ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חנין חאג יחיא נגד מדינת ישראל :

19 אוגוסט 2021
לפני כבוד השופטת דפנה חסון זכריה - אב"ד
נ.צ. – מר משה בן דוד (עובדים)
נ.צ. – מר אבי איילון (מעסיקים)

המבקשת

חנין חאג יחיא ת"ז XXXXXX547
ע"י ב"כ עוה"ד אבו מוך

נגד

המשיבה
מדינת ישראל – נציבות שירות המדינה
ע"י ב"כ עו"ד אביעד בן יעקב
מפרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

החלטה

לפנינו בקשה למתן צו מניעה זמני, שיורה למשיבה להתלות את השעיית המבקשת מעבודתה כמורה בבית הספר, עד למתן הכרעה בתביעה העיקרית.

הרקע לבקשה

המבקשת מועסקת על ידי משרד החינוך כמורה לשפות בבית ספר יסודי בטייבה, ושימשה כרכזת מגמה לשפה העברית בבית הספר משך מספר שנים, עד שהודיעה על התפטרותה מתפקידה זה ביום 10.12.19, על רקע סכסוכים אישיים שנתגלעו בינה לבין מורות אחרות בבית הספר.

ביום 2.12.20 זומנה המבקשת לחקירה במשטרה, בחשד לקשירת קשר לביצוע עבירה של סחיטה באיומים. על פי החשד, קרוב משפחתה של המבקשת איים על מנהל בית הספר מספר חודשים קודם לכן, כי אם לא ישיבה לתפקידה כרכזת המגמה, יערוף את ראשו ויקבור אותו מאחורי הבית.

באוגוסט 2020 שבה המבקשת לתפקידה כרכזת המגמה.

בעקבות החקירה במשטרה, הורחקה המבקשת מבית הספר למשך שבועיים ימים, ובסופם שבה ללמד בבית הספר, עד לחופשת חג עיד אל- פיטר, שחלה ביום 10.5.21.

ביום 21.4.21 התקבלה בידי נציב שירות המדינה (להלן – הנציב) חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, במסגרתה הומלץ על השעיית המבקשת מתפקידה לתקופה של כ-6 חודשים.

עם קבלת המלצת היועץ המשפטי לממשלה, הודע למבקשת בכתב כי הנציב שוקל להשעותה מעבודתה, וכי היא רשאית להעלות את טיעוניה בכתב כנגד אפשרות זו, עד ליום 29.4.21 (נספח 3 לבקשה).

ביום 29.4.21 הגישה המבקשת את טיעוניה בכתב, באמצעות באת כוחה דאז, ואלה התקבלו אצל הנציב ביום 2.5.21 (נספח 4 לבקשה).

ביום 9.5.21 התקבלה החלטת הנציב, המורה על השעיית המבקשת מעבודתה בבית הספר החל מיום 9.5.21 ועד ליום 3.11.21 (להלן – ההחלטה, נספח 6 לבקשה). וכך, בין היתר, נקבע בהחלטה:

"...
העבירות המיוחסות לך חמורות ביותר, לאור תפקידך במשרד החינוך ולאור אופן ביצוע המעשים, לכאורה. בעבירות המיוחסות לך טמון קלון, זאת על פי קריטריונים שנקבעו לכך בפסיקה ... במסגרת הליך השימוע ניתנה לך אפשרות להעלות את טיעונייך לעניין זה... טיעונייך מתמקדים בעיקרם, בתמצית, בכ-9 שנות ותק כמורה בבית הספר, בחלקן היית אף בתפקיד רכזת מגמת עברית. מתפקיד הריכוז התפטרת לפניי כשנתיים ולאחרונה מונית אליו בשנית, בזכות עבודתך המקצועית; טענת כי ביום 2.12.2020 זומנת לחקירה, ובכלל זה ציינת כי אכן התנהלה שיחה בינך לבין קרוב משפחתך, בשפה המקובלת במגזר הערבי, תוך שאת מציינת כי מנהל בית הספר הוא חבר של משפחתך שלא קיבל איומים מצד משפחתך; טענת כי זומנת לחקירה, לאחריה הוטלו עלייך תנאים מגבילים הכוללים הרחקה מבית הספר למשך שבועיים, בסיומם המשכת ללמד כרגיל; להשלכות ההשעיה בשמך, בכבודך ובפרנסתך; טענת כי עד כה לא הוגש נגדך כתב אישום וכי מחודש דצמבר 2020 לא זומנת לחקירה נוספת ובמידה וקיים חומר ראיות בפני הנציב את מבקשת לקבלו. כמו כן, טענת לחלוף הזמן מיום ביצוע העבירה המיוחסת לך, כאשר בפרק זמן זה המשכת לעבוד כרגיל; ביקשת לבחון חלופה להשעיה, תוך התחייבות כי בתום שנת הלימודים תתפטרי מתפקידך כרכזת מגמת שפות. החשד המיוחס לך חמור ביותר ויש בו פגיעה של ממש בתדמית משרד החינוך ופגיעה באמון ציבור ההורים ובאמון התלמידים במערכת החינוך ובשירות הציבורי בכלל. תפקידו של מורה במערכת החינוך מחייב הקפדה יתרה על טוהר המידות ועל היותך אזרחית ישרה ושומרת חוק. כמו כן, על מורה להוות דוגמא ומופת לתלמידיו אשר נושאים עיניהם אליו.
הכחשתך את המיוחס לך, ובכלל זה התייחסותך לשיחה שנערכה בינך לבין קרוב משפחתך, וכן מכתבו של מנהל בית הספר אותו צירפת, מקומם להתברר במסגרת התיק הפלילי נגדך. ...
באשר לטענתך הנוגעת לשנות הוותק בבית הספר, היותך עובדת מסורה ומקצועית וכן תפקידך כרכזת מגמת שפות בעבר ועתה, אשיבך כי באיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לבין הפגיעה בעובד, בשלב זה של התיק הפלילי ונוכח המעשים החמורים המיוחסים לך, עלי ליתן משקל רב יותר לאינטרס הציבורי, שכן אינך משמשת עוד דוגמא ומופת לתלמידייך. במעשייך, ובכך שעבדת בתפקידך כרכזת, תוך מודעות לכך שמונית לתפקיד זה באמצעות איומים, לכאורה, הפרת את אחריותך הבסיסית כלפי תלמידייך וכלפי הציבור כולו, והיא החינוך לדור ערכי ושומר חוק.
...
באשר לטענתך כי לא הוגש נגדך כתב אשום וכי מחודש דצמבר 2020 לא זומנת לחקירה נוספת, אשיבך כי נפתחה נגדך חקירה פלילית בעבירות להן, כאמור לעיל, אני סבור נלווה קלון. ... החשדות המיוחסים לך חמורים נוכח תפקידך במשרד החינוך והפגיעה באמון הציבור ותדמית השירות הציבורי. אני סבור כי השארתך במקום העבודה בשלב זה, תפגע במשמעת שירות המדינה, בטוהר המידות ותעביר מסר שלילי לציבור. ...
באשר לטענתך הנוגעת להשלכות ההשעיה לגבייך, אדגיש כי ההשעיה אינה עונש ואין היא מקדמה על העונש. ההשעיה היא ניתוק זמני של העובד ממעגל העבודה שעה שהדבר נחוץ בהתאם לשיקולים שנקבעו. ...
באשר לטענתך כי התאפשר לך לשוב לעבודה מיד עם תום התנאים המגבילים אשר הוטלו עלייך לאחר חקירתך, אשיבך, כאמור לעיל, כי ביום 2.12.2020 נחקרת ושוחררת בתנאים מגבילים הכוללים מעצר בית למשך 5 ימים, הרחקה ממקום העבודה למשך 15 ימים ואי יצירת קשר עם מעורבים בפרשה למשך 30 ימים. בהמשך לאמור, וכן לטענתך הנוגעת לחלוף הזמן מיום זימונך לחקירה, אשיבך כי קיימת חובת התייעצות עם ב"כ היועמ"ש, בהתאם לסעיף 47(א) לחוק. במסגרת ההיוועצות, ב"כ היועמ"ש בוחן את חומר הראיות ובהתאם מעביר את המלצתו בנוגע לשאלת ההשעיה. עם קבלת המלצת ב"כ היועמ"ש, נשלח אליך מכתב להעלאת טיעונים לעניין אפשרות השעייתך.
לצורך קבלת החלטה בהליך מנהלי זה נדרש אני לבחון שיקולים שנקבעו בנוהל ובפסיקה ובכללם אופי העבירה, היקפה וחומרתה, תפקידו של העובד, מידת הקשר בין תפקידו של העובד בשירות המדינה לבין העבירה המיוחסת לו, מידת ההשפעה של הישארות העובד בתפקידו על אמון הציבור בשירות המדינה ועל עובדים אחרים במקום העבודה, וכן מידת ההשפעה על הישארות העובד בתפקידו על המוסר והמשמעת בעבודה, כתוצאה מנקיטה בהליכי השעיה, מידת החשש מפני ביצוע עבירות נוספות במילוי התפקיד על ידי העובד, התנהגות קודמת של העובד, השלכות ההשעיה על העובד במישור הכלכלי ונסיבות אישיות מיוחדות של העובד.
כל אלה נשקלו על ידי. ...
בטרם קבלת החלטה זו, שקלתי גם את אפשרות העברתך לתפקיד אחר, בהתאם לסעיף 47(ד) לחוק ולבקשתך. אולם לאור העבירות החמורות המיוחסות לך, תפקידך כאשת חינוך והשלב בו מצוי התיק הפלילי נגדך, החלטתי שאין מקום לנקוט בצעד זה. העברתך לכל תפקיד חינוכי אחר במשרד החינוך לא תאיין או תקטין את הפגיעה בתדמית מערכת החינוך ובאמון הציבור בכלל.
החלטה זו תיבחן פעם נוספת ביום 3.11.2021 ותימשך עד להחלטה אחרת. החלטה זו תיבחן מעת לעת בהתאם להתפתחויות ההליכים הפליליים והמשמעתיים נגדך.
תוקף ההשעיה החל מיום 9.5.2021."

החלטה זו היא מושא הבקשה שלפנינו.

מהלך ההתדיינות

ביום 3.6.21 התקיים דיון ראשון בבקשה.
במעמד הדיון הודיעה המבקשת כי בכוונתה לבקש לתקן את הבקשה, על דרך של הוספת טענה, לפיה נפל פגם בהחלטת הנציב בכך שלא נועץ קודם לקבלתה עם היועץ המשפטי לממשלה.
בנוסף הודיעה המבקשת, כי בניגוד לנטען בתשובת המדינה, הרי שלהבנתה, בשלב זה, אין המלצה להעמידה לדין פלילי; כי להערכתה בתוך כשבועיים ימים תהא לפרקליטות עמדה בעניין זה; וכי ככל שתהיה המלצה להעמידה לדין פלילי, הרי שהיא תשקול למשוך את הבקשה.
בנסיבות אלה, ביקשה המבקשת לדחות את הדיון לפרק זמן של כ-14 ימים.
בית הדין נעתר לבקשת המבקשת. בנוסף, הסב בית הדין את תשומת לבה של המבקשת במעמד הדיון לכך שהיא רשאית לפנות לבית הדין למשמעת בבקשה להגדיל את שכרה בשלושת החודשים הראשונים להשעייתה.

ביום 10.6.21 הגישה המבקשת בקשה מתוקנת, ודיון נוסף נקבע ליום 1.7.21.

ביום 30.6.21, ניתנה החלטה במסגרתה הורה בית הדין למדינה להביא עמה לדיון עותק מחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מיום 21.4.21.

ביום 1.7.21 התקיים דיון שני בבקשה. במעמד הדיון הציג ב"כ המדינה את חוות הדעת לעיני בית הדין בלבד. אף במועד זה ביקשה המבקשת שלא תשמענה ראיות, אלא לאחר שתזמן לעדות את מנהל בית הספר, ולאחר שיתאפשר לה להגיש בקשה לעיין בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.
אף לבקשה זו בית הדין נעתר.

ביום 5.7.21 הגישה המבקשת בקשה לעיון בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, ובהחלטה מיום 15.7.21, נדחתה הבקשה.

דיון שלישי בבקשה התקיים ביום 18.7.21.
במסגרת הדיון העידו מטעם המבקשת – המבקשת בעצמה, ומר עזאם ח'אלד- מנהל בית הספר, ומטעם המשיבה העידה גב' תמר פודם- תובעת באגף המשמעת בנציבות שירות המדינה.

עיקר טענות הצדדים

עיקר טענות המבקשת

לטענת המבקשת, החלטת ההשעייה בלתי סבירה בנסיבות העניין.
שיקולי הנציב המפורטים בהחלטה אינם עולים בקנה אחד עם השיקולים המנויים בסעיף 5 לנוהל הפנימי של נציב שירות המדינה שעניינו השעיה והעברה זמנית לעבודה אחרת מיום 13.4.05 (להלן – נוהל ההשעיה ), והשיקול היחיד, למעשה, שהביא הנציב בחשבון הוא שמירה על תדמית השירות הציבורי ואמון הציבור, תוך התעלמות מיתר השיקולים הרלבנטיים השוקלים כולם, לטובתה.

בנוסף, הנציב לא ייחס את המשקל הראוי לטענותיה העובדתיות של המבקשת, לפיהן מנהל בית הספר מעולם לא הגיש כנגדה תלונה במשטרה, והכחיש כי היא איימה עליו או סחטה אותו. הנציב אף לא נתן דעתו לכך שאין בנמצא ראיות מספקות לביסוס החשדות כנגדה, לכך שהיא נעדרת עבר פלילי או משמעתי, כי טרם הוגש כתב אישום בעניינה, וכי זה ככל הנראה אף לא יוגש, שכן סביר להניח שהתיק יסגר מחמת חוסר אשמה או מחוסר ראיות. הנציב אף לא נתן דעתו לטענותיה של המבקשת בדבר ההשלכות הכלכליות והחברתיות הקשות של החלטת ההשעייה לגביה.

החלטת הנציב אף אינה סבירה נוכח הזמן הרב שחלף בין ביצוע העבירה המיוחסת לה וחקירתה במשטרה, ועד למועד השעייתה, בפרט בשים לב לכך שהיא ממילא המשיכה לעבוד בבית הספר משך כתשעה חודשים לאחר ביצוע העבירה בה היא נחשדת, ומשעלול לחלוף עוד פרק זמן משמעותי, עד להשלמת החקירה בעניינה.

משעה שהחלטת הנציב לא ניתנה בסמוך לקבלת הדיווח על פתיחת החקירה הפלילית כנגדה, כי אם בחלוף כחמישה חודשים, אזי בהתאם להוראות סעיף 4.2 לנוהל ההשעיה, היה עליו לשקול את השעייתה רק לאחר שהוכח בפניו בסיס ראייתי לחשדות כנגדה, או לאחר שהוגש כנגדה כתב אישום, או ניתנה הכרעת דין. בנסיבות אלה, קיומו או היעדרו של בסיס ראייתי לחשדות מהווה שיקול רלבנטי.

עוד טענה המבקשת, כי נפלו פגמים חמורים בהליך השימוע שנערך לה, וכי זה נערך למראית עין בלבד.
חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה לא נמסרה לה יחד עם הזימון לשימוע, כך שלא ניתנה לה הזדמנות להתייחס לאמור בה.
בנוסף, בניגוד להוראות סעיף 4.4.3 לנוהל ההשעיה, טיעוניה לא הועברו לעיון היועץ המשפטי לממשלה בטרם זה נתן את חוות דעתו. המדובר בפגם חמור, שכן היועץ המשפטי לממשלה עיין בחומר החקירה, בלא שהובאו לידיעתו טענות המבקשת, המכחישה את המיוחס לה. נוהל ההשעייה הוא נוהל מחייב, הנועד להבטיח שוויון בין העובדים וצמצום הפגיעה בהם, ויש להורות על ביטול החלטה שהתקבלה בניגוד להוראותיו.

עוד טענה המבקשת, כי החלטת הנציב נגועה באפליה, שכן במקרים אחרים בהם נפתחה חקירה נגד מורים, המתין הנציב עד להכרעת המשטרה או הפרקליטות, והשעה רק את המורים שבסופו של דבר הוגש כנגדם כתב אישום. בנוסף, דינם של מורים זוטרים אינו כדינם של בעלי תפקידים בכירים, כגון מפקחים.

באשר למאזן הנוחות טענה המבקשת כי ההשעייה תגרום לה נזק כלכלי וחברתי קשה ובלתי-הפיך, וכי היא ובעלה נאלצו ליטול הלוואות בסכומים גבוהים, בהן לא יוכלו לעמוד ככל שהחלטת ההשעייה תעמוד בעינה.

עיקר טענות המדינה

ראשית טענה המדינה, כי הסעד לו עתרה המבקשת במסגרת הסיכומים מטעמה - התליית החלטת הנציב עד להכרעת הפרקליטות אם להעמידה לדין, שונה מהסעד לו עתרה במסגרת הבקשה המתוקנת - התליית החלטת הנציב עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית. מאחר שהסעד לו טענה המבקשת במסגרת הסיכומים לא צוין בבקשה, הרי שאין היא זכאית לקבלתו.

מכל מקום, לטענת המדינה, דין הבקשה להידחות על הסף, משני טעמים.
ראשית, קיימת זהות בין הסעד הזמני לבין הסעד המבוקש בהליך העיקרי, ומכאן שהיעתרות לבקשה בהליך הזמני תעניק את מלוא הסעד העיקרי כבר במסגרת ההליך הזמני. שנית, המבקשת עותרת לשינוי מצב קיים, ואין מתקיימים בענייננו התנאים למתן צו עשה, שינתן רק במקרים חריגים בהם הוצגו בפני בית הדין הוכחות חותכות על זכותו המוחלטת של המבקש.

לגופו של עניין טענה המדינה, כי לא נפל פגם בהחלטת הנציב, הן בהיבט הפרוצדוראלי שעניינו אופן קבלת ההחלטה, והן בהיבט המהותי, הנוגע לתוכנה, המצדיק את התערבות בית הדין, או את החלפת שיקול דעתו של בית הידן בשיקול דעתו של הנציב.

הנציב נתן משקל ראוי לשיקולים הרלבנטיים בנסיבות העניין, בהתאם לדין ולנוהל ההשעייה.
לשם השעיית עובד מדינה, אין הנציב נדרש לבחון את שאלת אשמתו או חפותו של העובד, ודי בכך שנפתחה כנגדו חקירה פלילית של המשטרה בעבירה שלדעת הנציב יש עימה קלון.

אין יסוד לטענת המבקשת בדבר פגמים שנפלו בהליך השימוע. הנציב שקל את מלוא טענותיה של המבקשת, והמבקשת עצמה אף הודתה בכך במסגרת חקירתה הנגדית. המבקשת אינה זכאית לעיין בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שכן מדובר בהיוועצות פנימית המשמשת את הנציב בלבד לשם גיבוש המלצתו, על פי הוראות סעיף 47(א) לחוק שירות המדינה (משמעת), וזו אינה כפופה לחובת הגילוי.
אף אם טיעוני המבקשת לא הועברו לעיונו של היועץ המשפטי טרם קבלת ההחלטה, הרי שממילא הנציב פעל בהתאם להוראותיו של סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), שהוא המחייב בענייננו.

אין יסוד לטענת המבקשת בדבר מתן יחס מקל למורים זוטרים. גישה מעין זו מאיינת את בחינת ההשעייה בהתאם לסמכות שניתנה לנציב בחוק, ונקיטה בהליכי משמעת כלפי כלל המורים. טענת האפליה נטענה ללא ביסוס או תימוכין, ואף אינה נכונה מבחינה עובדתית.

לבסוף טענה המדינה, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן השבת המבקשת לתפקידה כעת תרוקן מתוכן את מטרת ההשעיה, ומאידך החלטת ההשעיה אינה צמיתה, כי אם תלויה בהתפתחות ההליך הפלילי.
באשר לנזק הכלכלי שיגרם למבקשת, טענה המדינה כי בשלושת חודשי ההשעיה הראשונים זכאית המבקשת למחצית שכרה והיא לא ביקשה להגדיל שכרה בתקופה זו עד למועד הדיון, כי אין המבקשת מנועה מלעבוד בעבודות פרטיות בתקופת ההשעיה, וכי כל נזק כלכלי שיגרם למבקשת בשל ההשעיה הוא בר פיצוי.

דיון והכרעה

בהתאם לדין, על בקשה למתן צו מניעה זמני לעמוד בשלושה תנאים: בראש ובראשונה, על המבקש להוכיח עילת תביעה המתבססת על זכות שלכאורה קנויה לו; שנית, נדרש בית הדין לבחון קיומם של שיקולים המצדיקים דחיית הבקשה, כגון, שיהוי, תום לב וניקיון כפיים; שלישית, על בית הדין לבחון את מאזן הנוחות (תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלה בבתי הדין לעבודה מכח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991; דב"ע 77/98-3 ג'אסר אבו עראר - המועצה המקומית ערערה בנגב (21.5.98)).

עוד נקבע בפסיקה, כי: "כידוע, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה לסעד זמני, עליו לאזן בין שני שיקולים עיקריים: סיכויי ההליך מזה ומאזן הנוחות שבין הצדדים מזה. בין שני השיקולים הללו מתקיימת 'מקבילית כוחות', ולפיה חוזקו של השיקול האחד יכול לפצות על חולשתו של האחר" (רע"א 2806/18 דב יששכר יקטר ואח' נ' צבי אורטנר ואח' (6.6.18)), ואולם, פעמים רבות תינתן בכורה לשיקול בדבר מאזן הנוחות (ראו: רע"א 9045/15 בן עמי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (7.1.16), בפסקה 9 וההפניות שם).

אמות המידה למתן צו עשה נוקשות יותר מאמות המידה למתן צו מניעה זמני, וזה ינתן רק במקרים חריגים בהם הוצגו בפני בית הדין הוכחות חותכות על זכותו המוחלטת של המבקש, ולא רק הוכחות על זכות לכאורה (דב"ע לג/3-3 מדינת ישראל - מרדכי גנץ, פד"ע ד 161 (1972), בפסקה 3 לפסק הדין, להלן – עניין גנץ; דב"ע 3-195/נא תובנה - סגל, פד"ע כג(1) 274 (1991), בפסקה 9 לפסק הדין).

סעיף 47(א) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן- חוק המשמעת), קובע כלדקמן:

"(א) ...; התחילה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד בעבירה שלדעת נציב השירות יש עמה קלון, רשאי נציב השירות להשעותו ממשרתו בשירות המדינה לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו.
...
(ב) נציב השירות לא ישעה עובד אלא לאחר שניתנה לו הזדמנות להביא טענותיו לענין ההשעיה תוך תקופה שיקצוב לו לפני נציב השירות או לפני מי שנציב השירות הסמיך לכך דרך קבע או לענין פלוני. ...
...
(ה) הושעה עובד, תימשך ההשעיה עד שיחליט המוסמך לכך שלא להעמידו לדין פלילי או משמעתי, ואם הועמד לדין פלילי או משמעתי – עד למתן פסק הדין הסופי באותם הליכים; ואולם רשאי נציב השירות להורות על הפסקת ההשעיה במועד מוקדם יותר.
(ה1) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ה), נציב השירות, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, ישקול בתום שישה חודשים מיום מתן החלטה על השעיית עובד המדינה לפי סעיף זה, את האפשרות להפסיק את ההשעיה באותו מועד; ..."

בבר"ע (ארצי) 54417-11-14 מדינת ישראל – וינקלר (12.1.15) (להלן - עניין וינקלר) סיכם בית הדין הארצי בהרחבה את ההלכה הפסוקה הנוגעת לסמכות נציב שירות המדינה להשעות עובד לפי סעיף 47 לחוק המשמעת, ופירט את השיקולים שעליו להביא בחשבון בבואו להחליט בעניין השעייתו של עובד:

סמכות ההשעיה היא סמכות רחבה. תנאי מוקדם להפעלתה הוא קיום עובדה פורמלית אובייקטיבית, והיא הגשת קובלנה או תובענה, או התחלת חקירה פלילית של המשטרה. מעבר לכך לא נקבעה בחוק גופו מסגרת שיקול הדעת להפעלת סמכות ההשעיה על ידי נציב השירות (ראו דב"ע (ארצי) נד/3-120 יחיאל שבח - ראש עירית תל אביב יפו, פד"ע כו, 395, 399 (1994), להלן: עניין שבח).
את השיקולים שיובאו בחשבון לפני קבלת החלטה בדבר השעייתו של עובד הציבור מעבודתו מסכם השופט אליאסוף בפסק הדין המנחה בעניין שבח, ואלה הם:

"(א) אופי העבירה, היקפה וחומרתה;
(ב) תפקידו של העובד הנדון, מעמדו ומקומו בהיררכיה של מקום העבודה;
(ג) מידת ההשפעה על הציבור ועל עובדים אחרים במקום העבודה, וכן מידת ההשפעה על המוסד בעבודה והמשמעת בעבודה, כתוצאה מההעמדה לדין או מפתיחת חקירה משמעתית או חקירה פלילית נגד העובד;
(ד) מניעת אפשרות של ביצוע עבירות נוספות במילוי התפקיד על ידי העובד הנדון;
(ה) התחשבות בהתנהגות קודמת של העובד הנדון;
(ו) התחשבות בנסיבות אישיות מיוחדות של העובד הנדון;
(ז) התייחסות ערכאות השיפוט המשמעתיות לעבירות מסוג העבירה המיוחסת לעובד הנדון ואמצעי המשמעת שהוטלו בגין אותן עבירות.

...במכלול השיקולים האמורים יש להביא בחשבון גורם נוסף בעל משקל רב, והוא כי לשימוש באמצעי ההשעיה יש תוצאות כלכליות ואישיות קשות כלפי העובד המושעה (דב"ע מש/138-3 חיים שוורץ – עירית תל אביב יפו, פד"ע כא' 174, 179) כמו כן יש להביא בחשבון את האפשרות שהעובד הנדון יחזור בתום תקופת ההשעיה לעבודתו" (ראו בעניין שבח בעמ' 406, וכן ראו בפסק הדין מן הזמן האחרון ע"ע (ארצי) 5064-03-11 מדינת ישראל נציבות שירות המדינה - מנשה עזרא (11.4.2011), להלן: עניין מנשה עזרא)."

(ראו גם: בר"ע (ארצי) 32506-02-19 מדינת ישראל - אופיר לוי (26.2.19) (להלן – עניין אופיר לוי) ; ע"ע (ארצי) 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון (21.11.04) (להלן - עניין אהרון), בפסקה 12 לפסק הדין; ע"ע (ארצי) 5064-03-11 מדינת ישראל נציבות שירות המדינה - מנשה עזרא (11.4.11) להלן – עניין מנשה עזרא).

שיקולים דומים נקבעו אף בנוהל ההשעיה, וביניהם: אופי העבירה המיוחסת לעובד, היקפה וחומרתה, כעולה מחומר החקירה; קיומו של חומר ראייתי לביסוס החשד; תפקידו של העובד; מידת הקשר בין תפקידו לבין העבירה המיוחסת לו, ומידת ההשפעה של הישארות בתפקיד על אמון הציבור בשירות המדינה ועל עובדים אחרים (סעיף 5 לנוהל ההשעיה).

בפסיקה הודגש, כי מבין השיקולים השונים, השיקול העיקרי לעניין הפעלת סמכות ההשעיה לפי הוראת סעיף 47(א) הוא טובת הציבור והשירות מן הצד האחד, ומניעת שרירות ופגיעה בעובד שבו מדובר מעבר למתחייב להשגת מטרת ההשעיה, מן הצד האחר (דב"ע (ארצי) לג 3-32 דוד יכין - מדינת ישראל, פד"ע ד' 428, 433 (1973), להלן – עניין יכין; עניין וינקלר ; עניין אופיר לוי ), וכי:

"בדרך כלל, אין להניח שעובד מדינה, אשר נגדו תלוי ועומד הליך בפלילים, ישוב לסורו בזמן חייב להיות, בעיקר לעיני נציב השירות הוא כיצד ירגיש אזרח המזדקק לשירות של עובד מדינה בתפקיד שבו מדובר; האזרח תלוי בהחלטותיו של אותו פקיד והוא – האזרח, יודע, כי אותו פקיד מואשם בעבירה מסוג העבירות שבהן הואשם המערער...חייב להיות לעיני נציב השירות השיקול, כיצד תשפיע על מוסר העבודה, ועל המשמעת בעבודה, העובדה שהחברים לעבודה, ובייחוד הכפופים למרותו של אותו עובד, יודעים שנגדו תלוי ועומד בפני בית-משפט אישום בעבירות מכגון אלה שבהן הואשם המערער"
(עניין יכין , וראו גם ע"ע (ארצי) 478/07 שוקי ויטה - נציב שירות המדינה (3.3.08), להלן – עניין שוקי ויטה, בפסקה 26).

ביחס לתכלית ההשעיה, נפסק כי זו נועדה להגן על שמו הטוב של השירות הציבורי, על מקום העבודה בו הועסק העובד המושעה, ועל אמון הציבור בו באמצעות ניתוק זמני בין העובד וסביבת עבודתו וכי "ההשעייה אינה עונש בשל עבודה רעה, והימנעות מהשעייה אסור שתהא פרס בעד עבודה טובה" (עניין יכין בעמ' 434). בנוסף נקבע, כי תכלית זו חיצונית להאשמות האמורות להתברר במסגרת ההליך המשמעתי (ראו: עניין יכין ; דב"ע נא/23- 4 מועצת פועלי ירושלים - מדינת ישראל, פד"ע כג 158 (1991) (להלן – עניין מועצת פועלי ירושלים); בג"ץ 2899/91 מדינת ישראל - בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה(5) 335); עניין אהרון בפסקה 8; ע"ע (ארצי) 1584/04 נציבות שירות המדינה - סאמיה עזאם (11.9.05), בפסקה 13, להלן – עניין עזאם).

בכל הקשור לביקורת השיפוטית על החלטת הנציב, נפסק כי בבואו של בית הדין לברר אם נפל פגם בהחלטת הנציב להשעות עובד מתפקידו, אין בית הדין נכנס בנעלי הנציב ושוקל מה היה הוא עצמו מחליט אילו נדרש להפעיל את סמכות ההשעיה בעניינו של העובד. בית הדין נדרש לבחון את החלטת הנציב על דרך של ביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית, דהיינו, האם ההחלטה והשיקולים שנשקלו במסגרתה נעשו בגדר הסמכות כפי שהוקנתה לנציב בדין, באופן ענייני, בסבירות, במידתיות, בהגינות ובתום לב ותוך שמירה על כללי הצדק הטבעי. אי לכך, התערבות שיפוטית בהחלטה המנהלית תיעשה רק במקרים בהם ישנה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, או חריגה מהותית מכללי המשפט המנהלי, כגון חריגה מסמכות (עניין אהרון; עניין שוקי ויטה ; עניין אופיר לוי ; עניין גנץ ; עניין מועצת פועלי ירושלים ; דב"ע (ארצי) נב/70 -3 רפי בן-חיים - מדינת ישראל, פד"ע כד' 54, 61 (1992); ע"ע (ארצי) 1435/02 מדינת ישראל נציב שירות המדינה - נאיל דראוושה (29.1.03); עניין מנשה עזרא, וכן ראו מאמרו של מנחם גולדברג "ההשעיה בהליכים המשמעתיים", שנתון משפט העבודה א', 37).

יישום עקרונות אלה על ענייננו, מובילנו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המבקשת להראות, בשלב זה של ההליך, ועל סמך הראיות הלכאוריות שהובאו בפנינו עד כה, קיומה של עילה לכאורה להתערבות בהחלטת הנציב, קל וחומר, לא עלה בידה להראות הוכחות חותכות על זכותה המוחלטת.

המבקשת אוחזת בתפקיד חינוכי, הנושא בחובו חובה מוגברת לשמש דוגמה ומופת לתלמידיה.
בעניין זה, יפים דבריה של כבוד השופטת (בדימ') דורית בייניש בעמ"ש 978/03 אביבה בנדקובסקי נ' נציבות שירות המדינה (24.4.03):

"מורים, ואנשי חינוך בכלל, מהווים מודל חיקוי לתלמידיהם והם אמונים על סלילת דרכיהם של הילדים ובני הנוער לבניית החברה העתידית. על כן, יש והתנהגות מסוימת תקבל חומרה מיוחדת כשהיא מבוצעת על ידי אנשי חינוך, שהציפיות מהם גבוהות יותר מן המצופה מכל עובד מדינה אחר, וחובת הנאמנות המוטלת עליהם, כלפי החברה וכלפי תלמידיהם בפרט, היא מיוחדת."

וראו גם: עש"מ 3666/06 אחמד חסן אסדי נ' נציבות שירות המדינה (7.11.07).

באשר לחומרת העבירות בהן נחשדת המבקשת, קבע הנציב, כאמור, בהחלטתו, כי נלווה להן קלון.

המונח "קלון" אינו מוגדר בחוק המשמעת, ובפסיקה נקבע כי זה אינו מכוון לרכיבי העבירה בה הורשע הנידון, כי אם לפגם מוסרי חמור שדבק בנסיבות ביצועה (ענין שוקי ויטה והאסמכתאות שם).

בהתחשב בחומרת העבירות בהן נחשדה המבקשת, ובשים לב לתפקידה כדמות חינוכית, לא שוכנענו, לעת הזו, כי נפלה טעות בהחלטת הנציב שעה שנתן לעובדות אלה משקל משמעותי.

בנוסף, לא שוכנענו, לעת הזו, ועל סמך הראיות שהובאו בפנינו עד כה, כי החלטת הנציב חורגת מכללי המשפט המנהלי, או כי זו התקבלה תוך פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. ונפרט.

בראש ובראשונה ייאמר, כי לא נעלמה מעינינו טענת המבקשת כי אין ממש בחשדות המיוחסות לה, וכך אף העיד בפנינו מנהל בית הספר עצמו, שעל פי הנטען, הוא שהגיש את התלונה כנגדה.
בהקשר זה ייאמר מיד, כי ברי שעומדת למבקשת חזקת החפות.
עם זאת, בניגוד לנטען על ידי המבקשת, הנציב אינו נדרש להכריע בשאלה אם יש ממש בחשדות כנגדה ולבוא בדלת אמותיה של החקירה המשטרתית, ואף אינו נדרש לבחון את שאלת אשמתה או חפותה של המבקשת.
השאלה אותה בוחן הנציב היא, כאמור, האם נוכח החקירה המשטרתית קם חשש שתיגרם פגיעה באמון הציבור בשירות הציבורי כתוצאה מהמשך עבודתו של העובד באופן רגיל, בשים לב למכלול נסיבות העניין, ובהם סוג העבירה המיוחסת לעובד, ותפקידו, ובהתחשב בנתוניו האישיים (בר"ע (ארצי) 16797-12-19 יוסף שדה - מדינת ישראל (10.12.19), להלן – עניין יוסף שדה; עניין שוקי ויטה; ע"ע 1132/00 צפורה לוי - נציב שירות המדינה, פ"ד לה (2000) 376; עניין אהרון).

אף חומר הראיות שנאסף בעניינו של העובד אינו אמור לשקול במסגרת שיקולי הנציב בבואו ליתן החלטה בקשר להשעיה, ומשכך נקבע כי בית הדין לא יבחן את החלטת הנציב להשעות עובד על רקע חומר הראיות שנאספו בעניינו של אותו עובד, ואין הוא נדרש להסתמך בהחלטתו על חומר החקירה:

"בית הדין האזורי, בפסק הדין מושא הערעור שלפנינו, בחן את חומר הראיות בעניין החשדות לפיהן הגישה המשיבה עבודות לא-לה במסגרת לימודיה לקראת תואר ראשון. ודוק. בחינה זו מקומה במסגרת בירור התובענה שהוגשה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה. שעה שעל הפרק עומדת בחינת החלטת ההשעיה, כל שעל בית הדין לשקול הוא האם נהג הנציב כדין, האם פעל בסבירות, במידתיות, בתום לב ובהגינות."
(עניין עזאם בפסקה 16 לפסק הדין, וראו גם: עניין וינקלר )

הדברים נכונים בפרט עת מדובר בהחלטה בדבר השעייתו של עובד המתנהלת נגדו חקירה פלילית של המשטרה, אשר מתקבלת מעצם טיבה בתנאי אי וודאות לגבי גורל החקירה הפלילית (עניין יוסף שדה ).
בהקשר זה נחזור ונציין כי כפי שנקבע בפסיקה, תכלית ההשעיה אינה ענישה, כי אם הגנה על שמו הטוב של השירות הציבורי, וכי תכלית זו חיצונית להאשמות המיוחסות לעובד.

המבקשת אף טענה, כאמור, כי משעה שהחלטת הנציב לא ניתנה מיד עם קבלת הדיווח על פתיחת החקירה הפלילית כנגדה, אלא רק בחלוף כחמישה חודשים, אזי בהתאם להוראות סעיף 4.2 לנוהל ההשעיה היה הנציב מוסמך לשקול את השעייתה רק לאחר שהוכח בפניו בסיס ראייתי לחשדות נגדה, וכי בנסיבות אלה, קיומו או היעדרו של בסיס ראייתי לחשדות כנגדה מהווה שיקול רלבנטי.
אין בידינו לקבל טענה זו.

סעיף 4.2 לנוהל ההשעייה קובע כדלקמן:

"לנציב שירות המדינה הסמכות להשעות עובד מדינה ממועד תחילת החקירה הפלילית...
יש מקום לשקול השעיה מיד עם קבלת דיווח על פתיחה בחקירה נגד עובדי מדינה. כמו כן, השעיה תשקל (במקרים בהם טרם הושעה העובד), לאחר התגבשות בסיס ראייתי לחשדות, הגשת כתב אישום, או מתן הכרעת פסק דין".

מכאן, שבנסיבות בהן עובד המדינה לא הושעה עם קבלת דיווח על פתיחה בחקירה, על הנציב לשקול את השעייתו לאחר התגבשות בסיס ראייתי לחדשות, או עם הגשת כתב אישום או מתן הכרעת דין בענייננו. ואולם, אין ללמוד מכך, כי ככל שלא ניתנה החלטה בדבר השעיית עובד המדינה לאחר פתיחה בחקירה משטרתית, אין לנציב סמכות להשעותו, אלא לאחר התגבשות בסיס ראייתי לחשדות.
מכל מקום, בניגוד לנסיבות המתוארות בסעיף 4.2 לנוהל ההשעייה, הרי שבענייננו, הוחלט על השעיית המבקשת לאחר פתיחת החקירה המשטרתית, ומשכך – ממילא, הסעיף אינו רלבנטי לענייננו.

אף לא מצאנו לקבל את טענת המבקשת לפיה הנציב לא נתן את דעתו לטענותיה ולנסיבותיה האישיות.
מההחלטה עולה שהנציב שקל מכלול של שיקולים, המפורטים בהרחבה בהחלטתו. בכלל זאת הוא שקל את נסיבותיה האישיות של המבקשת, ואת תפקידה כאשת חינוך, והתייחס לכל אחת מהטענות שהועלו על ידה במכתב באת כוחה מיום 29.4.21.

בנוסף, לא מצאנו לקבל את טענת המבקשת בדבר פגיעה בזכות הטיעון.
טרם קבלת החלטה בעניינה של המבקשת ביקש הנציב, כאמור, את תגובתה בכתב, וזו ניתנה באריכות, שעה שהמבקשת היתה מיוצגת. גם לאחר שעניינה של המבקשת נשמע בבית הדין, לא נשמע נימוק או שיקול שלא הובא בפני הנציב, וממילא לא נשמע נימוק או שיקול שעל פני הדברים היה בו כדי להביא לשינוי ההחלטה או להתערבותו של בית הדין בהחלטה, בשלב זה של ההליך.

אף לא מצאנו כי נפל פגם בהליך השימוע שנערך למבקשת, מאחר שחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה לא הועברה לעיונה טרם נתבקשה תגובתה.
כפי שנקבע בהחלטה מיום 15.7.21, חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מהווה היוועצות פנימית בין הפרקליטות לבין הנציב, והמבקשת לא הצביעה על מקור נורמטיבי מכוחו היה על הנציב להעביר לעיונה את חוות הדעת, טרם קבלת החלטה בעניינה.

לא נעלם מעינינו, כי הנציב אכן פעל לכאורה שלא בהתאם להוראות סעיף 4.4.3 לנוהל ההשעיה , שעה שההיוועצות עם היועץ המשפטי לממשלה נערכה טרם הובאו לעיונו טענות המבקשת.
אלא שאנו סבורים כי מקומה של טענה זו להתברר במסגרת ההליך העיקרי, וכי בשלב זה, בשים לב לחומרת העבירות המיוחסות למבקשת, לתפקידה כאשת חינוך, ולכך שכפי שנקבע לעיל, מבחינת המהות, זכות הטיעון של המבקשת לא נפגעה - אין בפגם זה, כשלעצמו, כדי לקבוע, כי יש לבטל את החלטת ההשעיה (בעניין זה ראו גם את הנפסק בבר"ע (ארצי) 399-04-18 דניאל כרסנטי - נציב שירות המדינה (15.5.18), בפסקה 14 להחלטה).

במאמר מוסגר ייאמר, כי בפסיקה נקבע כי הנחיות פנימיות הן בבחינת כללים גמישים שהרשות המנהלית קובעת לעצמה, על מנת שאלה ישמשו לה ככלי-עזר במילוי תפקידה, וכי מעמדן במדרג הנורמטיבי נמוך מזה של חוק או תקנה.
משכך, ומעצם הגדרתן כהנחיות, בנסיבות מתאימות ניתן לסטות מהן, ובהתאם לעיקרון "הבטלות היחסית", התוצאה של הפרתן אינה בהכרח ביטול ההחלטה המנהלית ( ראו למשל בג"ץ 1311/15 ניסים דיין נ' שר החינוך (20.5.15‏) וההפניות שם; ע"ע 1493/02 תג'ריד נופל - שירות התעסוקה, פ"ד לט (2004) 272 (2003), בפסקה 11 לפסק הדין ; בג"ץ 291/94 באקי -מנכ"ל משרד הפנים, פ"ד מח(5) 291, 306)

אף אין בידינו לקבל את טענת המבקשת לפיה יש לבטל את החלטת הנציב בשל חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה בגינה היא נחשדת ועד למועד השעייתה, כשבפרק זמן זה היא המשיכה לעבוד בבית הספר.
מהראיות שהובאו בפנינו עד כה עולה, כי פרק הזמן שחלף מאז שהובא לידיעת הנציב קיומה של החקירה המשטרתית ועד למתן החלטת ההשעיה, נבע מהעובדה שזה המתין, כפי חובתו בדין, לקבלת חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, וכי זו התקבלה רק ביום 21.4.21.
עוד עולה מהראיות שהובאו בפנינו עד כה, כי עם קבלת חוות הדעת, ביקש הנציב את עמדת המבקשת, וכי החלטתו התקבלה תוך פרק זמן סביר ממועד קבלתם של חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה וטענות המבקשת, ורק לאחר מיצוי שני שלבים אלה, כפי חובתו בדין.
מכל מקום, העובדה שחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה ניתנה בחלוף מספר חודשים מיום ביצוע העבירה בה נחשדת המבקשת, במהלכן המבקשת המשיכה לעבוד, אינה רלבנטית בהיבט של מידת הפגיעה באמון הציבור ובתדמית השירות הציבורי, בשים לב לב לתפקידה של המבקשת, לחומרת העבירות המיוחסות לה, ולנסיבותיה האישיות, שאלה הם, כאמור, השיקולים העיקריים אותם על הנציב לבחון בבואו להחליט על השעית עובד.

אמנם יכול ובמסגרת ההליך העיקרי, ולאחר שתיפרש בפנינו התמונה העובדתית המלאה, מסקנתנו בעניין זה תהא שונה.
ואולם, בשלב זה, אנו סבורים, שאף אם נפל פגם בהחלטת הנציב בכך שלא נתן די משקל לפרק הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה ועד למתן ההחלטה, הרי שאין בכך כדי לקבוע שהחלטת ההשעיה בטלה.

טענת המבקשת כי החלטת הנציב נגועה באפליה, כי מדיניות הנציב היא מתן יחס מקל למורים זוטרים, או כי זו חורגת מהחלטות אחרות שניתנו במקרים דומים, לא נתמכה בראיות כלשהן, ולפיכך לא הוכחה בפנינו, ולו ברמה הלכאורית.
המבקשת תמכה את טענתה זו אך בפסק דין אזורי של בית הדין לעבודה בנצרת - ע"ב 1747/02 נאיל דראושה - מדינת ישראל (13.4.03), שאין בו כדי להשליך על ענייננו.
מעבר לעובדה שמדובר בפסק דין של בית הדין האזורי, שאינו בבחינת הלכה מחייבת, הרי שממילא, נסיבותיו של אותו מקרה שונות מנסיבות המקרה שבפנינו.
באותו מקרה, דובר בהשעייה של מפקח במשרד החינוך, שנפתחה נגדו חקירה בחשד לקבלת שוחד בדרך של הפחתת שכר לימוד עבור תואר מאוניברסיטת לטביה. משכך- אין בו כדי ללמד על כך שבמקרים דומים נוהג הנציב שלא להשעות מורים מעבודתם, וודאי שאין בו כדי ללמד על מדיניות של הנציב במקרים דומים.
אדרבא, דוקא באותו מקרה קבע הנציב כי יש להשעות את העובד, ובית הדין הוא שקבע כי ההשעיה בטלה, כיוון שהתבססה על מסד ראייתי מוטעה.
ככל שבפסק דין זה ישנה קביעה רלבנטית לעניינו, הרי שהיא דוקא הקביעה כי אין פסול בהחלטת הנציב לנקוט בגישה מחמירה כלפי מנהלים ומפקחים, בשים לב לתפקידם החינוכי.

משלא מצאנו לקבל את טענות המבקשת, וכיוון שבית הדין אינו מחליף את שיקול דעתו של הנציב בשיקול דעתו שלו, ומהראיות שהובאו בפנינו עד כה עולה, לכאורה, כי הנציב שקל את כל הנתונים והשיקולים הרלוונטיים שעמדו בפניו, בהתאם להנחיות הפסיקה ונוהל ההשעיה, לא שוכנענו, לעת הזו, כי קיימת עילה המצדיקה את התערבותנו בהחלטתו.

אף בהיבט של מאזן הנוחות, אנו סבורים כי ידה של המשיבה על העליונה.
המבקשת אמנם טענה כי ההשעייה תגרום לה נזק כלכלי וחברתי קשה ובלתי-הפיך, וכי היא ובעלה נאלצו ליטול הלוואות בסכומים גבוהים, בהם לא יוכלו לעמוד ככל שההשעייה תימשך, אלא שטענות אלה לא נתמכו בראיות כשלהן. המבקשת אף ביכרה שלא לפנות לבית הדין למשמעת בבקשה להגדיל את שכרה בשלושת חודשי ההשעיה הראשונים, הגם שהיה בידה לעשות כן, מכח סעיף 49 לחוק המשמעת, והגם שהדבר הובא לידיעתה הן בהחלטת הנציב, והן על ידי בית הדין, במסגרת הליך זה.
המבקשת אף אינה מנועה מלעבוד בעבודות פרטיות בתקופת ההשעיה, בכפוף לחובת דיווח למשרד החינוך.
מכל מקום, הנזק הכלכלי שנגרם למבקשת בגין ההשעייה הוא בר פיצוי, שכן ככל שבסופו של יום תתקבל התביעה העיקרית, ותינתן החלטה המורה על ביטול ההשעיה, תהא התובעת זכאית לפיצוי כספי בגין הגריעה משכרה בתקופה בה היתה מושעית.
מנגד, בשים לב לכך שקיימת זהות בין הסעד הזמני לסעד העיקרי, אזי ככל שיינתן הצו המבוקש כבר כעת , אולם במסגרת הליך עיקרי תדחה התביעה, תסוכל מטרת ההשעייה, ולא ניתן יהא לתקן את הנזק שנגרם לאינטרס הציבורי, בשים לב לחומרת העבירות בהן נחשדת המבקשת, ולתפקידה כאשת חינוך בישראל.
לאמור לעיל יש להוסיף, כי כפי שנקבע בהחלטת ההשעיה, זו אינה צמיתה, כי אם תלויה בהתפתחות ההליך הפלילי, ועל פי החלטת הנציב, הוא צפוי לשוב ולהידרש לעניינה של המבקשת ביום 3.11.21

נוכח התוצאה אליה הגענו, מתייתר הצורך להכריע בטענת המדינה בדבר שונות בין הסעד הנתבע בבקשה, לבין הסעד הנתבע בסיכומי המבקשת.

סוף דבר

הבקשה למתן סעד זמני - נדחית.

במכלול נסיבות העניין, סברנו כי אין מקום לחייב את המבקשת בהוצאות בשלב זה, ואלה תובאנה בחשבון בתום ההליך.

ניתנה היום, י"א אלול תשפ"א, (19 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

מר משה בן דוד,
נציג ציבור עובדים

דפנה חסון זכריה, שופטת
אב"ד

מר אבי איילון,
נציג ציבור מעסיקים


מעורבים
תובע: חנין חאג יחיא
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: