" ואסר על התובע לפתוח את המקום הזה "אחרת אני מוציא אותך".
הנתבעים טענו עוד בדיון כי הם שילמו כספים על סורגים וכי 3 חודשים הדירה עמדה ריקה וכי נגרמה להם עוגמת נפש והתובע התיש אותם.
מההקלטה עולה כי טענת הנתבעים בכתב ההגנה לפיה הם אישרו לתובעים בקולם כי בכוונתם לפנות את הארגז מהדירה אינה עומדת בקנה אחד עם השיחה מזמן אמת בה נאמר במפורש כי זה יישאר כמו שזה ולא ישתנה. עוד נאמר בשיחה כי 10 שנים הדברים לא הפריעו לאף שוכר אחד ושהתובע מתבקש לא לפתוח את המקום הזה. לשאלת התובע מדוע לא נאמר מראש לגבי האחסון ענה הנתבע כי שכח מזה לגמרי כי עד היום זה לא הפריע לאף אחד.

דיון והכרעה
לאחר עיון בכתבי הטענות ולאחר שמיעת עדויות הצדדים בדיון , ניכר כי סוגיית הליקויים נפתרה משהסכים הנתבע 2 לתקנם ולגבי הפריצה לדירה, סבורה אני כי לא מדובר בנושא מהותי וכך או כך הותקנו סורגים.
נותרה אם כן עילת תביעה בגין אי גילוי של הנתבעים לתובעים כי חלק ים מצומצמים בדירה – הבוידעם ונישה נוספת לא יוקצו לשימוש התובעים אלא ימשיכו לשמש לאחסון חפצי הנתבעים, מה שהביא בסופו של דבר לסיום ההסכם בין הצדדים.
עיון בהסכם השכירות אשר צורף לכתב התביעה מעלה כי המושכר הינו דירה בת 4.5 חדרים. בהסכם השכירות לא צוין דבר באשר לשטחי אחסון בדירה אשר יוחרגו מהמושכר לטובת אחסון ציוד השייך לנתבעים. לפיכך, סבורה אני כי ניתן וסביר היה להניח שהדירה לא תכלול חפצים השייכים לנתבעים בשעה שהיא מושכרת לתובעים.
מעדויות הנתבעים בדיון לא מצאתי הסבר לכך שחפצי הנתבעים לא פונו מהדירה. הנתבע 2 טען בדיון כי אכן הנתבעים לא הסכימו שהתובעים יפתחו את הבוידעם. אמנם נטען על ידי הנתבע 2 כי הנתבעים לא התקינו מנעולים אולם לא נטען כי הנתבעים הסכימו באיזשהו שלב לפנות את חפציהם וזאת בניגוד לנטען בכתב ההגנה.
אציין עוד שגרסת הנתבעים בכתב ההגנה לפיה הנתבעים אישרו כי יפנו את הארגז מעוררת סימני שאלה לאור הדברים הברורים שנשמעו בהקלטה מאת הנתבע 2 על פיהם לא הסכימו הנתבעים לפינוי חפציהם משטחי האחסון במושכר. לפיכך, הנני מעדיפה את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבע ים בעניין האחסון ומקבלת את טענ ת התובעים כי מדובר היה ב נושא מהותי ואילו ידעו שלא יכולים יהיו ליהנות מהמושכר בשלמותו לא היו מתקשרים עם הנתבעים בהסכם וכי ביטול ההסכם נוכח סירוב הנתבעים לפנות את שטחי האחסון אכן הסב עוגמת נפש.
החרגה זו של שטחי האחסון אינה מצויה בהסכם השכירות. לו אכן היו הנתבעים מסכימים לפנות את החפצים משטחי האחסון לאחר ששכחו לעשות כן, המצב היה אחר אולם מההקלטה עולה כי לא היתה לנתבעים כל כוונה לפנות את שטחי האחסון ולהיפך, מבחינתם האחסון היה תנאי מהותי ביותר שכן הנתבע 2 חזר ואמר שאם לא מוצא חן בעיני התובע שזה יישאר כמו שזה אזי הוא יכול ללכת.
סבורה אני כי קיומם של מקומות במושכר בו מאחסנים הנתבעים ציוד השייך להם (גם אם מדובר בשטח מצומצם) ואשר אינם מוכנים לפנות כשהדבר לא גולה במסגרת המו"מ לחתימת הסכם השכירות ולא בהסכם השכירות, הינו פרט מהותי אשר היה על הנתבעים לגלותו בהסכם השכירות.
לפיכך, הנני סבורה כי אי גילוי בדבר החרגת שטחי האחסון מהמושכר באופן בו התובעים לא יכולים יהיו להשתמש בו בעת שימושם במושכר עולה לגדר חוסר תום לב במשא ומתן בניגוד להוראת סעיף 12(א) ל חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.
סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, מטיל חובה של תום לב במו"מ לקראת כריתת חוזה וזה לשונו:
"(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.
(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם נמלו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10 ,13 ו- 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת החוזה) , תשל"א – 1970, יחולו בשינויים המחוייבים".
על חשיבות עקרון תום הלב עמד השופט אשר בע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231, 242-241:
"העקרון של "תום לב" עובר כחוט השני בכל חקיקתנו החדשה המוקדשת למשפט האזרחי. והוא מודגש במיוחד בחוק החוזים. מענין להצביע על כך שהחובה לנהוג בתום לב הורחבה (כתוצאה מהוראות סעיף 61 לחוק החוזים) גם על "פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". ללמדך מה חשיבות נדועת בעיני המחוקק לעקרון של התנהגות הוגנת בכל מערכת היחסים המשפטיים. התנהגות בתום לב בעת משא ומתן לצורך כריתת חוזה משמעה התנהגות ביושר ובהגינות, היינו חובה שלא להטעות את הצד האחר על ידי אי גילוי מידע חשוב לשיקוליו. מהו מידע חשוב אינו ניתן להגדרה כוללנית וקביעתו במקרה המסויים תיעשה לפי נסיבותיו המיוחדות שלא אותו מקרה".
כן ראו האמור בע"א 230/80 פנידר נ' קסטרו , פ"ד לה (2) 713, 727:
"החובה לנהל משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב היא חובה כללית, אשר ממנה נגזרות, מטבע הדברים , חובות קונקרטיות, על פי הנסיבות המיוחדות של המקרה... אחת החובות המוטלות , בדרך כלל, היא החובה לגלות מידע באותם עניינים, אשר קבלת מידע לגביהם עשויה להיות חשובה בקבלת החלטה, אם להיכנס לקשר חוזי אם לאו".
אף לאחר שגולה הנושא רק לאחר שהגיעו התובעים למושכר, יכולים היו ה נתבעים בקלות יחסית לתקן את המצב שנוצר ולהוציא את הציוד המאוחסן במושכר. הנתבעים לא עשו כן אלא עמדו על כך שהציוד השייך להם ימשיך להיות מאוחסן במושכר.
משהפרו הנתבע ים את החובה האמורה, ז כאים התובעים לסעד של פיצויים עבור הנזק שנגרם להם עקב ההפרה ותוצאותיה (סעיפים 10, 13 לחוק החוזים (תרופות) ).
עם זאת, לא שוכנעתי כי התובעים זכאים לסכום שנתבע על ידם בתביעה. אציין כי באשר לראשי הנזק השונים שנתבעו לא צורפו אסמכתאות או קבלות – לא ביחס לתיאומים ולביטולים, לא ביחס לנסיעות, לא ביחס לתיאום תנאי העסקה חדשים, לא ביחס להחסרת ימי עבודה, אולם כן צורפו אסמכתאות בנוגע לפעולות והוצאות שהוצאו לשם המעבר לעיר חדשה ובהסתמך על הסכם השכירות כמו הפסקת הגן של ביתם של התובעים ועריכת כל הנדרש לשם כך וכן רכישת מייבש ותנור לנוכח המעבר ואף צורפו קבלות על רכישות אלו . בדיון הודה התובע כי התובעים משתמשים במייבש הכביסה ושכעת לא משתמשים בתנור שנקנה לצורך המעבר כי במקום בו מתגוררים יש כיריים , אולם לא נטען על ידי התובעים כי לא ייעשה בו שימוש עתידי או כי ניסו למכרו ולא הצליחו.
נכונה אני לקבל את טענת התובעים כי עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים הינה עוגמת נפש משמעותית הואיל והסתמכו על הסכם השכירות ונערכו למעבר לדירה החדשה בעיר חדשה עם בנותיהם הקטינות על כל הכרוך בכך ובייחוד לאור הסידורים המיוחדים שיש לערוך לצורך מעבר מסוג זה, תיאומים, אריזות, קניות, הכנות, פעולות מול צדדים שלישיים ואף הקצאת זמן ניכר לצורך כך . אציין כי הגם שבתי משפט אזרחיים (וגם בתי משפט לתביעות קטנות) , אינם פוסקים כדבר שבשגרה פיצוי ניכר בגין עוגמת נפש (ראו ת"א 103072/98 רותי רם און נ' סנאורה בע"מ (פורסם בנבו)), אני סבורה כי במקרה הנדון ראוי לפצות את התובעים בגין אשר אירע.
באשר לסעד של שכ"ט עו"ד הרי שלא הוגשו אסמכתאות, וממילא מדובר בהליך מסוג תביעה קטנה, שבו הצדדים מסוגלים, ואף מצופה מהם, כי יפעלו באופן עצמאי, ואינם זכאים לפיצוי בגין ייעוץ משפטי, ככל שבחרו לקחתו ובמקרה זה מדובר אף בתובע שהוא עו"ד במקצועו.
הנני סבורה כי בשל התנהלות הנתבעים אכן הוסבו לתובעים נזקים שעיקרם עוגמת נפש והוצאות וזמן שהוצאו לשווא בגין מעבר דירה לעיר חדשה שלא יצא לפועל בסופו של דבר נוכח קיום חלק במושכר ממנו לא יכולים יהיו ליהנות התובעים, עליו לא גולה לתובעים טרם חתימת הסכם השכירות ואף לא במסגרת הסכם השכירות. גם כאשר גילו התובעים בדבר שטח האחסון לא פעלו הנתבעים לפנותו וסירבו לכך. לפיכך, מצאתי כי זכאים התובע ים לפיצוי מהנתבע ים בגין עוגמת נפש והוצאות וזמן שהוצא בגין מעבר דירה לשווא שייקבעו במקרה זה על דרך האומדנה בסכום של 5,000 ₪.
באשר לטענת הנתבעים בדיון בדבר הוצאות ועוגמת נפש שנגרמו להם, הרי אין בידי לקיים דיון ענייני בכך שכן לא צורפו אסמכתאות להוצאות שנטענו, מה גם שטענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ואף לא הוגש כתב תביעה שכנגד.
סוף דבר, לאחר ששמעתי את הצדדים, את ההקלטה מזמן אמת ועיינתי בכתבי הטענות , התביעה מתקבלת בחלקה ואני מחייבת את הנתבע ים לשלם לתובע ים סך של 5,000 ₪ .
בנוסף, יישאו הנתבע ים בהוצאות התובע ים בסך 500 ₪. התשלום יבוצע בתוך 30 ימים מ היום שיקבלו הנתבע ים את פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית.
על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.
ניתן היום, ט"ז אלול תשפ"א, 24 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עו"ד יניב זחצ'ינסקי
נתבע: שושי פיקסמן
שופט :
עורכי דין: