ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ליליה ויינר נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת רויטל טרנר
נציג ציבור (עובדים) מר וליד נסראלדין
נציג ציבור (מעסיקים) מר ראובן כהן

התובעת
ליליה ויינר
ע"י ב"כ: עו"ד אלי מלול

-

הנתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד עדי עינב גולן

פסק דין

בפנינו תביעה שעניינה הכרה בפגיעה בדרך לעבודה כתאונת עבודה.
רקע עובדתי
התובעת מתגוררת בנוף הגליל ועובדת במפעל במגדל העמק. ביום 5.6.20 יצאה התובעת מביתה לבדיקת רפואית בנצרת, ומשהסתיימה הבדיקה פנתה התובעת למקום עבודתה. בדרך עצרה לקנות אוכל לעבודה בקונדיטוריה, וביציאתה מהקונדיטוריה מעדה במדרגות ונחבלה ברגל שמאל (להלן: התאונה).
ביום 9.9.20 נדחתה תביעת התובעת לדמי פגיעה, מהנימוק שהתאונה "אירעה תוך כדי הליכתך /נסיעתך ממעונך לקופת החולים, לאחר מכן נסעת למכולת לקניית אוכל ומשם לעבודה, ולא בדרך ממעונך לעבודה, כנדרש עפ"י סעיף 80(1) לחוק. על כן, לא ניתן לראות בתאונה זאת כתאונת עבודה". מכאן התביעה שבפנינו.
ביום 6.5.21 הודיעו הצדדים כי הם מסכימים על התשתית העובדתית הבאה:
התובעת ילידת 1967.
התובעת תושבת נוף הגליל, מתגוררת בכתובת רחוב השקמה 4 שבנוף הגליל, ובכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה דנא עבדה כמבקרת איכות במפעל "סטנלי" שבמגדל העמק (בכתובת המחקר 2 מגדל העמק).
עבודתה של התובעת לפי משמרות קבועות, כמפורט: משמרת בוקר בין השעות 7:30 ל- 15:30, משמרת ערב בין השעה 15:30- 23:30, ומשמרת לילה בין השעה 23:30 ל-7:30, כאשר בכל יום עובדת התובעת במשמרת שונה בהתאם לסידור עבודה שנקבע מראש.
ביום ו' 5.6.20 היה על התובעת לעבוד משמרת בוקר, אולם באישור האחראי עליה בעבודתה, הוסכם כי תתחיל את יום עבודתה בשעה 10:30 מאחר ונקבעה לה בדיקת MRI במגדלי נצרת בשעה 8:30 לערך.
ביום ו' 5.6.20 הגיעה התובעת בשעה 8:30 למגדלי נצרת לביצוע בדיקת MRI כמתוכנן, סיימה את הבדיקה לקראת השעה 10:00, והחלה בנסיעתה ממגדלי נצרת בדרכה לעבודתה במפעל "סטנלי".
בדרכה לעבודה עצרה התובעת בקונדיטוריית סמי ובניו שביפיע, אשר נמצאת בדרכה המקובלת לעבודה, זאת על מנת לקנות אוכל לעבודה מאחר ובימי שישי המטבח במפעל לא פעיל.
בעת שיצאה התובעת מקונדיטורית שמי ובניו, מעדה במדרגות היציאה, נפלה ונחבלה ברגל שמאל.
נוכח הסכמת הצדדים לעובדות המתוארות, נותרה מחלוקת משפטית בלבד ביחס לשאלה האם התאונה כאמור תיחשב כתאונת עבודה בנסיבות העניין. הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב, והתיק עבר למתן פסק דין.
המסגרת המשפטית
סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), מגדיר תאונת עבודה כדלקמן: "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו...".
סעיף 80 לחוק מרחיב את המקרים שיש לראות בהם תאונת עבודה, כאשר הרלוונטי לעניינו הוא סעיף 80(1) לחוק הקובע כי "רואים תאונה כתאונת עבודה, אף אם – (1) ארעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו ועקב נסיעתו או הליכתו זו".
סעיף 81 לחוק קובע סייג ולפיו "(א) תאונה שארעה תוך כדי נסיעה או הליכה ... אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטייה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטייה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו .
בעב"ל (ארצי) 39853-12-15 איילת מזרחי - המוסד לביטוח לאומי (05.12.2018) (להלן: פרשת מזרחי ) סקר בית הדין הארצי בהרחבה את הרציונלים וההלכות שהיו נהוגות בעבר בנוגע לתאונות שארעו למבוטחים בדרכם מביתם לעבודה או בחזרה. כמו כן, קבע הדין הארצי בפסק דין מזרחי את השלבים לבחינת תאונה כתאונת עבודה:
"סעיף 80 (1) לחוק – דרכי בחינה: שלב ראשון לאור הוראות החוק, בבואנו לבחון אם תאונה שארעה לעובד בדרך לעבודה או בחזרה ממנה בשל "סיכוני הדרך" באה בגדרה של "תאונת עבודה" כמשמעה בסעיף 80(1) לחוק, יש לבחון תחילה אם העובד היה במקטע דרך שחל עליו החוק, לענייננו – האם העובד היה בדרך מהמעון לעבודה. קרי, האם תחילת הדרך היתה במעון וסיומה המיועד היה בעבודה, ולהיפך לגבי החזרה.
בחינה זו נעשית לא רק לפי המסלול הפיסי של הדרך (התוואי), אלא גם בשים לב למטרה ולתכלית הנסיעה (או ההליכה) בדרך. קרי, האם מטרת היציאה לדרך היתה כדי להגיע מן המעון לעבודה או מן העבודה למעון. ככל שמטרת העובד ביציאתו לדרך היתה מטרה עצמאית ונפרדת העומדת בפני עצמה, הרי שהעובד לא יחשב כמי שהיה במקטע הדרך המכוסה בחוק, אף אם התאונה ארעה בתוואי הדרך המקובלת שבין המעון לעבודה ואף אם העובד טרם "הוציא את כוונתו מן הכוח אל הפועל".
למבחן המטרה נודעת חשיבות יתרה. שכן, על מנת לענות על השאלה האם העובד היה בדרך מהמעון לעבודה ורק סטה ממנה או שמא היה בדרך למקום אחר, ולאחר מכן מהמקום האחר לעבודה (או למעון) "המבחן המרכזי הוא, ככלות הכל, אם נסע העובד לעבודתו, או שעשה לעצמו".
חשיבותו של מבחן זה היא בעיקר במקרים בהם בנסיעה (או בהליכה) בדרך המקובלת היה מעורב יעד נוסף אליו הגיע העובד או אליו תכנן העובד להגיע. במקרים שכאלה מבחן המטרה מסייע לבחון האם עסקינן ב"נסיעה" (או הליכה) אחת מהמעון לעבודה (או להיפך) שחלה בה "סטייה" או "הפסקה" או שמא מדובר בשתי נסיעות: מהמעון ליעד האחר ולאחר מכן מהיעד האחר למעון (או מהעבודה ליעד האחר ולאחר מכן מהיעד האחר למעון). ככל שעסקינן בשתי נסיעות הרי שהתאונה לא תחשב כתאונת עבודה כבר בשלב זה באשר היא לא התרחשה במקטע "המבוטח" כקבוע בחוק – מקטע שתחילתו או סופו המעון. שכן, העובד נפגע במקטע דרך שתחילתו או סופו היעד האחר.
סעיף 80 (1) לחוק – דרכי בחינה: שלב שני
משהגענו בשלב הראשון למסקנה כי העובד היה בדרך מהמעון לעבודה חרף ההפסקה או הסטייה מגיע השלב השני. במסגרתו של השלב השני נבחנת השאלה האם חלה בדרך "סטייה של ממש" או "הפסקה של ממש", ואם חלה סטייה של ממש" האם רופאה הסטייה.
ככלל, הקביעה האם מדובר בהפסקה או סטייה של ממש תהא תלויה בנסיבות הפרטניות של כל מקרה. בבחינת "הפסקה" יש לבחון את משך ההפסקה, מהותה ומטרתה (דב"ע (ארצי) שן 174-0 אהרנפלד- המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 98 (1990)". בבחינת הסטייה יש לבחון את תכלית הסטייה, דהיינו האם היא נעשתה לצורך פעילות בעלת מטרה עצמאית או שמא מדובר בסטייה לצורך פעולה אינצידנטלית ונלווית לדרך מהמעון לעבודה או להיפך, משכה ומרחקה (עב"ל (ארצי) 18890-03-11 שלמה - המוסד לביטוח לאומי (30.11.2012))".
טענות הצדדים
התובעת טוענת כי מסלול הנסיעה בו נסעה בבוקר הפציעה: בית המגורים - קופת חולים - קונדיטוריה- מקום עבודה (להלן: מסלול הנסיעה) היה תוואי נסיעתה מידי בוקר מביתה למקום עבודתה, ולכן אין לראות במסלול נסיעה זה סטייה של ממש. לצורך תמיכה בטענותיה צירפה מפה, עליה סומן מסלול הנסיעה ביום התאונה. עוד טוענת התובעת בהקשר זה כי היות והודיעה למעסיק מבעוד ומועד על עצירתה בקופת החולים בדרך לעבודה, ועצירתה בקונדיטוריה היא פעולה נלווית לנסיעתה לעבודה , אין לראות בהתנהלותה סטייה מהדרך.
מנגד, טוען הנתבע כי אין מדובר בתאונת עבודה שכן קופת החולים אינה מעונה של התובעת על-פי חוק, ובהתאם להלכה הנוהגת יש לחלק את מסלול הנסיעה של התובעת לשני מקטעי דרך, הראשון מביתה לקופת החולים שם שהתה שעה וחצי, והשני מקופת החולים למקום עבודתה, כאשר בדרך עצרה בקונדיטוריה. לטענת הנתבע כך או כך גם אם יקבע כי מדובר במקטע אחד, הרי יש לראות את ההפסקה הממושכת של התובעת בקופת החולים כהפסקה של ממש לצורך מטרה עצמאית, ולכן אין לראות בה פעולה נלווית לדרך.
דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים ולאור ההלכה הפסוקה, שוכנענו כי דין התביעה להידחות מהטעמים שיפורטו להלן:
כאמור לעיל אין בענייננו מחלוקת עובדתית כי התובעת יצאה בבוקר התאונה מביתה אל קופת החולים, וכי התאונה אירעה בדרכה של התובעת מקופת החולים אל מקום עבודתה, כאשר עצרה לקנות מזון לעבודה בקונדיטוריה. על מנת שהתאונה תיחשב כתאונת עבודה על התובעת להראות כי כל מסלול הנסיעה מהווה מקטע דרך אחד.
בהתאם לפסק דין מזרחי, יש לבחון את התאונה בהתאם למבחן הדו-שלבי. בשלב הראשון נשאלת השאלה "האם העובד היה בדרך מהמעון לעבודה. קרי, האם תחילת הדרך הייתה במעון וסיומה המיועד היה בעבודה". על מנת לענות על שאלה זו עלינו לבחון מה הייתה מטרת הנסיעה של התובעת: "האם מטרת היציאה לדרך הייתה כדי להגיע מן המעון לעבודה או מן העבודה למעון". התובעת יצאה את פתח ביתה ביום התאונה, אל קופת החולים, ורק לאחר מכן אל מקום עבודתה. כך יוצא שהתובעת לא יצאה מביתה למקום עבודתה, אלא מביתה לקופת החולים, ורק לאחר מכן מקופת החולים אל מקום עבודתה. במובן זה, יציאתה של התובעת לדרך, מביתה אל קופת החולים, היוותה מטרה עצמאית ונפרדת - להיבדק רפואית - ללא קשר לעבודתה, גם אם התובעת עדכנה את מקום עבודתה, בבוקר התאונה, כי תגיע בשעה מאוחרת בשל הבדיקה . פסיקת בית הדין הארצי מלמדת שגם במקרים בהם העצירה הייתה זניחה ביחס למקרה שלפנינו, בית הדין הארצי קבע שמדובר בשני מקטעי דרך, כיוון שמטרת הנסיעה לא הייתה להגיע אל מקום העבודה, אלא למקום אחר. כך, גם במקרה שלפנינו מטרת יציאתה של התובעת מביתה הייתה אל קופת החולים, ולא אל מקום עבודתה (דב"ע (ארצי) מח/0-39 המוסד לביטוח לאומי – סכנדריון, פד"ע יט 502 (1988), ועב"ל (ארצי) 639/09 גורדון- המוסד לביטוח לאומי (7.7.2011) ).
כמו-כן, מעיון בעובדות המוסכמות עולה כי "ביום ו' 5.6.20 הגיעה התובעת בשעה 8:30 למגדלי נצרת לביצוע בדיקת MRI כמתוכנן..." (ההדגש ה לא במקור) . במילים אחרות, נסיעתה של התובעת לקופת חולים תוכננה מראש, ולא נעשת ה כדרך אגב במהלך נסיעתה לעבודה. במצב דברים זה יש לראות בנסיעתה של התובעת שני מקטעי דרך: הראשון מביתה לקופת החולים, והשני מקופת החולים למקום עבודתה. התובעת לא נפצעה במקטע שתחילתו או סופו הוא המעון, אלא במקטע שתחילת ו קופת החולים.
נציין, כי עניינה של התובעת במקרה דנן דומה לקביעת בית הדין הארצי בפרשת מזרחי בנוגע לעניינה של גב' פינטו (שכן דובר שם בשלושה תיקים מאוחדים). גב' פינטו יצאה מביתה למרפאה לביקור אצל אורתופד, שנקבע מראש. לאחר סיום הבדיקה, נסעה לעבודתה, חנתה את הרכב בחניון הסמוך למקום עבודתה בו היא בדרך כלל חונה עת היא מגיעה לעבודה ברכבה, ותוך צעידה מהרכב לעבודה נפלה ונחבלה. בית הדין הארצי קבע שאין מדובר בתאונת עבודה, שכן " בעת שנפגעה בתאונה היתה גב' פינטו לא בדרכה מהמעון לעבודה אלא בדרכה מהמרפאה לעבודה". עוד קבע בית הדין הארצי כי אין לקבל את הטענה כי כאשר יצאה מביתה לעבודה היו לה שתי תכליות, שאחת מהן היא הגעה לעבודה, שכן "המבחן אינו אם לעובד היתה מטרה עיקרית נוספת – להגיע לעבודה – אם לאו. אם מטרה שכזו לא היתה לעובד, ממילא לא ניתן לראות בו כמי שהיה בדרכו מהמעון לעבודה... השאלה היא מה משקלה של המטרה האחרת בעטיה הוא יצא ממעונו. ככל שעסקינן במטרה אינצידנטלית להיותו בדרך לכבודה, הרי שהנטייה תהא לראות בנסיעה כנסיעה אחת שתבחן לפי מבחני ההפסקה והסטייה. אך ככל שהיתה לו מטרה עצמאית ונפרדת, הרי שיש לראות בו כמי שביצע באותו מועד שתי נסיעות: הראשונה מהמעון למרפאה והשניה מהמרפאה לעבודה. ככל שנפגע הוא במקטע הדרך השני, אין התאונה באה בגדרה של תאונת עבודה, גם אם הפגיעה ארעה בתוואי הדרך המקובלת". כמו בעניינה של גב' פינטו, גם התובעת בענייננו יצאה מביתה בבוקר כאשר תכלית הנסיעה היתה להגיע למרפאה לבדיקה אשר תוכננה מראש. מטרה זו היתה עצמאית ונפרדת לנסיעתה לעבודה ולא בבחינת מטרה אינצידנטלית. באופן דומה פסק בית הדין הארצי באותה פרשה גם לגבי תביעתה של גב' בן זקן, אשר תכלית נסיעתה ביציאתה מהבית לא היתה לעבודה אלא היתה לשם קבלת טיפול רפואי. ביחס לאותו מקרה נקבע כי מדובר היה בטיפול יזום וקבוע, אשר התקיים במשך כשעה, ויש בכך כדי להצביע כי מדובר בתכלית נסיעה נפרדת ועצמאית מהנסיעה לעבודה.
הואיל ומצאנו כי בעניינה של התובעת מדובר בשני מקטעי דרך, הרי שניתן היה להסתפק בכך כדי לדחות את התביעה. אולם, למעלה מן הדרוש נציין שגם אם ניגש לבחון את המקרה בהתאם למבחן השני נגיע לתוצאה דומה לפיה אין מדובר בתאונת עבודה. בהתאם למבחן השני יש לבחון האם חלה בדרך סטייה של ממש או הפסקה של ממש. בנסיבות העניין, ובהתאם למפות שהוצגו בפנינו, ניתן להניח כי התובעת נותרה בדרך המקובלת לעבודתה ולא חלה סטייה של ממש בדרך. עם זאת , ההפסקה לצורך הבדיקה הרפואית היתה בבחינת הפסקה של ממש, נוכח תכלית ההפסקה, נסיבותיה ומשכה (וזאת שוב בדומה לשלושת המקרים אשר נדונו בפרשת מזרחי). מהתשתית העובדתית שהציגו הצדדים עולה כי "הגיעה התובעת בשעה 8:30 למגדלי נצרת לביצוע בדיקת MRI כמתוכנן, סיימה את הבדיקה לקראת השעה 10:00". כלומר, העצירה בקופת החולים נמשכה כשעה וחצי, לצורך בדיקה רפואית, ולא מדובר היה בפעולה שולית כגון מסירת מכתב לרופא או תשלום חוב מסוים וכדומה, אשר יתכן והיו נחשבות לפעולות שוליות, אשר לא קוטעות את הדרך . במקרה שלפנינו מדובר בהפסקה משמעותית, ויפים לעניין זה דברי בית הדין הארצי בפרשת שלום: "מקום בו הסטיות של המערערת מדרכה היו בעלות תכלית עצמאית, נועדו לשרת את צרכיה הפרטיים של התובעת, ונעשו ברצף כזה שהוביל לאיחור משמעותי של התובעת בהגעתה למקום עבודתה, יש לראות בהן כהפסקות של ממש, אשר אינן נרפאות מעצם חזרתה של המערערת לתוואי הנסיעה הרגיל".
התובעת הפנ תה בסיכומני פסקי דין שלטענתה יש ללמוד מעניינם לעניינה. יודגש, כי מדובר בפסיקה מוקדמת ובית הדין הארצי בפסק דין מזרחי מתייחס לשני מקרים אלו ו מאבחן אותם מהנסיבות הרלוונטיות גם לענייננו.
תחילה מפנה התובעת לדב"ע לה/0-188 המוסד לביטוח לאומי נ' פוגל (31.8.95) . באותו מקרה, יצא העובד מביתו לקופת החולים, משסיים את בדיקתו שב לתחנת האוטובוס, ממנה נסע מידי בוקר לעבודתו. בעודו ממתין לאוטובוס, חצה את הכביש , כמו בכל בוקר, על מנת לרכוש עיתון, ו נפצע. דעת הרב בעניין פוגל קבעה אומנם כי העובד 'ריפא' את הסטייה מהדרך עם חזרתו לתוואי הרגיל, ועל קביעה זו נסמכת גם התובעת בענייננו. אולם, כפי שהסביר גם בית הדין הארצי בפרשת מזרחי, מדובר בנסיבות ייחודיות לאותו מקרה בו העובד שב לאחר ביקורו בקופת החולים לתחנת האוטובוס ממנה יצא כל בוקר, ול כן יש לראות בכך לא רק כחזרה אל המסלול הרגיל אלא כאילו יצא מביתו: "כאשר העובד חזר לתחנה שליד ביתו על מנת לצאת לעבודה ראתה אותו דעת הרוב כאילו יצא הוא מבחינה מהותית ממעונו". בענייננו, התובעת לא חזרה לביתה או לנקודת מוצא הקרובה לביתה אלא המשיכה בדרכה מהמרפאה לעבודה, ובדומה לפסיקה בעניין מזרחי, אין מקום ליישם על נסיבות ענייננו את שנקבע בפרשת פוגל.
התובעת מפנה גם לב"ל (ת"א) 18577-06-13 להב נ' המוסד לביטוח לאומי (22.05.2014) (פסק הדין האזורי אושר על ידי בית הדין הארצי) . באותו עניין יצאה העובדת מביתה למרפאה הסמוכה מאוד למקום מגוריה (באותו רחוב), ולאחר מכן שבה לתחנה אוטובוס ממנה נהגה לנסוע לעבודה. בית הדין האזורי, בהיקש מעניין פוגל, קבע כי העובדת שבה לתוואי הדרך המקובלת. בית הדין הארצי בפרשת מזרחי התייחס ל עניין להב וקבע כי אין בו כדי לשנות מהמבחנים שנקבעו לעניין בחינת תאונה שארעה בדרך. מעבר לכך, לא הובהר מה היו הנסיבות בעניין להב שנגעו למשך ההפסקה ו מדוע אין לראותה כהפסקה של ממש, ולכן לא מצאנו כי יש ליישם את מסקנות בית הדין בעניין להב על עניינה של התובעת. במקרה שלפנינו התובעת המשיכה מקופת החולים לעבודתה, ולא שבה לביתה או לנקודת יציאה קבועה הסמוכה לביתה , וזאת בניגוד לעניין פוגל ולהב. כפי שהוסבר לעיל, גם אם שבה התובעת לתוואי הדרך המקובל לעבודה מידי יום, וישנה חפיפה בין מסלול הנסיעה שלה מביתה לעבודה לבין מסלול הנסיעה מקופת החולים לעבודה, לא ניתן להתעלם מכך שחלה הפסקה של ממש בקופת החולים.
סוף דבר
על יסוד כל האמור התביעה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, י' אב תשפ"א (19 יולי 2021) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר וליד נסראלדין
נציג ציבור (עובדים)
רויטל טרנר, שופטת
מר ראובן כהן
נציג ציבור (מעסיקים)


מעורבים
תובע: ליליה ויינר
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: