ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף אטיה נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד הנשיא אלכס קוגן

המערער
יוסף אטיה
ע"י ב"כ: עו"ד שירי פסקל
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אריק יעקובי

פסק דין

זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 27.10.20 (להלן: "הוועדה") אשר התכנסה מכח פסק דינו של בית דין זה (בל 25872-10-19, להלן: "פסק הדין המחזיר").
רקע עובדתי והחלטת הוועדה
2. המערער, יליד 1956, נהג מונית.
3. ביום 9.12.17 ארעה למערער תאונת דרכים שהוכרה על ידי המשיב כפגיעה בעבודה. הפגימה שהוכרה היא: "טראומה נפשית".
4. ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 21.10.18 קבעה למערער נכות זמנית בשיעור 10% לתקופה מיום 10.3.18 ועד ליום 28.2.19 (פרוטוקול הוועדה צורף לכתב התשובה).
5. בתום זמניות, ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 25.3.19 קבעה, כי למערער נכות יציבה בשיעור 5% החל מיום 1.3.19 לפי פריט ליקוי 34(א)(1) מותאם וכלשון הוועדה (הפרוטוקול צורף לכתב התשובה):
"הוועדה קובעת, כי מצבו הנפשי יציב, קשור גם לאירוע הנדון וגם להתמכרות לקנאביס. יש לציין שמאז האירוע לא נמצא בטיפול או מעקב פסיכיאטרי בזמן הבדיקה משנה דעתו לגבי מס' נקודות חשובות."
הוועדה הוסיפה, כי אין מקום להפעלת תקנה 15 בעניינו של המערער, שכן הוא " יכול לעבוד בעבודות שונות שאינם קשורות לנהיגה".
על החלטה זו השיג המערער.
6. ועדה רפואית לעררים מיום 9.9.19 ערכה למערער בדיקה קלינית וקבעה כדלקמן:
"הוועדה עיינה בחוד של ד"ר שינקן מיום 01.12.2018, מציינת שימוש רצוף וקובע בתרופות הפסיכיאטריות דבר אשר אינו מוצא ביטוי בדוח הנפקת התרופות מאבנחת את התובע כי לוקה בתגובת דחק אקוטית אך לא נצפה עדות לתסמינים העיקרים של PTSD ולאור האמור הוועדה דוחה את מסקנותיו בגין קביעת חומרה הוועדה מסתפקת בדחיית הערר ומשאירה את הנכות כפי שנקבעה בדרג 1 יש לציין כי שלילת הרישיון של התובע לא קשורה למצבו הבריאותי אלא לחומרת העבירה בה היה מעורב"
עוד החליטה הוועדה שלא להפעיל את תקנה 15 בנימוק, כי המערער "מסוגל לעבודתו".
7. על החלטת הוועדה הוגש ערעור לבית דין זה. בפסק הדין המחזיר מיום 4.3.20 נקבע כדלקמן:
"ניתן בזאת תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) בהרכבה מיום 9.9.19, על מנת שתתייחס באופן מנומק לסיכום מידע רפואי של ד"ר אילה שינקמן מיום 4.6.19 ותשקול עמדתה בשנית. כמו כן, תשקול הוועדה בשנית נושא הפעלת תקנה 15 תוך התייחסות למקצועו של המערער כנהג מונית."
8. ביום 27.10.20 התכנסה הוועדה מכח פסק הדין המחזיר. הוועדה הקשיבה לדברי ב"כ המערער שנרשמו מפיה בזו הלשון (השגיאות במקור):
"הוועדה צריכה להתייחס לסיכום הביקור של ד"ר שיינקמן, הייתה סתירה בין קביעת הוועדה לבין המסמך שכן במסמך מפורט שהתובע נוטל תרופות פסיכיאטריות וגם דוח ניפוק התרופות הוצג בפני הוועדה, וגם הסיבה שלא עובד בגלל שרישיונו נשלל, הרישיון חזר והתיק נגנז, וגם ד"ר שינקמן מציינת שהרישיון נשלל בשל המצב הרפואי ולא ניתן להעסיק אותו בחברה. אין הלימה למצב הפלילי לבין מה שרשום, לא הוגשו נגדו שום דבר. גם בסיכום ביקור הרופא מפנה לאותם תרופות שנטל אז."
9. כך סיכמה הוועדה את החלטתה:
"הוועדה עיינה בפס"ד מיום 04.03.20 ומתייחסת לסעיפיו כדלקמן:
למרות שבדיונה האחרון התייחסה הוועדה באופן מפורט חוות דעתה של ד"ר שינקמן נאלצת הוועדה שוב להתייחס למסמך על פי פס"ד. בנוסף לכל הטענות שנרשמו בפרוטוקול הקודם של הוועדה באשר עומדות בתוקפן מבחינת הועדה לאחר עיון חוזר , מציינת הוועדה כי רשימת תרופות אותה מביאה ד"ר שיננקמן בחוות דעתה כאשר מעתיקה אותם ממרשמים וסיכומי ביקור הם אינם עילה לכך שמדובר בשימוש רציף בתרופות האלה. הרי, כלי האימות והבדיקה הוא תופס ניפוק תרופות לפיו התובע לא רכש באופן סדיר וקבוע את התרופות שמופיעות בחוות דעתה של ד"ר שינקמן ולכן ציינה הודעה כי אין עדות לרצף לתחילת טיפול התרופתי.
לאור האמור חוזרת הוועדה על כל נימוקיה והתייחסותה לחוות הדעת הנ"ל.
בנוגע להפעלת תקנה 15, מלר"ב מציין כי רישיון נשלל מטעמי בטיחות ולא מטעמי בריאות דהיינו, קביעה זו סותרת את טענת באת כוח התובע, מדובר בשלילת רישיון עקב מצבו הרפואי. לאור זאת אין מקום להפעלת תקנה 15. התובע מסוגל לעבודתו.
הוועדה חוזרת על קביעתה ממושבה הקודם."
החלטה זו של הוועדה היא מושא הערעור שלפני.
טענות הצדדים
10. לטענת המערער, שגתה הוועדה משלא מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר ולא התייחסה במנומק למסמך מאת ד"ר שיינקמן מיום 4.6.19, בו צוין בין היתר, כי המערער סובל מהפרעות שינה קשות, הוא אינו מתפקד, עצבני, סובל מהתקפי חרדה, מזניח את עצמו, נוטל באופן קבוע תרופות בתחום הנפשי וישנם סימנים ברורים לתסמונת בתר חבלתית PTSD, החמרה בסימפטומים דכאוניים ואין שיפור במצב המערער. לעומת זאת, בחרה הוועדה להתייחס שוב באופן מגמתי רק לעניין הטיפול התרופתי, תוך התעלמות מכל אותן אבחנות כמפורט לעיל – באופן המצדיק השבת העניין לוועדה רפואית לעררים, בהרכב אחר. עוד נטען, כי שגתה הוועדה עת לא התייחסה לדו"ח ניפוק התרופות שהוגש לעיונה עוד בהליך הקודם ואליו גם התייחסה ד"ר שיינקמן, המלמד על רכישת תרופות פסיכיאטריות באופן קבוע ורצוף. לדידי המערער, בניגוד לקביעת הוועדה רישיון נהיגתו לא נשלל מטעמי בטיחות ואף לא הוגש כתב אישום כנגדו – כך שמסקנת הוועדה אינה ברורה בפרק נוכח מכתב סיום ההעסקה (נספח 10 לערעור) .
11. מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנותו ואף לגופו, בהעדר ה צבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה, אשר מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר מתוקפו התכנסה. הוועדה דנה כנדרש בשנית במכתבה של ד"ר שיינקמן מיום 4.6.19 וכן בהפעלת תקנה 15. הוועדה הסבירה, כי התייחסותה של ד"ר שיינקמן לרשימת התרופות אינה מהווה ראיה לשימוש רציף והוסיפה, כי הכלי לאימות רציפות השימוש הואו טופס ניפוק תרופות ממנו עולה, כי המערער לא רכש תרופות באופן סדיר וקבוע. אשר להפעלת תקנה 15 הסבירה הוועדה, כי בהתאם לאישור המרב"ד רישיונו של המערער נשלל מטעמי בטיחות ולא מטעמים רפואיים ומכאן כי אין להפעיל תקנה 15 בעניינו . לדידי המשיב, אין להתיר דיון בתוכנו של דו"ח ניפוק תרופות המאוחר להתכנסות הוועדה שכן הדבר יהווה פריצת המסגרת הדיונית אשר הותוותה בפסק הדין המחזיר ואין להיזקק לטענות המערער כנגד האופן בו פירשה הוועדה את דו"ח ניפוק התרופות שכן אלה חורגות מהמסגרת הדיונית של ההליך דנן. אשר לתיעוד אליו הפנה המערער בהקשר לתקנה 15 נטען, כי זה תומך בעמדת הוועדה שכן על פיו בשל התרחשות התאונה הקטלנית נשלל רישיונו של המערער והופסקה עבודתו לאלתר כנהג מונית.
12. במעמד הדיון בערעור הוסיף המערער וטען בהתייחס להתיישנות הערעור – כי ההודעה על החלטת הוועדה התקבלה אצלו במהלך חודש נובמבר 2020 ואילו פרוטוקול הוועדה התקבל רק בסוף חודש נובמבר 20 20-תחילת חודש דצמבר 2020, כאשר בתקופה זו חל מצב חירום במדינה והוטל סגר שמנע את עבודת ב"כ המערער, כך שהערעור אשר הוגש לבית הדין ביום 31.1.21 הוגש במועד ולכל היותר באיחור של 10-15 ימים. עוד נטען בהקשר זה, כי הוועדה התכנסה רק לאחר שהמערער ביקש מבית דין זה צו עשה ויש לנהוג באופן הדדי עם הצדדים ולהתחשב בתקופת הסגר שהוטל במדינה במועד הרלוונטי. מנגד הוסיף ב"כ המשיב, כי לא הוצג כל טעם מיוחד לאיחור בהגשת הערעור ומשכך, לא ניתן לדון בבקשה להארכת מועד בהתאם לפסיקה.
דיון והכרעה
אשר לטענת ההתיישנות –
לאחר שבחנתי את נסיבות העניין שלפני, שוכנעתי, כי מקרה זה נמנה עם המקרים המצדיקים הארכת המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה. ואבאר.
תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 קובעת, כי המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים או ועדה רפואית לעררים הוא תוך 60 ימים. בהלכת דולאני ( עב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי, מיום 26.9.17) נקבע, כי לבית הדין לעבודה נתונה, מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "התקנות") הסמכות להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטות של ועדות ערר למיניהן, וזאת בהתקיים 'טעם מיוחד' להארכת המועד.
מעיון בתיק בית הדין עולה, כי הוועדה התכנסה ביום 27.10.20 ולטענת המערער, ההודעה על החלטתה התקבלה אצלו במהלך חודש נובמבר 2020 ופרוטוקול הוועדה הגיע לידיו בסוף חודש נובמבר2020-תחילת חודש דצמבר 2020 לערך, כאשר באותה תקופה חל מצב חירום במדינה נוכח נגיף הקורונה והוטל סגר שמנע את עבודת ב"כ המערער ומשכך הוגש הערעור לבית הדין רק ביום 31.1.21.
בנסיבות העניין הייחודיות לתיק דנן ונוכח סיכויי הערעור הגבוהים בתיק, כפי שיפורט בהמשך, וכן בשים לב לטענת המערער בדבר מועד קבלת ההודעה על החלטת הוועדה ומצב החירום ששרר במדינה בסמוך לאחר משלוח ההודעה על החלטת הוועדה וכן נוכח ההלכה הנוהגת בבתי הדין לפיה, יש לפרש את תקנה 125 לתקנות מתוך גישה סלחנית ההולמת את יעודו של בית הדין לעבודה – מצאתי, כי נסיבות העניין מצדיקות הארכת מועד הגשת הערעור.
אשר לערעור לגופו –
הלכה פסוקה היא, כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לוועדה רפואית לעררים לדיון מחדש בעקבות פסק דין בו נקבעו הוראות, על הוועדה לקיים את הוראות פסק הדין במדויק ובמלואן, להתייחס לאמור בפסק הדין ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו בו (דב"ע (ארצי) נא/01-29 מנחם פרנקל – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כבוד 160 (1992).
ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת ועדה שהתכנסה לאחר פסק דין מוגבלת לבחינת שאלה יחידה – האם מילאה הוועדה אחר הוראות פסק הדין, אם לאו (עב"ל (ארצי) 53609-12-10 זכריה עודי – המוסד לביטוח לאומי, 17.2.14).
הלכה פסוקה היא, כי אחת מהחובות המוטלות על הוועדה הרפואית לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).
לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר שבתיק וכן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להתקבל, באופן בו יוחזר עניינו של המערער לוועדה רפואית לעררים, בהרכב אחר, כפי שיפורט להלן.
הוועדה בהתכנסותה מיום 9.9.19 , עובר לפסק הדין המחזיר, קבעה כאמור כי קביעת ד"ר שיינקמן בדבר שימוש רצוף וקבוע בתרופות פסיכיאטריות אינה מוצאת ביטוי בדו"ח ניפוק התרופות וכן בניגוד לקביעתה, כי המערער לוקה בתגובת דחק אקוטית – לא נצפתה בבדיקת הוועדה עדות לתסמינים העיקריים של PTSD ומשכך הוועדה הסתפקה בדחיית הערר. עוד קבעה הוועדה, כי שלילת רישיון הנהיגה של המערער אינה קשורה למצבו הבריאותי אלא לחומרת העבירה בה היה מעורב ומשהמערער מסוגל לעבודתו לפי הוועדה – אין מקום להפעלת תקנה 15 בעניינו.
במסגרת פסק הדין המחזיר נדרשה הוועדה כאמור להתייחס במנומק לסיכום המידע הרפואי מאת ד"ר שיינקמן מיום 4.6.19 ולשקול עמדתה בשנית. באותו מסמך מאת ד"ר שיינקמן נרשם כדלקמן (נספח 8 לערעור):
"בן 62, נ+4, נהג מונית. כעת לא עובד.
ללא עבר פסיכיאטרי. לא ידוע על תורשה פסיכיאטרית במשפחה. שולל שימוש באלכוהול וסמים. לדבריו אחרי התאונה התחיל לעשן קנאביס רפואי לפני שינה (ללא אישור).
מבחינה גופנית סובל מיתר לחץ דם, דלקת פרקים, התקף לב, עבר צנתור לפני שנתיים.
בתאריך 09/12/17 במהלך עבודתו כנהג מונית היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית. מונית בה נהג פגעה בהולך רגל אשר עבר באור אדום והתוצאה הייתה קטלנית. הנבדק מתאר את התאונה בפרטי פרטים את האירוע "תמונה של ראש המתנפץ על זכוכית" עומדת נגד עיניו עד היום. באותו לילה לא נרדם ונכנס להתקף של פניקה.
ב-10/12/17 הופנה באופן דחוף למיון פסיכיאטרי: "...כעת במצב נפשי קשה עם רמת חרדה גבוהה...עם תגובה לפוסט-טראומה".
ב-11/12/17 בבדיקה פסיכיאטרית בחדר מיון אובחן כסובל מ- Acute stress reaction. הומלץ טיפול ב- מירו וייעוץ פסיכיאטרי בקהילה. לדבריו הפסיק לישון בלילות, לא הצליח להפסיק לחשוב על התאונה, הופיעו מחשבות אובדניות. מתוארים התקפי חרדה.
ב-21/02/18 הופנה לטיפול פסיכיאטרי במסגרת ק"ח מכבי, "...זקוק בדחיפות להמשך טיפול...לא מסוגל לחזור לפעילות". בנוסף הופנה לרופא תעסוקתי. מאז היה בטיפול קבוע ע"י נוגדי דיכאון, תרופות הרגעה ותרופות שינה.
ב-02/04/18 הופסקה עבודתו של הנבדק בשירות הסעות "...נשלל רישיונו, כמו כן בשל מצבו הרפואי לא ניתן להעסיקו בחברה".
ב-27/09/18 נבדק ע"י פסיכיאטר אשר ציין "תמונה של אירוע צרובה בזיכרון". מאז אינו מרגיש שקט פנימי, בוכה, נדודי שינה...אינו מצליח לנהוג, מרגיש חרד, לא נכמנס לאוטו...בבית חסר סבלנות, מתפרץ בצעקות. זורק חפצים...".
מאז התאונה סובל הנבדק מהפרעות שינה קשות (קשיי הרדמות עקב הצפת מחשבות על האירוע והתעוררויות רבות עם תחושה של בהלה), לא מתפקד, עצבני, סובל מהתקפי חרדה, מזניח את עצמו, הפסיק לעשות בדיקות גופניות.
לא פנה לייעוץ פסיכיאטרי.
מקבל באופן קבוע דרך רופא משפחה (לפי רשומה בקופת חולים מכבי)
Seroxat 20 mg, B0ndormine 0.25 mg, Lorivan 1mg, Miro 30 mg, Serenada 50 mg
עדיין ישנם סימפטומים ברורים של PTSD (זיכרונות חוזרים, מחשבות טורדניות, הפרעות שינה אופייניות לתסמונת, איריטביליות, סף גירוי נמוך, חוזר סבלנות ורגישות לכל נושא של תאונות דרכים) ללא שיפור במהלך תקופה. ישנה החמרה בסימפטומים דיכאוניים.
אינו רואה שינוי באחוזי נכות של התובע."
למקרא החלטת הוועדה עולה החשש, כי הוועדה לא שקלה מחדש את קביעתה בלב פתוח ובנפש חפצה, כמצופה מוועדה שהעניין חוזר לפתחה עם הנחיות. ואבאר.
הוועדה פתחה את דבריה בכך ש"למרות שבדיונה האחרון התייחסה הוועדה באופן מפורט חוות דעתה של ד"ר שינקמן נאלצת הוועדה שוב להתייחס למסמך על פי פס"ד. " (ההדגשה הוספה). התייחסות הוועדה למסמך מאת ד"ר שיינקמן אינה עולה כדי התייחסות "מנומקת", כדרישת פסק הדין המחזיר, עת שוב הוועדה אינה מתעמתת עם שלל קביעותיה ואבחנותיה של ד"ר שיינקמן כמצוטט לעיל ובוחרת שוב לתלות את כל יהבה בטיפול התרופתי בציינה, כי רשימת התרופות המצוינת על ידי ד"ר שינקמן אינה מעידה על שימוש קבוע ורציף בתרופות אלה. כך גם קביעתה החוזרת של הוועדה, כי רישיון הנהיגה של המערער נשלל על רקע בטיחותי ולא על רקע מצבו הרפואי אינה מנומקת דייה, בשים לב למכתב הפסקת העבודה של המערער מיום 2.4.18 המלמד על הפסקת עבודתו בחברה נוכח השילוב של שלילת רישיון נהיגתו ומצבו הרפואי (נספח 10 לערעור) וכלשון המסמך:
"הרינו לאשר כי מר אטיה יוסף ... הועסק כנהג מונית בחברתנו.
ב- 9.12.17 בשעה 23:30 מר אטיה היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית בצומת מת"מ.
החל מקרות התאונה נשלל רשיונו של מר אטיה ועבודתו כנהג מונית הופסקה לאלתר, כמו כן בשל מצבו הרפואי לא ניתן להעסיקו בחברה".
החלטת הוועדה בעניין זה אינה מנומקת דייה ואין בה התייחסות לדברי ב"כ המערער בפניה, כי רישיון הנהיגה של המערער הוחזר והתיק בעניינו נגנז אלא שלא ניתן היה להעסיקו נוכח מצבו הרפואי וגם בעניין זה החלטת הוועדה מצדיקה התערבות.
במצב דברים זה, בו מדובר בוועדה אשר דנה פעמיים בעניינו של המערער ואף לאחר השבת העניין לפתחה עם הנחיות, קביעת הוועדה עדיין אינה ברורה דייה ולא מאפשרת מעקב אחר הלך מחשבתה ומלמדת על התבצרות הוועדה בעמדתה – מצאתי, כי מקרה זה נמנה עם המקרים המצדיקים החלפת הרכב הוועדה.
סוף דבר
27. אשר על כן – הערעור מתקבל.
28. עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (ענף נפגעי עבודה), בהרכב חדש, על מנת שתדון בערר מראשיתו. בפני הוועדה בהרכבה החדש לא יעמדו פרוטוקולים של ועדות רפואיות לעררים קודמות אשר דנו בעניינו של המערער, גם לא פסק דין זה ופסק הדין הקודם (בל 25872-10-19 ).
29. המערער ובאת כוחו יוזמנו להופיע בפני הוועדה ויתאפשר להם לטעון בפניה.
החלטת הוועדה תהא מפורטת ומנומקת.
30. המשיב ישלם למערער הוצאות בסך 2,500 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מהיום.
31. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, י' אב תשפ"א, (19 יולי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: יוסף אטיה
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: